ג'ון סיבי ניסח עבורי לפני שלוש שנים משהו
שג'ון רוג'רס ניסח
עבורו שלוש שנים קודם לכן: המין האנושי צריך שדרוג. אנחנו צריכים תיקון; אנחנו צריכים דרך להתמודד עם הפרצה שהשקרנים מצאו:
אין להם בושה.
בושה הייתה מכת המוות, היא הייתה הנשק הגדול של התקשורת המסורתית, הכוח העצום של הציבור. אם לצטט בתרגום חופשי מהמאמר, "התרבות שלנו לגמרי חסרת כוח מול חוסר הבושה. כאשר חשפת שאדם הוא מושחת, שקרן, או לא יוצלח, מה נותר לו לעשות? הוא התפטר." מה עושים כאשר הוא לא מתפטר? או אז אנחנו נשארים ללא מענה. לתקשורת אין יכולת להוציא צווים משפטיים או צבא שיבצע הפיכות; אם עיתונאי חושף שפוליטיקאי בכיר הוא מושחת, שקרן, או לא יוצלח, והוא לא מתפטר, שם נגמרת היכולת שלו.
סיבי ורוג'רס דיברו על הפוליטיקה האמריקאית, ובמיוחד על האגף הקיצוני והמתרחב של המפלגה הרפובליקנית שם, אבל מה שהם כתבו נכון גם עבורנו, ובמיוחד עבור פוליטיקאים שהפכו את חוסר הבושה ללחם חוקם. יאיר לפיד, על אוסף השטויות וההמצאות שלו תופס את הכותרות מאז שנכנס לפוליטיקה, אבל הוא לא יכול לקחת את הכתר מביבי, שנראה לפעמים שיש לו בעיה של שקרנות פתולוגית בנושאים חשובים ולא חשובים: כך המציא
שגנדי היה שר בממשלתו,
שהיה אמור לפגוש את ג'סטין ביבר, ולאחרונה,
שנפוליאון רצה להקים בישראל מדינה יהודית. אבל למרות שכמעט מיד, השקרים נחשפים ומדווחים בכל מקום, הם לא מתפטרים, ומעמדם הציבורי נשאר איתן. כך ליברמן חוזר למשרד החוץ כאילו לא ידוע לכל שמעל במיליונים והעבירם לביתו, כך צחי הנגבי, שהורשע בעדות שקר, שהוטל עליו קלון, יושב בתור יושב ראש ועדת הכנסת, כאחד מבכירי מפלגת השלטון. מדוע?
בניגוד לארצות הברית, ישראל היא מדינה קטנה, והפוליטיקאים שלה קרובים אלינו. כאן, בביתנו הקט, ניתן להחזיר את הבושה. הבושה לא מתה מעצמה; הרגו אותה, במגוון אמירות ברורות או עקלקלות, שמטרתן אחת: לשכנע אותנו שאין טעם בביקורת. אין טעם בהצבעה על אדם, ודרישה שיתבייש. יש בזה טעם. הדרך להחזיר את הבושה היא לזהות את האמירות כאשר אתם שומעים אותן, ומיד לענות להן בדרך הנכונה.
האמירה הראשונה שמטרתה להרוג את הבושה היא: "כל הפוליטיקאים אותו הדבר". כולם שקרנים. כולם מושחתים. כולם לא יוצלחים. אז למה להצביע על אחד ולא על כולם? אין טעם בביקורת, כי "כולם אותו הדבר". גם הכמיהה ל"פוליטיקה חדשה" היא חלק מזה, שנועדה לשכנע אותנו שהפוליטיקה הישנה, היא היא המושחתת, ואין פוליטיקאי שלא נגוע בה. הדרך לענות למשפט הזה, מיד ובצורה לא מתפשרת: לא נכון. ברור לנו שיש הבדל בין, למשל, שלי יחימוביץ, שהיא אולי חסרת כריזמה וחסרת הישגים, ובין פוליטיקאים שהורשעו בנתינת חושד או גניבה ומעילה באמון, כמו הירשזון ודרעי. ברור לנו שיש הבדל בין פוליטיקאית אולי לא אפקטיבית, כמו גלאון, ובין פוליטיקאים שמשקרים לבוחריהם, כמו לבני ופרץ. יש הבדל, וגם אם אתם לא מסכימים עם הקווים שלי, לכולכם יש יכולת להבדיל בין גוונים שונים של אפור, ובמיוחד בין שחור לאפור בהיר. גם למי שאומר לכם את המשפט הזה יש את היכולת הזו; הוא פשוט רוצה שתצטרפו לייאוש. אל תעשו זאת. ענו בצורה פשוטה: לא נכון; לא כל הפוליטיקאים אותו הדבר. יש טובים יותר, יש טובים פחות, ויש רעים מאוד.
האמירה השנייה היא: "מי אתה שתשפוט". היא הופיעה בצורה גלויה בתעמולת הבחירות של שאול מופז (זוכרים שיש אדם כזה?), היא מופיעה במגוון צורות ברפרטואר של לפיד:
הכסף לא של אימא שלכם,
שנאוצר בגשם,
אי אפשר לשמוע אתכם מבעד לקיר. היא הופיעה אצל בוגי יעלון, באמירה המרתיחה מכולן, שכינה את
העברת הביקורת "החוליה החלשה", כאילו מי שמעביר ביקורת, מיד בוגד בבטחון ומוסר אותנו לידי האויב. המטרה של האמירה הזו היא לשכנע אותנו שאנחנו קטנים וחלשים, ו
אין לנו זכות להעביר ביקורת. הפוליטיקאים, הרמטכ"ל, מנכ"לי המשרדים, הם בעלי הידע, הם בעלי הניסיון והמקצועיות, ורק להם מותר לקבל החלטות. אנחנו צריכים לשתוק, ויפה שעה אחת קודם. התשובה לכך היא זו: ביקורת ציבורית איננה ברמת המעשה; היא ברמת הסטנדרנט. ברמת סדר העדיפויות. הביקורת על מופז ולפיד ויעלון וכולם לגיטימית כי ברמה המוסרית זכותנו לא שווה לזכותם, זכותנו
עולה על זכותם. הם משרתים ומייצגים
אותנו. זכותנו לדרוש מהם שיעמדו בסטנדרטים שלנו, ויבצעו את המדיניות שאנחנו מכתיבים. איך גנץ ויעלון צריכים לקצץ בתקציב הבטחון לטובת השקעה בחינוך, בבריאות וברווחה? זו בעיה שלהם. הם המבצעים, אנחנו מכתיבי המדיניות. איך לפיד צריך לעזור לניצולי שואה ומשפחות חד-הוריות וילדים מתחת לקו העוני? זה התפקיד שלו. הוא שר האוצר. הוא מבין במספרים; אנחנו מכתיבים את המדיניות.
האמירה השלישית היא: "בשביל מה זה טוב?" זה הייאוש שהדביק אותנו, ש
חשבתי שנשבר ב-2011, וטעיתי. משכנעים אותנו שכל תפקידנו הוא להצביע פעם בכמה שנים, וזהו. הצבעת? בזה הסתיים תפקידך.
לא. הצבעה איננה תחילתו של תהליך, היא
סופו, שמתחיל במעורבות, השגת ידע, וביקורת. ביקורת, ביקורת, ביקורת. איך עונים לאמירה הזו? בכך שפוליטיקאים אינם מנותקים מאיתנו; אפשר להקים משמרות מחאה מול ביתם, אפשר להידחף לפרצופם, אפשר להגיד להם שהם לא פופולרים, ולהגיד לכל מי שמסביב שהם מושחתים ושקרנים ולא יוצלחים ולחזור על כך שוב ושוב עד שכאשר הסקרים שנעשים כאן מדי שבוע או חודש ישאלו את הציבור מה הוא חושב על פלוני או פלונית התשובה תהיה: הוא מושחת. הוא שקרן. הוא לא יוצלח. אני לא אצביע לו.
הביקורת אפקטיבית משום שמפלגות הן גם (לא תמיד; לא במקרה של ש"ס או יש עתיד) מנגנון. מנגנון שרוצה להיבחר, ברוב קולות, ומשתדל להיפטר מפוליטיקאים שפוגעים ביכולת שלו לעשות זאת. הצבעה על פוליטיקאי ודרישה שיתבייש, הדרת האמירות הללו מהשיח והחלפתן באמירות מנוגדות, שכן יש מקום לביקורת שכן יש הבדל בין פוליטיקאי מושחת ולא מושחת שכן יש טעם ותועלת בביקורת, תגרום לכך שהתפיסה של פוליטיקאי בחברתנו תשתנה. הוא יתפטר, משום שנוכחותו במפלגה תפגע בה. משום שזו, בתורה, תעדיף שיתפטר.
הביקורת אפקטיבית, גם בגלל מה שראינו ב-2011. סחיפת ההמונים איננה פשוטה, אבל מרגע שהיא קורית, היא מזכירה לנבחרי הציבור ששלטונם תלוי ברצונו של הציבור. גם נבחרי הציבור הם בני אדם; אלו אינן יישויות ערטילאיות וחסינות ללחץ, או לרגשות. לפעמים הם מתפטרים, למרות שהם לא חייבים, למרות שלציבור אין זכות חוקית ולא היו בחירות ולא הדיחות אותם; בגלל שהם נלחצים.
אפשר להחזיר את הבושה. צריך להכיר בכך שמנסים, שוב ושוב, לשכנע אותנו שהיא לא קיימת (הם חייבים לעשות זאת שוב ושוב, כי היא כל הזמן מאיימת לחזור), צריך לענות לנסיונות השכנוע בתוקף וללא היסוס, וצריך להצביע על הפוליטיקאי המושחת, השקרן, הלא יוצלח ולדרוש: תתבייש בעצמך.
ינון מגל פוטר מהכנסת.
