אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

בהתחלה לא האמנתי לחדשות. חשבתי שמדובר בקמפיין פרסום ויראלי ל"בית הקלפים", או טעות; הונאה; בדיחה. אבל לא; קווין ספייסי הואשם בתקיפה מינית של נער בן 14, ובחר להתנצל, ובדרך גם לצאת מהארון. מאז האשמות אחרות צצו, ונראה שאם נשארה לו קריירה, היא בטוח לא תשאר אותו הדבר.

קווין ספייסי הוא אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי; אני מעריץ אותו. אהבתי אותו מאז שראיתי אותו לראשונה ב"חשוד המיידי", שהוא בעיניי סרט מושלם; אני צופה בו מפעם לפעם עוד פעם, וממש לא אכפת לי שאני כבר מכיר את הסוף בע"פ. אין כמעט אף סרט אחר שנותן לי את תחושת השלמות כמו שהסרט הזה נותן, מן המשחק דרך העריכה, הסיפור, האקשן - וקווין ספייסי הוא חלק גדול מזה. אני מחזיק את ההנאה השלמה מהסרט הזה בתוכי מאז שראיתי אותו לראשונה לפני בערך 20 שנה.

אני מודה שכאשר קראתי את החדשות, בד בבד עם המחשבה "רגע, קווין ספייסי יצא מהארון? מה?!" עלתה בי גם המחשבה "אז אני אמור לשנוא את "החשוד המיידי" עכשיו? מה הנוהל לגבי זה?" עברו שבועיים, ואף שמאז עלו האשמות נוספות וכנראה שספייסי אכן היה סוג של טורף שרדף אחר בחורים צעירים^[1], הרגש הראשוני לא השתנה. אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו. הוא עדיין אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי.

אני אבהיר: אני לא חושב שיש בעיה עם כך שספייסי הופך להיות, בלי שום סוג של משפט או הליך משפטי, ל pariah שלא יכול למצוא עבודה. אין לי בעיה שביטלו את סדרת הטלוויזיה שלו, אני לא טוען שום סוג של טענת "חף מפשע עד שהוכחה אשמתו"; אני לא ממש טוען שום דבר. אני חושב שהתגובה לסיפורים מהסוג הזה, כמו ההוצאה של הארווי ויינשטיין מן האקדמיה, היא סוג של תיקון; היא תגובה שתהפוך גברים לזהירים יותר, ואני מקווה, מקומות עבודה למקומות בטוחים יותר עבור נשים. העמיתים לעבודה של ספייסי ושל ויינשטיין ידעו על המנהגים שלהם, ושתקו; גם הגברים, וגם הנשים. שווא לקרוא את הכתבה בקישור; השחקנית והבמאית שרה פולי מתארת את הפגישה שלה עם הארווי ויינשטיין, גם את הטבע הטורפני שלו, אבל גם את התגובה של הנשים מסביב: לשתוק, ולנסות להגן אחת על השנייה. זו אותה שתיקה כמו של הגברים שמביטים הצידה במבוכה כאשר טרי קרוז מספר על ההטרדה שעבר. אני חושב שהתגובה החריפה היא חיובית, כי היא לאורך זמן תחליף את השתיקה הזו. אני לא חושב שאנשים נולדים טורפים כמו ויינשטיין או ספייסי, אלא לומדים להיות כאלו. הם משיגים כוח, הכוח מגן עליהם, הסביבה שותקת, וההתנהגות שלהם מחריפה. אם בפעם הראשונה ששחקן כלשהו היה מתנהג בצורה לא הולמת היו מזכירים לו שהתלונות הרגו את הקריירה של ספייסי, אז זה לא היה מתפתח לעשרות שנים של התנהגות טורפנית. לכן, אין לי בעיה עם מה שקורה לספייסי וויינשטיין.

במקום, אני מדבר על הפוסט של יאיר רווה, שמתאר כיצד המפיקים והבמאי של "כל הכסף שבעולם", סרט שכבר סיימו, מוחקים את קווין ספייסי מהסרט ומחליפים אותו בשחקן אחר. האם זה מה שאנחנו אמורים לעשות? לעבור אחורה על כל הסרטים של ספייסי ובכולם להחליף אותו בשחקן אחר? התגובה הזו לא מוגבלת לקווין ספייסי, כמובן; מה לגבי פרקים של "משפחת קוסבי"? מה לגבי "המטריקס" או "להרוג את ביל"? איך אנחנו יכולים להמשיך ליהנות מפירות העץ המורעל? והאם זה מוגבל רק להאשמות בהתקפה מינית, או שהאם אסור לנו ליהנות מהסרט "פריס ביולר" כי מת'יו ברודריק פעם הרג אימא ובת?

משהו במחיקה התרבותית-אמנותית הזו מרגיש מוגזם; לא מנקודת מבט של איזה עוול שנעשה לספייסי, כי הוא הביא את זה על עצמו, אלא מעוול שנעשה לנו. אנחנו מאבדים משהו; ספייסי (כנראה) כבר קיבל משכורת על הסרט הזה, הוא לא יאבד כלום. אף אחד לא יאבד כלום אם אסור יהיה לצפות ב"חשוד המיידי" בגלל שספייסי התקיף נער בן 14 - אבל הקהל יאבד משהו; הקהל יאבד גישה לסרט מושלם. יש, בוודאי, ערך כלשהו גם לזה. אבל האם זה מספיק חשוב?

אין לי תשובה ישירה לשאלה הזו; אני יכול להעיד מה אני מרגיש (שאני עדיין אוהב את העבודה של קווין ספייסי), אבל לא אם אני חושב שזה ראוי להרגיש ככה. כמו ג'רוד קרמייקל, שבתכנית הטלוויזיה שלו מתאר את המשפחה שלו מתמודדת עם זה שביל קוסבי, עדיין גיבור תרבותי חשוב עבור שחורים באמריקה, כבר אינו בידור לגיטימי והם מרגישים אשמים ללכת לצפות בו בהופעה. למשפחה אין תשובה חד משמעית והם מחליטים לא להחרים אותו, אבל השורה האחרונה של הפרק היא ג'רוד אומר בעצב "ממש חבל על כל הנשים שנפגעו" - ואני מניח שאני בסנטימנט די דומה. 

---

1 - אבא שלי תמיד אמר, ביחס להאשמות בהטרדות או התקפות מיניות, שבתלונה הראשונה הוא ממתין, אבל אם יש תלונה שנייה, הוא יודע שיהיו עוד, ושהן נכונות. [↪]

Macho Weiber Mit Dicken Kanonen

(פירוש הכותרת הוא "נשים מאצ'ואיסטיות עם רובים גדולים"; זהו התרגום לגרמנית למשחק תפקידים הומוריסטי שנכתב בשנות השמונים)

שי זלדיסקלי ספסוב כתב טור דעה באתר GameX שבו הוא מקונן על חוסר הסובלנות על תעשיית משחקי המחשב^[1], תעשייה שמרנית ושוביניסטית באופן ידוע, לבחורות, ולבחורים בעלי מיניות לא-הטרו. הוא מציין, וצודק, ששחקנים מתרעמים על כל רמז להומוסקסואליוּת בדמויות שלהם בצורה קיצונית, בעוד שמיניות אחרת, למשל פריצות מינית או לסביוּת, לא מפריעה להם באותה המידה. 

אין הרבה מה לחדש בתחום הזה; זלדיסספסוב מצטרף לקולות אחרים שקוראים ליותר סובלנות במשחקי מחשב, והאובססיה הגברית עם הפאלוס ואקט החדירה ידועה וכבושה היטב. בקצרה, הומוסקסואליוּת מפריעה לגברים בצורה שלסביוּת לא מפריעה להם, כי הומוסקסואליוּת פוגעת להם בגבריוּת, ולסביוּת לא פוגעת "להם" בנשיוּת. 

מה שמשך את תשומת ליבי הייתה המסקנה של זלדיסספסוב שמובילה אותו לקרוא למובילי התעשייה "להתבגר": 

"משחקים עם עלילה כזאת לא נדירים ולהפך, הם נפוצים מידי. משחקים רבים נכתבו על ידי גברים, אבל הכותבים שוכחים שקהל היעד שלהם לא מורכב מגברים בלבד, וייצוג כזה של נשים כביצ'יות שרק מחכות לגבר הנכון ש"יביס" אותן ויגרור אותן ערומות אל השקיעה – פשוט מזעזע."

אז, אם לנסח מחדש, זלדיסספסוב מבקר את כותבי המשחקים שהם עדיין נערים בני 12, ומצליף בהם על כך שהם כותבים רק לילדים בני 12. אני, בנימוס ומתוך כבוד, חושב שהוא לגמרי טועה. קהל היעד של המשחקים עליהם זלדיסספסוב מדבר בטור (Mass Effect 3, StarCraft 2, וכן הלאה) הוא אכן נערים צעירים. זה לא נכון לדרוש מכותבי המשחקים האלה לכתוב אותם אחרת. הם פשוט צריכים לכתוב, בנוסף, משחקים אחרים.

כתבתי בעבר על ההבדל בין "פנטזיה נשית" ל"פנטזיה גברית"^[2] ואני חושב שאנחנו רואים כאן המשך של אותה התופעה. המשחקים שעליהם מדבר זלדיסספסוב הם משחקים שבהם אלטר-אגו של השחקן יוצא למסע הגיבור ומציל את העולם. זה מה שחשוב לשחקן, ומה שיספק אותו. הנקודה שבה אני חולק על זלדיסספסוב היא הנקודה שבה הוא חושב שיש קהל גדול של שחקניות שמעוניין במשחקים כאלו, ולא משחק בהם כי הם שוביניסטים מדי. אני חושב שיש קהל גדול של שחקניות שלא משחק משחקי מחשב, כי הן מעוניינות במשחקים אחרים ועוד אין כאלו. הן רוצות לשחק משחקים שבהם הפרוטגוניסט אינו גיבור מושלם, כי אם גיבור פגום שמעורר אמפתיה, ומרכז העלילה היא לא עליה בדרגות מול בוסים שעולים בדרגות קושי, אלא ההתמודדות של הגיבור עם עולמו הפנימי ועם כשלונותיו בעבר. סוג הדברים שהיו גורמים לילד בן ה-12 הממוצע לזרוק את הקונטרולר הצידה ולקלל^[3], וגורמים לשחקנית להעמיק עוד בסיפור ובדמויות.

משחקים כאלו דורשים משאבים, מבחינת זיכרון, גרפיקה, ומקום, שלא היו זמינים בעבר, וגישה שונה לכתיבת משחקים והפצתם. בעוד שמשחקים כמו Heavy Rain מתחילים לבצבץ, הוא סבל משמרנות עלילתית (ומכך שהיה מדכא נורא). אנחנו עדיין לא רואים משחקים מושקעים מבחינה גרפית וסיפורית שפונים לקהל שונה ומשווקים בצורה שונה. הדעה הרווחת היא שנשים משחקות מעט ולא רוצות להשקיע זמן או כסף במשחקים, ולכן מכוונים אליהן בעיקר את שוק המשחקים הרגעיים, משחקים כמו Zuma ו-Angry Birds שעושים מיליונים במכירות, אבל בוודאי שלא מקדמים את האיכות או מציגים עלילה מעניינת. חברות המשחקים וכותבי המשחקים יצטרכו לזכור שמשחק מחשב הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור, וצריכים לרצות לספר סיפורים אחרים, שיפנו לקהל חדש ושונה. אז נתחיל לראות גיוון אמיתי, הן במשחקים שלנו, והן בקהילה שמשחקת אותם.

---

1 - והקונסולות; אבל בעברית, לכנות את התחום "משחקי וידאו" נשמע כאילו אני מדבר על מכונות פאקמן ענקיות שמופעלות במטבעות. אז אני אמשיך להגיד "משחקי מחשב" ואתם תבינו שאני מדבר על משחקים דיגיטליים שרצים על מגוון פלטפורמות, ולא רק משחקים ל-PC או למקינטוש. אם יש Assassin's Creed לסלולרי, אז בכלל באיזה ביטוי אפשר להשתמש שיכסה את כל האפשרויות?
2 - וגם אז שאלו למה בעצם אני משתמש ב"פנטזיה נשית" ו"פנטזיה גברית" אפילו שאני לא מדבר, בעצם, על פנטזיה שכותבים רק גברים או נשים, או שנכתבת רק עבור קהל נשי או גברי, ואולי בעצם כדאי להשתמש בשמות טובים יותר. זו ביקורת נכונה, אבל כרגע לשם הנוחות אני ממשיך כך. 
3 - בוודאי בעזרת וריאנט כלשהו של המילה Fag