ענת סרגוסטי, מנכ״ל ארגון אג׳נדה כותבת ב״ישראל השבוע״:
״במהלך כנס אילת לעיתונות, וגם מעל דפי עיתון זב, ייחסו לאג׳נדה, הארגון שאני עומדת בראשו, נטיות פוליטיות, וזו הסיבה לכתיבת דברים אלה.״
היא ממשיכה לפרט את פעילות הארגון שמטרתו יצירת סיקור הוגן יותר של ערבים וחרדים, בין השאר, בתקשורת, והעלאת הנראות של אוכלוסיות חלשות ומיעוטים בתקשורת, ביניהם העדה האתיופית. למשל, הארגון הביא עיתונאים ערבים ואתיופים לכנס אילת ״שבלעדינו ספק אם היו מגיעים לשם״ היא טוענת.
היא מקנחת באמירה:
״מי שמקשר בין האג׳נדה הזאת לבין פוליטיקה הוא במקרה הטוב בור, ובמקרה הרע - רשע.״
אני כנראה שניהם. בור כי לא ידעתי שהארגון קיים, ואני שמח שיש ארגון כזה אם כי קצת מצטער שמי שעומדת בראשו כנראה לא מצטיינת בתקשורת.
רשע, כי עבורי טריוויאלי שמדובר בפוליטיקה.
במובן הרחב, הכול פוליטיקה. גם יגאל עמיר עשה מעשה פוליטי. אבל גם במובן הצר, העלאת נראות של אוכלוסיות חלשות היא אג׳נדה שמאלנית לעילא. היא מגיעה ישירות מההבנה שבדמוקרטיה ייצוגית, לתקשורת תפקיד חשוב בעיצוב סדר העדיפויות של נבחרי הציבור. אם אכן, כדבריה, ״קולם של יוצאי אתיופיה נעדר כמעט לחלוטין מהתקשורת, ואנחנו נחשפים אליהם בדרך כלל רק בדרך שלילית״ הרי שוודאי שהרמת קולם בכלי התקשורת ושינוי הייצוג תהיה בעלת השפעה על חייהם. זו פוליטיקה, הזירה שבה חברי הקבוצה מקבלים החלטות המשפיעות על גורל כל חברי הקבוצה.
מדוע אם כן ענת סרגוסטי מתגוננת? היא יודעת שהיא עוסקת בפוליטיקה; היא רוצה להקל על מיעוט בקבוצה לתקשר עם שאר חברי הקבוצה, ולשנות את איך שהוא נתפס על-ידי שאר חברי הקבוצה, עמדה סוציאליסטית קלאסית. למה ההתגוננות? כי לא מדובר בציון עובדה פשוט, ״הרי זו פוליטיקה״, אלא טיעון ערכי: האג׳נדה שמאלנית. בשיח ״אםתרצוישראלהיוםהשמאלהלאומי״ שלנו, להיות שמאלני פירושו להיות שונא המדינה ושונא יהודים; ואכן, מי שמכנה את הארגון שונא יהודים ושונא המדינה הוא במקרה הטוב - בור, ובמקרה הרע -
רשע.
