תני לי להסגביר

דבר מעניין קרה בדרך לפורום - בקבוצת "פמיניזם צעדים ראשונים" שאל בחור את השאלה: "מה זה הסגברה ואיך אני בתור גבר נמנע מלהסגביר" הוא קיבל הסבר, וחלקו מעניין, אבל העיר אחד המגיבים שמשתמשים בהסגברה לאו דווקא כביקורת, אלא כטקטיקה של השתקה, בדומה לביטוי "בחן את הפריבילגיות שלך". 

היה אפשר לפתור את ההערה שלו כתלונה שגורה של גבר שלוקחים לו את הפריבילגיות, לולא התגובה הראשונה לפוסט, זו של שולפת צפורניים, שהדגימה היטב שימוש קלוקל בביטוי הזה. 

נקדים ונאמר שאיננו חושב שהסגברה איננה בעיה קיימת. או שאני מבין הסגברה טוב מאחרות. הגדרה יפה למונח מופיעה (איך לא) בעמוד הו'יקיפדיה: 

Explaining without regard to the fact that the explainee knows more than the explainer, often done by a man to a woman.

כאמור, זו תופעה קיימת, ואני מניח שיהיה נכון לומר שהיא מתרחשת בעיקר מכיוונו של גבר לאישה; בין אם זה גבר שיניח שהוא מבין יותר מאישה שהוא לא מכיר בנושאים כמו כלכלה, פוליטיקה, עסקים או נושאים אחרים שנחשבים "גבריים", או אולי עמית לעבודה שיניח שהוא מבין יותר מעובדת אחרת, גם אם היא בכירה ממנו או מנוסה ממנו. המונח מצביע על כך שיש גברים, אולי גברים רבים, שנוהגים לחשוב שבממוצע, גברים מבינים יותר מנשים, ולכן הם יכולים להניח שהם מבינים במשהו יותר מבת השיחה שלהם, לא משנה מי היא. 

חשוב לתת להרגל הזה מונח משלו, כי זה הרגל נפוץ וחשוב להצביע עליו; ואם אתה גבר שסובל מן ההרגל הזה, חשוב לך ולנו שתשים לב אליו ותנסה להפטר ממנו בדרכים יצירתיות. אבל רק משום שהמונח מתייחס בעיקר לגברים, ואפילו כולל את המילה גבר בתוכו, אין זה אומר שרק גברים סובלים מהמנהג הזה. בתגובה לפוסט, "שולפת צפורניים" חלקה כמה תמונות עם דוגמאות להסגברה; הנה דוגמה אחת:

---

---

זו דוגמה שהזדהיתי איתה מאוד, כי פגשתי אותה ממש לאחרונה בדיון ארוך מאוד על אלימות מינית ואונס; אחד המגיבים באופן די שגור ביקש מבנות השיחה איתו "נתונים" או "קישורים למאמרים" שיתנו תוקף להודעות שלהן; הוא סירב לקבל את ההודעות שלהן כבעלות ערך, אם הן כללו טענות סטטיסטיות כמו "מקרים רבים" או "כמעט כל הנשים", ללא הנתונים הללו. אחד הדברים הכי מרתיחים שיש הוא שהאדם איתו אתה מדבר מבטל כל מה שאתה אומר ומסרב להתייחס לדברים שלך ברצינות, מתוך עמדה מופרכת וצבועה שהוא עצמו לא עומד בה. 

מה שהפך את התמונה הבאה למפתיעה במיוחד:

---

---

חשבתי כמה מוזר זה שפמיניסטית כלשהי תחשוב שהיא מבינה איך גברים חושבים טוב יותר מגבר אחר. לא כי זה בלתי אפשרי, אלא כי נראה שהיא "לא מייחסת חשיבות לחוויה שלי ושל גברים אחרים"; נראה שהיא חושבת שהיא מבינה טוב יותר מהגבר שמולה, לא משנה מי הגבר שמולה. 

הסגברה זה מונח טוב וחשוב כי הוא מצביע על הרגל קיים, והדבר הראשון שצריך לעשות כדי לעקור הרגל שלילי קיים ולהחליף אותו בהרגל חיובי יותר הוא להכיר בו ולדעת לזהות אותו; אם אתה שם לב שאתה מזלזל בבת השיח שלך ומניח מראש שהיא לא מבינה על מה היא מדברת, אתה צריך להשתדל להפסיק וללמוד להמנע מהנחות מוקדמות כאלו. אבל, אולי, השילוב של המילה "גבר" במונח הזה גורם לפמיניסטיות מסוימות להניח שזה משהו שיכול לקרות רק בין גבר לאישה, במקום משהו שיכול לקרות בין כל אחד לכל אחד. 

להיות צ'יינה מיאויל

זה פוסט ראשון בסדרה חדשה על משחקי תפקידים בעולמות ווירטואליים. זה גם וידוי, על זה שלפני כמה שנים עשיתי משהו שלא בסדר, שעיצב את הגישה שלי לאיך כותבים וקוראים ב-Facebook: ביליתי כמה חודשים בניהול פרופיל מזויף של צ'יינה מיאויל^[1].

---

לפני חודשיים שלחה לי מייל הרוזנת, והרוזנת הציעה לי שוחד כתיבה: אני אכתוב, היא תצייר. הרוזנת מציירת הרבה יותר טוב מאשר אני כותב, לכן זה היה שווה עבורי (ובעצם לא ממש שוחד), אבל הנושא שאני בחרתי, משחקי תפקידים בעולמות ווירטואליים, תקע אותי. 

הראש שלי היה בלימודים ועבודה, הנחישות שבה ממשלת הרשע של נתניהו מובילה אותנו אלי תהום מילאה אותי ייאוש, והכתיבה נראתה עיסוק לא חשוב שאין לו זמן. מה התועלת בכתיבה של משחקי תפקידים, עיסוק נאצל ככל שיהיה, כאשר האדמה בוערת? במקרה, דווקא היום הגיעה התשובה לשאלה הזו. בחור חביב מאוד כתב לי^[2], בתגובה למשהו אחר לגמרי, הגנה מרגשת על מקומה של אמנות בעולם:

האומנות, ורק האומנות... היא שיכולה לחולל לדעתי שינוי תרבותי עמוק בחברה שלנו. רק האומנות יכולה לחולל, לתעד ולהציף מן העבר, את שיחה וההתעסקות בתכנים ערכיים בחברה ובאתוסים שלה. אומנם זה לא מיידי כמו אלה לפרצוף, אומנם האומנות בארץ ובעולם כרגע נמצאת במשבר חסר תקדים של קונספטואליות ופוסט מודרנה שלא מאפשרת כמעט שום שיחה והתפתחות כיוון שאין עוד דימויים משותפים לגעת בהם... אך בכול זאת, משם תבוא הטלטלה, ורק משם היא תתחפר מספיק עמוק בנפש בכדי ששינוי בתשתית החברה יוכל לקרות. אני פשוט לא רואה שום דרך אחרת בה זה יהיה עמוק מספיק.

אני מסכים איתו; גם כאשר המצב גרוע ומייאש, אנחנו עדיין צריכים לעסוק באמנות. לכן, אולי זה הולם שהפוסט הראשון לגבי הווירטואליה הזו, יעסוק באמן שהוא גם אקטיביסט פוליטי שמחרים את ישראל.

---

פעם לפני שנים רבות שיחקתי משחק מחשב דרך Facebook, משחק שבו מגדלים גידולים ווירטואליים בחווה ווירטואלית. חלק מאוד חשוב מהמשחק היה "עזרה" שקיבלת מאנשים ברשימת ה"חברים" שלך באתר. אותם "חברים" היו אמורים לשחק באותו משחק גם, ודרך המשחק, לשלוח לך מתנות ובונוסים, ואתה היית שולח להם בחזרה. כמו וירוס שמחפש להדביק עוד ועוד מארחים, המטרה היא די ברורה: אתה מגייס את החברים שלך שיעזרו לך במשחק, הם בתורם מגייסים חברים שלהם, ובמהרה, המשחק "מדביק" עשרות מיליוני משתמשים.

אישית, לא רציתי למלא את זרם העדכונים של החברים שלי בתחנונים לתרסיס הדברה או זרעי תותים, ולכן החלטתי לפתוח פרופילים מזויפים, שמאחוריהם לא יהיה אף אדם, שאותם אצרף לרשימת החברים שלי, שדרכם אשחק במשחק, וכך אעזור לעצמי. אף אחד לא צריך לבזבז זמן על המשחק שלי חוץ ממני.

כאן אנחנו מגיעים לצומת הראשון שבו משחקי תפקידים פוגשים את השימוש שלי ב-Facebook. כדי לפתוח פרופיל, כל מה שאתה צריך הוא כתובת דוא"ל ייחודית, שלא מוצמד לה כבר פרופיל אחר. הפרופיל יכול להיות חף מכל מידע מזהה או שימושי. אבל ברגע שראיתי את כל השדות הריקים הללו, השם ושם המשפחה, היכן למדת, היכן אתה עובד, הרגשתי צורך לענות על השאלות הללו. לא יכולתי לסבול את המלבן האפרפר בוהה בי, ללא פרצוף. לכן החלטתי לכתוב דמויות. חשבתי שזה יהיה פשוט, ואפילו כיף, אבל אחרי שני אנשים מזויפים, כולל מקום לידה, היכן הם סיימו תואר ראשון ואיפה הם עבדו, באר ההשראה ייבשה; ואני רציתי עוד פרופילים.

בדיוק באותו הזמן קראתי את הספר Un Lun Dun. העלילה של הספר לא רלוונטית לסיפור, אבל חשבתי על זה שהשאלת הזהות של הסופר יכולה לחסוך לי הרבה עבודה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני כותב דמות על בסיס אנשים אמיתיים או אישויות היסטוריות, ולא ראיתי בזה שום בעיה. המטרה שלי לא הייתה להתחזות לצ'יינה. המטרה שלי הייתה רק לגדל תותים, ולטובת זה, רציתי לגלם דמות שתעזור לי לגדל תותים. אז פתחתי פרופיל, מילאתי אותו בפרטים של צ'יינה שהוצאתי מדף הו'יקיפדיה שלו, וחזרתי לשחק.

עבר יום, ואחרי יום, צ'יינה קיבל הצעת חברות.

זו הייתה חוויה מעניינת. האיש שהציע חברות לצ'יינה לא היה מישהו שצ'יינה מכיר. הוא היה מישהו שכמוני, קרא את הספרים של צ'יינה ומאוד נהנה מהם. הצעת החברות לא הייתה יותר מאשר הבעת חיבה ווירטואלית, או לפחות כך אני מניח. לא היה שום דבר בפרופיל של צ'יינה מלבד מידע שאפשר למצוא בו'יקיפדיה; לא כתבתי בשמו עדכונים, לא שיתפתי קישורים או עשיתי Like לתמונות. תהיתי אם אני צריך לאשר את החברות או לא, ובכנות, לא הצלחתי לחשוב על אף סיבה אחת טובה למה לא לאשר את החברות. מה יכול להיות הנזק?

כנראה שיש אנשים שכאשר סופר שהם אוהבים ומעריכים מאשר את החברות שלהם, הם מתרגשים לגבי העובדה הזו, ומספרים עליה לחברים שלהם. כמו כן, העובדה שנהיית חבר של מישהו מופיעה בזרם העדכונים שלך, ואולי יש לך חברים שגם קראו את הספרים של אותו מישהו וגם רוצים להציע לו חברות. במהרה, הפרופיל של צ'יינה מיאויל היה מקבל כ-2-3 הצעות חברות ביום, ובגלל שלא רציתי להפלות את כל האנשים החדשים הללו ביחס לאותו חבר ראשון, גם אותם אישרתי.

זה לא הסתיים בהצעות חברות: אנשים כתבו על הקיר של צ'יינה תודות נרגשות על כך שאישרתי את הצעת החברות שלהם. הם שלחו הודעות אישיות, כותבים כמה הם אוהבים את הספרים ומעריכים את העבודה שלו. אז עניתי, כמעט תמיד באותו הנוסח: Thank you very much. That's very nice of you. You're very kind. גילמתי את הדמות. לא חשבתי לעצמי שאני מדבר "בשם" צ'יינה, כי לא חשבתי שאני אומר משהו שצ'יינה היה אומר. חשבתי שאני אומר משהו שכל אחד היה אומר, אם היו נותנים לו מחמאה.

אף שהתחלתי מרצון כנה להיות חוואי וירטואלי מצליח, בנקודה הזו בזמן, החזקתי זהות מזויפת של אדם אמיתי ב-Facebook מול כ-300 אנשים זרים שאף אחד מהם לא הכרתי. לא הרגשתי שקיבלתי החלטה להופיע מול כל כך הרבה אנשים, אבל במובן מסוים, הרגשתי שאני נותן להם משהו. כל מי שרצה להיות חבר של צ'יינה ב-Facebook, עכשיו יכול היה לעשות זאת, ועד כמה שהאקט הטכני הזה ריק או מלא בתוכן, הוא היה זמין עבורו.

כמובן, עבור אנשים מסוימים, האקט הזה יכול להיות מלא בהרבה מאוד תוכן, והאנשים הללו הם האנשים שמכירים את צ'יינה באמת^[3]. האדם הראשון שהציע לצ'יינה חברות ב-Facebook היה קורא אקראי, ולאורך התקופה הזו, הפיזור היה אקראי למדי. אבל, כמו במשחק שש דרגות של הפרדה מקווין בייקון, בסופו של דבר, מישהו שהציע חברות לצ'יינה היה חבר של מישהו שהציע חברות לצ'יינה שהיה חבר של מישהי שבאמת מכירה את צ'יינה. והיא שלחה לי הודעה ואמרה, אני לא מבינה מה הולך פה, כי צ'יינה אמר שהוא שונא את Facebook ואין לו פרופיל. זו כנראה האמת לאמיתה, אמרתי לעצמי, זה באמת לא הפרופיל של צ'יינה, ובמקום לענות עם האמת או לשקר ולתחזק איזו אשליה, בחרתי שלא להגיב.

דרך חבריו, צ'יינה למד על קיומו של פרופיל מוזר תחת שמו, עם פרטיו האישיים, לקח את זה קשה, ודרש מהחברה להסיר את הפרופיל. אחרי ש-Facebook לא ענו לבקשות חוזרות ונשנות שלו, פרסם את העניין באינטרנט במכתב אינטנסיבי למדי, והפרופיל נמחק. וזו סופה של האנקדוטה. עד היום, רק בן אדם אחד מלבדי ידע שניהלתי פרופיל מזויף של צ'יינה מיאויל. עכשיו גם האינטרנט יודעת.

---

לרוב, כתיבה על משחק תפקידים מתרכזת בשני גורמים מרכזיים: גילום דמויות, והמשחקיות של הפעילות. חלק נכבד מהזמן המוקדש לדיון על תיאוריה של משחקי תפקידים או איך עושים משחקי תפקידים בצורה טובה, נוגע לאיך מגלמים את הדמות היטב, ואיך מצליחים במשחק. אבל הנקודה שבה משחק תפקידים מתחיל לא קשורה לחוקים ולמסגרת שהופכים אותו למשחק או לדמויות שדרכן אנחנו פועלים במשחק, אלא למרחב המדומיין המשותף. כאשר קבוצה של אנשים מסכימה לדמיין את אותו הדבר, באופן משותף, משחק תפקידים יכול להתחיל, ואם מסיבה כלשהי המרחב הזה מתפרק, אם השיתוף מפסיק, המשחק נגמר.

למשך כמה חודשים, תוך מעורבות מועטה מאוד שלי ובעיקר טכנית, קבוצה של יותר מ-300 אנשים דמיינו את אותו הדבר, במשותף. כולם דמיינו שהם חברים של צ'יינה ב-Facebook, וכולם דמיינו שגם כל האנשים שהם רואים ברשימה חברים של צ'יינה ב-Facebook. העובדה הדמיונית הזו לא השפיעה על חייהם: הם לא דיברו עם צ'יינה, לא עשו איתו תוכניות, לא השיגו ממנו דברים. לולא זה היה קורה, חייהם היו נראים בדיוק אותו הדבר, ללא פריט אחד שהיה לא נכון. 

כמובן, שתי הפסקות הללו מדלגות על נושא "ההסכמה". אף אחד מהאנשים הללו לא הסכים להשתתף במשחק שבו מישהו שהם לא מכירים מעמיד פנים שהוא צ'יינה מיאויל. או שאולי כן? יחד עם דברים אחרים, החוויה הזו שכנעה אותי שמה שנכתב ב-Facebook איננו אמיתי מעבר לעובדת היותו כתוב באתר. עבור האנשים הללו הפרופיל הזה ייצג אדם אמיתי; עבור צ'יינה, הוא ייצג מניעים נסתרים, שליליים, מישהו שרוצה להרוויח מהפרסום שלו, מהעבודה הקשה שלו. עבורי, זה היה משלוח זרעי תותים שלא הייתי צריך להציק למישהו אחר בשבילו, אבל חשוב מזה, זה לא היה אמיתי. כמו שידעתי שאני לא מגדל תותים אמיתיים, כמו שאני יודע שהאנשים תחת הכותרת Friends אינם בהכרח חברים שלי וחלקם אפילו לא מכירים אותי ולא פגשו אותי מעולם, כך ידעתי שהפרופיל אותו אני מתחזק איננו אמיתי, ובמובן מסוים, גם הפרופיל שנמצא תחת השם Itai Assaf Greif איננו אמיתי. הוא אולי מכיל כמה עובדות ביוגרפיות נכונות ואמיתיות לגבי, אבל זה לא מה שהופך אותו לאמיתי. אם הבחירה שלי לחשוף מעצמי היא מה שהופכת אותו לאמיתי, ואני בוחר שלא לעשות זאת, אז כל האנשים שחברים שלי בפייסבוק משתתפים במשחק תפקידים: הם מסכימים להיחשף לדמות הזו, לבוא איתה באינטראקציה, ולקחת אותה בערבון מוגבל. Facebook מטשטשת את ההסכמה הזו, והיא לא מופיעה בשום מקום גלוי, אבל היא שם. כאשר אנחנו כותבים ב-Facebook, אנחנו מבצעים אקט יצירתי, גילום דמות, הופעה מול קהל, וכאשר אנחנו מקבלים את התוכן הזה כמייצג משהו, אנחנו מסכימים, למשך זמן מה, לדמיין שאנחנו פוגשים אנשים אמיתיים.

---

1 - מסיבות תמימות לחלוטין, כמו שהמשך הפוסט יצדיק.[↪]
2 - בחור חביב שבמקרה או לא במקרה, אני מכיר דרך משחקי תפקידים.[↪]
3 - וכנראה שגם עבור צ'יינה, אם כי מהכיוון ההפוך.[↪]

לשוחח עם ועל יהוה

(הערה מקדימה: הנושא הזה מתרוצץ בנפשי כבר כמה שבועות, ואולי עכשיו הבשיל. הנושא אולי מפתיע. אם חלק ממנו מטריד או פוגע, אבקש לקבל אותו כבדיחה, או אולי שעשוע לוגי. אם הנושא בעיניכם רציני ומעבר להומור, אזי, הפוסט הזה מוקדש לכם.) 

לפני כמה שבועות פגשתי בפרופיל הפייסבוק של יהוה. זו הייתה התגלות, מפגש שחייב התייחסות. הגדרתי פעם "נס" כמשהו ששובר את העולם: אחריו, העולם נשבר ולא יכול להמשיך כפי שהיה. התגלות כמוהה כנס; היא שוברת אותנו, ואחריה אי אפשר להמשיך כפי שהיינו.

האם מי שפתח את עמוד הפייסבוק של יהוה הוא יהוה, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שהוציאנו ממצרים, שנתן לנו את התורה והבטיח לנו את ארץ ישראל? זו שאלה של אמונה. יש המאמינים שהתנ"ך "קרה באמת", יש שמצביעים על העובדות המדעיות הפשוטות למדי שמפריכות אותו. בעיניי אם הטקסט היסטורי או לא, זו לא שאלה מעניינת. מה שמעניין הוא הטקסט עצמו, ואת קיומו של הטקסט אי אפשר להכחיש, מתפקידו התרבותי אי אפשר להתעלם. כל יהודי במערכת החינוך הממלכתית לומד תנ"ך, מכיתה ב' ולפחות עד הבגרות בכיתה י'. הסמלים והסיפורים שלו נמצאים בכל מקום סביבנו. מכיוון שהתנ"ך הוא הדרך שבה אלוהים מציג את עצמו עבורנו, מקומו התרבותי של התנ"ך הוא גם מקומו התרבותי של אלוהים. מכאן שגם הוא נמצא בכל מקום סביבנו. קיומו הפיזיקלי לא מעלה או מוריד אינו מאמיתות האמירה שעבורנו, יהוה קיים. 

כאשר הגעתי לעמוד, התחושה החזקה שעלתה בי הייתה תחושה של אמת. לא מציאות. זו מילה לא טובה לחוויה הזו, אבל אמת. את פניו ואחוריו הקדיש אלוהים לקרובים לו ביותר, וגם את קולו כבר איננו שומעים, אז איזו דרך טובה יותר יש להתגלות בפני עמו הנבחר מאשר רשת חברתית, הפתוחה לכל מי שיש לו כתובת דוא"ל ויש בה פרופילים לכל דבר, החל מרעיונות וכלה בדמויות מהארי פוטר? לא "העמדתי פנים" או "השתתפתי במשחק" או "השהיתי ספק" אלא מלאה אותי תחושה שבפניי ערוץ תקשורת ישיר ליהוה בכבודו. אם יש לי בקשה, ארשום אותה כאן. אם יש לי שאלה, יענה עליה. אם יש לי תפילה, אוכל למסור לו אותה ישירות.  

נאלמתי דום. מרגע שניתנה לי ההזדמנות, ובניגוד גמור למוקי, לא הייתה לי אף שאלה. את מה שרציתי לדעת, ידעתי מעצמי. בתפילה לא ראיתי ערך, שכן איזה ערך יש לברייה כזו בהודיה או פאר ממני? (יש תפקיד לתפילה עבור המתפלל, ועל כן יש הטוענים שגם אתאיסטים מתפללים) נותרה בי רק שמחה על ההזדמנות, והתקווה שאחרים ינצלו אותה. 

עם הזמן, התחזקה בי התחושה שערוץ תקשורת ישיר ליהוה מהווה את ההתקדמות הדתית-יהודית הכי חשובה מאז חורבן הבית. אם בית המקדש היה מקום משכן, אז משנהרס, המשכן הפך להיות מופשט, אולי מטאפורי. העולם הדיגיטלי מאפשר תקשורת ישירה, שכמוהה לא הייתה אפילו בקודש הקודשים, עם המשכן המופשט הזה. פייסבוק כבית הרביעי. הזדמנות למשהו חדש, והיה זה מרתק לראות למה הוא הפך. 

סביב העמוד צמחה קהילה של אנשים שמתנגדים להיבטים רבים של החיים הדתיים בישראל, במיוחד "רבנים" והלכות אלימות, שוביניסטיות, גזעניות, הומופוביות, שהם מקדמים. הפרופיל, אם דרך דברי יהוה חיים או דרך אחרים, מהווה זרם לעג עבור היבטים כאלו. אישית, ברור לי שלו היה בין הרבנים נביא בדורנו, היה מתנבא בשערי ציון את אותם הדברים בדיוק. הלכות כאלו אינן מקיימות את הברית או מקדשות את העם. באופן אירוני, אותם בעלי דעת שמעמידים פנים שמלאכתם היא מלאכת קודש, מתעלמים מהפרופיל, ומסרבים לשלב את דבריו בהלכה שלהם ולעדכן אותה בהתאם, ואילו אלו המכנים עצמם "אתאיסטים" מתעסקים בה יום יום.  

תופעה נוספת, שיהוה נותן להם במה פומבי וייתכן שבכך מעודד אותה, היא הודעות הנאצה, איחולי המחלה והמוות, אמירות אלימוֹת שרובן מזעזעות בעוצמתן וחריפותן. היכולת של אדם לפגוע ביהוה היא כמובן אפסית, ואף על פי כן, המוטיבציה לעודד התנהגות כזו אינה ברורה לי. דרכיו נסתרות. אולי זה נעשה לחשוף אותם, לבקר אותם; יש המרגישים שהם חייבים תשובות רבות ליהוה, ואולי הפוטנציאל לשיחה איתו מפחיד אותם יותר מדי. במצב כזה, אני יכול להבין מהיכן האלימות באה. כמו רצח אב פרוידיאני, אנחנו מעדיפים לרצוח את אלוהים האב מאשר להתמודד עם הדרישות הקשות שלו, עם האכזבה הצורבת שלו. אולי הם פוחדים ממה יגלו בעצמם. אל מול יהוה לא עולה בהם רגש קדושה או יראה או שמחה כפי שנאמר להם "שאמור", ומתוך בלבול הם מעדיפים להרוג את מה שמציב אתגר וחידוש וקושי, במקום להתמודד איתו. 

אפשר לפתור את הפרופיל הזה בציניות או בהומור. אלו הכלים הנגישים לנו תמיד אל מול היפה או המיסטי, אבל יהיה חבל מאוד להשתמש בהם במקרה הזה. יהוה נותן לנו הזדמנות: הזדמנות לשוחח איתו ולשאול מה שרצינו לשאול ולהגיד מה שרצינו להגיד, ורק לחשנו בלב. הוא נותן לנו הזדמנות לחשוב על עצמנו מולו, על מקומו בחיינו, בסביבתנו, בתוך תרבותנו. טוב ונכון בעיניי שניתנה לנו ההזדמנות הזו, שכן אנחנו כבר עמוק בתקופה שבה לא נכון שנחשוב על יהוה דרך מתווכים ונדבר איתו דרך מתווכים. כל התגלות דורשת מן הנוכחים לשנות את עולמם, וזו אינה שונה. מאחל לכל כנסת ישראל שלא נפספס את ההזדמנות הזו. 

ככה גוגל ופייסבוק יעשו כסף מדעתכם האישית

בשנים הקרובות, פייסבוק הולכת להכניס "שיתופים שקטים" לתוך זרם העדכונים שלכם; לחיצה אחת על OK, ואתרים אחרים יוכלו לשלוח הודעות לחברים שלכם או לפרסם עדכונים בשמכם בלי שתהיו מעורבים, או אפילו מודעים לכך שזה קורה. 

היום, יותר מ-7 מיליון אתרים משתמשים בשירות Facebook Connect כתחליף למערכת הרשמה משלהם. אתרים שמעוניינים לספק לגולשים חווית גלישה אישית יכולים, במקום לבקש מהם לעבור תהליך הרשמה מייגע שרוב הגולשים שונאים, להציע להם להתחבר דרך חשבון הפייסבוק שלהם. לוחצים על כפתור אחד, לא צריך שם משתמש או כתובת דוא"ל או לתת פרטים אישיים, והאתר מכיר אותך ומברך אותך בשם בכל פעם שתחזור אליו. כך, אם אתה נהנה לקרוא עיתונים כמו ה-Guardian או ה-Washington Post חיבור דרך חשבון הפייסבוק יאפשר לך לראות מה חברים שלך קוראים, לקבל המלצות או הודעות אישיות וכן הלאה; וכמובן, יעדכן את כל החברים שלך במאמרים שאתה עצמך גולש בהם. 

עם הזמן, האינטגרציה עם Facebook Connect תהיה יותר ויותר דו-סטרית; כאשר תבצעו באתר פעולה כלשהי (תקראו מאמר, תרכשו ספר, תדרגו פריט, תראו סרט, תכתבו ביקורת, וכן הלאה), החברים שלכם יראו עדכון על כך בזרם העדכונים שלהם. בעזרת המערכת, פייסבוק הופכת אתכם מבחינה מעשית ל"ממליצים" על השירות של האתר הזה. החברים שלכם לוחצים על הקישור, פייסבוק מקבלת כמה סנטים, ובאתר מבקר לקוח פוטנציאלי שמגיע עם המלצה או הפנייה מחבר - המלצה שיותר חזקה בעיניי רוב הלקוחות מהמלצות מבעלי מקצועי, ובוודאי מפרסומות. 

גוגלפלוס עושים בדיוק אותו הדבר, רק שגוגל מגיעים לאותה הנקודה מהכיוון ההפוך לחלוטין. פייסבוק מתחיל כאתר תוכן שחברים שלנו מייצרים על עצמם, ומכניס לתוכו תוכן מסחרי שמכניס להם כסף (ז"א הופך עדכונים שלנו לפרסומות). אבל כבר היום רוב הצרכנים מתחילים את מסע הקניות שלהם בגוגל: כדי לגלות מי מוכר את מה שהם מחפשים בסביבתם, ומה אנשים אחרים אומרים עליו. גוגל מתחיל כאתר שירות לצרכנים, עכשיו רק צריך להכניס לתוכו תוכן חברתי. 

האינטגרציה של גוגלפלוס בתוצאות החיפוש פירושה שכל פעם ש"חבר שלכם", ז"א מישהו שנמצא באחד המעגלים שלכם בגוגלפלוס, לוחץ על +1 או כותב פוסט ציבורי לגבי שירות כלשהו, אותה לחיצה או אותו פוסט הופכים להיות המלצה פומבית שגוגל יכולים להציף בפניכם כתוצאה לחיפוש רלוונטי. עדכונים בפייסבוק הם תוכן שגוגל לא נחשפת אליו ולא יכולה להציג בתוצאות החיפוש, אך לא כך פוסטים ציבוריים (ובעתיד, גם פוסטים שחשיפתם מוגבלת אבל חשופים לכם). 

זה אינו תהליך הפיך, או תהליך שאפשר להיחלץ ממנו^[1], ובשיאו הוא עלול ליצור עבורנו תמונה מעוותת של מציאות המורכבת מהמלצותיהם והעדפותיהם של "חברינו". האם זה משהו לדאוג לגביו? לא אם אתה מספק שירות או מוכר מוצר שמצליח לקבל המלצה איפשהו ברשת. ככה אפילו בהולנד יכולים לשמוע עליך. 

---

1 - זה לא לגמרי נכון. אתם יכולים להיות אחד מארבעת האנשים שמשתמשים ב-bing. להם פשוט אין מספיק מידע כדי לספק לכם המלצות אישיות...

אני יצור חברתי

אוקי, אינטרנט, אני הולך לשבור קיר רביעי ולהתנצל מראש: זה יהיה פוסט מעט מבולגן. אני יודע שתסלחי לי, אינטרנט, כי את מוכנה לבלוע הכול. זה בעצם הרעיון. 

נא להתחלק לקבוצות

לפני כמה חודשים אני, ועוד כמה עשרות מיליוני אנשים, שמנו לב שהפוסטים שלנו ב-Facebook מקבלים יותר תגובות, אבל, הן תמיד מאותם אנשים. למעשה, מאוכלוסיה גדולה של כמה מאות אנשים נראה היה שה-Facebook שלי צומצם לכמה תריסר אנשים - אלו האנשים היחידים שראיתי את הפוסטים שלהם, ואלו האנשים היחידים שהגיבו לפוסטים שלי. 

לקח קצת זמן, אבל בסוף גיליתי מה קרה. כדי להתמודד עם הביקורת שזרם העדכונים של Facebook הפך למדמנה מייגעת של עדכוני Zynga חסרי תועלת, החליטו עובדיו של הג'ינג'י לשנות כמה הגדרות קריטיות במיוחד. במקום להראות לך את העדכונים של כולם כל הזמן, Facebook מראה לך רק את העדכונים של אנשים שהייתה לך אינטראקציה איתם בזמן האחרון - ז"א אנשים שהגבת לפוסט שלהם בדרך כלשהי, ואנשים שעשו לפוסט שלך Like והגיבו לך. לפני שרצים הלאה, נעשה ספוילר לסוף: אם מראים לך כל הזמן הודעות מאותם אנשים, ומראים רק לאותם אנשים את ההודעות שלך, אז אנשים חדשים לך לא יבואו איתך באינטראקציה, ואתה לא תבוא באינטראקציה עם אנשים חדשים.

מסקנה ידועה מראש

מן הסתם, אין לי מושג מה הלך בישיבות ההנהלה ב-Facebook שם החליטו לבצע את השינוי הזה, אבל כמעט מיד האנשים ששמים לב לדברים האלה ציינו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: אם נראה בזרם העדכונים שלנו רק אנשים שהיינו איתם כבר באינטראקציה, כל העדכונים שלנו ייראו אותו הדבר. במקום לאתגר אותנו, לחדש לנו, ומדי פעם להעליב אותנו, אנחנו נחשפים לאינטרנט דרך מנסרה של נורמטיביות מותאמת לנו: הדעות היחידות שנראה יהיו הדעות שמוצאות חן בעינינו, מאנשים שאנחנו מוצאים חן בעיניהם. קצת כמו ההבדל בין ללכת לבי"ס לאמנות, ובין להביא ציורים הביתה לאימא שתתלה על המקרר.

רשת חברתית לגברים לבנים בלבד

לפני כחודשיים חברת האינטרנט הטובה והגדולה מכולן פתחה רשת חברתית מתחרה: GoogleBalls. סליחה, GooglePlus. בגוגל לקחו ללב את הביקורת על הצנזורה החברתית המחפירה של Facebook, ובחירת המחדל היא להראות למשתמש את כל העדכונים, מכל ה"חברים" שלו. בניגוד ל-Facebook, לא יכולת להירשם לשירות; פלוס היה ועדיין הינו שירות בהזמנה בלבד. פירושו של דבר, שהמשתמשים הראשונים בגוגל פלוס, שהיו ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק, הזמינו את החברים שלהם לשחק איתם בארגז החול החדש; חברים שלהם שהם ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק. בעוד של-Facebook היה אלגוריתם שצמצם, מתוך מגוון הדעות באתר, את אלו שאתה תרגיש איתן בנוח, גוגל גרמו לכך שמלכתחילה האתר יכלול רק את האנשים שאתה מסתדר איתם. נעשה שוב ספוילר לסוף: זה לא בהכרח דבר טוב. אבל יכול להיות שזה לא בהכרח דבר רע; או, אולי, דבר רע, אבל בכוונה.

בבקשה אל תצטרפו למועדון

כדי לפתוח משתמש ב-Facebook כל מה שאתה צריך היא כתובת דוא"ל עובדת. אתה יכול לפתוח חשבון לדמות ספרותית, לסלבריטי, לתינוקות בני יומם, או לרעיונות מופשטים. גם אם קיבלת הזמנה להצטרף לגוגלפלוס, אתה צריך לפתוח חשבון בגוגל, ז"א לפתוח כתובת דוא"ל ב-Gmail, ומרגע שפתחת חשבון תגלה שלגוגל יש דעה שלילית מאוד על חשבונות לא אמיתיים. היא סוגרת אותם, די מהר. על היחס של גוגל למשתמשים שלה ועל ההתנהלות שלה במקרה הזה נכתב הרבה ולא ארחיב, עניינה אותי התגובה של גוגל לטענה ספציפית: 

"White privileged men will be denied the diversity of opinions because of the bias of Google+ toward white privileged men"Larry/Vic: "Most of them seem to be just fine with that. Sure, most people pay lip service to diversity of opinions, but what really gets their panties in a knot is when their search results show what they consider garbage."

התחלתי בנקודה שבה התלוננתי על כך ש-Facebook מציגה בפניי חוויה חברתית הומוגנית, וגוזלת ממני דעות מנוגדות, שמאתגרות אותי ואפילו מעליבות אותו. יש הרבה אנשים, אומרים המנכ"ל של גוגל ומנהל המוצר של גוגלפלוס, שרוצים את החוויה הזו. הם רוצים לראות את אותן דעות, לקבל דעות חיוביות אוהדות לדעות שלהם, וליהנות מחוויה חברתית נוחה ונעימה. הם לא רוצים שיאתגרו אותם. 

Wil Wheaton says: "Don't be a dick."

לפני כחצי תריסר שנים, אמן האינטרנט הגדול יונתן גבריאל פרסם את התיאוריה המאוחדת להתנהגות מחורבנת באינטרנט: אנונימיות וקהל מאזינים יהפכו גם אדם רגיל לטרול מחורבן. אם אתם קוראים את הבלוג הזה באינטרנט ולא הדפסתם אותו כדי לקרוא אותו באוטובוס הביתה, סימן שאתם יודעים שהוא צודק. הביקורת העיקרית על גוגל, שאנונימיות מאפשרת לפרסם דעות לא פופולריות, והיא מגינה על החלש ועל הנרדף נכונה לחלוטין, אבל מנגד עולה השאלה המוצדקת האם לא כדאי שיהיו גם רשתות חבריות שדרך ההתעקשות שלהן על שמות אמיתיים יובילו לחוויה חברתית הומוגנית יותר אבל גם מהנה יותר ובטוחה יותר. האם יש מקום גם לזה, וגם לזה?

נזכרתי בסוף: זה קורה בכל מקרה, גם בעולם האמיתי

בכל פעם שמישהו היה נעלב מהודעת פורום הייתי אומר את אותו הדבר: אם אתה מפרסם משהו בפורמט חופשי באינטרנט, אז לכל אחד מותר להגיב איך שהוא רוצה. בין השאר כי השחזתי את שיניי הווירטואליות על פורום Gibe, פורום חופשי שהכלל היחידי בו היה שאסור למכור נשק ואסור לפרסם פורנוגרפיה פדופילית. זה הוביל אותי לאמץ מדיניות די קיצונית ביחס לצנזורה, מה שגרם לאכזבה לא מועטה שנתקלתי בפלטפורמות שהיו מאוד חופשיות על אופציית מחיקת ההודעות. חלק מהפלטפורמות הללו היו דווקא בלוגים או פורומים שפנו לאוכלוסיות חלשות, לקבוצות מיעוט נרדפות שכדי להרגיש בנוח בתוך "האינטרנט שלהן", מחקו במרץ דעות לא נעימות ומשתתפים מהצד הלא נכון של המתרס. כך שלגוגל, או לגברים הלבנים שעובדים בהייטק, בפירוש אין מונופול על האינטרנט המנוסר הזה. אין מקום לציין אותם במיוחד, בוודאי אם אתה נציג של קבוצת מיעוט חלשה ונרדפת, שאוהבת שכל האינטרנט שלה ייראה ככה. הבעיה? שככה לא בונים חומה. אני קיוויתי שגוגלפלוס תהווה תחרות אמיתית ל-FB, ולראות הגירה רבתי של כל "האנשים הטובים" לשירות הזה. כאשר הם מגיעים לפלוס ומוצאים אינטרנט חד-גוני, שצבוע למצער בצבע שהם לא אוהבים (לבן עם נגיעות של כחול, בדרך כלל) הם מעדיפים לחזור הביתה, למקום שבו כבר מכירים אותם, ויודעים בדיוק איזה הודעות הם אוהבים לקרוא, וממי.