קטע קצר על אלימות של מישהו אחר

לשי גולדן טור (אני לא מקשר אליו בכוונה) והוא כותב בו, לאורך יותר מדי מילים, כך: "כל הקולות של מתנגדי המחאה הושתקו; כל מי שהעז לצאת נגד המחאה שילם במשרתו ובקריירה שלו." זה מוזר, כי ברור לי שזה לא נכון. מתחילת המחאה בן-דרור, אריאל סג"ל, אורי אורבך, רונן שובל ואח"כ ליבסקינד, יואל בן-נון וראבאק אין לי כוח להיזכר בעוד כתבו, ועדיין כותבים, נגדה. וזה בלי לספור את עכברושי החוקן של ביבי ב"ישראל היום".

עכשיו בצייצן מישהו שאני לא מכיר הסביר את זה מצוין:
"כשהייתי מדריך בקורס טיס המערכת לימדה אותי איך להתמודד עם חניך בעייתי. השיטה פשוטה: לוקחים את החניך למשוב ומסבירים שיש לו בעיה בקבלת ביקורת. עכשיו, חניך בקורס טיס, מה יגיד? אם יגיד שלא מסכים, מיד תוכיח אותו ותגיד לו שעל זה בדיוק אתה מדבר, שהנה ביקורת שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. יש פה היפוך תוקפני קלאסי של חלש וחזק, כשאתה בעמדת כוח והחניך כביכול הופך להיות האגרסור ואתה הקורבן. וזה תמיד עובד.
אין דבר יותר מעורר חמלה מלשמוע חניך נכנס להתגוננות ממניפולציה: ״אתה צודק. אני צריך לחשוב על זה, המפקד. אני אשתפר״.
זה מה שגולדן עושה. המניפולציה האגרסיבית הזאת של האיש עם העיתון (של הטייקון), ששם את החלש בפינה שקשה לצאת ממנה והופך אותו לחזק המתעמר בחלש. זאת מניפולציה, טקסט אלים שיוצא נגד אלימות."

למה בעצם גולדן יוצא נגד המחאה? חלק גדול ממני חושב שזה פילוח שוק נטו; כפי שהסיבה ש"ידיעות" התחיל לנקוט קו ביקורתי נגד הממשלה פשוט כדי לספק קונטרה ל"ישראל היום", כך "מעריב" מספק קונטרה ל"ידיעות" ול-Ynet שאימצו את המחאה^[1]. אולי זה פופוליזם; כל תומכי המחאה בעננים, וטור שמאשים את כולם קולקטיבית בהשתקה אלימה (אפילו בלי תימוכין ועם המון דוגמאות נגדיות) יביא הרבה פרסום לגולדן, שנמצא בתפקיד חדש ונוצץ של סגן עורך "מעריב". אולי זה פחד. כל סדר קיים בנוי על כך שההמון יסכים לשבת בשקט ויקבל אותו. מערכת החוק והמשפט, למשל. חבר שלי הציע שכל המפגינים בשבת, כל ה-400 אלף, יתחילו לגנוב מרשתות הסופר הגדולות. "מה יעשו לנו?" הוא שואל "יכניסו את כולנו לכלא?" ספרד גדולה פי 7 מישראל, וגודלה של המחאה הציבורית היה עשירית מזו שפה - אבל שם היא הייתה אלימה, לכן הממשלה התקפלה והתפטרה. לכל אורך המחאה, הטקסט שחזר על עצמו כמעט ללא שינוי אצל כל מבקרי המחאה היה ההערכה לכך שהיא מחאה שקטה, לא אלימה. אפילו בשבת, אף אחד לא העז להגיד מילים אלימות כמו "מושחתים, נמאסתם" או "ביבי הביתה". אם להמשיך עם האנלוגיה של הר-נבו, צריך להשתיק את החניך כמה שיותר מהר, לפני שיספיק לשכנע את החניכים האחרים שהם לא חייבים לעשות מה שה"מפקד" שלהם אומר - הם רבים, ויש רק אחד ממנו. מה הוא כבר יעשה לנו?

---

1 - יותר נכון לומר ש-Ynet אימצו די מהר את אופיה האמורפי של המחאה, והיוו שופר מאוד נוח עבור הציבור. הם קיבלו טורי דעה שונים מכל כיוון בעד ונגד המחאה, גם מכותבים שאינם פעילים או דמויות ציבוריות.

חמישה תנאים של המצב

בזמן ארוחת צהריים, על שניצל, אפונה ואורז אני קורא על יפן; עמודי החדשות מלאים בדברים על יפן - וכך גם טורי הדעה. אחד הטורים מדבר על ההתמודדות של יפן עם הטראומה של האסונות המרובים המכים בה; יפן, אומרים כותבי הטור, תהפוך לחזקה יותר, לא חלשה יותר, כתוצאה מהטראומה. הטראומה של היפנים תהיה הזדמנות עבורם להוכיח את כושר העמידה שלהם. 

כותבי הטור מצטטים פאנל מומחים בינ"ל מ-2007, שניסח חמישה תנאים שיש ליצור כדי שאומה תוכל לצאת מחוזקת ולא מוחלשת כתוצאה מטראומה. אלו, בתרגום חופשי מהקישור:

1. תחושת בטחון
2. תחושת רגיעה
3. תחושת יעילות ויכולת, ברמה אישית וקולקטיבית
4. קידום חיבוריות (connectedness), ובהקשר זה אולי נאמר "ערבות הדדית"
5. תחושת תקווה

כאשר קראתי את חמשת התנאים הללו, הייתה לי תחושה חזקה של חוסר נוחות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא נתניהו אחרי הפיגוע באיתמר וההבדלים החדים בינו לבין ראש ממשלת יפן, שעמד מול בני עמו, מול האנשים שהוא מנהיג, אלו שהוא מנהל את חייהם ואחראי לשלומם ואמר להם (מהציטוט בטור): "רעידת האדמה, הטסונאמי ומצב הכורים הגרעינים שלנו מהווים, לדעתי, המשבר החמור ביותר שפקד אותנו בשישים וחמש השנים מאז המלחמה. אם האומה תעבוד יחדיו, נוכל למשבר." אין שום דבר שמעורר רגיעה, בטחון, או תקווה בקריאות לרצח כנקמה, והבטחה שממשלת נתניהו תעשה כמיטב יכולתה למנוע שלום בעתיד.

בניגוד לדיווחים בעבר, התקשורת בישראל בעשור האחרון החלה לדווח על "נפגעי חרדה", בסדרי גודל של פי 100 מנפגעים בנפש (לדוגמה, כאן 548 נפגעי חרדה מול 3 הרוגים במבצע "עופרת יצוקה, וכאן, 1,318 נפגעי חרדה מול 52 הרוגים בזמן מלחמת לבנון השנייה). ארגון נט"ל שהוקם לטפל בנפגעי חרדה ממלחמה ופיגועים "נהנה" מדיווחים כאלה - עלייה בתרומות ופרויקטים בשילוב ארגונים מחו"ל וממשלות אוהדות (כמו גרמניה למשל) לאור דיווחים על התקפות בצפון ובדרום. אנחנו מתייחסים לכל האוכלוסיה היהודית בישראל כפגיעה לחרדה - נפגעי חרדה לא חייבים להיות באזור הפיגוע; הם רק צריכים לשמוע עליו ולהיכנס ללחץ.

האם ישראל היא אומה בטראומה? פיגועים כדוגמת זה באיתמר, מטחי רקטות על ישובים, סיפורי "כמעט ונפגע" על רקטה שפוגעת בבי"ס שפונה - אלו חייבים להכניס אותנו ללחץ. העקרונות שניסח הפאנל, מעבר לבסיס המחקרי שיש להם - נראים הגיוניים. תקווה? תחושת רגיעה ובטחון? אלו דברים שהייתי ניגש אליהם אינסטיקטיבית אם הייתי צריך לדבר עם קבוצה של אנשים שנמצאים בלחץ. למה האמירות הללו נעדרות מהדיבור של המנהיגים שלנו אלינו בעקבות משברים?

הסבר אחד ניתן למצוא בטור זה מאתר ערוץ 7. במשפט, הטיעון של הטור הוא שהתמודדות עם טראומה היא הכרה בחולשה - והכרה בחולשה תפגע באינטרסים הבטחוניים של מדינת ישראל. במילים אחרות, מנהיג יהושראלי לא יכול לעורר תחושת בטחון אם הוא מכיר בקיומו של המשבר; זה מתכתב ישירות עם האתוס הגברי, עם "הוצאת גימ"לים כסימן לחולשה". במקביל, אפשר לראות בהתקפות מימין על ארגוני השמאל יצירת מצב שלא מאפשר תחושת חיבוריות וערבות הדדית. 

היעדר תחושת רגיעה ותקווה קל מאוד להסביר; ממשלת נתניהו עקבית מדברת על כך שאין שום סיכוי לשלום. הכרה בסיכוי לשלום פירושה הכרה בכך שיש צעדים שיכולים לפגוע בסיכויים הללו; עמדה שאין שום סיכוי לשלום פירושה שאפשר לעשות מה שרוצים, כולל בניה בשטחים ופגיעה באוכלוסיה אזרחית. אנשים מעדיפים דיבור אופטימי; אבל דיבור על כך שאפשר לעשות משהו, פירושו דיבור על מה עושים כדי להשיג אותו - וזה דיבור שנתניהו ודומיו רוצים להחניק לחלוטין.

אני אופטימיסט, ומאמין חזק במסרים אופטימיים. אני מאמין שכל עשיה, ומכאן כל שינוי לטובה, מתחילה קודם כל בדיבור על כך שהיא רצויה ואפשרית. אני גם חושב שאנשים מעדיפים לשמוע מסרים אופטימיים מאשר פסימיים. בתגובה לטראומה של החיים בצל התקפות חוזרות ונשנות, בצל האפשרות המחרידה של רצח משפחות שלמות, אני שואף למנהיג (או מנהיגה) שיביטו באוכלוסיה היהודית של ישראל ויגידו בצורה ברורה: "החיים בצל הטרור הלאומי, תחת עול הכיבוש המשחית, אל מול התקפות מימין על אורך החיים שלנו, מהווים, לדעתי, משבר חמור, מהחמורים שפקדו אותנו בשישים ושלוש השנים מאז הקמת מדינת ישראל. למצב הזה יש פתרון; בטחון אמיתי, לדורות, הוא בר-השגה. אם נעבוד כולנו ביחד, ניצור כאן אומה בטוחה ושלווה." מנהיג כזה יכול ליצור את התנאים לכך שנצא מחוזקים, לא מוחלשים, מהטראומה.

הצלפה

ענת סרגוסטי, מנכ״ל ארגון אג׳נדה כותבת ב״ישראל השבוע״:

״במהלך כנס אילת לעיתונות, וגם מעל דפי עיתון זב, ייחסו לאג׳נדה, הארגון שאני עומדת בראשו, נטיות פוליטיות, וזו הסיבה לכתיבת דברים אלה.״

היא ממשיכה לפרט את פעילות הארגון שמטרתו יצירת סיקור הוגן יותר של ערבים וחרדים, בין השאר, בתקשורת, והעלאת הנראות של אוכלוסיות חלשות ומיעוטים בתקשורת, ביניהם העדה האתיופית. למשל, הארגון הביא עיתונאים ערבים ואתיופים לכנס אילת ״שבלעדינו ספק אם היו מגיעים לשם״ היא טוענת.

היא מקנחת באמירה:

״מי שמקשר בין האג׳נדה הזאת לבין פוליטיקה הוא במקרה הטוב בור, ובמקרה הרע - רשע.״

---

אני כנראה שניהם. בור כי לא ידעתי שהארגון קיים, ואני שמח שיש ארגון כזה אם כי קצת מצטער שמי שעומדת בראשו כנראה לא מצטיינת בתקשורת.

רשע, כי עבורי טריוויאלי שמדובר בפוליטיקה.

במובן הרחב, הכול פוליטיקה. גם יגאל עמיר עשה מעשה פוליטי. אבל גם במובן הצר, העלאת נראות של אוכלוסיות חלשות היא אג׳נדה שמאלנית לעילא. היא מגיעה ישירות מההבנה שבדמוקרטיה ייצוגית, לתקשורת תפקיד חשוב בעיצוב סדר העדיפויות של נבחרי הציבור. אם אכן, כדבריה, ״קולם של יוצאי אתיופיה נעדר כמעט לחלוטין מהתקשורת, ואנחנו נחשפים אליהם בדרך כלל רק בדרך שלילית״ הרי שוודאי שהרמת קולם בכלי התקשורת ושינוי הייצוג תהיה בעלת השפעה על חייהם. זו פוליטיקה, הזירה שבה חברי הקבוצה מקבלים החלטות המשפיעות על גורל כל חברי הקבוצה.

---

מדוע אם כן ענת סרגוסטי מתגוננת? היא יודעת שהיא עוסקת בפוליטיקה; היא רוצה להקל על מיעוט בקבוצה לתקשר עם שאר חברי הקבוצה, ולשנות את איך שהוא נתפס על-ידי שאר חברי הקבוצה, עמדה סוציאליסטית קלאסית. למה ההתגוננות? כי לא מדובר בציון עובדה פשוט, ״הרי זו פוליטיקה״, אלא טיעון ערכי: האג׳נדה שמאלנית. בשיח ״אםתרצוישראלהיוםהשמאלהלאומי״ שלנו, להיות שמאלני פירושו להיות שונא המדינה ושונא יהודים; ואכן, מי שמכנה את הארגון שונא יהודים ושונא המדינה הוא במקרה הטוב - בור, ובמקרה הרע -

רשע.