אותי הכותרת של הפוסט של צזנה משעשעת במיוחד: "כאשר המדינה צודקת" - הרי אם מצבנו היה שאנחנו חיים תחת מדינה צודקת, כנראה שהיה פחות זעם. האם המדינה צדקה, לא בהיותה צודקת אלא בכך שמנעה מאדם סיוע, ובכן, לא לי לשפוט. בוודאי שלא לצזנה, ובוודאי שלא כך. איך היות אדם טועה במקרה אחד מעיד על טעותו במקרה אחר? אני בטוח שיש שם לכשל הלוגי הזה. אולי אפילו צזנה משתמש בו כדי לתקוף דתיים.
אם מתעלמים מקריאתו של צזנה פסק דין שלא קשור לסיבות שבגלל סילמן שרף את עצמו, ובוודאי שלא לקשור לטענה המרכזית של אלו המתייחסים לשריפה העצמית כאקט פוליטי, אנחנו מוצאים את הפנינה הזו:
"בחברה, כל חברה, קיימים אנשים שהצליחו בחייהם, ואחרים שנכשלו. קיימים אלו שעלו לראש הפירמידה, כמעט תמיד מתוך עבודה קשה והשקעה עצומה, שתוגברו בכישרונות טבעיים שהגיעו מהגנטיקה ומהחינוך בבית ובבית-הספר. וקיימים אלו שצנחו לתחתית: ה- 'לוזרים'. אלו שלקחו משכנתא על הבית שלא היה להם סיכוי להחזיר אותה, ואיבדו את כל עולמם עם בוא המשבר. אלו שניסו להריץ סטרט-אפ חדש ומדהים מתוך תקווה להתעשר בגדול, בזמן שהם לא מסוגלים לנהל אפילו את משק הבית שלהם עצמם."
זהו השקר הקפיטליסטי במהותו: שאלו שהצליחו הצליחו בזכות כשרון טבעי ועבודה קשה, ואלו שנכשלו הם "לוזרים", שלא מסוגלים לנהל, שמאשימים את כל העולם מלבד את עצמם, שלא לומדים מטעויות. במילים אחרות: מפונקים. אלו שמוחים על חוסר צדק, אלו המפונקים. זה לא שאין להם כסף בגלל שהמערכת פגומה, זה בגלל שהם לא עובדים קשה, חסרים להם נתונים טבעיים, הם לא לומדים מטעויות.
אז, עבור צזנה, ולפחות שלושה אנשים ששיתפו את השטות הזו הבוקר, נחזור לשלושה יסודות של מדינת הרווחה המודרנית:
היום בכל הדמוקרטיות המערביות ואפילו בישראל (שאינה מערבית או דמוקרטית), המדינה לוקחת אחריות מסוימת על כך שאדם אחר אינו מגיע לרווחה מינימלית. הפגיעה ברווחה שלו יכולה להיות שהוא עני, מובטל, חולה, אין לו בית, אין לו אוכל, וכן הלאה. דאגתה של המדינה לנפגע אינה שאלה של אחריות - המדינה לא שואלת האם העני הגיע למצבו בגלל שהשקיע את כל כספו בהימורים, או שהמובטל פוטר כי הוא עצלן. אולי העיקרון הזה בסיסי כל כך שאנשים שוכחים שהוא אינו טבעי, או אפילו מתחייב. מדינה שהייתה אוספת מסים ומשתמשת בהם כדי לבנות כבישים ולנהל צבא בוודאי שהייתה משלימה את אחריותה כלפי אזרחיה. לא מזמן טענו שהסוציאליזם סיים את תפקידו. כנראה שזה כך, משום שדאגתה של המדינה לחלש נתפסת כדאגה מובנת מאליה. צזנה, למשל, לא מתלונן על חופשת לידה בתשלום, על ביטוח בריאות חובה, או סבסוד תרופות. כל אלו חלק מאותו רעיון: שהסבל של אדם אחר מזיז לנו, גם אם הוא אחראי לסבל של עצמו.
היסוד השני מודה בכך שהצדק מושפע מכוח וכסף. לעשיר ולרב ההשפעה קל יותר להשיג את מטרתו מאשר לחלש ולעני. התעלמות מכך היא פריבילגיה של החזק. כאשר מדברים על הבועה התל-אביבית, על ההתעלמות מהפריפריה, על אילמות הקול הערבי, הנשי, הלהט"בי, האתיופי, המזרחי מהתקשורת, כאשר מסתכלים על הרכב היושבים בדירקטוריונים, בחברות הציבוריות, במשרד האוצר, בחברות החדשות: כאשר אנחנו שואלים מי הם בעלי הכוח ומי הם החלשים והנפגעים, אנחנו אומרים (ושוב לוקחים זאת כמובן מאליו) שבמדינה צודקת כולם צריכים להיות שותפים בתהליך. באופן טבעי, אדם מקדם את הדומים לו. אנשים מחפשים את הדומה להם, הנוח להם. יש מנגנונים שגורמים לכך שכוח הוא שמרן, שנשאר באותו המקום, שהחזקים מתחזקים והחלשים מתחלשים. במדינה צודקת, מנסים להיאבק בכוחות הטבעיים הללו ולתת לכולם הזדמנות להשפיע ולהישמע. אולי צזנה רגיל לכך שמשלמים לו כדי לדבר, ושוכח שהכאב של רבים נשאר אילם. לא מראיינים אותם לערוץ 2 או ל-Ynet ואין להם בלוג.
היסוד השלישי, וכנראה החשוב ביותר בהקשר הזה (אם כי לא יכולתי להתאפק מהרחבת היריעה): השוואת הזדמנויות. אדם עשיר מקבל יותר הזדמנויות להגדיל את עושרו. יש לו הון שאפשר למנף לטובת עוד הון. יש לו גישה למוקדי כוח והשפעה. העבודה שלו יעילה יותר (למשל, הוא נוהג לעבודה עם דלקן ומדבר בטלפון בדרך). הוא בריא יותר. ילדיו יהיו מחונכים יותר. הוא יוכל לספק להם הזדמנויות שלחבריהם לא יהיו.
אלו כוחות טבעיים. הם לא "באשמת" העשירים. אבל המודעות לכוחות הללו היא הניסיון להשוות את התנאים. סבסוד השכלה גבוהה. שיעורים נוספים חינם לאלו שלא מצליחים להשלים תעודת בגרות. בתי ספר מקצועיים. הסיבה שיש לנו משרדי רווחה, עבודה, שיכון, היא היסוד הזה. העובדה שהם הפכו לממלכות פרטיות של ש"ס היא בגלל חילונים שבעים שלא אכפת להם מעניים. הם לא צריכים את עזרת המדינה, ובטוחים שכל הישג שיש להם, הם חתומים עליו לבד. גנטיקה ועבודה קשה. לשכונה בה הם גדלו, רמת בית הספר שהלכו אליו, המסים והארנונה ששילמו הוריהם (או לא יכלו להרשות לעצמם), אם הם נולדו יהודים או לא, אם הם מהעלייה הרוסית או לא, כל אלו אינם רלוונטיים להצלחתם. הם עשירים כי הם מוצלחים. ואם אתה עני, זה כי אתה לוזר.
אני לא יודע למה סילמן שרף את עצמו. אני לא מתאר לעצמי את תהומות הייאוש שמובילים אדם לשפוך דלק על עצמו ולהדליק את עצמו. אני לא מדמיין את הכאב שיתעורר אליו, אם ישרוד את הכוויות החמורות. אני לא מדבר עליו, ואין לי דעה לגבי האקט שלו. אבל חשוב לא לשתוק לגבי הטעויות המופיעות כאן, שיש להן תהודה די רחבה. סילמן אינו לוזר. המתקשים לסגור את החודש באשדוד או קריית שמונה או מזרח ירושלים אינם לוזרים. מגיע להם שלא יתעלמו מכאבם הצודק. מגיעה להם מדינה צודקת.
אם מתעלמים מקריאתו של צזנה פסק דין שלא קשור לסיבות שבגלל סילמן שרף את עצמו, ובוודאי שלא לקשור לטענה המרכזית של אלו המתייחסים לשריפה העצמית כאקט פוליטי, אנחנו מוצאים את הפנינה הזו:
"בחברה, כל חברה, קיימים אנשים שהצליחו בחייהם, ואחרים שנכשלו. קיימים אלו שעלו לראש הפירמידה, כמעט תמיד מתוך עבודה קשה והשקעה עצומה, שתוגברו בכישרונות טבעיים שהגיעו מהגנטיקה ומהחינוך בבית ובבית-הספר. וקיימים אלו שצנחו לתחתית: ה- 'לוזרים'. אלו שלקחו משכנתא על הבית שלא היה להם סיכוי להחזיר אותה, ואיבדו את כל עולמם עם בוא המשבר. אלו שניסו להריץ סטרט-אפ חדש ומדהים מתוך תקווה להתעשר בגדול, בזמן שהם לא מסוגלים לנהל אפילו את משק הבית שלהם עצמם."
זהו השקר הקפיטליסטי במהותו: שאלו שהצליחו הצליחו בזכות כשרון טבעי ועבודה קשה, ואלו שנכשלו הם "לוזרים", שלא מסוגלים לנהל, שמאשימים את כל העולם מלבד את עצמם, שלא לומדים מטעויות. במילים אחרות: מפונקים. אלו שמוחים על חוסר צדק, אלו המפונקים. זה לא שאין להם כסף בגלל שהמערכת פגומה, זה בגלל שהם לא עובדים קשה, חסרים להם נתונים טבעיים, הם לא לומדים מטעויות.
אז, עבור צזנה, ולפחות שלושה אנשים ששיתפו את השטות הזו הבוקר, נחזור לשלושה יסודות של מדינת הרווחה המודרנית:
- הדאגה לחלש
- הגנה על החלש מפני החזק, או, מדינה צודקת
- השוואת הזדמנויות
היום בכל הדמוקרטיות המערביות ואפילו בישראל (שאינה מערבית או דמוקרטית), המדינה לוקחת אחריות מסוימת על כך שאדם אחר אינו מגיע לרווחה מינימלית. הפגיעה ברווחה שלו יכולה להיות שהוא עני, מובטל, חולה, אין לו בית, אין לו אוכל, וכן הלאה. דאגתה של המדינה לנפגע אינה שאלה של אחריות - המדינה לא שואלת האם העני הגיע למצבו בגלל שהשקיע את כל כספו בהימורים, או שהמובטל פוטר כי הוא עצלן. אולי העיקרון הזה בסיסי כל כך שאנשים שוכחים שהוא אינו טבעי, או אפילו מתחייב. מדינה שהייתה אוספת מסים ומשתמשת בהם כדי לבנות כבישים ולנהל צבא בוודאי שהייתה משלימה את אחריותה כלפי אזרחיה. לא מזמן טענו שהסוציאליזם סיים את תפקידו. כנראה שזה כך, משום שדאגתה של המדינה לחלש נתפסת כדאגה מובנת מאליה. צזנה, למשל, לא מתלונן על חופשת לידה בתשלום, על ביטוח בריאות חובה, או סבסוד תרופות. כל אלו חלק מאותו רעיון: שהסבל של אדם אחר מזיז לנו, גם אם הוא אחראי לסבל של עצמו.
היסוד השני מודה בכך שהצדק מושפע מכוח וכסף. לעשיר ולרב ההשפעה קל יותר להשיג את מטרתו מאשר לחלש ולעני. התעלמות מכך היא פריבילגיה של החזק. כאשר מדברים על הבועה התל-אביבית, על ההתעלמות מהפריפריה, על אילמות הקול הערבי, הנשי, הלהט"בי, האתיופי, המזרחי מהתקשורת, כאשר מסתכלים על הרכב היושבים בדירקטוריונים, בחברות הציבוריות, במשרד האוצר, בחברות החדשות: כאשר אנחנו שואלים מי הם בעלי הכוח ומי הם החלשים והנפגעים, אנחנו אומרים (ושוב לוקחים זאת כמובן מאליו) שבמדינה צודקת כולם צריכים להיות שותפים בתהליך. באופן טבעי, אדם מקדם את הדומים לו. אנשים מחפשים את הדומה להם, הנוח להם. יש מנגנונים שגורמים לכך שכוח הוא שמרן, שנשאר באותו המקום, שהחזקים מתחזקים והחלשים מתחלשים. במדינה צודקת, מנסים להיאבק בכוחות הטבעיים הללו ולתת לכולם הזדמנות להשפיע ולהישמע. אולי צזנה רגיל לכך שמשלמים לו כדי לדבר, ושוכח שהכאב של רבים נשאר אילם. לא מראיינים אותם לערוץ 2 או ל-Ynet ואין להם בלוג.
היסוד השלישי, וכנראה החשוב ביותר בהקשר הזה (אם כי לא יכולתי להתאפק מהרחבת היריעה): השוואת הזדמנויות. אדם עשיר מקבל יותר הזדמנויות להגדיל את עושרו. יש לו הון שאפשר למנף לטובת עוד הון. יש לו גישה למוקדי כוח והשפעה. העבודה שלו יעילה יותר (למשל, הוא נוהג לעבודה עם דלקן ומדבר בטלפון בדרך). הוא בריא יותר. ילדיו יהיו מחונכים יותר. הוא יוכל לספק להם הזדמנויות שלחבריהם לא יהיו.
אלו כוחות טבעיים. הם לא "באשמת" העשירים. אבל המודעות לכוחות הללו היא הניסיון להשוות את התנאים. סבסוד השכלה גבוהה. שיעורים נוספים חינם לאלו שלא מצליחים להשלים תעודת בגרות. בתי ספר מקצועיים. הסיבה שיש לנו משרדי רווחה, עבודה, שיכון, היא היסוד הזה. העובדה שהם הפכו לממלכות פרטיות של ש"ס היא בגלל חילונים שבעים שלא אכפת להם מעניים. הם לא צריכים את עזרת המדינה, ובטוחים שכל הישג שיש להם, הם חתומים עליו לבד. גנטיקה ועבודה קשה. לשכונה בה הם גדלו, רמת בית הספר שהלכו אליו, המסים והארנונה ששילמו הוריהם (או לא יכלו להרשות לעצמם), אם הם נולדו יהודים או לא, אם הם מהעלייה הרוסית או לא, כל אלו אינם רלוונטיים להצלחתם. הם עשירים כי הם מוצלחים. ואם אתה עני, זה כי אתה לוזר.
אני לא יודע למה סילמן שרף את עצמו. אני לא מתאר לעצמי את תהומות הייאוש שמובילים אדם לשפוך דלק על עצמו ולהדליק את עצמו. אני לא מדמיין את הכאב שיתעורר אליו, אם ישרוד את הכוויות החמורות. אני לא מדבר עליו, ואין לי דעה לגבי האקט שלו. אבל חשוב לא לשתוק לגבי הטעויות המופיעות כאן, שיש להן תהודה די רחבה. סילמן אינו לוזר. המתקשים לסגור את החודש באשדוד או קריית שמונה או מזרח ירושלים אינם לוזרים. מגיע להם שלא יתעלמו מכאבם הצודק. מגיעה להם מדינה צודקת.
