החטא הראשון, אם באמת נחוץ לנו לחפש גורם נוסף וההסבר הפשוט לא מספק אותנו[1], נמצא בתחילת הפוסט של טאוב: "בדמוקרטיה הריבונות שוכנת ברשות המחוקקת." נכון, אבל לא מדויק. בישראל הריבונות נמצאת אצל הכנסת; זה לא הכרחי. בצרפת הריבון הוא הנשיא. בארה"ב מערכת של "איזונים ובלמים" מבטיחה שאין ריבונות יחידה; התכנון המקורי היה שהקונגרס יהיה הרשות החזקה יותר, המאה ה-20 ראתה התחזקות רבה של הנשיא, ושם החוקה אכן נותנת לבית המשפט סמכות לביטול חוקים. בישראל, הריבון הוא הכנסת, המקבלת את המנדט לשלוט מהעם - שבוחר בנציגיו שיישבו בה, ואמור לפקח על פעולותיה. בישראל, הממשלה, בית המשפט, המשטרה והצבא כולם אמורים בסופו של דבר להיענות לכנסת.
אלא שבישראל, המבנה הזה שבור. ממשלה נבחרת בהצבעת אמון, אבל כדי לפעול היא חייבת לשמור על רוב בכנסת; ה"משמעת הקואליציונית" שבאמצעותה פועלת הממשלה פירושה שחברי מפלגות שחברות בקואליציה לא מפעילים את מצפונם האישי כאשר הם מצביעים בעד חוקי הממשלה, אלא אוטומטית מצביעים בעדם. הממשלה, אם כך, יכולה להעביר איזה חוקים שהיא רוצה. ריבונות מוחלטת; עריצות הרוב, אם תרצו. זה יכל להוביל, לדוגמה, להסכמי אוסלו שבלי קשר לדעתי האישית עליהם, נחקקו בלי מסע שכנוע מקביל ששכנע את מרבית העם בנחיצותם או בנכונות הערכים שעליהם הם התבססו. זה יכל להוביל למחאה חברתית שנהנתה מתמיכה של 80% מהיהודים ולא נהנתה מתמיכה של אפילו 20% מחברי הכנסת. בתקופה של נתניהו, שרון ואולמרט, ואז נתניהו שוב, זה גם הוביל ליצירתן של ממשלות לא מאוזנות, שאין להן בלמים.
לרגע נפנה ב-90 מעלות ונחזור למחאה החברתית - נראה היה שלאורכו של אותו קיץ מזויף, התעקשו ראשי המחאה לא להצמיד את ההפגנות ואת הדרישות שלהם לביטוי ספציפי בכנסת. חלק מזה בוודאי נועד להביא אנשים לכיכר שלא היו מגיעים אם המחאה הייתה נתפסת כ"מחאת השמאל" או "מחאה נגד נתניהו", למרות שהיא הייתה בדיוק שני הדברים הללו. חלק גדול מזה היה חוסר האמון הבסיסי בישראל בכנסת, לא במובן של "כל הפוליטיקאים מושחתים" אלא במובן של ניתוק בין מה שהאזרח רוצה, בין הבחירה שלו בהצבעה לכנסת, ובין פעולותיו ודעותיו בין יום בחירות אחד למשנהו. במדינה שבה המחוקק היא הריבון היחידי, ואין עליו איזונים או בלמים מלבד הציבור שמאכלס את המחוקק בנציגיו, הביקורת של הציבור על המחוקק היא קריטית. בישראל נראה שהביקורת הזו מסורסת משני הכיוונים: אפתיה שהלכה וגברה לגבי התהליך הפוליטי (עד וכולל קריאת הניצחון: "אני לא קורא חדשות", או צו הצנזורה שראיתי מוטל שוב ושוב בשיחות בין חברים ובני משפחה "כאן לא מדברים על פוליטיקה", כאילו יכול להיות נושא חשוב יותר) ומערכת שלא מאפשרת לביקורת הזו לבטא את עצמה. הבחירה במפלגה הפכה להיות בחירה במנהיג ספציפי; במקום להצביע לליכוד, לעבודה או לקדימה, מצביעים ל"נתניהו", "שרון" או "ברק". אבל הבחירה הזו לא נתנה לנתניהו 27 קולות בכנסת; היא הכניסה אותו ו-26 אנשים נוספים לכנסת, אנשים שרובם היו אנונימיים, שחייבים את מעמדם לא ל-25 אלף איש שבחרו בהם, אלא לקומץ קבלני הקולות במרכז המפלגה שהעניקו להם את מקומם ברשימה.
בשנתיים האחרונות, ראינו מפל של "חקיקה אנטי-דמוקרטית", כדוגמת החוק האוסר על קריאה לחרם על מוצרים, שלדעתי היה אחד מהגורמים להתעוררות האזרחית בקיץ. החוק הזה מרשים במיוחד לא רק בגלל אופיו המזעזע או חוסר יכולתם של תומכיו להצדיק אותו, אלא בגלל שהיה ברור שהוא נחקק לא כדי שייאכף אלא כדי שיחקק. במילים אחרות, אלקין, ליברמן, קוניס - אלו מחוקקים חוקים שמיועדים להראות טוב בעיתונות לתומכיהם בקרב המתנחלים, החורצים גורלות במרכזי המפלגה שלהם. זה דומה לחוק "הצהרת הנאמנות" שקידם ליברמן לפני שנתיים, שבסופו של דבר אמור היה להשפיע על כ-300 מבקשי אזרחות בשנה. מדוע לחוקק חוק שרבים כל כך מוצאים אותו מסריח, שהשפעתו תהיה קלושה כל כך?
אם להשלים את המעגל ולחזור להתחלה, התשובה היא "מבחן בג"צ". החוקים האנטי-דמוקרטיים שמחוקקים חברי הכנסת הבאושים שלנו נועדו ליצור כותרות, מתוך הנחה שממילא בג"צ יפיל אותם ולא יצטרכו לאכוף אותם. התעקשותו של בג"צ ש"הכול שפיט", הנסיון שלו לעמוד על זכויות בסיסיות כמו הזכות לארגון פוליטי או זכות הביטוי או הזכות למשפט צדק היא לא, כמו שמעיז להציע טאוב, ניסיון להפוך את בג"צ לריבון מעל הכנסת, אלא למלא את הוואקום שהשאירה הכנסת כאשר החליטה לוותר על הריסון העצמי. מול ציבור אדיש, שיכולתו להשפיע על סדר היום של חברי כנסת בין יום בחירות אחד למשנהו כמעט ואינה קיימת, מה יכלו שופטי בג"צ לעשות?
התשובה לדעתי, כאשר אנו מתקדמים ומחפשים ליישם את העקרונות שהביאו למחאה, היא לשנות את הצורה שבה המערכת עובדת. להכניס לתוך המערכת את היכולת של האזרח להשפיע על הרשימה של המפלגות להן הוא מצביע, ולכן להשפיע בצורה ישירה על גורלם של חברי הכנסת. כאשר אלקין יהיה חייב את נאמנותו למצביעים שלו, ולא למרכז המפלגה ומועצת יש"ע, גם החוקים שיחוקק ייראו אחרת - למשל, הם יהיו לטובת המצביעים שלו ושיפור חייהם. אז יוכל בג"צ לחזור לתפקידו הקודם.
1 - ההסבר הפשוט הוא כמובן שנתניהו הוא עריץ חסר מצפון, שבעודו בשלטון מעוניין לקדם ככל האפשר אג'נדה חקיקתית שתאפשר לו לסרס את מתנגדיו ולהמשיך את רצף השלטון שלו גם הלאה.
