ממי היא אחת הסדרות הכי חשובות שיש לנו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

כאשר חושבים על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות, הסדרה "Mom", שתורגמה לעברית כ"ממי" מסיבה לא ברורה היא לא מועמדת ברורה. רשימות של סדרות פמיניסטיות לא כוללות אותה; כריסטי פלנקט היא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כאשר חושבים "דמות נשית חזקה" ועדיין בעיניי היא אחת הסדרות החשובות של השנים האחרונות.

הרעיון של "ממי" הוא שחוק אבל עם ספין חדשני; זה הסיפור הקבוע של שתי דמויות מתנגשות, של בני משפחה שמנסים לחדש את הקשר או ליצור קשר ממקומות שונים לחלוטין, שמולבש על הדינמיקה של אימא ובת שלא מסתדרות. הספין הוא שבוני, אותה מגלמת אליסון ג'ני האלוהית, היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שמנסה להיגמל ולשקם את חייה, שגם מנסה לחזור להיות בקשר עם בתה כריסטי, שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת.

כריסטי, אותה מגלמת אנה פאריס שבאמת מנסה אבל היא פשוט לא בליגה של אליסון ג'ני, גם היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שנגמלה ומשקמת את חייה ומגלה שויולט, הבת שלה שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת, נכנסה להריון והיא רק בת 16.

אז הספין הוא שיש לנו שלוש נשים, שלוש אמהות, שמשכפלות את אותה תבנית של הרס עצמי והזנחה כבר 45 שנה (וגם בוני, אנחנו מגלים בחוסר הפתעה מוחלט, הוזנחה בילדותה). גיחי גיחי.

בעונותיה הראשונות הסדרה כוללת ריבים בין כריסטי לבת הטינאייג'רית שלה, ילד קטן מעצבן, בעל לשעבר שמעשן יותר מדי גראס, חבר דביל שמעשן יותר מדי גראס, ורומן עם הבוס, אבל לאט לאט, מפרק לפרק, הסדרה יותר ויותר התרחקה מהתעסקות בבלגן ובכאוס שסובב את כריסטי והתמקדה יותר ויותר במנגנון שכריסטי בונה כדי להתמודד איתה: מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ומערכת היחסים שלה עם החברות שלה מקבוצת התמיכה שלה ב"אלכוהוליסטים אנונימיים".

פרקים של "ממי" החלו לעסוק בתכנים שלא היו מביישים אף דרמה נוקבת בפריים-טיים, כמו אונס, מערכות יחסים אלימות, נסיונות גמילה, התמודדות עם חברות שחוזרות להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול, פשיעה וכניסה לכלא, מוות ואבל ודכאון, נסיונות כניסה להריון וחוסר פוריות והפלות - והכול בלי מלודרמה והגזמה סנסציונית כדי למכור את הרגש. פשוט קבוצה של נשים שמתמודדות עם הדברים המאוד לא פשוטים שהחיים זורקים עליהן, הכי טוב שהן יכולות (שזה לא תמיד כל כך טוב), בצורה מאוד כנה וגלויה, וביחד. ורק כדי שלא יווצר הרושם כאילו הסדרה עוסקת רק בקשיים וביש מזל (אם כי היא בעיקר עוסקת בקשיים וביש מזל) היא גם נותנת מבט מפוקח על מין ומיניות וגוף האישה באופן שאפילו דרמות פריים טיים לא תמיד מעיזות^[1].

יש מחשבה שבשביל שסדרת טלוויזיה תהיה פמיניסטית, היא חייבת גיבורה ראשית וזו חייבת להיות "דמות נשית חזקה" - חזקה פיזית אם אפשר, ובכלל מישהי שמסתדרת לבד ויכולה הכול ולא צריכה אף אחד. אז סדרות כמו "סקנדל" או Broad City או "כתום זה השחור החדש" הן פמיניסטיות כי יש בהן "דמויות נשיות חזקות" - אף אחת מהנשים ב"ממי" היא לא "חזקה" ככה. הן נשברות. הן מראש מגיעות לסדרה שבורות, כי הן בקבוצת תמיכה לאלכוהוליסטיות^[2]. הן לא עצמאיות; הן כל הזמן צריכות אחת את השנייה. אבל אף אחת מהן היא לא סטריאוטיפ ולא פלקט.

ממי זו סדרה פמיניסטית לא רק בגלל שהיא חושפת הרבה נושאים נשיים לקהל שבדרך כלל לא היה צופה בהם (יוצר הסדרה, בקטע אירוני ממש לא ברור, הוא צ'ק לורי שגם אחראי על "תיאוריית המפץ הגדול" ו "שניים וחצי הגברים", שזו הסדרה הכי הפוכה לממי שאפשר לדמיין) ולא רק בגלל שנשים מובילות אותה והיא חוגגת את נשיותן, אלא בעיקר בגלל סוג הנשים שהן. "ממי" זו אחת הסדרות הפמיניסטיות החשובות בגלל שהיא מראה נשים מורכבות ומעניינות ומבלה הרבה זמן בחשיפתן לצופים.

רק חבל שזו סיטקום של 22 דקות שחייבת לתקוע את "הצחוק של הקהל באולפן" אחרי כל בדיחה. היא הייתה נראית הרבה יותר טוב בלי זה.

---

1 - למשל, בפרק הראשון של העונה החמישית בוני מסתכלת על כריסטי הלחוצה מהמבחן החשוב שיש לה בהמשך השבוע ומציעה לה, בזמן שהיא יוצאת עם החבר שלה לארוחת ערב, פשוט ללכת לחדר ולאונן. [↪]

2 - בנקודה מסוימת, וזה די מעניין, הן עוזבות את הקבוצה המעורבת ופותחות קבוצה לנשים אלכוהוליסטיות בלבד, ומדברות בה בצורה הרבה יותר פתוחה על החיים שלהן. [↪]

צביעה של דברים נשיים בצבעים אחרים כדי לקבל גבריות

הבנייה של גבריות חדשה היא גם ניסיון לפרק את השיוך של תכונות שליליות לנשיות.

אחד ההרגלים שמאוד קשה לשבור אצל אנשים היא התחושה שדברים שאנחנו רואים היום כשייכים לגבריות או לנשיות, תמיד היו דברים גבריים או נשיים.

כך, למשל, בסקירת הספר The Prime of Life על התבגרות באמריקה:

In the arena of friendship and in sharp contrast to today, men were perceived to be far superior to women at forging bonds with members of the same sex, in part because women were expected to save their empathy and relational resources for their husbands. Men were even physically demonstrative in their platonic affections for other men and routinely shared beds with close friends, as in the case of the friendship of Abraham Lincoln and Joshua Speed, who for four years shared not just a house but also a bed in Springfield, Ill., when Lincoln was a young statesman.

חשוב להבהיר את ההקשר שבו השינה המשותפת הזו התרחשה: תקופה שבה ילדים ישנו במיטה עם ההורים שלהם, או חלקו כל הילדים מיטה אחת, תקופה שבה היו מושגים שונים של פרטיות ואינטימיות מאשר היום.

הנקודה שמעניינת אותי כאן היא כיצד חברות קרובה ואינטימית נחשבה כתכונה "גברית", והיום היא נחשבת תכונה "נשית" - כאשר "החברות הכי טובות" משתפות ותומכות ומדברות על הדברים האישיים ביותר, ואילו "החברים הכי טובים" שותים בירה ביחד בשתיקה ורואים פוטבול. אלו דימויים, כמובן, וככאלו לא מייצגים בצורה מדויקת את המציאות, אך אפשר לראות בבירור איך משהו שנראה ואולי מרגיש בטבעי וברור מאליו, הוא למעשה הרגל מגדרי שיכול להשתנות מן הקצה אל הקצה.

מה שמעניין לראות הוא כיצד בכל פעם שתכונה גברית הולכת ומתפשטת כתכונה נשית, נראה שיש תנועה מהירה עוד יותר לנתק את התכונה הזו מהגבריות. אם הוראה נתפס כמקצוע גברי וחשוב, כאשר הוא משתנה והופך למקצוע נשי, הגברים בורחים ממנו. אם סריגה, או איפור וגנדרנות, נתפסים כעיסוקים גבריים, כאשר הם משתנים והופכים לעיסוקים נשיים, הגברים בורחים מהם. אפילו בשמות פרטיים, רואים תמיד את אותה התנועה: שם לבנים הופך לשם לבנות, מבלה תקופה מסוימת כשם הן לבנים והן לבנות, ואז מפסיק להיות שם לבנים; וחוזר חלילה.

הסיבה לכך היא שהרגלים, עיסוקים, מראה חיצוני, מקצועות וכן הלאה, הם בעצם כל מה שמבחין בין הגבר לאישה (ולא בין הזכר לנקבה). אם לא יהיו תכונות שונות, לא יהיו מגדרים, כי זה מה שהופך מגדר למגדר: הרגלי חיים; תכונות שאנו משייכים למגדר זה ולא לאחר.

הבעיה מתחילה כאשר הניגודים הללו כמעט מחייבים הצמדת ערך חיובי למגדר אחד ושלילי למגדר אחר: אישה היא חלשה, פטפטנית, מתפרקת במשבר; הגבר חזק, מדבר רק כשצריך, סלע מוצק בזמן אסון. הגבר אלים, לא יכול לשלוט בעצמו, לא יודע להתבטא במילים; האישה מכילה, יודעת לתמוך ולעזור, תרבותית יותר; וכן הלאה. כל תכונה טובה המוצמדת למגדר אחד, תמיד תגיע עם אותה תכונה מוצמדת באופן שלילי למגדר השני (גברים טובים במתמטיקה, נשים גרועות במתמטיקה; גברים יודעים לעשות רק דבר אחד, נשים יודעות לעשות כמה דברים במקביל; וכן הלאה). השאלה היא לא אם יש אמת בניגודים הללו, אלא האם הם הכרחיים.

אני מאמין שלא; יש דרך להצמיד ערכים דומים הן לנשיות והן לגבריות, והדרך הזאת היא להעמיד פנים שמשהו הוא שונה, סתם ככה. פשוט כי הוא לגבר או לאישה; כמו שלוקחים את אותו צעצוע, וצובעים אותו בוורוד או בכחול. ידיד הבלוג ישי מרזל כתב לאחרונה על תגובה פמיניסטית למספר גדול של מוצרים, המשווקים לגברים בדרכים שונות, שהם למעשה בדיוק אותם מוצרים המשווקים לנשים. שיווק מוצרים כאלו הוא ניסיון ליצור גבריות חדשה, המכילה תכונות והרגלים שנתפסים כנשיים, ומאמצת אותם בלי לשנות אותם (וכך מבלי להצמיד ערכים שליליים לתכונות ולהרגלים הנשיים). השינוי של אותם הרגלים ותכונות, הצביעה שלהם מחדש (לעתים, באופן מילולי) כמשהו "גברי" היא הכרחית; משום לאמץ את כל ההרגלים והתכונות של המגדר השני, זה להפסיק להיות חבר במגדר שלך.

כמו שהטקסט של מרזל מראה, מגדרים מוגדרים כניגודים, ולכן השינוי של המגדר הגברי משפיע גם על ההגדרה של הנשיות, ובאופן טבעי, זה גורר תגובות נגד. אבל זה לא צריך להבהיל אותנו או להאט אותנו; צביעה מחדש של תכונות והרגלים כאלו, והאימוץ שלהם, היא דרך אחת חשובה לפירוק הניגודים הללו, ויצירת עולם שבו לא מחייבים צד אחד להיות השלילי וצד אחד להיות החיובי; הם יכולים להיות פשוט בצבעים שונים.

לעלות במקום לרדת (על עצמך)

בהמשך לפוסט הזה, נתקלתי לאחרונה ביום הכשרות של מכנה משותף בהבדלים מגדריים בגישות של תלמידים בנים ותלמידות בנות, כאשר הם נתקלים בהצלחה או כשלון במבחן. תלמידים בנים נוטים לייחס הצלחה לעצמם ("אני גאון!") וכשלון לסיבות חיצוניות ("המורה שונא אותי!", "הייתי חולה, לא השקעתי") או מזלזלים בכשלון ("כולם נכשלו!", "המורה מכשיל בכוונה את כל הכיתה!"); תלמידות בנות, לעומת זאת, נוטות לייחס הצלחה לגורמים חיצוניים ("היה לי מזל", או "זה היה מבחן קל"). ההרגלים הללו, המוקנים בגיל צעיר, ממשיכים להשפיע, ותורמים לתופעה שבנים, ואחר כך גברים, רגילים לקדם את עצמם, בעוד שבנות, ואחר כך נשים, נאלצות להיאבק בהרגל לא לקדם את עצמן; זה משפיע גם על נשים שכבר מאוד מצליחות. 

ההרגלים הללו תורמים לכך שאנחנו רואים אחוז מאוד גבוה של גברים בעמדות כוח והשפעה; משום שהם הרגלים, אפשר וכדאי להיאבק בהם. להלן כמה עצות מהפוסט להתמודדות עם ההרגלים הללו^[1]:

1. כאשר את מקבלת מחמאות על משהו שעשית, קבלי את המחמאות בחום; אל תדחי את השיפוט של אחרים. אם קיבלת מחמאות, סימן שמגיע לך. 
2. הפנימי את המחמאות והסכימי איתן; לדוגמה, אם מישהו אומר "ו'או, זו הייתה מצגת ממש מוצלחת!" את יכולה לענות, "נכון, אה? היא באמת הייתה מוצלחת!"
3. אל תייחסי את ההצלחה שלך למזל. את יודעת שעבדת קשה; אל תסתירי את זה.
4. כאשר את מדברת על עצמך או על ההישגים שלך, אל תסייגי את עצמך במילים כמו "קצת", "כאילו", "רק", או "סתם". 
5. תשתדלי להימנע מפרפקציוניזם^[2]; פגמים מסוימים בהישג שלך הם לא סיבה טובה לבטל את ההישג כולו. 
6. לבקש או לקבל עזרה מאחרים, לא מקטין את ההישגים שלך.
7. תיעוד, של העבודה וההישגים שלך, יעזור לך להרגיש שהם נכונים ואמיתיים יותר.

כמובן, זה לא פתרון קסמים; להיפטר מהרגלים המוקנים לנו כשאנחנו קטנים זה קשה; אבל במקרה הזה, כדאי. להרגיל את עצמנו, ואחרות, להתייחס להישגים ולעבודה הקשה שלנו ככה, יעזור להתמודד עם הרגלים אחרים שמשתיקים ומקטינים את העבודה והמאמצים של נשים, ויעזור להביא יותר נשים לעמדות כוח והשפעה.

---

1 - העצות רשומות בלשון נקבה, אבל מתאימות גם לגברים, אם הם סובלים מהבעיה הזו. [↪]
2 - אני מאמין גדול בפרפקציוניזם, כמנוע לשיפור עצמי ומניע להמשיך לעבוד. אבל יש לזה גם צדדים שליליים. [↪]

אבא צא לעבוד אמא תחזרי לילדים

יום אחד, הדיון בעניין גבר התובע שיוויון זכויות הורות עבור עצמו יצא מנקודת מבט שיש לעזור לו להיות יותר מעורב בבית, ולא מנקודת מבט שצריך לאפשר לאישה לעבוד יותר.

ידיד הבלוג שלח אליי מאמר מצוין ואמר "קח; ישמח אותך שדברים כאלה נכתבים" וזה נכון. המאמר שימח אותי מאוד. במאמר, כיצד המשפט הישראלי מעצב את (אי) יכולתם של אבות לשלב בין משפחה לעבודה (PDF), יפעת מצנר-חרותי שואפת להראות את

האופן שבו המשפט מבנה ומעצב את האפשרויות של גברים למלא אחר מחויבויותיהם המשפחתיות בשילוב עם מחויבויותיהם התעסוקתיות.

במאמר, מצנר-חרותי מסתכלת על פסקי דין במספר מקרים שבהם גברים תבעו זכויות הורות שלדעתם מגיעות להם לפי החוק: שעת עבודה פחות ביום (מה שמכונה "משרת אם"), תוספת שכר עבור מעון-יום, וכן הלאה. במקרים שבהם בית המשפט פסק לטובת האבות התובעים, המניעים של בית המשפט לא היו סעד לגברים הרוצים לממש את הזכות ההורית הטבעית שלהם, אלא עזרה לאם להגיע לשיוויון במקום העבודה. כך למשל

השופטים קובעים שיש לבחור בפרשנות המרחיבה של הסעיף שלפיה אבות יוכלו לקצר את יום עבודתם כיוון שפרשנות כזו "תאפשר למקסימום נשים עובדות להאריך את שעות עבודתן מבלי שילדיהן ייפגעו".

מבחינת המחוקק ובית המשפט, המצב האידיאלי הוא זה שבו הנשים עובדות כמה שיותר, ומטרת הזכויות הניתנות לגבר, בין אם קיצור יום העבודה או חופשת לידה או תוספת שכר, היא להקל על האישה לצאת לעבוד. מעבר לעניין הקפיטליסטי, הרואה במשפחה נטל ומכשול בדרך לכך שגברים ונשים יהיו כמה שיותר יצרנים, נקודת המבט הזו מעמיקה את המחשבה שהורות היא תפקיד מקרי, "התנדבותי", עבור הגבר, ולא משהו מהותי; חלק ממנו ברגע שיש לו ילדים. גרוע מזה:

אותם אבות שביקשו לעבוד פחות על מנת לגדל את ילדיהם נחשבים על ידי השופטים כגברים שוויתרו על הקריירה שלהם: "בחברה שלנו, גבר השב הביתה מוקדם ומטפל בילדיו, גבר המוכן לוותר על קריירה בעוד אשתו עושה חיל בעבודתה — איננו חזון נפרץ".

לא רק שהשופטים רואים בהורות הגברית משהו מקרי, שיש גברים "המוכנים לשאת בעול המשפחה בנטל שווה או שונה מבנות זוגן", אלא שהם רואים השקעה כזו כוויתור הכרחי של אותם גברים על הקריירה שלהם; וזה כמובן פוגע בתפקידם המסורתי כמפרנסי המשפחה. אותם שופטים הם חלק מהחברה סביבם, "המענישה" גברים שמשקיעים בבית ובמשפחה:

כפי שהדגימו מחקרים אמפיריים, אבות שהינם שותפים פעילים בגידול ילדיהם סובלים מסנקציות בעבודה, כמו גם מסטריאוטיפים ומדעות קדומות כנגדם, על כך ש"העזו" לערער על נורמות חברתיות.

---

כפי שכתבתי בעבר, חורה לי שהחברה סביבי רואה באהבה של גבר לילדיו פחותה מהאהבה של אישה לילדיה, ומתעלמים מכך שיש לחצים עצומים המפריעים לגברים רבים לממש את ההורות שלהם וההשקעה שלהם בבית ובמשפחה; אם לצטט את עצמי (מותר?):

ישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. 

מה שנראה כהעדפה היא בעצם תגובה הגיונית ללחצים הללו. לחצים כלכליים הלוחצים על אישה לקחת חופשת לידה ועל הגבר להמשיך לעבוד; לחצים המקשים על הגבר לממש את אותן זכויות הורות שניתנות לאישה. לדוגמה מהמאמר, אישה יכולה לממש את זכותה ליום עבודה מקוצר כאשר בן זוגה סטודנט, מובטל או אינו עובד מסיבה אחרת, ואילו הגבר לא. לכן, אם זוג הורים דנים בשאלה, מי כדאי שישאר בבית בשנים הראשונות ומי יצא לעבוד, למדינה יש דעה מאוד ברורה בעניין: האם עדיין נדרשת לשלב בין הבית לעבודה, והגבר נדרש לוותר על הבית לגמרי ופשוט לצאת לעבוד.

קריטי להדגיש שאין כאן תלונה על פערים בזכויות בין גברים ונשים, או קריאה לשיוויון פורמלי מלא בפני החוק. חוק או תקנה המעדיפים נשים על גברים, המיועדים לאפשר לנשים לממש הזדמנויות שוות בין השאר במקום העבודה, הם מצוינים. מכיוון שאנחנו לא חיים בעולם שבו יש שיוויון מלא, קריטי שיהיו חוקים ותקנות המסייעים לנשים במקום שבו היסטורית קשה להן להשתלב ולהתקדם. המטרה היא להצביע על האבסורד שבו הרצון של גברים לממש את הזכות שלהם להורות נתפסת כהרחבה של "אפליה מתקנת לנשים", במקום להכיר ברצון הטבעי של אבא לילדים להיות נוכח ופעיל בחיים שלהם.

צריך לומר מאוד בפשטות שראיית עולם ליברלית מעין זו, האומרת שעל האם לעבוד שעות מרובות ביום כדי להתקדם בעבודה כמו הגבר, זו ראיית עולם שלא יכולה לעבוד. אי אפשר להתעלם מהצרכים של הילדים ומהעובדה הפשוטה שמשפחה דורשת השקעת זמן ומאמץ. במקום לראות בטיפול בבית ובמשפחה תפקיד גברי ונשי, זו ראיית עולם שמנסה לצמצם את התפקיד הזה לאפס; זה בלתי אפשרי. ילדים ידרשו תשומת לב, תמיד; אבל, תחת ראיית העולם הזו, שבה אבא ואימא שניהם בעבודה ועובדים שעות מרובות עד הערב כדי להצליח ולהתקדם בקריירה שלהם - איכשהו, הצרכים השקופים הללו תמיד יגיעו לאם. מישהו צריך לדאוג לילד; המישהו הזה יהיה כמעט תמיד מישהי. כל ראיית עולם, בוודאי כזו השואפת להפוך את שני ההורים למעורבים ותומכים, בוודאי כזו השואפת לקדם נשים בעולם המקצועי כך שההזדמנויות שלהן ישתוו לאלו של גברים, חייבת להתייחס למאמצים ולזמן שיש להשקיע בבית ובמשפחה.

המצב הקיים אינו מספק; החוק צריך להקל על גברים לממש את זכויות ההורות שלהם, כדי לסייע להם להיות מעורבים יותר בבית ובמשפחה, לא רק כדי שהתפקיד הזה לא יפול בלעדית על האם אלא בעיקר משום שזו זכות טבעית שלהם כאבות. מקומות עבודה, מעסיקים, והחברה בכלל צריכים להתחיל להכיר בזמן ובמאמץ שבית ומשפחה דורשים מהורים, ולהשתנות כך שהזמן והמאמץ הזה ישתלבו במקום העבודה וקידום הקריירה בצורה נוחה יותר.

לעדינה בר-שלום יש זקן

טל שניידר, עיתונאית פוליטית שאני מעריך מאוד, פרסמה טור דיעה במעריב, ותמציתו: הנשיאה הבאה של מדינת ישראל צריכה להיות עדינה בר-שלום. הטור הזה דכדך אותי, משום שאם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

לפני שאני מתבטא בחופשיות ובתוקפנות, כדרכי בקודש, הקדמה על הכבוד שאני רוחש לשניידר: מעבר להיותה העיתונאית הפוליטית היחידה שאני קורא באופן קבוע, יש לה "זקן ארוך" בקידום האג'נדה הפמיניסטית; אם להזכיר רק כמה נקודות מהתקופה האחרונה, היא סיקרה בהרחבה מועמדות לראשות עיר בפרויקט "גברתי ראש העיר" באתר סלונה, פעילה ב"תא העיתונאיות" בין השאר בתחום ההטרדות המיניות ופרשיית עמנואל רוזן, מעלה מודעות שוב ושוב לנושא הייצוג הנשי בפאנלים בתקשורת; בקיצור, קטונתי. אין משום הביקורת שלי לפקפק ברוחה ובכוונותיה של שניידר, אלא לומר שכנראה הפעם, היא מבלבלת בין פמיניזם לקידום נשים נטו. שזה מפתיע, בהתחשב בכך שדווקא היא ראתה בהתייצבות מיכאלי לצד הרצוג נגד יחימוביץ, אקט פמיניסטי. 

לטעמי, בטור הדעה עצמו, שניידר כושלת פעמיים. בפעם הראשונה, כאשר היא כותבת שבר-שלום מייצגת גישור בין עולם החילונים והדתיים. כאדם, כיהודי, במדינת ישראל, שחופש הבחירה שלו והחופש שלו מדת נפגעים שוב ושוב בידי הציבור האורתודוכסי, חורה לי ששניידר נופלת בדיוק באותה המלכודת שכל כך הרבה חילונים רוחשי טוב נופלים בה, כאשר הם רואים ב"נסיונות גישור" כמשהו אחר מלבד חנופה וחלקות לשון, שנועדו לשמר את התיאוקרטיה בישראל. דוגמה לכך אפשר לראות באמנת גביזון-מדן, תוצר של תנועת "תפנית" שבר-שלום הייתה חברה בה. האמנה הזו, לכאורה התקדמות ביחסי דתיים-חילונים, הינה פשוט ניסיון נואש לעצור את התפוררות הסטטוס-קוו, ולשמר את השליטה האורתודוכסית. איך? בעזרת יצירת "יהודים יותר ויהודים פחות" בנושאי גיור, בעזרת שמירה על מונופול אורתודוכסי בגירושים, בעזרת חוק יסוד: שבת שיסגור את העסקים הפתוחים בשבת, וכן הלאה. לא מפתיע שרות גביזון הייתה מעורבת בזה. התבטלות חילונית והשהיית ערכים אוניברסליים בפני הקנאה האורתודוכסית איננה גישור ואיננה השלמה. היא ויתור. שניידר היא אישה, נשואה, אם בישראל. חס וחלילה אם תתגרש, היא עלולה למצוא עצמה מול בית דין דרקוני, שונא-נשים, שונא-אדם, שיפגע בה שוב ושוב בשם שמירה על ערכי היהדות ועליונות הגבר. לקדם את זה, זה קירוב לבבות?

הפעם השנייה הינה כאשר היא חושבת שקידום בר-שלום, בהיותה אישה, זה אקט פמיניסטי. אין לי התנגדות לאפליה מתקנת. להיפך. אני חושב שזה כלי קריטי בארסנל של האג'נדה הפמיניסטית. אני חושב שצריך לשריין מקום לנשים במגוון רחב של פורומים למשך עשרות או מאות השנים שייקח להפוך את הנזק שהשריון לגברים גרם לחברה שלנו^[1]. אבל כיסוי הראש של בר-שלום מעליב אותי, כפמיניסט. ההתבטלות שלה בפני הבעלים שלה, שהתנגדו לכך תלמד באוניברסיטה, מעליב אותי. העובדה שהקימה אקדמיה שמעמיקה את הפער, ומחזקת את כוחות שנאת הנשים, מעליבה אותי. אין שום דבר פמיניסטי בהפרדה בין גברים לנשים, לא בבית כנסת, לא במפלגות פוליטיות, ולא באקדמיה. אין שום דבר פמיניסטי בצניעות; זו המצאה מודרנית, שהגיעה, לא באופן מפתיע, עם עלייתן של החילוניות וההשכלה^[2]. אין שום דבר פמיניסטי במינוי אישה לנשיאות המדינה, שעצם מינוייה מדיר את הרוב היהודי בישראל, ואת כל הערבים בישראל. וזו עוד אמירה מצד עיתונאית שמפרסמת את טוריה בערבית. 

כל אדם, מוצלח ונבון ככל שיהיה, טועה לפעמים. במקרה הזה שניידר טועה. מינוי אישה חרדית, שמבטלת את עצמה בפני גברים חרדים, שמקדמת אפליה קשה נגד נשים, שרואה ב"גישור" כחיפוי על התבטלות חילונית בפני האורתודוכסיה, איננו בקונצנזוס. איננו אקט פמיניסטי. ואיננו ראוי לתמיכה של שניידר. עדיף בהרבה היה שתמצא אחת מיני נשים ראויות אחרות ותקדם אותה להיות נשיאה. אחרי הכול, אם היא מסוגלת למנות נגידת בנק בישראל, אין ספק שהיא מסוגלת למנות נשיאה.

----

1 - להזכיר לכל השיוויוניסטים, אין באמת חופש הזדמנויות לגברים ולנשים כאשר במשך אלפי שנות היסטוריה כתובה רוב מוחץ של עמדות הכוח הפוליטי, הכלכלי, החברתי והדתי היו משורינות לגברים, ורק הם יכלו להתקדם. אז עוד לא עברו 100 שנים מאז שנשים קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר, שלא לדבר על מוסדות שעדיין סגורים בפניהן (צה"ל, מישהו?), ע"ע "מאה אחוז גברים". 

2 - למה? כי חילוניות והשכלה משחררות נשים. שניידר יודעת את זה, כי היא אישה מאוד משכילה שהצליחה בכוחות עצמה בתחומים, משפטים ועיתונות, שמנוהלים על-ידי גברים. 

אם היית הולכת ערומה בשכונה בשלוש בלילה ומישהו היה אונס אותך

(הערה מקדימה: זה אינו טקסט שפונה לקורבנות אונס. לקורבנות אונס אין לי מילים. זה טקסט למיליוני הנשים שלא נאנסו, שלא חוו טראומה, שהדיבור על הנושא לא גורם להן לטריגר. עוד על זה בתגובה.)

נגיד שיש לי חברה טובה. היא גרה בשכונה ליד הים, וחגגנו את ל"ג בעומר עד מאוחר בלילה, והיה לילה חם ומכיוון שבכל מקרה היא הייתה מכוסה במלח ממי ים וחול מהחוף היא החליטה לא ללבוש חזרה את הטי-שירט והג'ינס והלכה במיקרו-ביקיני שלה חזרה הביתה – מה אתם רוצים, זה כולה חמש דקות, ויש ירח וכוכבים ואורות רחוב ולמה אתם כל כך לחוצים?

בכל מקרה.

היא הולכת בשכונה בצורה שהדודות היו מכנות "ערומה", אבל אנחנו מתייחסים לזה כאילו היא לבושה בגלל שיש שתי חתיכות פוליאסטר על הפטמות ועוד אחת בין הרגליים. ההבדל בין ערומה ללבושה כאן הוא דמיוני לגמרי, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שהיא נאנסת. מישהו אונס אותה. כמו יותר משלושת אלפי נשים אחרות השנה, רק שבמקרה שלה זה מישהו שהיא לא מכירה, באמצע הלילה, בשכונה, והיא ערומה (זה מקרה קיצון; רוב מקרי האונס הם מצד מישהו שאת מכירה, במקום שאת מכירה, ואת לא בביקיני).

מה המחשבה שעוברת לנו בראש למחרת, כשהסיפור מתחיל להילחש בטון נדהם מפה לאוזן בקרב המכרים?

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה."

המשפט הזה לוחץ על כפתור נורא אדום וגדול; הוא מעורר התנגדות וגורם לנשים לצעוד ברחוב ולכנות עצמן שרמוטות ויש לו ביטוי משל עצמו: victim blaming. כמו קופסה סינית הפוכה, אם נפתח את המשפט הזה נמצא בתוכו משפט עוד יותר גדול, פסקה אפילו; או סיפור.

הסיפור הולך ככה: בתוך כל גבר ישנה חיה מינית, מפלצת רעבתנית, שרק בקושי נשלטת. אם תשתחרר, יהפוך מיד הגבר לטורף מיני וינסה לקיים יחסי מין עם כל אישה שסביבו – בין אם מרצון או לא. לכל גבר קשה מאוד לשלוט בחיה הזו, הכללים החברתיים עוזרים לו, וגם המצפון כמובן. אבל, בחלק השני של הסיפור, לכל אישה יש כוח מיני רב עוצמה, אנרגיית משיכה שיש להצניע ולהסתיר כל הזמן. אם נרשה לאנרגיה הזו לבוא לידי ביטוי, השליטה בחיה המינית תהפוך לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית, המצפון יישכח, הכללים החברתיים ילכו לעזאזל, והגבר יאנוס בעל כורחו. בעל כורחו הוא יאנוס, ואיש לא יוכל להאשים אותו; משום שהאשמה תהיה לגמרי על האישה, שלא הסתירה את האנרגיה המינית שלה, והביאה את האונס על עצמה.

זה הסיפור. זה סיפור די נפוץ, ומקבל המון חיזוקים, מגדולים כקטנים, מנשים וגברים^[1]. אבל זה רק סיפור; בעבר הלא רחוק היו סיפורים אחרים. באירופה במאה ה-19, לדוגמה, הסיפור היה הפוך: לגבר היה אינטלקט קר והגיוני, והנשים, שלא נהנו מהיתרונות של אינטלקט כזה, נשלטו על-ידי הדחפים שלהן, כולל דחף מיני בלתי נשלט שיכל לגרום ל"היסטריה" והיה צריך לפרוק אותו באופן קבוע פן יסכן את הגברים שמסביבן^[2].

בתוך המשפט "אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה" מסתתרת, בהתאם לסיפור הזה, האמירה הזו: "אותה אישה שחררה את האנרגיה המינית שלה, בחוסר אחריות וחוסר התחשבות; גבר שראה אותה ברחוב הושפע ממנה, ורחוק מעיני הציבור שהיה עוזר לו לרסן את החיה, אנס אותה בעל כורחו. אם לא הייתה מוציאה את האנרגיה המינית שלה כך ברחוב, בלי מחשבה, לא הייתה נאנסת; ואין אלא להאשים אותה על כך." זה אכן victim blaming ובצדק, הפסקה הזו צריכה להכעיס אותנו. היא מלאת שטויות, גסות קרת לב, ושאננות שאינה מחוברת למציאות. בצדק הצועדות במצעד השרמוטות אומרות: כל אישה, לא משנה לבושה, יכולה להיות קורבן לאונס.

"יכולה" ו"נאנסה" אינן אותה מילה. יש תהום עמוקה ביניהן; תהום שאליה נופלת כל מי שנאנסת.

יש עוד דרך להבין "אולי היא לא הייתה צריכה להיות ערומה בשלוש בלילה בשכונה" – והדרך הזו היא "פרצה קוראת לגנב".

כי אנחנו נועלים את הדלת לדירה ואת הדלת לאוטו, למרות שגנבים יכולים ופורצים את הדלת. אנחנו לוקחים את המחשב הנייד איתנו ולא משאירים אותו בספריה. אם אנחנו מחנים את האוטו בלילה במקום רחוק מעין אדם, וכאשר אנחנו חוזרים אין לו גלגלים או אין לו רדיו או פשוט אין אוטו – זה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס ולא עוזר לנו לשמוע "אולי לא היית צריך להחנות שם את האוטו בשלוש בלילה", אבל באמת אם לא היית מחנה שם את האוטו זה כנראה היה מוריד את ההסתברות לכך שהיו גונבים אותו. אנחנו נועלים את הדלת כי זה מוריד את ההסתברות שיגנבו מאיתנו, אבל גם אם הדלת הייתה פתוחה וגנבו מאיתנו, הגנב עדיין הוא הפושע, הוא שפעל באופן לא מוסרי, הוא שעבר על החוק. אנחנו נותנים את האזהרה שפרצה קוראת לגנב כדי להוריד את ההסתברות שיגנבו מאחרים, אבל יש הבדל קריטי בין המקרים. אין סיפור מקביל על פריצות וגניבות; אין אנשים שיש בתוכם כוח שגורם לאחרים לגנוב מהם, אז "אולי לא היית צריכה להנחות שם את האוטו" לא יכול להשמע כמו "את אשמה". במקרים של אונס, יש סיפור כזה; לכן האזהרה לא נשמעת. 

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה ברחוב" הופכת לסיפור, סיפור ששם את כל האחריות והאשמה עליה, ומנקה את האנס מאשמה, וזה לא נכון. אבל את האזהרה עדיין צריך לתת. חייבים לתת. בגלל שמונה נשים ביום שנאנסות. שמונה נשמות שנרצחות, והרצח לא מפסיק עד סוף החיים. שמונה פיגועי טרור ממוקדים שלא נשמעים ולא נראים ולא מדווחים בחדשות^[3]. את האזהרה, אם כך, צריך לתת אחרת; בצורה שתשמע כמו "פרצה קוראת לגנב" ולא כמו "נאנסת באשמתך המלאה". יהיו מקרי אונס, גם אם כולנו נזהר; אבל אם כולנו נזהר, יהיו פחות. זו המטרה. המטרה איננה להאשים את הקורבן; אלא למנוע כמה שיותר מהקורבנות הבאות.

אירונית, דווקא את האונס בשכונה בשלוש בלילה אי אפשר למנוע, אי אפשר להזהר ממנו. גבר זר שאונס אותך בלילה בשכונה, באמת אונס כי החליט לאנוס. זה לא קשור להתנהגות שלך או ללבוש שלך. אבל זה מיעוט מקרי האונס. רוב מוחלט ממקרי האונס מגיע מאנשים שמכירים את הנאנסת, וחלק גדול מהם במסגרות שבעייתי מאוד לאחר מעשה להוכיח שנעשה בהם אונס: אונס בין בעל לאשתו, בין גבר לבת זוגו, אונס בדייט. נשמע לפעמים שהמערכת אדישה למקרי האונס הללו, ו-80% מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור (איזה ביטוי נורא). אבל ברוב המקרים, התיקים נסגרים כי לבית המשפט אין שום יכולת להכריע בשאלה אם היה אונס או לא: איבר או חפץ חדרו לגופה של האישה, אבל האם הייתה הסכמה מלאה? בלתי אפשרי להפריך או להוכיח.

אנחנו יודעים את זה, אלו מאיתנו שמתישהו היינו בסיטואציה רומנטית, מינית, מרגשת: המבטים, החיוכים, הנגיעות המהססות; כמה מאיתנו באמת שאלנו "אפשר?" או "מותר?" או כל אחת מהשאלות המפורשות המופיעות בעלונים העכשוויים? אנחנו יודעים שכפי שהסכמה היא כמעט תמיד לא מילולית, גם הסירוב הוא כמעט תמיד לא מילולי. הוא חוסר ההשתתפות, הוא הסטת המבט לא מהתרגשות אלא מחוסר נעימות. הוא התנועה אחורה, או כיפוף הגב, או הצמדת הידיים והרגליים לגוף; אנחנו יודעים שההסכמה והסירוב כמעט תמיד אינם מילוליים, ולכן, תמיד ניתנים לפרשנות, תמיד קורבן אפשרי לחוסר הבנה. אנחנו לא יכולים לשאול "למה לא אמרת לא?" כי אנחנו יודעים שהסירוב מופיע באלף דרכים שונות ורק אחת מהן היא לומר "לא", ויחד עם זאת, אנחנו לא מאשימים באונס כל גבר ששכב עם אישה בלי שאמרה "כן", כי גם ההסכמה מופיעה באלף דרכים שונות, ורק אחת מהן היא לומר "כן".

אי אפשר למנוע את כל מקרי האונס, אבל אפשר לצמצם הרבה מהמקרים, דרך סגירת "הפרצות הקוראות לגנב". הפרצות הללו הן במקרים שבהם הגבר לא קיבל החלטה לאנוס, אלא החליט להמשיך למרות הספק, למרות התחושה שאולי "לא נעים", במקרה שלא נאמר הסירוב, אבל משהו הורגש. סגירת הפרצה היא לשים את האחריות הן על הגבר והן על האישה להביע הסכמה וסירוב בצורה ברורה יותר. אחריות למודעות גבוהה יותר אצל שני הצדדים למצבו הנפשי של השני. לא רק "האם היא הביעה הסכמה?" אלא גם "האם הוא חושב שהבעתי הסכמה?" ומול זה, אם לא ברור אם יש הסכמה או לא, להציף את זה ולברר, ואם ברור שהוא חושב שיש הסכמה ואין, להציף גם את זה.

זו פרצה שאפשר לסגור כי המילה אונס לא עולה בראשו של הגבר שממשיך למרות שאולי לצד השני לא נעים. זו פרצה שאפשר לסגור כי היא תסיט את המקרה מהמסלול שהיה מוביל לאונס, ולעוד קורבן, לעוד טראומה, לעוד נשמה ששום תהליך ושום תיק ושום משפט ושום גזר דין לא ינקה או יחזיר לקדמותה.

הסיפור שכל גבר מטבעו אנס וכל אישה מטבעה מוציאה ממנו את האנס הזה, על כן מאשימים אותה וצריך להגביל את תנועותיה ולהסתיר את שיערה וגופה כדי שלא יאנסו אותה, הוא סיפור של הפרדה וצמצום. הוא מוריד את הגבר למדרגת חיה ומחליף את האישה בפצצה מתקתקת. זה סיפור משתיק ומשתק. כדי להיאבק בסיפור הזה ולפרק אותו, צריך ללכת לסיפור אחר, של דיבור וחיבור. סיפור שבו סגירת הפרצה מונעת הרבה מקרי אונס כי הוא מכיל את האמירה שהרבה גברים שאנסו לא החליטו לאנוס, אלא היה להם נוח לא לחשוב על המילה "אונס". ואם נשים את המילה מולנו, נבהיר את הצומת בין הסכמה לחוסר הסכמה, נקבל את ההחלטה הנכונה. 

----

1 - אירונית, דווקא הצועדות במצעד השרמוטות מחזיקות שלטים שמחזקות את הסיפור הזה: שכל גבר הוא אנס, חיה רעבתנית שבקושי מחזיקה את עצמה, וכל שיש לנשים לעשות הוא להתמודד עם האימה שחצי מעולמן מורכב מחיות טורפות; ממש מצעד הכבשים החיות עם זאבים.

2 - הסיפור הפוך, אבל עדיין הבעיה היא בנשים; זה נשאר קבוע בכל הסיפורים הללו.

3 - אלא אם במקרה רוצים להסית נגד מישהו כהה עור.

האם לילד פוטנציאלי הזכות להיוולד

תומר פרסיקו קישר לטור דעה בגרסה המקוונת של ה-New York Times בפוסט קצר, בהקשר לטור קודם שלו שבו דיבר על היכולת לחוש כאב כעובדה המשנה את המעמד המוסרי של אורגניזם^[1]. חיה מסוגלת לחוש כאב, לכן צריך להיות צמחוני ולכן, לכאורה, כאשר עובר יכול לחוש כאב, אסור להפיל אותו. 

בטור הדעה, הכותב נותן לדעתי את האמירה הנכונה בכל הנוגע להתערבות מדעים נוירופיזיולוגיים באתיקה וחברה:

When science becomes the sole or even primary arbiter of such basic notions as personhood, it ceases to be mankind’s most useful servant and threatens, instead, to become its dictator. Science does not and should not have the power to absolve individuals and communities of the responsibility to choose.

אני לא מרגיש שצריך להוסיף על זה מבחינת הדיון המוסרי סביב הפלות, וכמו שהגבתי לתומר, אני חושב שהדיון צריך להיות בעיקר סביב גופה של האישה, ופחות סביב העובר. כפי שגם כותב הטור מזכיר, הפלות נתפסות כמותרות לפני הנקודה שבה העובר יכול להתקיים בעצמו (viability). אבל אם נניח היינו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת להסיר עובר מרחם של אישה ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, ובכך לסיים את ההשפעה של הפלה על גופה של האישה גם כאשר העובר עדיין לא יכול להתקיים בעצמו - האם אז היינו מחייבים את ההליך הזה בתור תחליף להפלות? האם אז הפלות היו הופכות ללא-חוקיות, ברגע שהיינו מורידים את טיעון "האוטונומיה על הגוף" מהשולחן?

אלו שמתנגדים להפלות עושים זאת בשם אדם פוטנציאלי, אדם שהם יודעים עדיין אינו קיים אבל יתקיים בעתיד^[2]. נדמה לעתים שרוב הדיון מתרחש כולו במרחב הסובב אותם חודשי הריון: איך התחיל ההריון, האם היה רצוי או לא, האם מסכן את חייה של האישה או לא, מה מצבו הגנטי או הפיזי של העובר, וכן הלאה. אלא שסוף ההריון אינו סוף הדילמה, אולי אפילו להיפך. ברגע שהמצב של הריון מסתיים מתחיל מצב אחר, מסובך יותר, קשה יותר, שנמשך עשרות שנים: מצב של הורות.

הממד הגופני של ההריון משפיע רק על אדם אחד, על האישה, ולכן מן הסתם רק האישה צריכה להיות חלק מקבלת ההחלטות לגבי אותו ממד. אם ברוב המקרים נשים המפילות נשואות או נמצאות במערכת יחסים^[3], אזי הממד הרגשי של ההריון, זאת אומרת ההחלטה לא להיות הורה, משפיעה על שני אנשים. בעיניי ההפרדה הזו אומרת שבעצם מתקיימות כאן שתי הפלות, ואני לא בטוח שלשתיהן אותו מעמד מוסרי או חברתי. 

אם נחזור לתרחיש הפנטסטי, אם היה אפשר להסיר עובר מרחם ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, האם היינו אוסרים הפלות? אני לא בטוח. ילד אינו יכול להיוולד מבלי להפוך אדם אחד או יותר להורה, ואני לא חושב שאנחנו, כחברה או כמדינה, צריכים לכפות על מישהי להיות הורה במידה והיא לא מעוניינת בכך. באותה מידה, בתרחיש הפנטסטי הזה, שבו ניתן "להפיל" בממד הגופני מבלי "להפיל" בממד ההורי, אני לא בטוח שהיינו הופכים הפלה להחלטה אקסקלוסיבית של הורה יחיד. במקרה שבו ההריון היה מתרחש מחוץ לרחם, היינו דורשים את הסכמת שני ההורים להפלה, או להשלמת ההריון?

כמו שציין פרסיקו, השימוש במדע כדי להצדיק טיעון מוסרי הוא תרגיל; גם כותב הטור מצביע על כך שההתייחסות לכאב איננה לכאב ככאב, אלא לכאב כמצביע על קיומה של "אישיות" בתוך הרחם. כאמור, אני לא חושב שמדע אמור לפתור עבורנו בעיות מוסריות, אבל התקדמות מדעית יכולה לגבש בעיות מוסריות חדשות, כמו שהיכולת הטכנולוגית שלנו להאריך חיים או להנשים אנשים במצב של מוות מוחי העלתה את הסוגיה המוסרית סביב "המתות-חסד". המדע לא מאיים בעיניי על האוטונומיה של האישה על גופה, אבל יכול, בתרחיש עתידני, לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים על הורות והפלות. 

---

1 - את דעותיי על צמחונות כתבתי כבר בעבר. 

2 - וכמו שציינו כמה וכמה אנשים, לשמרנים אכפת מהאדם הזה רק כל עוד הוא פוטנציאלי, ברגע שהוא נולד רווחתו כבר אינה מעניינת אותם. 

3 - אחרי חיפוש קצר מצאתי כתבה הטוענת שיותר מחצי הנשים שהפילו היו נשואות. אם לקבל את הנתונים הללו, ואת הנתון שהרוב המוחלט של נשים שמפילות מעל גיל 19, אפשר להניח שברוב הגדול של המקרים מדובר בנשים עם בן זוג, ולא באירוע חד פעמי.

Macho Weiber Mit Dicken Kanonen

(פירוש הכותרת הוא "נשים מאצ'ואיסטיות עם רובים גדולים"; זהו התרגום לגרמנית למשחק תפקידים הומוריסטי שנכתב בשנות השמונים)

שי זלדיסקלי ספסוב כתב טור דעה באתר GameX שבו הוא מקונן על חוסר הסובלנות על תעשיית משחקי המחשב^[1], תעשייה שמרנית ושוביניסטית באופן ידוע, לבחורות, ולבחורים בעלי מיניות לא-הטרו. הוא מציין, וצודק, ששחקנים מתרעמים על כל רמז להומוסקסואליוּת בדמויות שלהם בצורה קיצונית, בעוד שמיניות אחרת, למשל פריצות מינית או לסביוּת, לא מפריעה להם באותה המידה. 

אין הרבה מה לחדש בתחום הזה; זלדיסספסוב מצטרף לקולות אחרים שקוראים ליותר סובלנות במשחקי מחשב, והאובססיה הגברית עם הפאלוס ואקט החדירה ידועה וכבושה היטב. בקצרה, הומוסקסואליוּת מפריעה לגברים בצורה שלסביוּת לא מפריעה להם, כי הומוסקסואליוּת פוגעת להם בגבריוּת, ולסביוּת לא פוגעת "להם" בנשיוּת. 

מה שמשך את תשומת ליבי הייתה המסקנה של זלדיסספסוב שמובילה אותו לקרוא למובילי התעשייה "להתבגר": 

"משחקים עם עלילה כזאת לא נדירים ולהפך, הם נפוצים מידי. משחקים רבים נכתבו על ידי גברים, אבל הכותבים שוכחים שקהל היעד שלהם לא מורכב מגברים בלבד, וייצוג כזה של נשים כביצ'יות שרק מחכות לגבר הנכון ש"יביס" אותן ויגרור אותן ערומות אל השקיעה – פשוט מזעזע."

אז, אם לנסח מחדש, זלדיסספסוב מבקר את כותבי המשחקים שהם עדיין נערים בני 12, ומצליף בהם על כך שהם כותבים רק לילדים בני 12. אני, בנימוס ומתוך כבוד, חושב שהוא לגמרי טועה. קהל היעד של המשחקים עליהם זלדיסספסוב מדבר בטור (Mass Effect 3, StarCraft 2, וכן הלאה) הוא אכן נערים צעירים. זה לא נכון לדרוש מכותבי המשחקים האלה לכתוב אותם אחרת. הם פשוט צריכים לכתוב, בנוסף, משחקים אחרים.

כתבתי בעבר על ההבדל בין "פנטזיה נשית" ל"פנטזיה גברית"^[2] ואני חושב שאנחנו רואים כאן המשך של אותה התופעה. המשחקים שעליהם מדבר זלדיסספסוב הם משחקים שבהם אלטר-אגו של השחקן יוצא למסע הגיבור ומציל את העולם. זה מה שחשוב לשחקן, ומה שיספק אותו. הנקודה שבה אני חולק על זלדיסספסוב היא הנקודה שבה הוא חושב שיש קהל גדול של שחקניות שמעוניין במשחקים כאלו, ולא משחק בהם כי הם שוביניסטים מדי. אני חושב שיש קהל גדול של שחקניות שלא משחק משחקי מחשב, כי הן מעוניינות במשחקים אחרים ועוד אין כאלו. הן רוצות לשחק משחקים שבהם הפרוטגוניסט אינו גיבור מושלם, כי אם גיבור פגום שמעורר אמפתיה, ומרכז העלילה היא לא עליה בדרגות מול בוסים שעולים בדרגות קושי, אלא ההתמודדות של הגיבור עם עולמו הפנימי ועם כשלונותיו בעבר. סוג הדברים שהיו גורמים לילד בן ה-12 הממוצע לזרוק את הקונטרולר הצידה ולקלל^[3], וגורמים לשחקנית להעמיק עוד בסיפור ובדמויות.

משחקים כאלו דורשים משאבים, מבחינת זיכרון, גרפיקה, ומקום, שלא היו זמינים בעבר, וגישה שונה לכתיבת משחקים והפצתם. בעוד שמשחקים כמו Heavy Rain מתחילים לבצבץ, הוא סבל משמרנות עלילתית (ומכך שהיה מדכא נורא). אנחנו עדיין לא רואים משחקים מושקעים מבחינה גרפית וסיפורית שפונים לקהל שונה ומשווקים בצורה שונה. הדעה הרווחת היא שנשים משחקות מעט ולא רוצות להשקיע זמן או כסף במשחקים, ולכן מכוונים אליהן בעיקר את שוק המשחקים הרגעיים, משחקים כמו Zuma ו-Angry Birds שעושים מיליונים במכירות, אבל בוודאי שלא מקדמים את האיכות או מציגים עלילה מעניינת. חברות המשחקים וכותבי המשחקים יצטרכו לזכור שמשחק מחשב הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור, וצריכים לרצות לספר סיפורים אחרים, שיפנו לקהל חדש ושונה. אז נתחיל לראות גיוון אמיתי, הן במשחקים שלנו, והן בקהילה שמשחקת אותם.

---

1 - והקונסולות; אבל בעברית, לכנות את התחום "משחקי וידאו" נשמע כאילו אני מדבר על מכונות פאקמן ענקיות שמופעלות במטבעות. אז אני אמשיך להגיד "משחקי מחשב" ואתם תבינו שאני מדבר על משחקים דיגיטליים שרצים על מגוון פלטפורמות, ולא רק משחקים ל-PC או למקינטוש. אם יש Assassin's Creed לסלולרי, אז בכלל באיזה ביטוי אפשר להשתמש שיכסה את כל האפשרויות?
2 - וגם אז שאלו למה בעצם אני משתמש ב"פנטזיה נשית" ו"פנטזיה גברית" אפילו שאני לא מדבר, בעצם, על פנטזיה שכותבים רק גברים או נשים, או שנכתבת רק עבור קהל נשי או גברי, ואולי בעצם כדאי להשתמש בשמות טובים יותר. זו ביקורת נכונה, אבל כרגע לשם הנוחות אני ממשיך כך. 
3 - בוודאי בעזרת וריאנט כלשהו של המילה Fag

תורם מחפש מקבלת

אני אוהב ילדים. ילדים בכל גיל, כי בכל גיל יש בהם קסם אחר: יש את הגיל שבו הם מתרפקים ורכים ולדאוג להם ממלא אותי בחום. יש את הגיל שהם מביטים בעולם סביבם והמבוגרים המאכלסים אותו בעיניים משתהות וממציאים לעצמם סיפורים כדי לסדר את העולם ואת המבוגרים בצורה הגיונית. יש את הגיל שיש להם שפה משל עצמם, חלון מצומצם שנעלם מהר מדי, כאשר "השפה הילידית^[1]" מחליפה אותה. יש בהם משהו מרתק, כמעט בכל מצב, ויש בהם משהו מאוד מאתגר ומאיים: אני לא יכול לתאר לעצמי החלטה יותר גורלית מההחלטה להפוך להיות הורה, או אחריות גדולה יותר. 

גדלתי בבית עם אבא ואמא, שניהם "הורים". זה לא מובן מאליו. חצי מהחברים שלי גדלו עם הורים גרושים, חלקם רחוק מאוד מאבא שלהם. האם אב^[2] יכול להיות הורה ממרחק עשרות קילומטרים? או מיבשת אחרת? הכרתי מקרים אחרים (גרועים יותר?), מי מקרוב, ומי מרחוק: ילדים יתומים, ילדים במשפחות אמנות שהוריהם בכלא, ילדים בבית שהורה אלים אולץ לעזוב אותו.

אני עדיין זוכר בחדות את היום שבו הרמתי את "ילד ושמו זה" בסטימצקי. ספר קצר, ספרון אפילו. כריכה בהירה, עמודים קצרים. קראתי אותו עד שלא יכולתי יותר. לא יכולתי להאמין שמישהי יכולה להיות אכזרית כל כך לילד שלה - אבל זו כמובן המציאות. ידעתי שיש אמהות ששמות תינוקות בפחי אשפה. שחונקות אותם. שזורקות אותם. להוליד ילד זו מציאות בילוגית. הורות זו בחירה. אולי זו בחירה של 99.99% מהאנשים (למרות שבמציאות, כנראה הרבה פחות) - אבל זו עדיין בחירה. איפשהו, אני מעדיף את זה כך: שיש בנו משהו שאנחנו בוחרים לממש. אנחנו לא חייבים שום דבר למציאות הביולוגית, והכול הוא בזכותנו.

מגיל מסוים, בערך סביב גיל 20, התחלתי לנגח את המציאות הביולוגית הבלתי מתפשרת: לנשים יש רחם; לגברים לא. העובדה הפשוטה הזו נראתה לי לא הוגנת בצורה קיצונית. ההחלטה להרות פשוטה מאוד, טכנית^[3]; למעשה, נשים בגילי, מסביבי, נאלצו לנהוג באחריות ובתשומת לב כדי להימנע מזה. אישה יכלה לבחור להיות אם חד-הורית; במשפחתי המורחבת אפילו הכרתי שתיים כאלו. גבר לא. כאשר העליתי את הרעיון להיות אב חד הורי, המציאות שוב קרקעה אותי - להיות אב חד הורי זה לעשירים בלבד ^[4].

למציאות הביולוגית הזו יש פן נוסף, אולי לא נעים, בטח שלא פשוט: מי שמחליטה אם להמשיך את ההריון היא רק האישה. אמצעי מניעה באים בשני המינים, אבל הפלות לא. בישראל יש מעל 10,000 הפלות בשנה מסיבות של הריון מחוץ לנישואים, בעיקר בקרב נשים מעל גיל 20. אם אתם מכירים נשים מעל גיל 20 שפעילות מינית, סביר להניח שאתם מכירים מישהי שעשתה הפלה. האם אתם יודעים על כך, זו כבר שאלה אחרת. אם מי שהכניס אותה להריון יודע על כך, זו שאלה אחרת לגמרי. במקרה שלי, גיליתי לתדהמתי שאני נגד הפלות^[5]. האוטונומיה של אישה על גופה לא נמצאת בספק בעיניי, ותודעה עצמית בטח שלא נמצאת בצביר תאים בגודל כמה מיקרונים - אבל במקרה שלי, דעתי, או דעתו של כל גבר אחר שעִבֵּר מישהי היא לא רלוונטית. אישה, בחורה, נערה קטינה, שנכנסות להריון ומגישות בקשה לוועדה להפסקת הריון צריכות לחתום על טופס. הן לא צריכות להחתים עליו את מי שעִבֵּר אותן. הזיגוטה יכולה להיווצר ולהיעלם מהעולם בלי שהוא יידע אי פעם. אני בוודאי לא חושב שאישה (או בחורה; או נערה שלא מזמן קיבלה מחזור) צריכה אישור ממישהו כדי להפיל. אבל בלי ליידע? הרעיון הזה הכה בי חזק. אפילו שהיה לי ברור שהורות היא עניין של בחירה, איכשהו היה נראה לי הגיוני שהיא קיימת, פוטנציאלית במין ממד אחר, מחכה להתממש אחרי שהזיגוטה תהפוך לעובר, וזה יוולד ויהפוך לתינוק.

זה מצחיק להחזיק בשני רעיונות מנוגדים כל כך בצורה חזקה כל כך. לפני כמה שנים דיברתי עם מישהו, גבר ואב לילדים, והעלינו בצחוק את הרעיון שאחד הבנים שלו לא שלו. "מה תעשה" שאלתי, רק חצי ברצינות "אם עוד עשר שנים מישהו מגיע ואומר לך: הילד הזה הוא לא הבן שלך; היה בלבול בבית החולים, והחליפו תינוקות."

"בוודאי שהוא הבן שלי." חזרה התשובה, בלי שום היסוס, שום ספק. "ומה לגבי הילד השני?" כאן הייתה פאוזה קלה, ואז

"הייתי רוצה לפגוש אותו. להכיר אותו. הייתי רוצה שתהיה לנו איזו מערכת יחסים. בכל זאת..." 

אז האם הורות מתחילה בדם? ברגע שמרימים אותו בפעם הראשונה? כשנותנים לו שם, ואז שם חיבה? או שהורות מתחילה בכך שחולקים את אותו הדם? נראה שאפשר לקנות הורות, פשוט בכך שאתה שם, הורה בהווייתך. נראה גם שאם יש קשר דם, תמיד תוכל לקנות הורות מאוחר יותר. 

---

בתחילת השנה, הייתי מנוי לרשימת דיוור^[7] פמיניסטית שמאלנית רדיקלית שמתנגדת לכיבוש. הנושא הראשון שבו הבעתי את דעתי ברשימה הזו היה להתנגד לחתימה על עצומה שיצאה נגד מסקנות ועדת שניט: הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. כפי שהוצג ברשימה, הנושא היה פשוט יחסית: כרגע, עומדת בישראל "חזקת הגיל הרך", הקובעת שכאשר בני זוג מתגרשים, ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם. מהמסקנות החלקיות שהציגה הוועדה עולה שזו תמליץ לבטל על החזקה הזו, וחזקה תקבע אחרת. איך? עוד לא ברור. העצומה רצתה למנוע את הביטול, ולהשאיר את "חזקת הגיל הרך". 

בעיניי הנושא היה ברור מאוד: אין שום סיבה להניח אוטומטית שילדים צריכים להיות בחזקת האם סתם כך. יותר מזה, הופתעתי שקבוצה פמיניסטית תרצה לתמוך בעמדה שמפלה על בסיס מגדר, אפילו שההפליה היא לטובת נשים. הטענות הראשונות שעלו מולי היו בערך כך: אמהות הן הורים טובים יותר מאבות, אף כי יש יוצאים מן הכלל. אמהות הן אלו שמשקיעות, שעושות, כל יום וכל היום. אבות מגיעים להיות הורים בסופי שבוע, כשיש להם זמן. אם יהיה כבר גבר שיתבע חזקה על ילדיו, הרי ברור שיעשה זאת רק כדי להתנקם באישה שמתגרשת ממנו. 

באופן די טבעי, ראיתי אדום. אבל כשהאבק שקע, הזמן עבר, והעליתי את הנושא גם מול נשים שעבורן שיוויון בין גברים לנשים הוא נוהג שגור ולא נושא לסמינר, ראיתי שהאינטואיציה הזו קיימת, גם כאשר היא לא מלווה במשפטים דוגמת "נשים צריכות לגדל ילדים כי גברים הם יותר אלימים, מינית, פיזית ומילולית." העובדה הביולוגית מרימה את ראשה שוב: נשים נושאות את העובר במשך תשעה חודשים, ועובדה זו לבדה מייצרת (כביכול) קשר מיוחד, טוב יותר מזה שבין הגבר לילד, שאי אפשר להשתוות לו. 

המציאות, שכבר ממזמן זנחה את הטבע מאחור, לא ממש מאפשרת בד חלק לבדוק את האינטואיציה הזו. החוק בישראל מקנה לנשים חופשת לידה ארוכה יותר מלגברים, ומאפשר להן להאריך אותה ללא תשלום, מה שלא זמין לגבר. אבל גם חופשת הלידה הייתה זמינה לשניהם, כנראה שרוב הזוגות היו מעדיפים להשאיר את האישה בבית: נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים, לכן עבור ההורים החדשים, ההחלטה להשאיר את הגבר בבית יכולה להיות עונש כלכלי. אם הורות מגיעה מהוויה, ברור מי הווה כאן בתור הורה. ההוויה הזו בתורה יוצרת מציאות - נשים יעדיפו מקצועות עם פחות שעות, עם חופשים ארוכים יותר, וימשיכו להרוויח פחות. התוצאה הופכת לצידוק לעצמה - למה נשים הן הורים טובים יותר? כי הן נשארות בבית ומטפלות בילדים. למה האישה צריכה להישאר בבית? כי זה טבעי עבורה, וכי זה נכון לילד, הרי נשים הן הורים טובים יותר. 

מה שהצחיק אותי במיוחד, מה שעדיין מצחיק אותי, הוא שישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. לכן, בוודאי שנרצה לדחות את שניט - איזה גבר ייבחר להיות אבא, אם יש באפשרותו להשאיר את העול אצל האישה? רק נקמן, שישתמש באהבת אם כנשק נגדה. 

כמו תמיד, המציאות מלוכלכת. ועדת שניט הוציאה מסקנות חלקיות ב-2008 כי היא לא הצליחה להגיע למסקנות סופיות, כי חברי הוועדה חלוקים. חלוקים בפירוש המצב הקיים, איך צריך לשפר אותו, והאם ביטול "חזקת הגיל הרך" תעשה זאת. בנוגע להורות, אף אחד לא יכול לראות לגמרי ישר. אבל השיקולים לבטל את החוק נראים לי טובים: במקום לתת אחזקה להורה כזה או אחר, האחריות להיות הורה תשאר גם אחרי הגירושין. האם זה לא שינוי חיובי? איכשהו הרבה מההגות נעצרת לפני שהיא חוצה את סף חדר הילדים. האם הגדולה מרחפת רחוק מעל בנותיה; כל עוד המציאות לא שווה (והאם היא אי פעם תוכל להשתוות?) החוק צריך להיות לא שיוויוני יחד איתה. אז אולי אבות הם ההורים הטובים יותר. אחרי הכול, כולם מצפים מהם לפחות. 

---

את הגבר הזה, הגרוש, העומד בבית המשפט ונאלץ להתמודד עם ההנחה הכמעט-אוטומטית שהוא שמח להשתחרר מעוליו, אני מדמיין בתור עצמי. אני נעלב עבורו, בתור עצמי. כאשר מישהי אומרת ש"גברים הם הורים בסופי שבוע", אני שומע אותה מדברת עליי. אבל אני, אינני הורה. אף כי יצא לי לפגוש הרבה מאוד אבות מצוינים, המציאות המלוכלכת, אותה מציאות ביולוגית בלתי מתפשרת, שוב מרימה את ראשה. במקרה של רבייה, מבחינה ביולוגית בלבד, גברים אכן יכולים להיעלם. הם לא חייבים לשאת בעול. 

בישראל יש מעט מאוד תורמי זרע. האינטרנט אומר 50, שזה נדמה לי נמוך מדי. כמו רוב המדינות, ובניגוד להורים שמעבירים את ילדיהם לאימוץ, אין שום תוכנית בישראל שמאפשרת לילד שנולד מתרומת זרע לגלות מי היה "התורם". המידע נשמר באנונימיות, מקודד כך שנשאר רק זנב קוד למניעת נישואי קרובים^[6]. האנונימיות בלתי חדירה לשני הצדדים; תורם שירצה לאתר את הילדים שגדלו מהזיגוטות שעזר ליצור יתקשה מאוד לעשות זאת. כך שאם הורות היא הוויה, הגבר מבוטל מהוויה הזו ברגע שהזרע פוגש את כוס הפלסטיק. המציאות הביולוגית מצומצמת לחומר שלא ממלא כפית.

בכתבה הזו מונעים את הביטול הזה. "התורם" ידוע ומוכר לאם (לאמהות; לזוגות; למשפחות החדשות). "התורמים" כאן כשמם כן הם - תורמים מזמנם ומרצם, לא רק מזרעם, בחינם. אין לי הרקע הדרוש לחוות דעה על ההבדלים הרפואיים; דעתי היא שבנק זרע עדיף אבל כל אחת כמובן חופשיה להיכנס להריון כרצונה. במקום זאת, אני תוהה לגבי המוטיבציה. המוטיבציה שאומרת שהאחריות הביולוגית מובילה לאחריות ההורית, שמי שתרם את הזרע חייב לאפשר לתוצר החי את האפשרות לפגוש אותו, לקיים איתו מערכת יחסים. לממש את ההוויה שלו כהורה. 

האם אנחנו חשים שיש אבהות גדולה יותר, אולי כזו שכן משתווה אצל אותן נשים לאמהות שלהן, שיכולה להתממש ועוד לא הצליחה? כמה קל, לנשיא אמריקאי שגדל ללא אב, ששם לב לאבהות "לפי היעדרה" לכתוב: "כאבות, אנחנו צריכים להיות מעורבים בחיי ילדינו לא רק כשזה נוח או קל, או כשהם מסתדרים היטב - אלא כאשר זה קשה וחסר תמורה, כאשר הם מתקשים. אז ילדינו צריכים אותנו יותר מכל." כמה הגיוני ל"אבא הראשון" לדרוש מאבות האומה שלו to step up - למלא את אחריותם, לא רק ברגע ההתעברות, אלא בכל רגע שלאחר מכן. 

האם אפשר לתאר משפט כזה שנכתב לאמהות? "אמהות, תהיו מעורבות בחיי ילדיכן, לא רק כדי לחנך או להעניש, גם כאשר אתן עייפות ועסוקות, גם כשהם מעליבים או מרביצים או חסרי נימוס. גם כשהם אומללים. אז הם צריכים אתכן יותר מכל". איכשהו אימא היא הורה כברירת מחדל; רק האבות צריכים להוכיח את עצמם. 

---

המציאות שלנו, שלי, מלאה באמהות חד-הוריות, או באמהות שעושות את רוב עבודת ההורות. היא לא מתעלמת מהאבות הנעלמים, אלו שעדיין גרים בבית ואלו שעזבו מזמן. אבל היא גם מכילה את הבחורים שלא ילכו לעבוד עם ילדים כי זה "מוזר", ובכל מקרה מושך תשומת לב. בייביסיטר, אחרי הכול, זו עבודה לבחורות. גם להיות גננת, או מורה בבי"ס יסודי. היא מכילה את האמירות, לכל גבר שרוצה להיות אבא, שמצפים ממנו לפחות. שכמה שהוא יעשה, זה טוב, כי זה כבר עדיף על כלום. על להיות אבא נעדר, אבא של סופי שבוע. מדובר, אחרי הכול, בעבודה מאוד קשה, כפויית טובה. הפרוזה לא מתיימרת לטשטש את המציאות הזו, ולשנות אותה בלי לשנות את הגורמים הכלכליים, המשפטיים, החברתיים שמובילים אליה בטח שאי אפשר. במקום זאת, היא מצפה מאיתנו, אם נפל הדבר בחלקנו, לממש את הווייתנו כהורים. להיות את זה, שאנחנו יכולים להיות, גבר או אישה.

---

1 - תרגום גרוע ל-native tongue. אני יודע שהביטוי בעברית הוא "שפת אם", אבל נדמה לי שדי ברור למה החלטתי לא להשתמש בביטוי הזה, זו הפעם.

2 - אני כמובן שואל את השאלה הזו על האב, כי כולם חיו עם האימא שלהם. אז לא ידעתי שבישראל בתי המשפט נותנים אחזקה לאימא, אלא אם לאבא יש טיעונים כלכליים או סיעודיים נגד. או שהוא חובש כיפה מצבע כלשהו וממהר לפתוח תיק בבית הדין הרבני; אז הרבנים ימצאו דרכים להעביר את האחזקה אליו, העיקר שהילדים יגדלו בבית תורני.

3 - בגיל הזה, לפני שחברים ובני משפחה התחילו לנסות להיכנס להריון, עוד לא הכרתי את הסטטיסטיקות, את הזמן הארוך שלעתים קרובות עובר על זוגות בזמן שהם מנסים להיכנס להריון, או את התכיפות של הפלות טבעיות. חבל שאלו שמתמודדים עם הקשיים הללו, כמעט תמיד מתמודדים איתם לבד - השיח החברי על הריונות, תינוקות וילדים הוא כמעט רק על הצלחות. כמעט אף פעם לא על הקשיים או הכשלונות הזמניים.

4 - כמו שאפשר לראות כאן, לנשים יש מעט מאוד סימפטיה לגברים שרוצים להיות הורים בלי להיות במערכת יחסים עם אישה. העובדה שההורות הזו זמינה רק לגברים עשירים נתפסת כעוד ניצול קולוניאליסטי של הגבר העשיר את האישה החלשה. הרצון להיות הורה לא מתעורר רק במפגש עם האישה ואינו תלוי בה. לגברים עניים שרוצים להיות הורים פשוט אין גישה לפונדקאות. 

5 - כמו בכל פעם שגבר מתבטא בנושא פמיניסטי חשוב לדייק בניסוח: אם העמדה שלי היא בעד חופש הבחירה (ז"א שהפלות יהיו חוקיות, בטוחות, וזמינות לכולן) אין זה מחייב שדעתי שנשים צריכות להפיל. החופש לבחור כשמו כן הוא: החופש לבחור כן או לא.

6 - בעוד שהדאגה הזו עולה כביכול בהמשך, בישראל הסיכויים לנישואי קרובים אצל ילדים מתרומת זרע הוא אפסי.

7 - רשימת דיאול?

עולם אחר מזה שהגענו ממנו

בעת קריאת מאמר ביקורת שטחי על "שיר של אש וקרח" תהיתי לגבי משמעותה של מילה כלשהי^[1], כך שגוגל הוביל אותי למאמר מחריד שמבקר את המאמר הראשון, שם מצאתי את הפנינה הבאה: 

"Full disclaimer – I haven’t read any of the Song of Ice and Fire novels and I don’t plan to. I heard about them from a friend, Googled Martin’s name, and the picture on his Wikipedia page – a fat, elderly nerd – told me everything I needed to know. Fantasy is a completely garbage literary genre because it’s dominated by nerds, ignorant shut-ins who have no interest in having real lives (and by extension having something worthwhile to write about) or reading history and literature (and thus having something to base their stories on)."

זה שכנע אותי שגם אחרים רואים מה שרובין הוב גרמה לי להבין: שבעולם הספרות יש שתי גישות לכתיבה פנטזיה: ש פנטזיה גברית, ויש פנטזיה נשית, כאשר פנטזיה גברית עוסקת בפעולה הירואית בתוך עולם אחר, ופנטזיה נשית עוסקת בעולמן הרגשי של דמויות שמתמודדות עם סיטואציות פנטסטיות^[2]. "דמדומים", למשל, זו פנטזיה נשית, בגלל שאת הכותבת לא מעניינות המיתולוגיה או המטאפיזיקה שמאפשרות קיומם של ערפדים ואנשי-זאב; מעניין אותה היחס של בחורה ספציפית וערפד ספציפי למשיכה הפיזית ביניהם וליחסי מין לפני הנישואים. "דם אמיתי" היא פנטזיה גברית, כי היא מלאה במאבקי כוח ופוליטיקה של ערפדים והשפעה של קסם על איך מתנהלת עיר - עולמן הרגשי של דמויות נועד להרחיב את הסיפור, הוא לא המרכז שלו. 

במידה ותהיתם, אני לא חושב שסופרות כותבות רק פנטזיה נשית, או שקוראות אוהבות רק פנטזיה נשית; אני טוען שיש כאן שתי נקודות מבט לגבי ז'אנר הפנטזיה, ולכן יהיו קוראים שיהנו מנקודת מבט אחת ולא מהשניה^[3]. למשל, פגשנו פעם מישהי שטענה בתוקף שהיא לא קוראת פנטזיה אבל התשובה לשאלה מה הספר האהוב עליה הייתה "הארי פוטר". למראה הבעת הגיחוך שלי הסביר אורי "הארי פוטר זה לא פנטזיה, כי אין דרקונים על הכריכה".

זה מצביע על כך שעבור הרבה קוראות, ספרי פנטזיה נשית הם "לא באמת פנטזיה", גם אם יש בהם אלמנטים פנטסטיים במובהק. אכן, שני הספרים הראשונים של הארי פוטר (וכנראה שגם השלישי) הם פנטזיה נשית בצורה מובהקת, כי את רולינג לא מעניין לתאר עולם אחר, כמו שמעניין אותה לתאר את פליאתו של הארי אל מול החוויה המופלאה שהיא הוגוורטס. חוסר העניין הבולט שלה במטאפיזיקה וחוסר ההבנה שלה בעולמות אחרים, מוביל לכך שעד הספר החמישי מטות קסומים הופכים להיות אקדחי לייזר, ואף כי קוסמים רבים נולדים בעולם המודרני להורים רגילים, הם מתעקשים לגור בצריפי עץ, לא להכיר מחשבים או טלפונים, ולהשתמש במטבעות זהב לא נוחות כדי לשלם על דברים. הספר השביעי של הארי פוטר, שבו מבססים מיתולוגיה ברורה של עולם אחר ומככב בו גיבור פעיל שמנסה להשפיע על העולם הזה, הוא הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג מצליחה לכתוב^[4]. זה רק מגביר את הטרגדיה של שלושת הספרים שלפניו, שכנראה היו עובדים טוב יותר כתרגילים בסדנת כתיבה, או טיוטות שלא היו צריכות להתפרסם.

פנטזיה נשית שלא מרחיבה את עולמה הקסום מעבר לסיטואציה הפנטסטית הספציפית שבה נתקלות הדמויות, ומתעסקת רק בגילוי העצמי וההתבגרות של הגיבור, תמצא עצמה מקוטלגת לא כפנטזיה אלא כ"ספר למבוגרים צעירים", או "ספרות סוריאליסטית", או ההמצאה החדשה של "ריאליזם מאגי". מנגד, פנטזיה גברית גרועה, שמאוכלסת בדמויות ללא אופי, רגש או שאיפות, ונראית כמו סרט אקשן הוליוודי מלא פיצוצים מגניבים ושמות קשים לביטוי עדיין תקוטלג כ"פנטזיה". כאשר ברדמו כותבת שפנטזיה היא ז'אנר של חנונים חסרי חיים שלא מעניין אותם העולם, היא כנראה מביעה את דעתה הנחרצת שספר אקשן בלי דמויות הוא ספר משעמם, בלי להבחין שיש ספרי פנטזיה רבים שמתרחקים בזהירות מהמדף הזה כדי לא למצוא עצמם מחככים כריכות עם ספרים בצבעים בוהקים עם דרקון על הכריכה, ושמו של הסופר מודפס באותיות בולטות בצבע זהב, גדולות יותר משם הספר.

כמו בהרבה מקרים, החלוקה הזו פוגעת גם בגברים וגם בנשים. כדי למנוע מצב שבו ספר עם אלמנטים פנטסטיים ייתפס כשטחי, הוא לא מקוטלג כפנטזיה, וסופרות מעניינות שהיו יכולות להעשיר את מדף הפנטזיה מעדיפות להתרחק ממה שנראה להם כז'אנר ל"חנונים חסרי חיים". אלו מהן שמעיזות לכתוב פנטזיות גבריות, במיוחד אם יש בהן דמויות חזקות ומעניינות, נדרשות להסתיר את מגדרן: כך ג'וליה ג'ונס הופכת להיות J.V. Jones ורבקה ברגסטרום הופכת להיות R. Sean Bergstrom. 

לומר שפנטזיה כז'אנר חייבת להיות אלימה, סקסיסטית או גזענית, או שעוסקים בה מתוך געגוע לעולם מלא גברים לבנים כוחניים שמותר להם לאנוס ילדות זו כמובן שטות גמורה שמתעלמת לחלוטין מבערך כל סדרת פנטזיה שאיננה נכס אינטלקטואלי של TSR. אבל זו שטות שמצביעה על בעיה, שאפשר לפתור בין השאר דרך ההכרה בכך שיש הרבה גישות לתחום הפנטסטי וראוי שנכניס את כולן תחת אותה המטריה, ולו רק כדי להעשיר את הספרות שנגישה לנו.

---

1 - דויל כתבה בתחילת המאמר שלה: "In days of yore, before the Striding Elves sailed West to Sygmagfhdflkglll" אז חשבתי שאולי השם "Sygmagfhdflkglll" מתייחס לאיזו ארץ עתיקה של אלפים שאני לא מכיר. 

2 - כל חלוקה מאפשרת, בהכרח, גם לשפוט. אני מקווה שהקוראות יטו לי חסד ולא יראו את החלוקה הזו כאומרת "פנטזיה גברית עדיפה על פנטזיה נשית", כפי שאמירתו של קורא אחד שהוא מעדיף פנטזיה גברית על פנטזיה נשית לא שקולה לאמירה שפנטזיה נשית בהגדרה אינה טובה.

3 - The Magicians הוא דוגמה טובה לפנטזיה נשית שכתב גבר, כפי שלה-גו'ין היא דוגמה נפלאה לסופרת של פנטזיה גברית. יש גם סדרות מועטות, כמו סדרת "אמבר" וסדרת "בעל החידות מהד", שתוקפות את החלוקה הזו ומצליחות לשחק יפה, רוב הזמן, על שני הצדדים. אבל סדרות אלו הן המיעוט; את רוב סדרות הפנטזיה אפשר להציב בקלות בצד זה או אחר של החלוקה הזו.

4 - במידה וזה לא יהיה ברור מספיק בהמשך, זה הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג הצליחה לכתוב אף כי היה עדיף שלא. ההתעקשות של רולינג לכתוב פנטזיה גברית נובעת מהתפיסה הסקסיסטית שמה שפנטזיה היא פנטזיה גברית ופנטזיה נשית אינה פנטזיה "אמיתית", ולכן היה על סדרת הפנטזיה של רולינג "להתבגר" ולהתחיל להתעסק באקשן ופיצוצים. היה עדיף לכולנו אם במקום להכניס אדון חשיכה מיותר ומלחמה לא מעניינת הייתה רולינג מתעסקת במלחמה המסוכנת הרבה יותר של גיל ההתבגרות.