אבא צא לעבוד אמא תחזרי לילדים

יום אחד, הדיון בעניין גבר התובע שיוויון זכויות הורות עבור עצמו יצא מנקודת מבט שיש לעזור לו להיות יותר מעורב בבית, ולא מנקודת מבט שצריך לאפשר לאישה לעבוד יותר.

ידיד הבלוג שלח אליי מאמר מצוין ואמר "קח; ישמח אותך שדברים כאלה נכתבים" וזה נכון. המאמר שימח אותי מאוד. במאמר, כיצד המשפט הישראלי מעצב את (אי) יכולתם של אבות לשלב בין משפחה לעבודה (PDF), יפעת מצנר-חרותי שואפת להראות את

האופן שבו המשפט מבנה ומעצב את האפשרויות של גברים למלא אחר מחויבויותיהם המשפחתיות בשילוב עם מחויבויותיהם התעסוקתיות.

במאמר, מצנר-חרותי מסתכלת על פסקי דין במספר מקרים שבהם גברים תבעו זכויות הורות שלדעתם מגיעות להם לפי החוק: שעת עבודה פחות ביום (מה שמכונה "משרת אם"), תוספת שכר עבור מעון-יום, וכן הלאה. במקרים שבהם בית המשפט פסק לטובת האבות התובעים, המניעים של בית המשפט לא היו סעד לגברים הרוצים לממש את הזכות ההורית הטבעית שלהם, אלא עזרה לאם להגיע לשיוויון במקום העבודה. כך למשל

השופטים קובעים שיש לבחור בפרשנות המרחיבה של הסעיף שלפיה אבות יוכלו לקצר את יום עבודתם כיוון שפרשנות כזו "תאפשר למקסימום נשים עובדות להאריך את שעות עבודתן מבלי שילדיהן ייפגעו".

מבחינת המחוקק ובית המשפט, המצב האידיאלי הוא זה שבו הנשים עובדות כמה שיותר, ומטרת הזכויות הניתנות לגבר, בין אם קיצור יום העבודה או חופשת לידה או תוספת שכר, היא להקל על האישה לצאת לעבוד. מעבר לעניין הקפיטליסטי, הרואה במשפחה נטל ומכשול בדרך לכך שגברים ונשים יהיו כמה שיותר יצרנים, נקודת המבט הזו מעמיקה את המחשבה שהורות היא תפקיד מקרי, "התנדבותי", עבור הגבר, ולא משהו מהותי; חלק ממנו ברגע שיש לו ילדים. גרוע מזה:

אותם אבות שביקשו לעבוד פחות על מנת לגדל את ילדיהם נחשבים על ידי השופטים כגברים שוויתרו על הקריירה שלהם: "בחברה שלנו, גבר השב הביתה מוקדם ומטפל בילדיו, גבר המוכן לוותר על קריירה בעוד אשתו עושה חיל בעבודתה — איננו חזון נפרץ".

לא רק שהשופטים רואים בהורות הגברית משהו מקרי, שיש גברים "המוכנים לשאת בעול המשפחה בנטל שווה או שונה מבנות זוגן", אלא שהם רואים השקעה כזו כוויתור הכרחי של אותם גברים על הקריירה שלהם; וזה כמובן פוגע בתפקידם המסורתי כמפרנסי המשפחה. אותם שופטים הם חלק מהחברה סביבם, "המענישה" גברים שמשקיעים בבית ובמשפחה:

כפי שהדגימו מחקרים אמפיריים, אבות שהינם שותפים פעילים בגידול ילדיהם סובלים מסנקציות בעבודה, כמו גם מסטריאוטיפים ומדעות קדומות כנגדם, על כך ש"העזו" לערער על נורמות חברתיות.

---

כפי שכתבתי בעבר, חורה לי שהחברה סביבי רואה באהבה של גבר לילדיו פחותה מהאהבה של אישה לילדיה, ומתעלמים מכך שיש לחצים עצומים המפריעים לגברים רבים לממש את ההורות שלהם וההשקעה שלהם בבית ובמשפחה; אם לצטט את עצמי (מותר?):

ישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. 

מה שנראה כהעדפה היא בעצם תגובה הגיונית ללחצים הללו. לחצים כלכליים הלוחצים על אישה לקחת חופשת לידה ועל הגבר להמשיך לעבוד; לחצים המקשים על הגבר לממש את אותן זכויות הורות שניתנות לאישה. לדוגמה מהמאמר, אישה יכולה לממש את זכותה ליום עבודה מקוצר כאשר בן זוגה סטודנט, מובטל או אינו עובד מסיבה אחרת, ואילו הגבר לא. לכן, אם זוג הורים דנים בשאלה, מי כדאי שישאר בבית בשנים הראשונות ומי יצא לעבוד, למדינה יש דעה מאוד ברורה בעניין: האם עדיין נדרשת לשלב בין הבית לעבודה, והגבר נדרש לוותר על הבית לגמרי ופשוט לצאת לעבוד.

קריטי להדגיש שאין כאן תלונה על פערים בזכויות בין גברים ונשים, או קריאה לשיוויון פורמלי מלא בפני החוק. חוק או תקנה המעדיפים נשים על גברים, המיועדים לאפשר לנשים לממש הזדמנויות שוות בין השאר במקום העבודה, הם מצוינים. מכיוון שאנחנו לא חיים בעולם שבו יש שיוויון מלא, קריטי שיהיו חוקים ותקנות המסייעים לנשים במקום שבו היסטורית קשה להן להשתלב ולהתקדם. המטרה היא להצביע על האבסורד שבו הרצון של גברים לממש את הזכות שלהם להורות נתפסת כהרחבה של "אפליה מתקנת לנשים", במקום להכיר ברצון הטבעי של אבא לילדים להיות נוכח ופעיל בחיים שלהם.

צריך לומר מאוד בפשטות שראיית עולם ליברלית מעין זו, האומרת שעל האם לעבוד שעות מרובות ביום כדי להתקדם בעבודה כמו הגבר, זו ראיית עולם שלא יכולה לעבוד. אי אפשר להתעלם מהצרכים של הילדים ומהעובדה הפשוטה שמשפחה דורשת השקעת זמן ומאמץ. במקום לראות בטיפול בבית ובמשפחה תפקיד גברי ונשי, זו ראיית עולם שמנסה לצמצם את התפקיד הזה לאפס; זה בלתי אפשרי. ילדים ידרשו תשומת לב, תמיד; אבל, תחת ראיית העולם הזו, שבה אבא ואימא שניהם בעבודה ועובדים שעות מרובות עד הערב כדי להצליח ולהתקדם בקריירה שלהם - איכשהו, הצרכים השקופים הללו תמיד יגיעו לאם. מישהו צריך לדאוג לילד; המישהו הזה יהיה כמעט תמיד מישהי. כל ראיית עולם, בוודאי כזו השואפת להפוך את שני ההורים למעורבים ותומכים, בוודאי כזו השואפת לקדם נשים בעולם המקצועי כך שההזדמנויות שלהן ישתוו לאלו של גברים, חייבת להתייחס למאמצים ולזמן שיש להשקיע בבית ובמשפחה.

המצב הקיים אינו מספק; החוק צריך להקל על גברים לממש את זכויות ההורות שלהם, כדי לסייע להם להיות מעורבים יותר בבית ובמשפחה, לא רק כדי שהתפקיד הזה לא יפול בלעדית על האם אלא בעיקר משום שזו זכות טבעית שלהם כאבות. מקומות עבודה, מעסיקים, והחברה בכלל צריכים להתחיל להכיר בזמן ובמאמץ שבית ומשפחה דורשים מהורים, ולהשתנות כך שהזמן והמאמץ הזה ישתלבו במקום העבודה וקידום הקריירה בצורה נוחה יותר.

ברית מילה

אני לא בטוח באיזה גיל נגמלה בליבי ההחלטה לא למול את הבנים שיוולדו לי^[1]. חלק מזה בוודאי קשור לחינוך שקיבלתי מבית, אבל אני מאמין שהעיקרון הבסיסי היה Primum non nocere: לפני שאסכים לפגוע באדם אחר, גם אם הוא בן 8 ימים, אני חייב להבין מה הסיבה לפגיעה. הצדקה הכרחית לפגיעה, והמנעות מפגיעה היא תמיד ברירת המחדל. אתם, אלו שמלים את בניכם, צריכים להצדיק את הפגיעה הזו; לא להיפך.

טיעונים כגון "זה לא כואב" או "התינוק בטח שלא יזכור" לא רלוונטיים בעיניי; זה עדיין הבשר שלו, לא שערה או ציפורן, אלא בשר ודם שאני מחליט לחתוך בהם. אני לא חייב להתייעץ בילד שלי לפני שאני פורץ לאוטונומיה של הגוף שלו; אני לא אשאל אותו מה לתת לו לאכול או אם למנוע ממנו ממתקים, אני אחליט אם יקבל זריקה ואם יתקלח ומתי ילך לישון. אבל לרגע אני לא מאמין שהיכולת שלי לקבל החלטות בשמו על הגוף שלו שקולה לזכות כלשהי על הגוף הזה שעדיפה על שלו; במקום, אני מתייחס לגופו, לשלומו, כפקדון שניתן לי. מוטל עליי כאחראי על הפקדון להביא אותו לגיל שבו יעמוד על דעתו ויהיה אחראי על עצמו בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורי. לברית מילה יש תועלת רפואית זניחה, ובוודאי לא כזו שמצדיקה את הכאב או את הסיכונים^[2]. כבעל פיקדון, אני לא רואה לה שום הצדקה.

דבר אחד שכן הטריד אותי ותהיתי לגביו, היה האלמנט החברתי. אני הרי מדבר ממקום של יתרון מסוים; אני כן נימול, ולכן אם יש השפעה חברתית שלילית להיות לא נימול, אני לא מכיר אותה. חשבתי לעצמי שאם בני ירצה לקחת חלק בפולחן הדתי הזה, יוכל לעשות את זה בגיל יותר מבוגר (13, נניח), אבל זה לא יבטל השפעות חברתיות שליליות בילדותו, אם יהיו כאלה.

לכן, שמחתי על הזדמנות שנקרתה בדרכי לתשאל מישהו לא נימול^[3], דרך האפליקציה Secret (הוא במודגש, אני לא)

אני לא נימול
בן כמה אתה?
37
אתה יכול לדבר קצת איך זה השפיע על החיים שלך? אנחנו חושבים אם למול את הבן או לא, ויעזור לו לשמוע ממישהו לא נימול
בגדול, ההשפעה לא היתה גדולה. כילד בגיל גן חובה עשינו פיפי מאחורי הגן ולא היו בעיות. בגיל מבוגר יותר כשהתחלתי לעשות סקס הייתי לחוץ מזה אבל שוב לא היו בעיות. מישהי אפילו אמרה שהיא לא שמה לב כשדיברתי איתה על זה בטירונות השתדלתי להסתיר את העניין במקלחות. אז לי זה היה בסדר. אחי לא התמודד עם זה באותה מידה של קלות, אבל הוא אדם שתמיד מחפש חיזוקים וקבלה. עם זאת, יש לי היום שני בנים ולשניהם עשיתי ברית (רופא כירורג, ללא טקס דתי), כי אני לא חושב שזה ביג דיל, ויותר חשוב לי שלא תהיה להם סיבה להרגיש שונים. אלוהים יודע שכאתאיסטים שמאלנים יהיה להם מספיק גם ככה ;)
אז זה לא השפיע על החיים שלך בשום צורה שלילית, למה עשית להם ברית?
זו לא היתה החלטה קלה, כי מבחינה דתית אין לזה ערך עבורי או עבור אשתי. אבל למרות שלי לא היו ממש בעיות עם זה אני יודע שיכולות להיות, והעדפתי למנוע את זה מהילדים שלי. ההורים שלי חשבו שזה מנהג ברברי ומיותר. דעה שיתר בני המשפחה שלהם לא חלקו. אני מסכים במידה מסוימת אבל לא מרגיש לגבי זה באותה עוצמה כמוהם.
האם דיברת עם ההורים שלך על זה מתישהו במהלך ההתבגרות? חשבת לעשות את הניתוח בעצמך?
כן, דיברתי איתם. זה היה נושא שהרגשתי צורך להעלות יותר מפעם-פעמיים. ותמיד כשחשבתי אם לעשות לעצמי ברית, לא לקח לי יותר מכמה שניות להחליט שאני לא באמת רוצה. אחרי הסקס הראשון שלי, כשראיתי שהגרוע מכל לא קרה, זה הפסיק להיות עניין. זה כמובן סובייקטיבי לגמרי, והתנסות עם בת זוג פחות גמישה מחשבתית היתה יכולה להיות שונה לגמרי. אבל אני חושב שאפילו בגיל 17 הבנתי שאני לא רוצה להיות עם אנשים שלא יקבלו אותי כמו שאני. זה לא שאני מסתובב וצועק את זה ברחובות, אבל לא היתה לי בעיה עם בנות זוג.
נשמע שיש לך טיעונים די חזקים מהילדות והבגרות שלך מדוע ברית מילה מיותרת. מה גרם לך לחשוב שזה ייצור בעיות לבנים שלך?
אח שלי לא הסתדר באותה קלות כמוני, וזה גרם לי לחשוב על זה. הכאב של הברית הוא לא משהו שהבנים שלי מודעים לו, והגעתי למסקנה שלהיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם.

---

התשובות שלו הדהימו אותי. הוא חיזק את ההנחה שלי^[4] שאין השפעה חברתית שלילית לנוכחותה של ערלה בחיים של מישהו. כמי שאין לטקס הזה שום משמעות דתית עבורו, הוא ביטל את האפשרות שיעשה את הניתוח בעצמו, בפעמים שבהן חשב על הרעיון, ומדגיש שגם היום, גם מבחינת הבנים שלו, אין לטקס שום ערך דתי בעיניו. הערך היחידי הוא חברתי, אף שהוא עצמו לא נימול ולא סבל מכך. הדהים אותי לראות כמה חזק הלחץ החברתי להיות כמו כולם, גם על מי שמגדיר עצמו כאתאיסט או שמאלני. לחץ חברתי כל כך חזק שנהיה שקוף; שמטביע את כל הטיעונים נגדו, עד שההורים פשוט מושכים בכתפיהם, ועושים את זה. רק כדי להפסיק את הלחץ.

ההצדקה שלו לגרימת כאב לאחר, שאותה שמעתי גם מהורים אחרים, היא "הבנים שלי לא יהיו מודעים לו". זה כמובן לא נכון; בנים שעוברים ברית מילה סובלים במהלך הניתוח, במהלך תהליך ההחלמה, ורגישים לכאב גם חודשים לאחר מכן. מה שהוא מתכוון לומר הוא "הבנים שלי לא יזכרו את הניתוח ולא יבואו אליי בטענות". העובדה שאדם אחר לא יזכור את העוול שעשית לו לא מצדיקה את העוול בשום אופן. כמו שכתבתי בתחילה, צריך הצדקה בעד גרימת כאב לאחר; אי אפשר להצדיקה בכך שתתחמק מלשלם על העוול.

המשפט "להיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם" עורר אצלי תחושות קשות, כמי שבילה את כל ילדותו בלהיות שונה מיתר הילדים, וסבל מבריונות ולעג. אם מלאך כלשהו היה מציע לי נס, לחזור להיות בן 5 אבל להיות "כמו כולם", הייתי מסרב בתוקף. אם היה מציע לי אותו מלאך להפסיק להיות ביסקסואל ולהפוך להיות סטרייט, הייתי מסרב בתוקף. כל חלק בי שייך לי, ולא הייתי מוותר עליו כדי להיות "כמו כולם", וצר לי לשמוע שמישהו היה רוצה למחוק את הייחודיות של הילדים שלו ולהפוך אותם ל"כמו כולם" רק כדי למנוע מהם מצוקה חברתית. תפקידנו לבנות חברה שנותנת מקום גם לשונה, ומעניקה לכל אחד הגנה מפחד ואלימות, בין אם חנון או מישקפופר או גרוע בכדורגל או נשי או תולעת ספרים או עבר דירה באמצע השנה או נשאר כיתה או מגמגם או פשוט מוזר. אני מקווה שאף הורה, כשהוא מביט בילד המוזר שלו, לא אומר לעצמו "חבל; אם היה ניתוח קטן בגיל 8 ימים שהיה הופך אותו לפחות מוזר, פחות הוא, הייתי עושה אותו; הוא הרי לא מודע למה שעושים לו..."

פסקה על הזהות היהודית שלי. כמו כל הזהויות האחרות שלי, בעוד שיש להן בוודאי מרכיב היסטורי או גופני, בסופו של דבר, הן עניין של בחירה. אני מרגיש יהודי ומזדהה כיהודי מתוך בחירה. אני מאמין שאגדל את ילדיי כיהודיים^[5] ובאופן טבעי, זו הקבוצה שאני מרגיש לה שייכות ואקווה שהם ישתייכו לאותן קבוצות שאני שייך להן, כפי שאני מעדיף שיגורו בישראל, ידברו עברית, וישחקו משחקי תפקידים. אני דוחה מכל וכל את האמירה שברית מילה קשורה איכשהו לזהות יהודית. לא היה אף רגע בילדות שלי שבו מישהו הצביע על איבר המין שלי והסביר למה הוא נראה כך ולא אחרת; לעומת זאת, ילדותי מלאה בטקסים יהודיים אחרים, כגון קבלת שבת, בית שבו לא אוכלים חזיר או מערבבים בשר וחלב, סדר פסח, צום ביום כיפור, ועוד. אם נסתכל על בתיהם של מיליוני יהודים אחרים בישראל, אני מאמין שנראה דברים דומים. אלו הדברים שמעצבים את הזהות היהודית של הילדים שגדלים בהם. לא ברית מילה.

מה שעזר לי לגבש סופית את ההתנגדות המוחלטת שלי לברית מילה הייתה פסקה שכתב מישהו באחד מדיוני הפייסבוק על הנושא, בה כתב "למה רק לבנים מגיע? אז החלטתי להזמין את כל החברים והמשפחה לטקס קצר, שבו אצרוב את בתי בת 8 ימים על הטוסיק בעזרת ברזל מלובן בצורת מגן דוד." התחלחלתי מהתמונה של הברבריות והאכזריות לאותה תינוקת מסכנה, ועדיין; כוויה על הישבן, אם מורחים עליה באופן קבוע משחה אנטיספטית כדי שלא תזדהם, הרבה פחות מסוכנת לבריאות התינוקת מאשר ברית מילה...

---

1 - אני מקבל את זה שחולשתו של הפוסט הזה היא שאין לי בנים; אני גם מקבל את האמירה שייתכן וכאשר יוולדו לי בנים, אני אחשוב או ארגיש אחרת. אפשרי. הנה זה קרה לד"ר רועי צזנה, וכשהוא מדבר על הקולות המאוכזבים ששמע, אני הייתי אחד מהם. [↪]
2 - בכל מקרה, גם אם מלים את הבן, חובה לעשות זאת בהליך כירורגי, ולאחר כמה חודשים, שבהם הערלה נפרדת מהפין והניתוח קל יותר ובטוח הרבה יותר. בגיל 8 ימים הערלה עדיין צמודה לפין מה שהופך את הניתוח לכואב יותר ומסוכן יותר; אין בישראל שום רגולציה על מוהלים, מה שמעלה את הסיכוי לסכנות בריאותיות ולתקלות במהלך הברית. אין שום עדויות לכך שבגיל 8 ימים יש עדיפות במערכת החיסונית, קרישת הדם, או היחס לכאב; זה הכול אגדות ובדותות שנועדו לגרום להורים להרגיש טוב יותר עם הכאב העז שהם גורמים לבן שלהם. [↪]
3 - מכיוון שאין לי דרך לוודא שמדובר באדם אמיתי, אני מקבל את הביקורת שייתכן ומדובר בהמצאה. אישית, אני לא מאמין שמישהו היה משקר לגבי דבר כזה, ובכל מקרה, נראה שהרוב מאמין רק לסטטיסטיקות שתומכות בדעתו, אז זה כנראה לא משנה... [↪]
4 - על בסיס החוויה האישית שלי מהטירונות, המלתחות בקאנטרי-קלאב וטיולים שנתיים; אם הייתי נשאל מי מהאנשים שהיו במקלחות איתי נימול ומי ערל, לא הייתי יכול לענות כי ביליתי 0% מהזמן בלבדוק. אני מאמין שכמוני, כך גם כל האחרים שהיו שם. [↪]
5 - אני מקבל את ההגדרה של דוקינס, שאין "ילד יהודי" או "ילד קתולי" כי אין להם אוטונומיה לפתח אמונה דתית משל עצמם; אבל מנהגים דתיים יש, ואם אותם ילדים יגדלו בבית שבו המנהגים הדתיים היחידים הם יהודיים, ואין מנהגים דתיים אחרים, אז במובן הצר הזה, הם יהיו ילדים יהודיים. [↪]

להתגלח במונדיאל

נראה שלאימא שלי יש דרך מוזרה לאהוד קבוצות כדורגל: אהדתה חמקמקה, תלוית הקשר, תלוית ביצועים על המגרש; למשל, היא תאהד את הקבוצה שנאבקת בקבוצה השנואה עליה ("פורטוגל! ברזיל!") או קבוצה שמשחקת יפה מאוד ("אתה רואה כמה יפה הם נאבקים על כל כדור?"), ובהיעדר כל מאפיין אחר, לפי כמה השחקנים נראים נחמד. או יפים. 

אנחנו לא בית שרואה כדורגל; אין "שירים ושערים" ואין דגלים על הקירות. אבל נדמה שהדחייה של כדורגל אצלנו בבית מגיעה יותר מהבוז שחשות נשות הבית^[1] לרמה של השחקן הישראלי הממוצע^[2] ולא מדחיית המשחק עצמו. כי בליגת האלופות, ובוודאי בזמן המונדיאל, הטלוויזיה פתוחה, אפילו בשעות הקטנות של הלילה; והיושבות מול המסך כבר יחליטו בינן ובין עצמן את מי לאהוד. 

כדורגל הוא הספורט הכי פופולרי בעולם, במרווח עצום, והוא ספורט באמת ובתמים גלובלי, המעניין כל אומה, כל עם, בכל פינה נידחת, כי כדורגל הוא משחק שבו "קבוצת גברים המייצגים אומה אחת, פולשים באופן טקסי לתוך שטחה של אומה אחרת". לכן אנחנו מדברים על "גרמניה" ואיך "גרמניה" ניצחה את "ברזיל הגדולה" אף שאין קשר^[3] בין השחקנים או המאמנים שנפגשו על המגרש באותו משחק היסטורי שבוע שעבר (8 ביולי) ובין הפעמים הקודמות שהנבחרות של האומות הללו נאבקו זו בזו. עבור אלו המרגישים זיקה לגרמניה או לברזיל, בין אם הם אזרחים מלידה או אזרחים מאמצים, קנצלרית או נשיא, הנבחרת עולה מעבר ל-11 שחקניה והופכת להיות תמצית אותה לאום, ותמצית הלאום הזו נאבקת בתמצית הלאום אחרת - או, לפעמים, נטחנת עד דוק^[4].

אז אם הן לא מרגישות קשר לאומי לאף אחת מהקבוצות, אם תמצית הלאום הזו חולפת דרכן בלי להשאיר עקבות, הן יכולות לאהוד את המשחק כמשחק, בלי רקע, בלי סנטימנטים; בלי דגלים או שנאה לזה או אהדה להוא. רק השחקנים, רק הכדור, רק המשחק. 

---

לפני יותר מחצי שנה התחלתי בפרויקט "זיפים", והיו לו תוצאות טובות, ואולי גם תוצאות לא טובות. בכל מקרה, אני שמח שעשיתי אותו. במקרה, או שלא במקרה, לקראת המונדיאל האנשים הטובים ב-Gillette רצו שאנסה בדיוק את אותו סכין גילוח, רק עם צבעים שונים על הידית. אני לא יודע למה הצבעים על הידית אמורים לשנות את חווית הגילוח; הם בהחלט לא שינו את חווית הגילוח שלי, שעליה כתבתי בהרחבה כבר אז. לרגל המצב, הרמתי עמוד חדש שמאגד את אותו פרויקט, ויהיה נחמד אם תבקרו בו. 

בנוסף, התבקשתי להעלות תמונה של "לפני" ו-"אחרי"; כפי שאפשר לראות, סכין הגילוח הזה עדיין חזק ואימתני ביותר אל מול זיפי שיער אדם; אין אף שערה, עבה ככל שתהיה, שיכולה לעמוד בפניו:

אני חושב שהאנשים הטובים ב-Gillette יכולים להיות גאים בעצמם. 

---

1 - כזה המצב; אצלנו בבית, הנשים (אימא ואחות) רואות כדורגל, הגברים רואים סדרות גרועות. [↪]

2 - זה לא קטע פרובינציאלי, או הדשא הירוק של השכן הרחוק. מספיק להביט בכמה משחקים כאן ושם, וכמו שאימא שלי אומרת, ברור שבליגות הטובות באירופה ודרום אמריקה "משחקים את כל ה-90 דקות"; אצלנו אחרי שעה הם מתחילים ללכת על המגרש בעייפות. [↪]
3 - כן, כן, אני יודע ש-Klose היה גם במשחק ההוא, ב-2002. יופי; גם אתם יודעים להשתמש ב-Wikipedia. [↪]
4 - ראיתם את המשחק הזה?! 4 גולים בשש דקות!! בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה; לא האמנתי שדבר כזה בכלל אפשרי ברמה הזו. [↪]

האם לילד פוטנציאלי הזכות להיוולד

תומר פרסיקו קישר לטור דעה בגרסה המקוונת של ה-New York Times בפוסט קצר, בהקשר לטור קודם שלו שבו דיבר על היכולת לחוש כאב כעובדה המשנה את המעמד המוסרי של אורגניזם^[1]. חיה מסוגלת לחוש כאב, לכן צריך להיות צמחוני ולכן, לכאורה, כאשר עובר יכול לחוש כאב, אסור להפיל אותו. 

בטור הדעה, הכותב נותן לדעתי את האמירה הנכונה בכל הנוגע להתערבות מדעים נוירופיזיולוגיים באתיקה וחברה:

When science becomes the sole or even primary arbiter of such basic notions as personhood, it ceases to be mankind’s most useful servant and threatens, instead, to become its dictator. Science does not and should not have the power to absolve individuals and communities of the responsibility to choose.

אני לא מרגיש שצריך להוסיף על זה מבחינת הדיון המוסרי סביב הפלות, וכמו שהגבתי לתומר, אני חושב שהדיון צריך להיות בעיקר סביב גופה של האישה, ופחות סביב העובר. כפי שגם כותב הטור מזכיר, הפלות נתפסות כמותרות לפני הנקודה שבה העובר יכול להתקיים בעצמו (viability). אבל אם נניח היינו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת להסיר עובר מרחם של אישה ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, ובכך לסיים את ההשפעה של הפלה על גופה של האישה גם כאשר העובר עדיין לא יכול להתקיים בעצמו - האם אז היינו מחייבים את ההליך הזה בתור תחליף להפלות? האם אז הפלות היו הופכות ללא-חוקיות, ברגע שהיינו מורידים את טיעון "האוטונומיה על הגוף" מהשולחן?

אלו שמתנגדים להפלות עושים זאת בשם אדם פוטנציאלי, אדם שהם יודעים עדיין אינו קיים אבל יתקיים בעתיד^[2]. נדמה לעתים שרוב הדיון מתרחש כולו במרחב הסובב אותם חודשי הריון: איך התחיל ההריון, האם היה רצוי או לא, האם מסכן את חייה של האישה או לא, מה מצבו הגנטי או הפיזי של העובר, וכן הלאה. אלא שסוף ההריון אינו סוף הדילמה, אולי אפילו להיפך. ברגע שהמצב של הריון מסתיים מתחיל מצב אחר, מסובך יותר, קשה יותר, שנמשך עשרות שנים: מצב של הורות.

הממד הגופני של ההריון משפיע רק על אדם אחד, על האישה, ולכן מן הסתם רק האישה צריכה להיות חלק מקבלת ההחלטות לגבי אותו ממד. אם ברוב המקרים נשים המפילות נשואות או נמצאות במערכת יחסים^[3], אזי הממד הרגשי של ההריון, זאת אומרת ההחלטה לא להיות הורה, משפיעה על שני אנשים. בעיניי ההפרדה הזו אומרת שבעצם מתקיימות כאן שתי הפלות, ואני לא בטוח שלשתיהן אותו מעמד מוסרי או חברתי. 

אם נחזור לתרחיש הפנטסטי, אם היה אפשר להסיר עובר מרחם ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, האם היינו אוסרים הפלות? אני לא בטוח. ילד אינו יכול להיוולד מבלי להפוך אדם אחד או יותר להורה, ואני לא חושב שאנחנו, כחברה או כמדינה, צריכים לכפות על מישהי להיות הורה במידה והיא לא מעוניינת בכך. באותה מידה, בתרחיש הפנטסטי הזה, שבו ניתן "להפיל" בממד הגופני מבלי "להפיל" בממד ההורי, אני לא בטוח שהיינו הופכים הפלה להחלטה אקסקלוסיבית של הורה יחיד. במקרה שבו ההריון היה מתרחש מחוץ לרחם, היינו דורשים את הסכמת שני ההורים להפלה, או להשלמת ההריון?

כמו שציין פרסיקו, השימוש במדע כדי להצדיק טיעון מוסרי הוא תרגיל; גם כותב הטור מצביע על כך שההתייחסות לכאב איננה לכאב ככאב, אלא לכאב כמצביע על קיומה של "אישיות" בתוך הרחם. כאמור, אני לא חושב שמדע אמור לפתור עבורנו בעיות מוסריות, אבל התקדמות מדעית יכולה לגבש בעיות מוסריות חדשות, כמו שהיכולת הטכנולוגית שלנו להאריך חיים או להנשים אנשים במצב של מוות מוחי העלתה את הסוגיה המוסרית סביב "המתות-חסד". המדע לא מאיים בעיניי על האוטונומיה של האישה על גופה, אבל יכול, בתרחיש עתידני, לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים על הורות והפלות. 

---

1 - את דעותיי על צמחונות כתבתי כבר בעבר. 

2 - וכמו שציינו כמה וכמה אנשים, לשמרנים אכפת מהאדם הזה רק כל עוד הוא פוטנציאלי, ברגע שהוא נולד רווחתו כבר אינה מעניינת אותם. 

3 - אחרי חיפוש קצר מצאתי כתבה הטוענת שיותר מחצי הנשים שהפילו היו נשואות. אם לקבל את הנתונים הללו, ואת הנתון שהרוב המוחלט של נשים שמפילות מעל גיל 19, אפשר להניח שברוב הגדול של המקרים מדובר בנשים עם בן זוג, ולא באירוע חד פעמי.

תורם מחפש מקבלת

אני אוהב ילדים. ילדים בכל גיל, כי בכל גיל יש בהם קסם אחר: יש את הגיל שבו הם מתרפקים ורכים ולדאוג להם ממלא אותי בחום. יש את הגיל שהם מביטים בעולם סביבם והמבוגרים המאכלסים אותו בעיניים משתהות וממציאים לעצמם סיפורים כדי לסדר את העולם ואת המבוגרים בצורה הגיונית. יש את הגיל שיש להם שפה משל עצמם, חלון מצומצם שנעלם מהר מדי, כאשר "השפה הילידית^[1]" מחליפה אותה. יש בהם משהו מרתק, כמעט בכל מצב, ויש בהם משהו מאוד מאתגר ומאיים: אני לא יכול לתאר לעצמי החלטה יותר גורלית מההחלטה להפוך להיות הורה, או אחריות גדולה יותר. 

גדלתי בבית עם אבא ואמא, שניהם "הורים". זה לא מובן מאליו. חצי מהחברים שלי גדלו עם הורים גרושים, חלקם רחוק מאוד מאבא שלהם. האם אב^[2] יכול להיות הורה ממרחק עשרות קילומטרים? או מיבשת אחרת? הכרתי מקרים אחרים (גרועים יותר?), מי מקרוב, ומי מרחוק: ילדים יתומים, ילדים במשפחות אמנות שהוריהם בכלא, ילדים בבית שהורה אלים אולץ לעזוב אותו.

אני עדיין זוכר בחדות את היום שבו הרמתי את "ילד ושמו זה" בסטימצקי. ספר קצר, ספרון אפילו. כריכה בהירה, עמודים קצרים. קראתי אותו עד שלא יכולתי יותר. לא יכולתי להאמין שמישהי יכולה להיות אכזרית כל כך לילד שלה - אבל זו כמובן המציאות. ידעתי שיש אמהות ששמות תינוקות בפחי אשפה. שחונקות אותם. שזורקות אותם. להוליד ילד זו מציאות בילוגית. הורות זו בחירה. אולי זו בחירה של 99.99% מהאנשים (למרות שבמציאות, כנראה הרבה פחות) - אבל זו עדיין בחירה. איפשהו, אני מעדיף את זה כך: שיש בנו משהו שאנחנו בוחרים לממש. אנחנו לא חייבים שום דבר למציאות הביולוגית, והכול הוא בזכותנו.

מגיל מסוים, בערך סביב גיל 20, התחלתי לנגח את המציאות הביולוגית הבלתי מתפשרת: לנשים יש רחם; לגברים לא. העובדה הפשוטה הזו נראתה לי לא הוגנת בצורה קיצונית. ההחלטה להרות פשוטה מאוד, טכנית^[3]; למעשה, נשים בגילי, מסביבי, נאלצו לנהוג באחריות ובתשומת לב כדי להימנע מזה. אישה יכלה לבחור להיות אם חד-הורית; במשפחתי המורחבת אפילו הכרתי שתיים כאלו. גבר לא. כאשר העליתי את הרעיון להיות אב חד הורי, המציאות שוב קרקעה אותי - להיות אב חד הורי זה לעשירים בלבד ^[4].

למציאות הביולוגית הזו יש פן נוסף, אולי לא נעים, בטח שלא פשוט: מי שמחליטה אם להמשיך את ההריון היא רק האישה. אמצעי מניעה באים בשני המינים, אבל הפלות לא. בישראל יש מעל 10,000 הפלות בשנה מסיבות של הריון מחוץ לנישואים, בעיקר בקרב נשים מעל גיל 20. אם אתם מכירים נשים מעל גיל 20 שפעילות מינית, סביר להניח שאתם מכירים מישהי שעשתה הפלה. האם אתם יודעים על כך, זו כבר שאלה אחרת. אם מי שהכניס אותה להריון יודע על כך, זו שאלה אחרת לגמרי. במקרה שלי, גיליתי לתדהמתי שאני נגד הפלות^[5]. האוטונומיה של אישה על גופה לא נמצאת בספק בעיניי, ותודעה עצמית בטח שלא נמצאת בצביר תאים בגודל כמה מיקרונים - אבל במקרה שלי, דעתי, או דעתו של כל גבר אחר שעִבֵּר מישהי היא לא רלוונטית. אישה, בחורה, נערה קטינה, שנכנסות להריון ומגישות בקשה לוועדה להפסקת הריון צריכות לחתום על טופס. הן לא צריכות להחתים עליו את מי שעִבֵּר אותן. הזיגוטה יכולה להיווצר ולהיעלם מהעולם בלי שהוא יידע אי פעם. אני בוודאי לא חושב שאישה (או בחורה; או נערה שלא מזמן קיבלה מחזור) צריכה אישור ממישהו כדי להפיל. אבל בלי ליידע? הרעיון הזה הכה בי חזק. אפילו שהיה לי ברור שהורות היא עניין של בחירה, איכשהו היה נראה לי הגיוני שהיא קיימת, פוטנציאלית במין ממד אחר, מחכה להתממש אחרי שהזיגוטה תהפוך לעובר, וזה יוולד ויהפוך לתינוק.

זה מצחיק להחזיק בשני רעיונות מנוגדים כל כך בצורה חזקה כל כך. לפני כמה שנים דיברתי עם מישהו, גבר ואב לילדים, והעלינו בצחוק את הרעיון שאחד הבנים שלו לא שלו. "מה תעשה" שאלתי, רק חצי ברצינות "אם עוד עשר שנים מישהו מגיע ואומר לך: הילד הזה הוא לא הבן שלך; היה בלבול בבית החולים, והחליפו תינוקות."

"בוודאי שהוא הבן שלי." חזרה התשובה, בלי שום היסוס, שום ספק. "ומה לגבי הילד השני?" כאן הייתה פאוזה קלה, ואז

"הייתי רוצה לפגוש אותו. להכיר אותו. הייתי רוצה שתהיה לנו איזו מערכת יחסים. בכל זאת..." 

אז האם הורות מתחילה בדם? ברגע שמרימים אותו בפעם הראשונה? כשנותנים לו שם, ואז שם חיבה? או שהורות מתחילה בכך שחולקים את אותו הדם? נראה שאפשר לקנות הורות, פשוט בכך שאתה שם, הורה בהווייתך. נראה גם שאם יש קשר דם, תמיד תוכל לקנות הורות מאוחר יותר. 

---

בתחילת השנה, הייתי מנוי לרשימת דיוור^[7] פמיניסטית שמאלנית רדיקלית שמתנגדת לכיבוש. הנושא הראשון שבו הבעתי את דעתי ברשימה הזו היה להתנגד לחתימה על עצומה שיצאה נגד מסקנות ועדת שניט: הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. כפי שהוצג ברשימה, הנושא היה פשוט יחסית: כרגע, עומדת בישראל "חזקת הגיל הרך", הקובעת שכאשר בני זוג מתגרשים, ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם. מהמסקנות החלקיות שהציגה הוועדה עולה שזו תמליץ לבטל על החזקה הזו, וחזקה תקבע אחרת. איך? עוד לא ברור. העצומה רצתה למנוע את הביטול, ולהשאיר את "חזקת הגיל הרך". 

בעיניי הנושא היה ברור מאוד: אין שום סיבה להניח אוטומטית שילדים צריכים להיות בחזקת האם סתם כך. יותר מזה, הופתעתי שקבוצה פמיניסטית תרצה לתמוך בעמדה שמפלה על בסיס מגדר, אפילו שההפליה היא לטובת נשים. הטענות הראשונות שעלו מולי היו בערך כך: אמהות הן הורים טובים יותר מאבות, אף כי יש יוצאים מן הכלל. אמהות הן אלו שמשקיעות, שעושות, כל יום וכל היום. אבות מגיעים להיות הורים בסופי שבוע, כשיש להם זמן. אם יהיה כבר גבר שיתבע חזקה על ילדיו, הרי ברור שיעשה זאת רק כדי להתנקם באישה שמתגרשת ממנו. 

באופן די טבעי, ראיתי אדום. אבל כשהאבק שקע, הזמן עבר, והעליתי את הנושא גם מול נשים שעבורן שיוויון בין גברים לנשים הוא נוהג שגור ולא נושא לסמינר, ראיתי שהאינטואיציה הזו קיימת, גם כאשר היא לא מלווה במשפטים דוגמת "נשים צריכות לגדל ילדים כי גברים הם יותר אלימים, מינית, פיזית ומילולית." העובדה הביולוגית מרימה את ראשה שוב: נשים נושאות את העובר במשך תשעה חודשים, ועובדה זו לבדה מייצרת (כביכול) קשר מיוחד, טוב יותר מזה שבין הגבר לילד, שאי אפשר להשתוות לו. 

המציאות, שכבר ממזמן זנחה את הטבע מאחור, לא ממש מאפשרת בד חלק לבדוק את האינטואיציה הזו. החוק בישראל מקנה לנשים חופשת לידה ארוכה יותר מלגברים, ומאפשר להן להאריך אותה ללא תשלום, מה שלא זמין לגבר. אבל גם חופשת הלידה הייתה זמינה לשניהם, כנראה שרוב הזוגות היו מעדיפים להשאיר את האישה בבית: נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים, לכן עבור ההורים החדשים, ההחלטה להשאיר את הגבר בבית יכולה להיות עונש כלכלי. אם הורות מגיעה מהוויה, ברור מי הווה כאן בתור הורה. ההוויה הזו בתורה יוצרת מציאות - נשים יעדיפו מקצועות עם פחות שעות, עם חופשים ארוכים יותר, וימשיכו להרוויח פחות. התוצאה הופכת לצידוק לעצמה - למה נשים הן הורים טובים יותר? כי הן נשארות בבית ומטפלות בילדים. למה האישה צריכה להישאר בבית? כי זה טבעי עבורה, וכי זה נכון לילד, הרי נשים הן הורים טובים יותר. 

מה שהצחיק אותי במיוחד, מה שעדיין מצחיק אותי, הוא שישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. לכן, בוודאי שנרצה לדחות את שניט - איזה גבר ייבחר להיות אבא, אם יש באפשרותו להשאיר את העול אצל האישה? רק נקמן, שישתמש באהבת אם כנשק נגדה. 

כמו תמיד, המציאות מלוכלכת. ועדת שניט הוציאה מסקנות חלקיות ב-2008 כי היא לא הצליחה להגיע למסקנות סופיות, כי חברי הוועדה חלוקים. חלוקים בפירוש המצב הקיים, איך צריך לשפר אותו, והאם ביטול "חזקת הגיל הרך" תעשה זאת. בנוגע להורות, אף אחד לא יכול לראות לגמרי ישר. אבל השיקולים לבטל את החוק נראים לי טובים: במקום לתת אחזקה להורה כזה או אחר, האחריות להיות הורה תשאר גם אחרי הגירושין. האם זה לא שינוי חיובי? איכשהו הרבה מההגות נעצרת לפני שהיא חוצה את סף חדר הילדים. האם הגדולה מרחפת רחוק מעל בנותיה; כל עוד המציאות לא שווה (והאם היא אי פעם תוכל להשתוות?) החוק צריך להיות לא שיוויוני יחד איתה. אז אולי אבות הם ההורים הטובים יותר. אחרי הכול, כולם מצפים מהם לפחות. 

---

את הגבר הזה, הגרוש, העומד בבית המשפט ונאלץ להתמודד עם ההנחה הכמעט-אוטומטית שהוא שמח להשתחרר מעוליו, אני מדמיין בתור עצמי. אני נעלב עבורו, בתור עצמי. כאשר מישהי אומרת ש"גברים הם הורים בסופי שבוע", אני שומע אותה מדברת עליי. אבל אני, אינני הורה. אף כי יצא לי לפגוש הרבה מאוד אבות מצוינים, המציאות המלוכלכת, אותה מציאות ביולוגית בלתי מתפשרת, שוב מרימה את ראשה. במקרה של רבייה, מבחינה ביולוגית בלבד, גברים אכן יכולים להיעלם. הם לא חייבים לשאת בעול. 

בישראל יש מעט מאוד תורמי זרע. האינטרנט אומר 50, שזה נדמה לי נמוך מדי. כמו רוב המדינות, ובניגוד להורים שמעבירים את ילדיהם לאימוץ, אין שום תוכנית בישראל שמאפשרת לילד שנולד מתרומת זרע לגלות מי היה "התורם". המידע נשמר באנונימיות, מקודד כך שנשאר רק זנב קוד למניעת נישואי קרובים^[6]. האנונימיות בלתי חדירה לשני הצדדים; תורם שירצה לאתר את הילדים שגדלו מהזיגוטות שעזר ליצור יתקשה מאוד לעשות זאת. כך שאם הורות היא הוויה, הגבר מבוטל מהוויה הזו ברגע שהזרע פוגש את כוס הפלסטיק. המציאות הביולוגית מצומצמת לחומר שלא ממלא כפית.

בכתבה הזו מונעים את הביטול הזה. "התורם" ידוע ומוכר לאם (לאמהות; לזוגות; למשפחות החדשות). "התורמים" כאן כשמם כן הם - תורמים מזמנם ומרצם, לא רק מזרעם, בחינם. אין לי הרקע הדרוש לחוות דעה על ההבדלים הרפואיים; דעתי היא שבנק זרע עדיף אבל כל אחת כמובן חופשיה להיכנס להריון כרצונה. במקום זאת, אני תוהה לגבי המוטיבציה. המוטיבציה שאומרת שהאחריות הביולוגית מובילה לאחריות ההורית, שמי שתרם את הזרע חייב לאפשר לתוצר החי את האפשרות לפגוש אותו, לקיים איתו מערכת יחסים. לממש את ההוויה שלו כהורה. 

האם אנחנו חשים שיש אבהות גדולה יותר, אולי כזו שכן משתווה אצל אותן נשים לאמהות שלהן, שיכולה להתממש ועוד לא הצליחה? כמה קל, לנשיא אמריקאי שגדל ללא אב, ששם לב לאבהות "לפי היעדרה" לכתוב: "כאבות, אנחנו צריכים להיות מעורבים בחיי ילדינו לא רק כשזה נוח או קל, או כשהם מסתדרים היטב - אלא כאשר זה קשה וחסר תמורה, כאשר הם מתקשים. אז ילדינו צריכים אותנו יותר מכל." כמה הגיוני ל"אבא הראשון" לדרוש מאבות האומה שלו to step up - למלא את אחריותם, לא רק ברגע ההתעברות, אלא בכל רגע שלאחר מכן. 

האם אפשר לתאר משפט כזה שנכתב לאמהות? "אמהות, תהיו מעורבות בחיי ילדיכן, לא רק כדי לחנך או להעניש, גם כאשר אתן עייפות ועסוקות, גם כשהם מעליבים או מרביצים או חסרי נימוס. גם כשהם אומללים. אז הם צריכים אתכן יותר מכל". איכשהו אימא היא הורה כברירת מחדל; רק האבות צריכים להוכיח את עצמם. 

---

המציאות שלנו, שלי, מלאה באמהות חד-הוריות, או באמהות שעושות את רוב עבודת ההורות. היא לא מתעלמת מהאבות הנעלמים, אלו שעדיין גרים בבית ואלו שעזבו מזמן. אבל היא גם מכילה את הבחורים שלא ילכו לעבוד עם ילדים כי זה "מוזר", ובכל מקרה מושך תשומת לב. בייביסיטר, אחרי הכול, זו עבודה לבחורות. גם להיות גננת, או מורה בבי"ס יסודי. היא מכילה את האמירות, לכל גבר שרוצה להיות אבא, שמצפים ממנו לפחות. שכמה שהוא יעשה, זה טוב, כי זה כבר עדיף על כלום. על להיות אבא נעדר, אבא של סופי שבוע. מדובר, אחרי הכול, בעבודה מאוד קשה, כפויית טובה. הפרוזה לא מתיימרת לטשטש את המציאות הזו, ולשנות אותה בלי לשנות את הגורמים הכלכליים, המשפטיים, החברתיים שמובילים אליה בטח שאי אפשר. במקום זאת, היא מצפה מאיתנו, אם נפל הדבר בחלקנו, לממש את הווייתנו כהורים. להיות את זה, שאנחנו יכולים להיות, גבר או אישה.

---

1 - תרגום גרוע ל-native tongue. אני יודע שהביטוי בעברית הוא "שפת אם", אבל נדמה לי שדי ברור למה החלטתי לא להשתמש בביטוי הזה, זו הפעם.

2 - אני כמובן שואל את השאלה הזו על האב, כי כולם חיו עם האימא שלהם. אז לא ידעתי שבישראל בתי המשפט נותנים אחזקה לאימא, אלא אם לאבא יש טיעונים כלכליים או סיעודיים נגד. או שהוא חובש כיפה מצבע כלשהו וממהר לפתוח תיק בבית הדין הרבני; אז הרבנים ימצאו דרכים להעביר את האחזקה אליו, העיקר שהילדים יגדלו בבית תורני.

3 - בגיל הזה, לפני שחברים ובני משפחה התחילו לנסות להיכנס להריון, עוד לא הכרתי את הסטטיסטיקות, את הזמן הארוך שלעתים קרובות עובר על זוגות בזמן שהם מנסים להיכנס להריון, או את התכיפות של הפלות טבעיות. חבל שאלו שמתמודדים עם הקשיים הללו, כמעט תמיד מתמודדים איתם לבד - השיח החברי על הריונות, תינוקות וילדים הוא כמעט רק על הצלחות. כמעט אף פעם לא על הקשיים או הכשלונות הזמניים.

4 - כמו שאפשר לראות כאן, לנשים יש מעט מאוד סימפטיה לגברים שרוצים להיות הורים בלי להיות במערכת יחסים עם אישה. העובדה שההורות הזו זמינה רק לגברים עשירים נתפסת כעוד ניצול קולוניאליסטי של הגבר העשיר את האישה החלשה. הרצון להיות הורה לא מתעורר רק במפגש עם האישה ואינו תלוי בה. לגברים עניים שרוצים להיות הורים פשוט אין גישה לפונדקאות. 

5 - כמו בכל פעם שגבר מתבטא בנושא פמיניסטי חשוב לדייק בניסוח: אם העמדה שלי היא בעד חופש הבחירה (ז"א שהפלות יהיו חוקיות, בטוחות, וזמינות לכולן) אין זה מחייב שדעתי שנשים צריכות להפיל. החופש לבחור כשמו כן הוא: החופש לבחור כן או לא.

6 - בעוד שהדאגה הזו עולה כביכול בהמשך, בישראל הסיכויים לנישואי קרובים אצל ילדים מתרומת זרע הוא אפסי.

7 - רשימת דיאול?