יום שני, 1 באוגוסט 2011

אם אתה מוחה, אתה שמאלני

להפגנה במוצאי שבת בתל-אביב הגיעו, לפי הדיווחים, 75,000 בני אדם. קפיצה של 150% לעומת שבוע קודם, שבוע מלא הפגנות וביטויי תמיכה (חלקם הזויים) במאבק והתנגדות לממשלה. ב-Ynet מדברים על 150,000 מפגינים ברחבי העולם - אלפי מפגינים בירושלים, חיפה, באר-שבע. הדיווחים משתמשים במילה "חברה" על נגזרותיה בכל דרך אפשרית - צדק חברתי, סדק חברתי, תנועה חברתית - קוראים לסולידריות, להקלת העומס, מדברים על "עם" ועל "מעמד בינוני" (ועל נגזרותיו) - זו ההתעוררות הפוליטית הכי גדולה במדינת ישראל מאז 1992, או אולי אפילו 1973 - ובכל זאת, שתי מילים נעדרות ממנה לחלוטין: ימין ושמאל.


אל תגידו לי שאני שמאלני
ב"ישראל היום", ב"ישראל שלי", בלשכת נתניהו, אצל ליברמן ובן-דרור ימיני ושורה שלמה של ימנים ושופרים-בתשלום דווקא כן תמצאו את המילה "שמאל" די הרבה. היא מופיעה בזוג המילים "שמאל קיצוני" די הרבה, והוא, כמובן, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי, אנטי-צה"ל, אנטי-ישראל, אנטי-תקווה, אנטי... לא יודע. אור השמש, או משהו. ברגע שהתברר שהמחאה לא שוככת, שהטריקים של נתניהו לא עובדים, הדוברים-מטעם שינו תקליט, התחילו לאמץ את העמכא אבל לטעון שהוא מוטעה, מולך שולל, על-ידי פעילים "אנרכיסטים... תיירים מבלעין" שמשתלטים על המחאה ומעוותים אותה. "שמאל קיצוני" אמור להיות ביטוי כל כך חריף, שהקישור שלו למחאה אמור לפגוע בה, או לפחות לפצל בין זרמיה השונים. 


בטור דיעה מהיום, המילה "שמאל" לא משויכת למאבק, אבל המילה "ימין" בהחלט משויכת למתנגדיו. למה ישנה "עוינות עמוקה של הימין הדתי למאבק" שואל דואק? משום שמבט מחודש על סדרי העדיפויות בתקציב עלול לפגוע ביסודות מסורתיים של הימין (מתנחלים, חרדים) ולהפנות יותר משאבים למעמד הביניים, במרכז ובפריפריה[1]. הוא ממשיך והודף את התקפות שופרי-נתניהו: "הדרישה לשרטוט מחדש של סדר העדיפויות הלאומי, שעלותו נופלת ברובה על המעמד הבינוני אשר אינו נהנה מפירותיו, היא לא דרישה שמאלנית. זו תביעה מוסרית, הנוגעת לשאלות של צדק חלוקתי ושוויון." מוזר, כי בכל מקום אחר, מחוץ לישראל, שאלות של צדק חלוקתי ושיוויון הן שאלות של הצד השמאלי של המפה.


דבר אחד ברור: בעוד שמובילי המאבק ותומכיו מתעקשים לקטלגו כ"א-פוליטי" ולהרחיק אותו מהמילה שמאל, הם לא יכולים להתעלם מהנטייה הברורה של תומכיהם הפוליטיים. מתנגדי המאבק ותומכי הממשלה משייכים את המחאה לזרם קיצוני של השמאל בניסיון דמגוגי-גרידא להחליש את השפעתו הציבורית; אין לזה שום קשר לאידיאולוגיה של המאבק. זה מרתק ברגע שעושים zoomout להסתכל על איך שאר העולם מגדיר את החלוקה בין שמאל לימין; כי בלי ספק, מן המסד ועד הטפחות, המחאה הזו היא מחאה שמאלנית.


שמאל, ימין, שמאל! שמאל, ימין... שמאל!
אם מתחילים מהמהפיכה הצרפתית ורצים קדימה, משרטטים עיגול גדול מהדמוקרטיות החמות הנושקות לים התיכון, דרך מדינות הרווחה העשירות של הים הצפוני ועד לאמריקות, מוצאים שמפלגות דמוקרטיות מחולקות בין הצד השמאלי והצד הימני של המפה הפוליטית לפי יחסם למתח בין שני כוחות חזקים, טובים, ומנוגדים: שיוויון וחופש[3]שמאלני ממוצע רוצה להגביל את זכויות הפרט כדי לתמוך בקבוצה גדולה ככל האפשר של אזרחים, בעוד שימני ממוצע רוצה להגביל את התערבות האחר (המדינה, החוק, מי שלידו) במעשיו כדי לתמוך בחופש האישי הגדול ביותר.


לעמדות שמאל וימין יישום קליט בכלכלה (קומוניזם/סוציאליזם מול קפיטליזם) אבל המוטיבציה מאחורי שמאל/ימין נמצאת בכל דבר: שמאלני ממוצע מוכן להקריב ורוצה שגם אתה תקריב למען האחר, מתוך סולידריות איתו; ימני ממוצע לא רוצה לשלם את המחיר על רוע מזלם, חולשתם, טיפשותם, או טעויותיהם של אחרים. שתי העמדות עקביות והגיוניות[4], וישימות לכל דבר. תמצא דאגה לסביבה או דאגה לחיות מתוך אותה סולידריות בסיסית אצל השמאל, כפי שתמצא תמיכה בחופש הביטוי והפרדת דת ומדינה בימין מתוך אותה דאגה לחופש האישי.הימין נוטה להיות לאומני כי זה המשך של ביטויי גאווה אישית, כפי שהשמאל נוטה להמעיט בערך המדינה שלו אל מול משפחת העמים מתוך המשך של ביטויי סולידריות והקרבה. 


צדק חברתי, סולידריות, חלוקה שווה של הנטל, דאגה לחלש, למיעוט, להוא שנמצא מחוץ למרכז, מחוץ לקבוצות הכוח, מחוץ למיינסטרים - כל אלו עמדות מסורתיות של השמאל, גם כאשר הן כתובות על שלטים מאולתרים מקרטון, בלי שום לוגו מפלגתי, ומחזיק השלט הצביע ליכוד. איכשהו, בישראל שמאל וימין התפצלו שוב: יש לנו "שמאל/ימין חברתי" ו"שמאל/ימין מדיני" - עמדה שמאלנית חברתית, למשל, היא דאגה לפריפריה, לאיכות הסביבה, לחינוך ובריאות בר-השגה; ימין מדיני היא העמדה שמתנגדת, למשל, לחלוקת ירושלים, חזרה לגבולות 48, ומדינה פלשתינית חמושה. מחוץ לישראל, הסולידריות הבסיסית בעמדות השמאל מורחבת גם לסכסוך הישראלי-פלשתיני: מי שדואג לזכויות מהגרי העבודה המקסיקנים באריזונה, ידאג גם לזכויות הפלשתינים המדוכאים בשטחים. מי שקורא לצמצום זיהום האוויר בסין יקרא להתערבות צבאית בסודן ולוב, יקרא גם להתערבות כאן. למה בישראל יש הפיצול הזה? כי בישראל, ניצוץ הסולידריות, המאיר בלב כל עמדה שמאלנית, אינו הומניסטי; הוא יהודי. במילים בוטות: הסולידריות המפעמת בליבו של מצביע ש"ס וליכוד שמאפשרת לו להיות "שמאל חברתי" אבל "ימין מדיני" אינה סולידריות לאדם באשר הוא אדם; היא סולידריות ליהודי באשר הוא יהודי. למזלנו, רובנו יהודים.


כל היהודים שמאלנים; לא כל השמאלנים יהודים
עצמו עיניים[2] ודמיינו לעצמכם: עשר שנים עברו, שום דבר מיוחד לא קרה, המדינה נראית פחות או יותר אותו הדבר, אלא שהסכסוך הישראלי-פלשתיני נפתר. לא חשוב איך. אין השלכות מיוחדות או שוני מיוחד בחיים שלכם - איך הייתם מצביעים היום? מה הייתם רוצים מהממשלה שלכם? אם מסתכלים על גודל וחשיבות המגזר השלישי בישראל, על קידוש השירות והתרומה, על היחס לצדקה, לחלש, לחולה, ברור לכל שהחברה היהושראלית נמצאת עמוק-עמוק בצד השמאלי של המפה הפוליטית בהקשרים "החברתי" או "הכלכלי". ראשית כי נתינה וערבות הדדית הם חלק עצום מהמסורת היהודית[5], ושנית כי הוגי המדינה הסוציאליסטיים פירקו מנשקם את הוגי המדינה הרוויזיוניסטיים ושלטו בה שלטון יחיד בלתי מעורער בשלושים השנה הראשונות לקיומה. התפיסות הכלכליות והחברתיות שנתניהו, בתור ראש-ממשלה בפעם הראשונה, בתור שר אוצר ובתור ראש-ממשלה בפעם השנייה, קידם בצורה עקבית וחסרת פשרות הן תפיסות כלכליות שרוב מצביעי הליכוד לא תומכים בהן. התמיכה הרחבה (70-80%, בתלות בסקר) במחאה הציבורית היא לא מפתיעה; אם הסכסוך הישראלי-פלשתיני היה מסתיים מחר והיו בחירות מחרתיים, מפלגה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שמאלנית הייתה מקבלת 80 מנדטים בלי בעיה (כמובן, כל עוד הייתה נמנעת מהמילה המקוללת "שמאל").


השמאל חווה פריחה ברחבי העולם הדמוקרטי בשנות ה-90 כי פריחה כלכלית עוזרת לאנשים להרגיש נדיבים. 3 מפלגות שמאל התאחדו למפלגה אחת: מרצ, וזו קיבלה 250,000 קולות, 12 מנדטים, וראתה את כולם באותו האור: "דור השלום", השואף לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנפתחה בוועידת מדריד ולפתור את הסכסוך, אחת ולתמיד. אלא שמרצ פירשה את המנדטים הללו לא נכון: אלו לא היו 250,000 איש שמבינים "שמאל" באותה צורה. פחות מ-40% ממספר המצביעים מ-1992 הצביעו למרצ בבחירות האחרונות; אלו המצביעים שמבינים שמאל כסולידריות הומניסטית, שדואגים לאדם באשר הוא אדם. המצביעים שרצו לשבור את הכפייה הדתית, שרצו לדאוג לאיכות הסביבה, שמבקשים תחבורה ציבורית זולה ורוצים לדאוג לזקנה במסדרון ולמסעודה משדרות, במילים אחרות, האנשים שיצאו בשבועיים האחרונים לכיכר, הפסיקו להצביע בכלל, או הצביעו לא נכון[6].


מצביעי ליכוד וש"ס, שיש להם רגש סולידריות יהודית ואכפתיות מנושאים "חברתיים" (ז"א שהם שמאל חברתי-כלכלי) לא רואים שום בעיה ושום סתירה בין עמדתם החברתית/כלכלית ועמדתם הבטחונית/מדינית: מאז הסכמי אוסלו ורצח רבין, הסכסוך הוגדר מחדש כמשחק סכום אפס. מה שטוב לפלשתינים נתפס, על-ידי רוב מכריע של היהושראלים, כהרסני להם. לכן, כל עמדה של סולידריות הומניסטית הינה מנוגדת לעמדה של סולידריות יהודית. כאשר מדברים על הנזק הכלכלי של ההתנחלויות זה לא נעשה, כפי שנאמר בתגובות, כדמגוגיה לתמיכה בעמדה מוסרית - אלא כדי להציג את פינוי השטחים, עמדה שנתפסת כרגע כ"שמאל", ז"א עמדה של סולידריות הומניסטית, כעמדה של "שמאל חברתי", קרי סולידריות יהודית. השמאל הלאומי ניסה לעשות אותו הדבר: להציג את פינוי השטחים כעמדה של סולידריות יהודית בפנייה לגזענות הבסיסית של היהושראלי: אם לא נפנה את השטחים, נחייה עם 3 מיליון מצביעים פלשתינים נוספים, שיבחרו בראש ממשלה לא יהודי ויובילו לשואה שנייה. או למלחמת אזרחים. עמדה ימנית בטחונית, שבעזרת כמה סיסמאות וצבע כחול רך אמורה להיראות כמו "שמאל". כפי שגילה אלדד יניב במאהל ברוטשילד, אף אחד לא קונה את זה. אני משוכנע ששם, ב"שמאל הלאומי", אוכלים את הלב: איך ההתעוררות הזו שהם קראו לה כבר לפני שנה קוראת רק עכשיו, ובלעדיהם? 



או, שמאל! הייה רק שם אחר! מה יש בְּשם?
מנהיגי מאבק המחאה לא יכולים להגיד "זהו מאבק שמאלני" - רק לזה מחכים נתניהו ומלככי הפנכה שלו. "מאבק שמאלני" פירושו שמטרתו החלשת הגו הזקוף הלאומי, גיס חמישי שרוצה דיור זול כדי למכור אותו לסודנים, לפלשתינים מירדן, לסורים - למי לא. הם חייבים להמשיך לפנות לרגש הסולידריות היהודית המפעם בלב 80% מהעם שלהם, אבל העמימות מתחילה לפגוע בהם. העמימות עד כה נועדה לטשטש את שורשיו השמאלניים של המאבק ולהצליח לגשר בין השמאלני, הרוצה בצדק חברתי לכולם, לבין זה שליבו בשמאל וקולו בימין, הרוצה בצדק חברתי ליהודים. ההפגנות במוצאי שבת אומרות בקול ברור: הצלחתם. כדי לתרגם את הכוח הפוליטי הזה להצלחות בשטח, יש ללמוד מהדמגוגים של הימין: שירו את התקווה[7], נפנפו בדגלי ישראל ובמסורת הציונית, ובאותו הזמן, קחו את רעיונותיו הטובים ביותר של השמאל, את הניו-דיל ואת הסוציאליזם של נורבגיה, השמאל של קלינטון ובלייר, וכתבו חוזה חברתי חדש בין נבחרי העם לעם הבוחר. ברור לי שכרגע, החוזה הזה יכוון בעיקר לטובת היהודים - אבל אני מאמין שאם נתחיל להשריש צדק חברתי ליהודים מעכשיו, אולי בהמשך נוכל להרחיב ממנו קצת לאחרים. גם אם לא, זה בוודאי עדיף על 15 השנה האחרונות. 




1 - כשאני אומר פריפריה, אני מתכוון למקומות מחוץ לגוש דן, כולל במקרה הזה ירושלים, חיפה ובאר-שבע.

2 - לא באמת, כי זה אומר להפסיק לקרוא. בכאילו. או לפחות, רק בסוף הקטע של הדמיון המודרך.
3 - המושג "שיוויון" כאן הוא בעייתי, ואולי היה עדיף להשתמש במושג "רווחה" (במובן wellbeing או welfare); אלא שבצד הימני של המפה הפוליטית, מאמינים שחופש חשוב יותר לרווחתם של בני-אדם מאשר שיוויון, והוויכוח הפוליטי אינו בין רווחה לחופש אלא בדרך הנכונה להשיג רווחה לאזרחי המדינה. זה דיון מעניין, אבל אורתוגונלי לנושא הפוסט.
4 - חוץ מהבדל אחד חשוב: אפשר לנהל חברה בקצה השמאל הקיצוני של המפה, ואי אפשר לנהל חברה בקצה הימני הקיצוני; כך שכל עמדה פוליטית ימנית היא בהגדרה עמדה פשרנית.
5 - גמילות חסדים ועמותות צדקה היו חלק מהחיים היהודיים כי עוני היה חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים בגולה; הרחקה ממוקדי הכוח הפוליטיים והעסקיים עודדה סולידריות בין חלשים; זרות והתבדלות עודדו מבט ביקורתי על כל חברה שהיהודים היו בה, וחיסנו מלאומנות.
6 - הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, אפילו יותר גרוע מאשר לא להצביע כלל (שזה די גרוע) הוא להצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה. בבחירות האחרונות, יותר מ-100,000 קולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, מנדטים שהלכו לישראל ביתנו, ש"ס ולעבודה. 68% מהקולות הללו הלכו ל-4 מפלגות: מפלגת הגמלאים, התנועה הירוקה-מימד, עלה ירוק ומפלגת הירוקים; ארבעתן מפלגות "שמאל חברתי".
7 - או לפחות את הבית השני...

Grab This Widget

2 comments:

drall0 אמר/ה...

קליינברג טוען דווקא שהמחאה מסמלת את יאושם של השמאלנים מהזיות השלום, תסריט שהיה יכול להוכיח שנותרה בהם תבונה כמלוא הכפית.
מסתבר שישנם כאלו שסבורים אחרת.

הגר אמר/ה...

אני שמאל חברתי ושמאל מדיני, יהוישראלית וכל כינוי שהוא שכבר ניתן לי בשנותי המופלגות. אני אפילו צועדת במוצ"ש במחאת הסושי והנרגילה מבלי שאני אוהבת מי מהם. הכינויים חסרי משמעות עבורי משום שהערכים שלי מהודקים זה לזה - ערכי יהדותי, סוציאליסטיותי, וכל שיוך אחר. האמנתי, כמרבית אזרחי המדינה, שפתרון הסכסוך יאפשר לנו להגיע למדינה מתוקנת חברתית: תקציב ביטחון ותקציב התנחלויות מוקטנים יפנו כספים לעובדים סוציאלים (לגבי מורים אנחנו חלוקים...). להסתכל אחורנית ולציין שטעות בידינו היא פעילות עקרה אשר מתעלמת מן התהליכים שקרו וקורים בדרך. האם אתה באמת מאמין שהמחאה היתה צוברת כוח ותמיכה אם היה כאן תהליך שלום אמיתי? אם לא היתה כאן הפרטה כל כך מסיבית בשנים האחרונות וריכוזיות בקרב בודדים? לא כך הוא, לדעתי. תומכי השמאל המסורתיים (קרי, מתפקדי מרצ) עמדו בשנת 2003 בדילמה דומה - האם להצביע לביילין הדיפלומט מאוסלו או לרן כהן של הדיור הציבורי. אמנם למפקד ההוא התפקדו רק 22,000 אנשים, אבל כשהם עמדו בדילמה הם בחרו ביוסי ביילין. גם אני. ובמחיר שאולי ארגיז אותך - אם זה היה בדילמה אמיתית היום (קרי תהליך שלום אמיתי) - אז גם היום הייתי מצביעה לתואם-יוסי-ביילין.

הוסף רשומת תגובה