למה בנות גרועות במשחקי מחשב

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

תחרויות ואליפויות של משחקי מחשב נשלטות לגמרי על ידי בחורים צעירים, ואין ייצוג של בחורות ונשים צעירות ברמה המקצועית. הסיבה לכך היא חברתית נטו.

בסוף השבוע שעבר חברת משחקי המחשב הענקית בליזארד אירחה בכנס השנתי שלה, BlizzCon, עשרות אלפי מבקרים, ועוד עשרות אלפי אנשים שילמו על כרטיסים וירטואליים כדי שיוכלו לצפות באירועי הכנס אונליין. במהלך הכנס החברה ארגנה אליפויות עולם במשחקים שלה, בין משחק "היאבקות" קבוצתי בין שתי קבוצות של 5 שחקנים, משחק תפקידים מקוון עם מיליוני משתתפים, ועד משחק מלחמה הומוריסטי עם קלפים וירטואליים. אפילו שמדובר במשחקי מחשב ולא משחקי ספורט במובן המקובל, ברמות הללו של תחרויות ואליפויות מי שמתחרים על התואר הם שחקנים מקצועיים, שמתחרים תחת מותגים מבוססים היטב, מקבלים משכורת, ומתחרים על פרסים שיכולים להגיע לעשרות ואף מאות אלפי דולרים. תחרויות במשחקים הללו נערכות לכל אורך השנה, והשחקנים המקצועיים יכולים להתפרנס מחסויות, מיצירת שירותי תוכן נלווים, ואחר כך גם מועסקים בתור מאמנים ופרשנים של המשחקים הללו.

והם כולם בנים, נערים, בחורים צעירים. ברמות הללו, לא מוצאים בחורה אחת.

פער מגדרי כזה גדול דורש הסבר; ונראה שעבור הרבה אנשים, ההסבר העיקרי הוא הסבר תוכני. "אלו משחקים אלימים" יגידו אנשים; "בנות פשוט אוהבות משחקים אחרים. הן אוהבות משחקים קבוצתיים, חברתיים; בנים הם פשוט תחרותיים מטבעם. זה הורמונלי." מעבר לעובדה שמדובר בקשקוש מוחלט, זה אפילו לא נותן הסבר לכל המשחקים, כי חלק מהמשחקים הם קבוצתיים והאלימות בהם הומוריסטית וכמעט לא קיימת. חלק מן ההסברים יהיו הסברים כלכליים; רוב המשחקים שיש להם תחרויות ואליפויות הם משחקי קונסולה, שוק שפונה בעיקר לבנים, בזמן שבשנים האחרונות נשים הפכו להיות הרוב בקרב שחקני המשחקים במחשבים האישיים ועוד יותר בשוק המובייל. אבל גם זה לא יסביר למה אין כמעט נערות ונשים צעירות ברמה הגבוהה ב-Hearthstone, שהוא משחק קלפים וירטואלי, הומוריסטי, שיש לו גרסה למובייל ונותן יותר מדקה לכל מתחרה לחשוב מה לעשות בתורו. לא בדיוק הסטריאוטיפ של משחקי יריות מלאי פיצוצים ורימונים שלא נותנים שנייה לנשום. 

תשובה מעניינת נתן שחקן Hearthstone בעל הכינוי Firebat, בתוך תשובה כללית יותר לשאלה "איך להפוך לשחקן טוב?" 

איך הופכים להיות שחקן טוב יותר? צריכים פשוט לשחק הרבה; שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, לאורך שבועות, חודשים ושנים:

"There aren't really any secrets to becoming a good player; you just kinda play the game a lot and do it. Interact with the community; find friends that also play the game a lot. Play with them..."

כדי להיות טוב במשחק, כדי להגיע לרמה של Firebat, שניצח באליפות העולם הראשונה שנעשתה והוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, אתה צריך לשחק המון; אבל, אומר Firebat, אתה לא יכול לעשות את זה לבד:

"I think that's the most underrated part of trying to become competitive at something is a lot of people just try and do it on their own.
Whereas, like, you play with other people, you're much more likely to enjoy doing something and enjoy doing it long enough to become really good at it and you have them pushing you and helping you become better.
So playing with people around at similar skill level that have similar ambitions with the game is the best way to improve."

חשוב להבין ש Firebat לא מדבר על משחק קבוצתי, שבו חייבים ללמוד לשחק בתיאום, אלא על משחק שבו שחקן אחד משחק נגד שחקן אחד אחר. עדיין, הוא טוען, אפילו שמדובר לכאורה במפעל יחידני, אתה חייב להיות חלק מקהילה כדי להצליח:

"Even single player endeavors, I think it's correct to work with others, and I think it's very valuable to have people that you play with and just hang out and talk with about the game if you wanna improve at the game.
So not really team work but more just motivational support."

הגיל שבו מתחילים עם המשחקים הללו ועושים את הצעדים הראשונים במסלול שמוביל להצלחה מקצועית במשחקים הללו (תחום שבו שולטים נערים צעירים בני פחות מ-20) הוא תחילת גיל ההתבגרות, שלב שבו חברויות בין בנים ובנות הן מאוד נדירות, שבו בנים רק מתחילים ללמוד את ההבדלים ולקלוט את הדרישות של החברה מהם להתחיל להתייחס לבנות אחרת. השאלה היא לא אם קהילת הגיימרים היא קהילה יותר או פחות עוינת לבנות מאשר קהילות אחרות, אלא שסוג זה לא רשת תמיכה חברתית לא קיימת לבנות כפי שהיא קיימת לבנים בתחום הגיימינג, וזה לא משהו שאפשר פשוט לייצר באופן מלאכותי.

הסיבה שאני שם זרקור דווקא על השאלה הזו והתשובה לה, היא שהיא מדגימה בעיניי את אחת הבעיות בעיסוק בחוסר שיוויון בין גברים לנשים, ואחד החוזקים של פמיניזם כאמצעי ניתוח חוסר שיוויון כזה. חוסר השיוויון בין בחורים ובחורות בתחום הגיימינג הוא עובדה מספרית שלא נתונה למחלוקת; אבל בהעדר חסמים ברורים בשלבי הכניסה לתחום המקצועי^[1], נראה שחוסר השיוויון הזה הוא לא מכוון אלא תולדה על הבדלים טבעיים בין בנים ובנות. מאוד מפתה להגיד "יש בחורים שאלופים במשחקי מחשב ואין בחורות כי בנים הם פשוט טובים יותר במשחקי אקשן; פשוט ככה זה." אבל בהנתן מחקרים שבאופן עקבי מראים שאין באמת הבדלים נוירולוגיים משמעותיים בין בנים ובנות, הסברים מהותניים כאלו רק עוזרים להעמיק ולקבע את חוסר השיוויון. תשומת לב לצורה שבה קשרים חברתיים מוקדמים משפיעים על הצלחה בשלבים מאוחרים יותר ותשומת לב לצורה שבה גישה לקשרים כאלו היא שקופה בשלב שבו חוסר השיוויון הוא בולט, ועל כן לא נשקלת כגורם לחוסר השיוויון, חשובה גם לדיון בחוסר שיוויון באזורים חשובים הרבה יותר ממשחקי מחשב, כמו חוסר השיוויון הבולט בין גברים ונשים בתחום הפוליטיקה והכלכלה. 

האם גברים פשוט מתאימים יותר לניהול? מקבלי החלטות טובים יותר? יותר תחרותיים מטבעם? או שאולי, בשלבים מוקדמים ובאופן לא נראה לעין, יש לבנים גישה לקשרים החברתיים שעוזרים להם להתחיל במסלולים שבסופו של דבר, יעזרו להם להגיע לעמדות הבכירות ביותר.

---

1 - ברוב המשחקים הללו יש דירוגים הפתוחים עבור כלל השחקנים במשחק, בלי לדרוש מהם להשתייך למועדון כלשהו, ואליפויות ותחרויות רבות פתוחית גם לשחקנים שמגיעים לדירוגים העליונים במשחקים הללו. בנוסף מועדונים וקבוצות מקצועיות יגייסו שחקנים המגיעים לדירוגים העליונים הללו, כך שלכאורה הדרך להצטיינות במשחקים הללו פתוחה לכולם. [↪]

כאשר פמיניסטיות ממציאות מספרים

בתור התחלה נבהיר: יש הרבה מאוד פורנוגרפיה משפילה כלפי נשים, שמעודדת הסתכלות בעייתית על נשים. יש גם בעיה חמורה כאשר נערים ונערות לומדים על יחסי מין בין גברים ונשים^[1] דרך פורנוגרפיה ולא דרך חינוך מיני, שיחות עם הורים, וערוצי מידע אחרים.

לכן זה נהדר שיש מישהי שרוצה לדבר על מין, בלי חוכמות, בצורה כנה וברורה. אבל, כאשר היא ממציאה מספרים ועובדות, זו בעיה גדולה מאוד. זה לא לעניין שאתחיל לייחס לה מניעים ואתחיל לשער למה היא ממציאה מספרים ועובדות. אז נגביל את עצמנו, בתור התחלה, לאמירה מאוד ברורה:

הפוסט באתר "מין אמין" על פורנו, תחת הכותרת המבטיחה גדולות "פורנו - איך זה באמת?" מכיל 5 אמירות ברורות ומוחלטות לגבי פורנו וחמישתן, ללא שום סייג, אינן נכונות בשום צורה. 

נביט עליהן בקצרה, אחת אחת:

"88% מסרטוני הפורנו הכי פופולריים מכילים תכנים אלימים" - האם אנחנו מדברים על כל סרטוני הפורנו באינטרנט? כי מן הסתם, סרטוני פורנו באתר BDSM, למשל, כנראה יכילו יותר תכנים אלימים מאשר באתר אירוטיקה רכה... אם נסתכל על רשימת אתרי הפורנו הכי פופולריים ברשת, אתרים שהתכנים שלהם מוקדשים בעיקר לאלימות לא מגיעים אפילו לעשירייה הפותחת. כאשר בוחנים מה מדווחים האתרים עצמם על הסרטונים הפופולריים, התמונה ברורה: הסרטונים הפופולריים ביותר מציגים סקס בהסכמה בין מבוגרים. האמירה הזו, בפירוש, איננה נכונה.

"94% מהתכנים האלימים מופנים כלפי נשים" - אם אנחנו מגבילים את עצמנו להסתכל רק על סרטונים באתרים שיש בהם רק סרטונים אלימים, זה כנראה נכון; אם אנחנו מסתכלים על אתרי הפורנו הנפוצים, אז נראה תמונה אחרת. אם נגביל את עצמנו רק ל Big Gay Porno Stream, שזה אתר שיש בו בדיוק מה שאתם חושבים שיש בו, אז דווקא 100% מהתכנים האלימים מפונים כלפי גברים. אם האמירה היא על 94% מהתכנים בסרטונים הכי פופולריים, אז זו אמירה לא נכונה בפירוש.

"ב-20% מכלל הפורנוגרפיה באינטרנט מערבת ילדים או ילדות". פורנוגרפיה המערבת ילדים היא כנראה אחת הדברים הכי מתועבים שיש, ולכן גם אם היו 20 תמונות בכלל, אלו היו עדיין 20 תמונות מתועבות. עדיין, הטענה המספרית הזו מופרזת ולא נכונה; ב-Center for Problem-Oriented Policing מעריכים שיש מיליון תמונות המערבות ילדים באינטרנט, כאשר מוסיפים כ-75,000 תמונות חדשות בשנה. שוב, בעוד שמדובר בתופעה מחרידה, היא מהווה שבריר של אחוז מכלל התמונות הפורנוגרפיות באינטרנט, ולא מתקרבת ל-20%. 

"תעשיית הפורנו מכניסה יותר ממיקרוסופט, גוגל, אמאזון, אפל, איביי ויאהו ביחד". לא נכון. המשפט הזה מרגיז אותי במיוחד, כי יש בו עיוות מוחלט של סדרי גודל. ברשימה של עשרות חברות הפורנו הגדולות בעולם, החברה במקום העשירי מכניסה פחות מ-2 מיליון דולר, ואילו היקף ההכנסות של פלייבוי, החברה במקום הראשון, הוא מעל 200 מיליון דולר. מיקרוסופט, גוגל, אמאזון ואפל ביחד מכניסות מעל 200 מיליארד דולר בשנה. להגיד שתעשיית הפורנו מכניסה יותר מהסכום הזה, זו אמירה מגוחכת. אני לא מבין איך היא משתרבבת למישהו לפוסטים שלו.

"מחקרים מכל העולם מראים שבני נוער מדווחים שהם משתמשים בפורנו כדי לקבל אינפורמציה לגבי יחסי מין בחיים האמיתיים." אני מאמין שיש בני נוער שמקבלים אינפורמציה לגבי יחסי מין בחיים האמיתיים מלראות פורנו. אני לא מאמין שיש "מחקרים מכל העולם" שמראים את זה. אני במיוחד כופר בכך שלכותבת הפוסט יש "מחקרים מכל העולם".

כמו שראינו, כל האמירות הללו מופרכות לגמרי. 

אני רוצה להציע מחשבה, מדוע עיוותים מופרכים כאלו קורים לפעמים^[2]: לפעמים, המספרים במציאות לא משקפים עד כמה תופעה היא מחרידה בעינינו. להגיד שפורנוגרפיית ילדים היא מחרידה, זה לא מספיק. אם נגיד ש-0.01% מכלל התמונות הפורנוגרפיות באינטרנט הן תמונות המערבות ילדים או ילדות, יכול ליצור את הרושם שאנחנו מקטינים את התופעה. אם נגיד שתעשיית הפורנו מכניסה כ-2 מיליארד דולר בשנה, שזה אחוז מכמה שמכניסה תעשיית הספורט או המשחקים או המשקאות הקלים, זה עלול ליצור את הרושם שאנחנו מקטינים את הנזק שהתופעה יוצרת.

אז אנחנו מגזימים. אנחנו מתחילים לדבר על תעשיית הפורנו כאילו היא מפלצת חובקת עולם; כאילו היא "40% מהאינטרנט!" כדי שנוכל להעביר איך אנחנו מרגישים לגביה. 

אבל זה פוגע באפקטיביות של הטיעונים שלנו. אם 20 שניות בגוגל מספיקות כדי להראות כמה מגוחכות הטענות שלנו, אנחנו מחלישים את הביקורת שלנו על תעשיית הפורנו. במקום שמתייחסים לביקורת שלנו ברצינות, פותרים אותה בלעג, כי אנחנו ממציאים מספרים. 

תעשיית הפורנו עושה נזק. חלק מתעשיית הפורנו מנצל נשים. חלק מתעשיית הפורנו מקדם דימויים אלימים נגד נשים. יש פורנוגרפיית ילדים בעולם, וצריך להיאבק בה עד חורמה. יש בני נוער שלומדים על יחסי מין מפורנוגרפיה באינטרנט (אם כי לא הרבה כמו שאנחנו חושבים), וצריך לתת להם חלופה לזה. הפוסט הזה, הוא לא חלופה.

הפוסט הזה הוא בפירוש, לא איך שפורנו הוא באמת. 

---

1 - רוב הטקסטים הפמיניסטים מתעלמים לחלוטין מפורנוגרפיה שאיננה בין גברים לנשים, ולא מתייחסים לפורנוגרפיה בין גברים וגברים או בין נשים ונשים. מכיוון שזו עדיין רוב הפורנוגרפיה, זה לא נורא בעייתי, אבל כדאי גם לזכור את זה כל פעם שמישהי אומרת ש"כל הפורנוגרפיה משפילה נשים", כי זה עובדתית לא נכון. בחלק מן הפורנוגרפיה אין נשים בכלל. [ ↪ ]

2 - אני לא יודע אם זה המצב כאן; אין לי מושג למה מי שפרסמה את הפוסט הזה, שבבירור אינו נכון, בחרה לפרסם אותו. [ ↪ ]

מכתב פתוח לפמיניסטית רדיקלית

אתמול, כתבתי ביקורת מעליבה על פוסט שכתבה הילה "ואן דר" בניוביץ, שכותבת בלוג פופולרי ובין השאר הייתה מהיוזמות והמארגנות של אירוע השירה במחאה על הדרת נשים שנה שעברה. בניוביץ הגיבה לפוסט שלי עם הבהרות, ובשיחה פרטית שאלה - מדוע ההבהרות שלה לא מקבלות תגובה רצינית? תגובה רצינית אכן מגיעה לה. אז, בניגוד לטון ההומוריסטי של הפוסט הראשוני, להלן תגובה רצינית. 

אני לא פמיניסטית

את התודעה הפמיניסטית שלי פיתחתי בגיל מאוד צעיר, כל כך צעיר, שלא ידעתי שזו תודעה פמיניסטית. גדלתי בבית שבו נשים, אמהות, סבתות, אחיות, היו בעלות דעה, משקל, מקום, וכוח, וזה נראה לי טבעי ונכון. הבית שלנו לא היה מקום שיוויוני ומושלם, היו בו התנהגויות שוביניסטיות: לדוגמה, אבא שלי החליט מה רואים בטלוויזיה, וישב תמיד בראש השולחן. אבל לא ראיתי את ההתנהגויות הללו כמשהו נכון ואידיאלי; היה ברור לי שהן צורמות על רקע השיוויון הרחב יותר שאליו ההורים שלי שאפו. אחותי הצעירה נתנה לזה ביטוי מאוד חזק: אצלנו בבית, כולם עובדים, ביחד. ככה נבנתה התודעה שלי. 

לרוע מזלי, אולי, שפה מתאימה לא התפתחה, בגלל שהמילה "פמיניזם" לא הייתה אצלנו בבית. אם יש משהו מאוד חשוב שהייתי רוצה שאנשים, ובמיוחד נשים שמגדירות את עצמן פמיניסטיות, יקחו מכאן הוא זה: בסביבתי הקרובה והלא-רחוקה-מדי, יש הרבה מאוד נשים עם דעות פמיניסטיות, שלא משתתפות בתנועה ולא מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. נשים שמרגישות את הדיכוי, שנאבקות בדיכוי, שעוזרות לעצמן ולנשים אחרות, אבל לא מרגישות חלק מהתנועה. הן לא סובלות מתודעה כוזבת; הן לא הטמיעו את הפטריארכיה; הן לא מפונקות שדואגות רק לפריבילגיה של עצמן. הן נדחות מהצורה שבה השיח הפמיניסטי עובד. חוט השני העובר בפסקאות הללו הוא התגובה של נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות לדחייה הזו, ובמיוחד כשהיא מגיעה מצדו של גבר. אם יש "רצינות" בטקסט הזה, זה הניסיון להציג את הביקורת הזו על השיח בצורה שתאפשר לשמוע אותה, שלא תהיה "מעליבה".

תהיה רדיקלי

המפגש הראשון שלי עם ארגון פמיניסטי היה עם "פאנורמה", ארגון המגדיר עצמו כארגון ביסקסואלי פמיניסטי שמאלני רדיקלי נגד הכיבוש, ובדרך כלל גם צמחוני או טבעוני. אם עומס התארים נראה לכם הומוריסטי, אז לא. הבטחתי להיות רציני, וכך הארגון אכן מגדיר את עצמו, ולכן פונה בעיקר לאנשים היושבים על חיתוך כל המעגלים הללו. 

המילה רדיקלי חשובה כאן; כי פאנורמה הוא אכן ארגון רדיקלי. רדיקלים, למדתי בכימיה, הם חומרים לא יציבים שקל להם להגיב עם חומרים אחרים. כאן רדיקל הוא לא מי שקל לו להגיב לאחרים, הוא מי שקל לו להגיב לאחרים באלימות. 

אולי כאן יש איזו מעין שאיפת אוויר חדה פנימה, כאילו אני תוקף את פאנורמה. ממש לא. להיפך; אני חושב שאלימות היא התגובה הנכונה - בהגדרה מסוימת של אלימות.

קל מאוד להבין למה פאנורמה חייב להיות ארגון רדיקלי ברגע שעושים את החלוקה הבאה: כאשר רוצים לשנות מערכת, יש רק שתי דרכים לעשות זאת: דרך חוקי המערכת, או מחוץ לחוקי המערכת. בהגדרה, כל שינוי של המערכת מחוץ לחוקי המערכת, הוא באלימות. ככה זה. אם מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות עד שראש הממשלה מתפטר, זה שינוי מחוץ לחוקי המערכת; זה שינוי באלימות. כאשר המערכת לא הוגנת, כאשר חוקיה בנויים כך שאי אפשר יהיה לעשות את השינוי המבוקש, אז השינוי היחידי שנותר, הוא שינוי באלימות. 

זו טענה פמיניסטית די ברורה בעיניי שחוקי המערכת, כפי שהם בנויים כרגע, לא מאפשרים לנשים לשנות אותם לטובתן. לא מאפשרים לקדם שיוויון. במצב כזה, הצורך לנהוג באלימות ברור לי, ואני בעדו. הבעיה שלי, אם כן, איננה עם הבחירה באלימות; היא הבחירה באלימות לא אפקטיבית. הבעיה שלי עם פאנורמה לא הייתה שזה ארגון רידקלי; היא הייתה שזה ארגון קטן שרוצה להישאר קטן (ע"ע החיתוך בין כל המעגלים השונים), ומתנהג באלימות ללא הכוונה או תוכנית מוגדרת. אולי זה חלק מהרעיון; אולי כדי להיות קו'ירי עד הסוף חייבים גם לנהוג ללא תוכנית וגבולות גם בחיים הפרטיים. אני לא יודע. אבל זה מה שהפריע לי בארגון הזה.

ביקורת מעליבה על פמיניסטיות 

בנקודה זו התחיל מתח מאוד חזק אצלי: הייתי משוכנע בדעות שלי, בצורך בשינוי רדיקלי רחב יריעה; הייתי אופטימי לגבי השינוי הזה - אבל מצאתי שאנשים שהחזיקו באותן דעות לא הגדירו עצמם פמיניסטים ולא היו חלק מהשיח. זו הייתה נקודה מבלבלת, שהצריכה עיון. האינטראקציה שלי עם בניוביץ, אני מאמין, היא חלק מהעיון הזה.

שנה שעברה, הייתה לנו אינטראקציה די חריפה ב-Twitter. הרמטכ"ל ושר הבטחון התלוצצו על חשבונן של חיילות, ניסו להשתיק את זה, ולא הצליחו. היא כותבת על זה כאן, ויום קודם היא צייצה: "אל תגידו שלא ידעתם: בצה"ל נשים הן לא בני אדם, ובטח שלא חיילות שוות-ערך לחיילים. הן חומר הומוריסטי לדגנרלים ושרי ביטחון מחרבי מפלגות". 

הציוץ הזה הניב שיחת ציוצים ארוכה, שסופה כנראה היה ידוע מראש - הרבה עלבון מצד אחד, הרבה אי-הבנה מצד שני. אם אני מסתכל על השיחה הזו שוב, היא מתאפיינת בשני דברים: חוסר סימפטיה מהצד שלי לעלבון של בניוביץ, וחוסר הקשבה מהצד של בניוביץ, במיוחד לטענות הנוגעות לאחריות של פמיניסטיות או התנועה הפמיניסטית למשהו. 

המילה הזו: אחריות. היא מילה נפיצה מאוד. בחלקים נכבדים מהשיח הפמיניסטי שאני פוגש האחריות נמצאת על כתפם של "גברים". כאשר אתם קוראים טקסט פמיניסטי, אתה תראו את המילה הזו הרבה: "גברים". סביר להניח שלפחות חלק מקוראי הפוסט הזה הן נשים, לכן, המילה הזו לא נוגעת לכן, אבל כאשר מישהו אומר "גברים" הוא אומר "גם אתה, איתי, שכן אתה גבר", וכאשר מישהו אומר "גברים אשמים" הוא אומר, "גם אתה, איתי, אשם" שזה משפט מאוד מרגיז.

הנקודה שתמיד עולה אצלי היא שהבעיה איננה "גברים", הבעיה היא "התנהגות". אין שום דבר מהותני בהתנהגות גברית; התנהגות גברית הייתה שונה לפני חמישים שנה ומאה שנים ואלף שנים, היא שונה בין סין לאוסטרליה לאיטליה לישראל, היא תהיה שונה עוד חמישים שנה ועוד מאה שנה ועוד אלף שנים, והיא תהיה שונה בין פלשתין ובין אירופסטאן ובין האימפריה החללית המונגולית - הבעיה, הגורמים לדיכוי ולפטריארכיה ולחוסר השיוויון ולתרבות האונס ולאווירת הפחד, הבעיה מגיעה מהתנהגות, של גברים וגם, חשוב לזכור, של נשים. את ההתנהגות צריך לתקוף. לא "גברים". למה ההבחנה הזו בעייתית?

זה קשור, כמובן, להתנגדויות השגורות שנשים המגדירות עצמן כפמיניסטיות פוגשות כשהן מנסות לטעון בעד העמדה שלהן. אחת מהתנגדויות שגורות אלו היא הבידוד של הטענה שלהן לידי טענה אחת ויחידה, ואז פתירת הטענה הזו במשיכת כתפיים. למשל, בהקשר של ברק וגנץ, היו רבים שאמרו "זו כולה, בדיחה, מה אתן נלחצות? למה אין לכן חוש הומור??" והטענה שלהן היא, כמובן, שזו לא רק בדיחה. שההקשר חשוב (בניוביץ אפילו כותבת מילים אלו ממש).

הבעיה מתחילה כאשר ההתנגדות שלי, כל ההתנגדויות שלי, נשמעות כמו התנגדויות אחרות שאני לא חושב או מרגיש, ומקבלות את התשובות שההתנגדויות ההן מקבלות. זה היה הרושם החזק שקיבלתי משיחת הציוצים עם בניוביץ: שהיא עונה לאיש קש. לרוע המזל, Twitter זו פלטפורמה מאוד גרועה לשיחה אמיתית. זה משהו שהייתי צריך לקחת בחשבון.

למה הייתי צריך לבקר פחות פמיניסטיות

לפני כמה חודשים, שוחחתי עם חברה לגבי הביקורות התכופות שלי בפייסבוק על טקסטים פמיניסטיים. היא שאלה, מה בעצם המטרה שלי, ואמרתי שבעיניי הטקסטים האלו לא אפקטיביים; בנקודה אחת נגעתי קודם (שנשים רבות לא מגדירות עצמן פמיניסטיות למרות הדעות והפעולות שלהן) ובנקודה שנייה אגע עוד מעט (שיש גברים המרגישים מותקפים ומסורסים מהשיח הזה). מטרת הביקורת שלי היא שהטקסטים הללו יהיו אפקטיביים יותר.

היא ציינה בחוכמה שאני לא משיג את המטרה שלי, ולמעשה עושה משהו הפוך: אני מייצר אווירה אנטי-פמינסטית אצלי בפייסבוק. רק כאשר היא הצביעה על זה שמתי לב שההרכב של האנשים שמגיבים לפוסטים כאלו התחלף, לאורך החודשים שבהם כתבתי אותם. אם נחלק, לכאורה, את המגיבים ל"שמאל" ו"ימין", במובן של "אנשים המגדירים עצמם פמיניסטים" מול "אנשים התוקפים את התנועה הפמיניסטית" אז ה"שמאלנים" הפסיקו להגיב לפוסטים ולהתמודד עם הביקורות, ואילו ה"ימנים" התחילו להגיב במספר הולך וגדל בהסכמה גורפת. היא המשיכה והצביעה על כך שאותם אנשים כותבים דברים בתגובות שאני לא מסכים איתם, אבל נמצאות בהקשר של ההודעה שלי ומייצרות רושם כזה. אחרי השיחה הזו כתבתי עוד הודעה אחת או שתיים, תיקנתי את המגיבים שהגיבו בצורה שלא הסכמתי איתה, אבל אז הפסקתי לכתוב ביקורות כאלו. הביקורת הזו, שהמטרה שלה הייתה להפוך את הפוסטים שלי ליותר אפקטיביים^[1], השתיקה אותי. המטרה עדיין הייתה חשובה לי, אבל הכלים היו נהירים הרבה פחות.

אחד הדברים שבולטים עבורי שוב ושוב, ואני מקווה שגם עולה מהפוסט הזה, הוא שאותן בעיות הנמצאות מחוץ לשיח, ונגדן אנחנו נאבקים, נמצאות גם בשיח עצמו. טקסט פמיניסטי ביקורתי שידבר על מנגנוני דיכוי, יפעיל אותם מנגנוני דיכוי בתגובות לאותו הטקסט... אדם, המבקר אחרות על שאינן פתוחות לביקורת בגלל שהן חוששות שביקורת תשתיק אותן, יקבל ביקורת על ההתנהגות שלו, שתשתיק אותו... בעצם, מה שהבנתי מאוחר יותר, הוא שחברתי ביקשה ממני לייצר את אותו טקסט, רק בצורה חכמה וקשה יותר. הקושי הזה הוא שהשתיק אותי. על כך הנקודה הבאה:

קשה נורא להיות פמיניסטית אפקטיבית

שבוע שעבר, התלהבתי בקול רם^[2] מכמה גברי כיסוי הטלפון שקיבלתי מה'. תוך כדי ההתלהבות, גם שילבתי אמירות לכאורה פוליטיקלי קורקטיות לגבי השימוש במילים "גברי" ו"נשי". הקוראים הגיבו על כך ואחד מהם, אחד מאותם "ימנים" שצוינו קודם, הגיב בדיוק לנקודה הזו: הסירוס הנשי-פמיניסטי של השיח הגברי. "כאשר אני אומר שגברי זה טוב", הוא אומר, "אומרים לי שאני שוביניסט". התשובה שלי אליו רלוונטית כאן, ומבקרת גם את ההתנהלות שלי עצמי: כאשר מישהי מגיבה לדיכוי, גם אם אנחנו לא מסכימים עם התגובה לדיכוי, חשוב שנכיר בקיומו של הדיכוי בצורה פעילה. במקרה של השיחה שלי עם בניוביץ לפני שנה, לא הגבתי לתגובה שלה בצורה שהכירה בקיומו של הדיכוי. 

התגובה שלי ל"ימני" חשובה מסיבה נוספת: היא שמה אחריות גם על האישה, לא רק על הגבר. היא דורשת ממנה לפעול בתוך המרחב הציבורי הגברי ולעזור לשנות אותו למרחב משותף, אפילו שהפעולה הזו קשה יותר עבורה מאשר הגברים. אחריות זו מילה נפיצה מאוד. בגלל שאחריות=אשמה, ואם אנחנו מאשימים את הנשים, אז אנחנו משתתפים בדיכוי שלהן, לא? לא אם אנחנו מתמקדים בהתנהגויות, שזה מה שאני עושה. הדיכוי קיים, ונשים מורחקות מצמתי החלטה והמרחבים הכלכליים הפוליטיים הדתיים והחברתיים הם ברובם המכריע מרחבים גבריים שלנשים קשה יותר לנוע בהן ולפעול בהן. הצבת אחריות על נשים לשנות התנהגויות שמרחיקות אותן מהצמתים הללו לא מאשימה אותן בקיומה של ההרחקה. זו ביקורת דגש על שינוי ההרחקה זו, במקום לחפש את מי להאשים.

להיות אישה פירושו לפחד

יהיו שיגידו, בצדק, שלנשים לא רק קשה יותר לפעול, אלא גם מסוכן יותר לפעול. הן יגידו שההתעלמות שלי מהסכנה הזו, גם היא חלק מהדיכוי. בניוביץ כותבת על זה הרבה מאוד:

""הוחלט שאקח מונית הביתה. הצלחתי לתפוס מונית תוך זמן קצר, ואחרי כמה דקות של נסיעה, תהיתי ביני לבין עצמי אם אי פעם אוכל לעלות על מונית ולא לפחד שהנהג זומם לעשות לי משהו. במיוחד בשעות לילה, בכבישים ריקים ואפלים.

כי להיות אישה, פירושו לפחד."

להיות פירושו לפחד; ה' כתבה על זה גם, שהפחד הזה עובר מאם לבת, בלי קשר למציאות. אם לקשר רגע להתחלה: גם במשפחה שלי, אני הלכתי מאוחר בלילה לבד, האחיות שלי קיבלו טרמפ. אף פעם לא הייתה שיחה על זה שרחובות נס-ציונה מסוכנים לבנות - זו הייתה פשוט המציאות; המסר שעובר מהורים, לבנות. להיות אישה פירושו לפחד. 

אני לא מתעלם מהפחד הזה, אבל אני לא מרגיש אותו. לכן, אולי, קל לי יותר להגיד^[3]: הפחד קיים; אבל הוא מגיע מהתנהגות גם של גברים, וגם של נשים. בשלושת השנים האחרונות התחלתי ללמד, ילדים מחוננים מכיתה ג' עד ט', ומי שמחברת ילדות הן ילדות אחרות ונשים אחרות, לא גברים. לבנים כמעט אין נגיעה לבנות בגיל הזה, אלא אם הבנות יוצאות לשחק איתם ב"משחקים של הבנים", ואז התגובה היא בעיקר סקרנות מהחידוש. כאשר ילדה מגיעה לגילאים הללו (ג', ד', ה') מי שאומרות לה שהיא צריכה להפסיק להתרוצץ ולהתחיל ללבוש בגדים שקשה יותר לשחק בהם בכדור או בתופסת, הן הבנות. כאשר בכיתה ד' מגיעות שמונה בנות, כולן לובשות ורוד, מול 16 בנים^[4] שלובשים את כל הצבעים משחור ועד לבן (מלבד ורוד, כמובן) זה לא בגלל שהבנים האחרים שמים לב מה הן לובשות ומעירים על כך.

הטון שלי אולי נשמע "מאשים"^[5] אבל זו לא הכוונה שלי. הכוונה שלי היא להצביע על כך שכפי שיש התנהגויות שגברים יכולים וצריכים לאמץ כדי להיאבק בדיכוי, כך יש התנהגויות שנשים יכולות וצריכות לאמץ כדי להיאבק בדיכוי. שחלק מההתנהגויות הללו אינן התנהגויות נעימות. דוגמה רלוונטית, היא שנשים יכולות וצריכות לאמץ מאבק לשירות שיוויוני בצה"ל לנשים כדי להיאבק בדיכוי. כל עוד צה"ל הוא מסלול ישיר לתפקידים בכירים בשוק הפרטי ובפוליטיקה, הדרת נשים מהמסלול הזה פוגעת בשיוויון בישראל. לחבר את המאבק הפמיניסטי בהכרח, בהגדרה, למאבק פציפיסטי זו אחת הסיבות שיש נשים רבות שמרגישות דחייה מהמונח "פמיניסטי". אם להזכיר שוב את התשובה שלי ל"ימני", השילוב הראוי של נשים בצה"ל הוא לא הפיכתן ל"תואמות-גברים" וטשטוש המאפיינים הנשיים שלהן, אלא הפיכת צה"ל ממרחב גברי לא בטוח למרחב משותף בטוח. זה דורש עבודה, זה דורש שינויי התנהגות, זה דורש יותר אומץ מנשים מאשר מגברים, יותר וויתורים מנשים מאשר מגברים - אבל בלי העבודה הזו, אז הרבה מאוד מאמצים אחרים לשנות את החברה בישראל חסרי משמעות. אי אפשר לדבר על ייצוג נשים בכלכלה ובפוליטיקה, בלי לדבר על צה"ל.

אם היה דירוג של מאבקים ומאמצים^[6] אז ברור שגברים צריכים לעשות "יותר". זה לא בגלל שהם "גברים והם לא בסדר ומהותית הבעיה היא בהם", כי זה לא נכון. גברים צריכים לעשות יותר כי קל להם יותר לעשות כי המרחבים שאנחנו נעים בהם הם מרחבים גבריים. בגלל שבמשך דורות, המקומות בהם התקבלו החלטות ובהם רוכז הכוח, היו לגברים בלבד, ולכן מה שנראה לנו כמרחב ציבורי היה, למעשה, מרחב גברי. כאשר נשים החלו להיכנס למרחבים הללו, המרחב השתנה, נהיה לכאורה "נשי" יותר. אותם גברים שהתנגדו לכך נתפסו, בעיניי פמיניסטיות רבות, כגברים שמגינים על הפריבילגיות שלהם. כנראה חלקם אכן הגנו על הפריבילגיות שלהם, אבל אחרים, התנגדו לשינוי כי זה טבע האדם. עבור רבים מן הגברים, יש התנגדות לשינוי הזה כי אין תחליף.

פמיניסטיות נאבקות ליצור מרחבים גם לגברים

אם אנחנו עוסקים בהקשבה לצד השני, הקשבה שתהפוך את הביקורות שלנו לאפקטיביות, הקשבה שתייצר מאבק משותף במקום לייצר ריבים פנימיים, אז אנחנו צריכים להקשיב גם לזה: אם המרחב הציבורי היה מרחב גברי והוא נהפך למרחב משותף (וזה דבר טוב), אז צריכים להקים מרחבים גבריים חלופיים לזה.

אם היו מרחבים נשיים תמיד (כי הן הודרו מהמרחבים הציבוריים), אז טבעי לנו שיש מרחבים נשיים כאלו; פחות טבעי לנו לייצר מרחבים גבריים. במקביל לפעולה להפוך את המרחב הציבורי למשותף צריכה להיות פעולה לייצר מרחבים גבריים חדשים. יש, למשל, אלמנטים חזקים מאוד של "מרחב גברי" בצה"ל. המילואים נתפסים כ"חופשה" לבן-זוג, מהבית, מן הילדים, אפילו מבת-הזוג. אם נפעל להפוך את היחידה הצה"לית למרחב משותף, זה ידרוש לשנות אותה בצורות מהותיות רבות, אבל גם, ידרוש ליצור מרחב גברי מקביל עבור המרחב הגברי שהלך לאיבוד^[7]. 

נחזור, אם כן, למקום שממנו התחלנו: הפוסט של בניוביץ, והתגובה המעליבה שלי אליו. בניוביץ מדברת באריכות על החברות שעוברת ילדה בת 10 ועל כך להיות "אישה" זה לא בסדר. התגובה שלי, אם לנקות החוצה את ההומור, הייתה מאוד קצרה: אז מה? התגובה שלי הייתה קצרה מדי, אז היא נקראה כך: "יש פטריארכיה ואת מתלוננת במקום לעשות משהו לגבי זה", שזו לא הייתה המחשבה שלי. המחשבה שלי הייתה "יש פטריארכיה ואת מחזקת אותה במקום לעשות משהו לגבי זה, או במינימום, לפחות לא לחזק אותה".

יש שיח פמיניסטי מסרס

כאשר אני קורא טקסטים פמיניסטיים, מכל הגוונים, הבחנתי בין שלושה סוגים של טקסטים לפי סוג העולם האידיאלי שהן מציירות: בסוג הראשון, לא יהיה עולם כזה; לגברים היה יותר מדי כוח, והם לעולם לא יסכימו לוותר עליו כי הם נהנים מהפריבילגיות שלהם יותר מדי. בסוג השני, גברים הם בעיה מהותית שמייצרת דיכוי מעצם טבעם, ולכן הדרך היחידה ליצור עולם חף מדיכוי היא להעלים ממנו את הגברים (או את גבריותם). בסוג השלישי, עולם אידיאלי שבו גברים ונשים חיים בשיתוף מלא (ז"א נהנים ביחד ממרחב בטוח, מאפשר, שבו יש להם מקום, כוח, וקול) הוא אפשרי, וצריך לעבוד ליצור אותו ביחד. 

הסוג השני של טקסטים הוא נפוץ מאוד. הוא מתאפיין, למשל, בדיבור על "גברים" ולא בדיבור על התנהגויות. הוא מצייר את אותם "גברים" כאחראים בלעדיים לכל צורה של דיכוי הקיימת נגד נשים. הוא מצייר בפרוטרוט את הדרכים בהם גברים מגיבים לביקורת פמיניסטית ומנסים למנוע שינוי, כשהוא מתעקש להצמיד מניעים שליליים לאותם תגובות והתנגדויות. הוא הופך כל דיבור על התנהגות שנשים צריכות לאמץ לדיכוי וכל דיבור על התנהגות שגברים צריכים לאמץ לנכון מעצם טבעו. בקצרה, זהו טקסט מסרס; מסרס משום שהוא אומר לכל גבר שרוצה לבנות עולם משותף עם נשים שהדרך היחידה לעשות זאת היא להיפטר מהגבריות שלו. 

אם "להיות אישה פירושו לפחד" אז זה לא מפתיע שהעולם האידיאלי היחידי האפשרי, עולם נקי מפחד, הוא גם עולם נקי מגברים. יש היצביעו על התדירות המחרידה של אונס והטרדות מיניות ויאשימו אותי בכך שאני מתעלם מהגורמים האובייקטיביים לפחד הזה. אני מסכים; היחס שלי לפחד הזה אנליטי מדי. אני לא חש אותו, רק שומע עליו דיווחים. אם זה גורם לתחושת חוסר אכפתיות, זה לא מכוון. המניע שלי אינו להתפלש בתחושת אשמה או לדחות את קיומו של הפחד; הוא למצוא דרך לשפר את המצב. בדרך, אני לעתים שוכח מהרגשות של הצד השני. לכן אני נשמע אפתי.

התגובה הרצינית לפוסט של בניוביץ

הבעיה העיקרית שלי עם הפוסט המקורי ממנו התחלנו, ועם הרבה טקסטים אחרים של בניוביץ, היא ההתפלשות בפחד. ניקח לדוגמה טקסט שלה על ציצים. כאן, בין שלל תיאורי ההליכה ברחוב ויופיו של דניאל קרייג, עולה טענה אחת ברורה: אם אני יוצאת מהבית, אסור לכם להסתכל עליי. המבטים שלכם גורמים לי לפחד.

אפשר וצריך לבקר את ההתנהגות של אנשים ולדרוש שיתנהגו בצורה שתוביל לבניית עולם טוב יותר; אבל כשאנחנו מתחילים לצנזר מבטים, אנחנו צועדים במרץ מעבר לגבול אל עולם חסר הגברים^[9] שהוא העולם היחידי נטול הפחד שאותו בניוביץ יכולה לדמיין. זה לא טקסט אפקטיבי. זה טקסט שרק מעט מאוד גברים יכולים לקבל, שהרבה מאוד גברים יידחו ממנו, וייתכן, שגם חלק מהנשים. 

את התגובה המעליבה שלי תמצתה בניוביץ ל"את פמיניסטית רדיקלית טיפשה שמקרקרת כתרנגולת ולא עושה כלום". זה לא יפה, וחבל שהעלבתי אותה; זו לא הייתה המטרה שלי^[8]. בניוביץ חכמה מאוד וכותבת טוב מאוד; היא לא מקרקרת, והיא כנראה פמיניסטית - אבל היא בפירוש לא רדיקלית.

היא לא שוברת באלימות את חוקי המערכת כדי לבנות עולם טוב יותר - להיפך. היא מחזקת את העולם הקיים בתפיסה שלה שהדרך היחידה להתמודד עם המבט הגברי היא להסיר אותו. בעצם האמירה הזו, היא מנציחה את היותם של הגברים בעלי הכוח, היא מנציחה את היותו של המבט הגברי מבט יוצר והורס.

היא טועה. נשים יכולות להתקיים מחוץ לוואקום חסר גברים. אם אנחנו רוצים לחיות בעולם טוב יותר עבור כולנו, אנחנו חייבים ליצור מצב שבו הן מתקיימות ופועלות במרחב ציבורי משותף. אנחנו פוגעים משמעותית באידיאל הזה כאשר אנחנו מתעלמים מההתנהגויות שנשים צריכות לאמץ כדי לגרום לזה לקרות, מתעלמים מחוסר האפקטיביות של טקסטים מסוימים, ומתעלמים מהסירוס שיש בטקסטים מסוימים. 

---

1 - יש המון מטא בפוסט הזה, אני יודע.
2 -  באינטרנט, בקול רם פירושו לכתוב את המחשבות שלך.
3 - הקלות הזו כנראה תורמת לתחושה שאני אדיש אליו.
4 -  כן, יש חוסר איזון נוראי בכיתות מחוננים, אני יודע. זה מפריע לי כל יום ויום.
5 -  וצר לי על זה, זה האינטרנט, זה לא אני.
6 - למה לא? יש דירוג לכל דבר; פשוט אם מדרגים מאבקים כטקטיקה של השתקה, אז זו בעיה, אבל גם לאמץ מדיניות שאומרת שאין דירוג ואין אג'נדה ואין סדר עדיפויות זה טיפשי.
7 - זה הפך להיות פוסט דווקא על צה"ל, וחבל כי זו בעצם אנלוגיה לכל ביקורת על מרחבים גבריים שצריכים להשתנות, כמו הדת היהודית, או משרדי הממשלה, או עולם העסקים.
8 - בכנות, לא חשבתי שהיא תקרא את התגובה הזו.
9 - אולי לא נטול גברים לגמרי; יש "גברים אמיתיים" שיכולים להיות בו. גברים המגיבים בצורה "הנכונה" ובצורה זו בלבד. 

משל אינטרנט

יש לי כמה דברים על האש, אז בינתיים אני אספר לכם משל אינטרנט׃

פעם הייתי קורא כל בוקר איורשת^[1] בשם PvP שכותב בחור בשם סקוט קורץ. הוא טמבל שעלה לגדולה, וזה הפך אותו לנאד נפוח, אבל זה לא חשוב לסיפור. 

למרות שנים של קריאה אדוקה, ראיתי שאני ממש לא נהנה. למשך זמן מה עדיין קראתי את PvP בכל בוקר - למה? כי זה היה חלק מפולחן הבוקר שלי. פתחתי את רשימת הסימניות הקבועה, וזה פשוט... היה שם. אז קראתי את זה.
מכיוון שכאמור ממש לא נהניתי, תהיתי איך אני יכול להפסיק, והבנתי שהדרך לעשות זאת היא להסיר את האיורשת הזה מרשימת הסימניות שלי.

למשך זמן מה, זה לא לגמרי עבד. כל בוקר הייתי פותח את רשימת הסימניות הקבועה שלי, ופותח ידנית גם את PvP.
אלא שקרה משהו מעניין׃ מדי פעם, היה בוקר שבו פשוט דילגתי על לפתוח את PvP. אז זה התחיל לקרות יותר. אז, הבקרים בהם הייתי פותח את PvP בכוונה הפכו להיות נדירים, ואז הפסקתי לפתוח את האתר לגמרי.

למה הדבר דומה?
(זה הרי משל, כזכור)
לאנשים בסביבה החברתית שלנו. יש ביניהם שאנחנו רואים ופוגשים ומבלים איתם אפילו, פשוט כי הם ברשימה; ברשימה של מי שמתקשרים אליו, של מי שמזמינים, של מי שנמצא שם.
אם הם יורדים מהרשימה, לפעמים עדיין פוגשים אותם בכוונה, אבל הכוונה הזו יכולה להתמעט, עד שהיא נעלמת.

או, לפעמים קורה בדיוק ההפך...

---

1 - התרגום של ורד טוכטרמן ל-webcomic. אני מחבב אותו.

ככה גוגל ופייסבוק יעשו כסף מדעתכם האישית

בשנים הקרובות, פייסבוק הולכת להכניס "שיתופים שקטים" לתוך זרם העדכונים שלכם; לחיצה אחת על OK, ואתרים אחרים יוכלו לשלוח הודעות לחברים שלכם או לפרסם עדכונים בשמכם בלי שתהיו מעורבים, או אפילו מודעים לכך שזה קורה. 

היום, יותר מ-7 מיליון אתרים משתמשים בשירות Facebook Connect כתחליף למערכת הרשמה משלהם. אתרים שמעוניינים לספק לגולשים חווית גלישה אישית יכולים, במקום לבקש מהם לעבור תהליך הרשמה מייגע שרוב הגולשים שונאים, להציע להם להתחבר דרך חשבון הפייסבוק שלהם. לוחצים על כפתור אחד, לא צריך שם משתמש או כתובת דוא"ל או לתת פרטים אישיים, והאתר מכיר אותך ומברך אותך בשם בכל פעם שתחזור אליו. כך, אם אתה נהנה לקרוא עיתונים כמו ה-Guardian או ה-Washington Post חיבור דרך חשבון הפייסבוק יאפשר לך לראות מה חברים שלך קוראים, לקבל המלצות או הודעות אישיות וכן הלאה; וכמובן, יעדכן את כל החברים שלך במאמרים שאתה עצמך גולש בהם. 

עם הזמן, האינטגרציה עם Facebook Connect תהיה יותר ויותר דו-סטרית; כאשר תבצעו באתר פעולה כלשהי (תקראו מאמר, תרכשו ספר, תדרגו פריט, תראו סרט, תכתבו ביקורת, וכן הלאה), החברים שלכם יראו עדכון על כך בזרם העדכונים שלהם. בעזרת המערכת, פייסבוק הופכת אתכם מבחינה מעשית ל"ממליצים" על השירות של האתר הזה. החברים שלכם לוחצים על הקישור, פייסבוק מקבלת כמה סנטים, ובאתר מבקר לקוח פוטנציאלי שמגיע עם המלצה או הפנייה מחבר - המלצה שיותר חזקה בעיניי רוב הלקוחות מהמלצות מבעלי מקצועי, ובוודאי מפרסומות. 

גוגלפלוס עושים בדיוק אותו הדבר, רק שגוגל מגיעים לאותה הנקודה מהכיוון ההפוך לחלוטין. פייסבוק מתחיל כאתר תוכן שחברים שלנו מייצרים על עצמם, ומכניס לתוכו תוכן מסחרי שמכניס להם כסף (ז"א הופך עדכונים שלנו לפרסומות). אבל כבר היום רוב הצרכנים מתחילים את מסע הקניות שלהם בגוגל: כדי לגלות מי מוכר את מה שהם מחפשים בסביבתם, ומה אנשים אחרים אומרים עליו. גוגל מתחיל כאתר שירות לצרכנים, עכשיו רק צריך להכניס לתוכו תוכן חברתי. 

האינטגרציה של גוגלפלוס בתוצאות החיפוש פירושה שכל פעם ש"חבר שלכם", ז"א מישהו שנמצא באחד המעגלים שלכם בגוגלפלוס, לוחץ על +1 או כותב פוסט ציבורי לגבי שירות כלשהו, אותה לחיצה או אותו פוסט הופכים להיות המלצה פומבית שגוגל יכולים להציף בפניכם כתוצאה לחיפוש רלוונטי. עדכונים בפייסבוק הם תוכן שגוגל לא נחשפת אליו ולא יכולה להציג בתוצאות החיפוש, אך לא כך פוסטים ציבוריים (ובעתיד, גם פוסטים שחשיפתם מוגבלת אבל חשופים לכם). 

זה אינו תהליך הפיך, או תהליך שאפשר להיחלץ ממנו^[1], ובשיאו הוא עלול ליצור עבורנו תמונה מעוותת של מציאות המורכבת מהמלצותיהם והעדפותיהם של "חברינו". האם זה משהו לדאוג לגביו? לא אם אתה מספק שירות או מוכר מוצר שמצליח לקבל המלצה איפשהו ברשת. ככה אפילו בהולנד יכולים לשמוע עליך. 

---

1 - זה לא לגמרי נכון. אתם יכולים להיות אחד מארבעת האנשים שמשתמשים ב-bing. להם פשוט אין מספיק מידע כדי לספק לכם המלצות אישיות...

Bonus Track: Google Wave Eulogy

I had a vision of a world that didn't happen to exist, though I wish it did. In this world, the virtual component of our life, online and accessible from everywhere, are more flexible and enhances how we interacted with each other before.

---

In this New World, I sit to work in front of my PC. My desktop my RSS reader. When an item catches my eye, I single out a friend and flick it over to him. When he gets it, you might think I sent him an e-mail: a message from me pops-up on his screen, and no one can access it but us. Since he's working, his response is immediate. When it pops-up, we chat, while I still read my morning stream. He mentions something similar to this item was posted in a forum he frequents, and sends me the link.

I shove my stream to the side and the forum takes over the screen: messages on top are the trunks of upside-down trees, public responses branch out to all sides. Some of those responses are from people I know, friends of mine, co-workers: their responses are highlighted, and some are only available to me because I'm some limited circle or other.

I read the post he linked to. Clicking below it, I post my public reply; next to it, my picture will appear. People subscribed to me, friends, family, or just people who like my writing, will see this post and my reply in their stream.

I have other thoughts about the item, so I click again - but this time, I limit my reply to a few of my close friends. A conversation branches out from the forum post - some of it regarding the post, some of it more personal in nature. Those who are next to their PCs or on their mobile, will answer in flow, their words cut off and mingle with others.

While the conversation is going on, I do have to work. I'm preparing my class for tomorrow. My supervisor, and a friend who also teaches where I work, can both see the file. Every so often my friend writes notes in the margin. Those I like I incorporate into the file - my supervisor can't see my friend's suggestions, only my own work. Near lunch my supervisor will check the file. She might send it to another teacher, for her opinion. I will now have two streams on the same file, and might even have two versions of it, easily comparable.

I need to concentrate, so I limit my stream. Now only co-workers or my partner can call me. My phone rings, and I answer it. My PC beeps, and I answer that - text, or voice, it's the same conversation, and I could switch between them anytime. If I want, I can record the voice conversation and send it to someone else - they can call back, or they can write notes in reply.

During lunch, I might expend my stream again, see what my friends have been up to since the morning, catch up on my favorite channels and blogs. I might get off the PC, though, and do something else...

---

In mid-2009 Google wowed everyone with the announcement of Google Wave. "We asked ourselves how e-mail would have looked if it was invented today" - that was the tagline, but Wave did much more than that.
It changed the way we look at data online. All text, be it a document, an e-mail, or a chat conversation, was to be handled by the same free system. But it was also a revolutionary way of looking at digital identity: the same digital ID would "own" all different pieces of data, and your personal, professional and public relationships would serve to guide the data (the different "waves") to the right recipients.



As awesome as it might have been, it never materialized. Few wanted to make the transition from their previous web-mail applications to Wave, and inside the system you could only communicate with other Wave users. Furthermore, Wave didn't work on IE, the most popular browser at the time. It was a "desolate network": a great system that no one was using. So, it was announced that Google Wave would be retired: first they stopped developing it, at the end of January it would be "read-only", and in April 2012, it would go off the air.

---

We saw the "ripples" of Google Wave in two products that followed: when Google launched Buzz, all Gmail users found they were automatically members of the service. Buzz was meant to track your digital behavior, and to avoid the "desolate network" problem, but instead Google found out people really hated when you decided things for them.

The real heir to Wave was Google+. You can see the idea of an ubiquitous digital identity behind the public posts and +1, and the flexible nature of sharing with Circles. However, Google+ is missing the true revolution of Wave, since it only manages digital behavior. Data is still run on wildly different systems, and we still write e-mails using stupid little plaintext files.

---

In an accidentally public post that garnered tons of attention, Google Engineer Steve Yegge wrote that Google can create great products, but doesn't know how to create platforms. I think it's failure to turn Wave into an online data management platform is an example of that. Had they done a better job, I think we would have a had a better, albeit less anonymous, web today. Since I'm a great Google fan, I mourn the world I briefly glimpsed through Wave's crisp features, and hope they learn from Wave's mistakes and do a better job in the future. 

אני יצור חברתי

אוקי, אינטרנט, אני הולך לשבור קיר רביעי ולהתנצל מראש: זה יהיה פוסט מעט מבולגן. אני יודע שתסלחי לי, אינטרנט, כי את מוכנה לבלוע הכול. זה בעצם הרעיון. 

נא להתחלק לקבוצות

לפני כמה חודשים אני, ועוד כמה עשרות מיליוני אנשים, שמנו לב שהפוסטים שלנו ב-Facebook מקבלים יותר תגובות, אבל, הן תמיד מאותם אנשים. למעשה, מאוכלוסיה גדולה של כמה מאות אנשים נראה היה שה-Facebook שלי צומצם לכמה תריסר אנשים - אלו האנשים היחידים שראיתי את הפוסטים שלהם, ואלו האנשים היחידים שהגיבו לפוסטים שלי. 

לקח קצת זמן, אבל בסוף גיליתי מה קרה. כדי להתמודד עם הביקורת שזרם העדכונים של Facebook הפך למדמנה מייגעת של עדכוני Zynga חסרי תועלת, החליטו עובדיו של הג'ינג'י לשנות כמה הגדרות קריטיות במיוחד. במקום להראות לך את העדכונים של כולם כל הזמן, Facebook מראה לך רק את העדכונים של אנשים שהייתה לך אינטראקציה איתם בזמן האחרון - ז"א אנשים שהגבת לפוסט שלהם בדרך כלשהי, ואנשים שעשו לפוסט שלך Like והגיבו לך. לפני שרצים הלאה, נעשה ספוילר לסוף: אם מראים לך כל הזמן הודעות מאותם אנשים, ומראים רק לאותם אנשים את ההודעות שלך, אז אנשים חדשים לך לא יבואו איתך באינטראקציה, ואתה לא תבוא באינטראקציה עם אנשים חדשים.

מסקנה ידועה מראש

מן הסתם, אין לי מושג מה הלך בישיבות ההנהלה ב-Facebook שם החליטו לבצע את השינוי הזה, אבל כמעט מיד האנשים ששמים לב לדברים האלה ציינו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: אם נראה בזרם העדכונים שלנו רק אנשים שהיינו איתם כבר באינטראקציה, כל העדכונים שלנו ייראו אותו הדבר. במקום לאתגר אותנו, לחדש לנו, ומדי פעם להעליב אותנו, אנחנו נחשפים לאינטרנט דרך מנסרה של נורמטיביות מותאמת לנו: הדעות היחידות שנראה יהיו הדעות שמוצאות חן בעינינו, מאנשים שאנחנו מוצאים חן בעיניהם. קצת כמו ההבדל בין ללכת לבי"ס לאמנות, ובין להביא ציורים הביתה לאימא שתתלה על המקרר.

רשת חברתית לגברים לבנים בלבד

לפני כחודשיים חברת האינטרנט הטובה והגדולה מכולן פתחה רשת חברתית מתחרה: GoogleBalls. סליחה, GooglePlus. בגוגל לקחו ללב את הביקורת על הצנזורה החברתית המחפירה של Facebook, ובחירת המחדל היא להראות למשתמש את כל העדכונים, מכל ה"חברים" שלו. בניגוד ל-Facebook, לא יכולת להירשם לשירות; פלוס היה ועדיין הינו שירות בהזמנה בלבד. פירושו של דבר, שהמשתמשים הראשונים בגוגל פלוס, שהיו ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק, הזמינו את החברים שלהם לשחק איתם בארגז החול החדש; חברים שלהם שהם ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק. בעוד של-Facebook היה אלגוריתם שצמצם, מתוך מגוון הדעות באתר, את אלו שאתה תרגיש איתן בנוח, גוגל גרמו לכך שמלכתחילה האתר יכלול רק את האנשים שאתה מסתדר איתם. נעשה שוב ספוילר לסוף: זה לא בהכרח דבר טוב. אבל יכול להיות שזה לא בהכרח דבר רע; או, אולי, דבר רע, אבל בכוונה.

בבקשה אל תצטרפו למועדון

כדי לפתוח משתמש ב-Facebook כל מה שאתה צריך היא כתובת דוא"ל עובדת. אתה יכול לפתוח חשבון לדמות ספרותית, לסלבריטי, לתינוקות בני יומם, או לרעיונות מופשטים. גם אם קיבלת הזמנה להצטרף לגוגלפלוס, אתה צריך לפתוח חשבון בגוגל, ז"א לפתוח כתובת דוא"ל ב-Gmail, ומרגע שפתחת חשבון תגלה שלגוגל יש דעה שלילית מאוד על חשבונות לא אמיתיים. היא סוגרת אותם, די מהר. על היחס של גוגל למשתמשים שלה ועל ההתנהלות שלה במקרה הזה נכתב הרבה ולא ארחיב, עניינה אותי התגובה של גוגל לטענה ספציפית: 

"White privileged men will be denied the diversity of opinions because of the bias of Google+ toward white privileged men"Larry/Vic: "Most of them seem to be just fine with that. Sure, most people pay lip service to diversity of opinions, but what really gets their panties in a knot is when their search results show what they consider garbage."

התחלתי בנקודה שבה התלוננתי על כך ש-Facebook מציגה בפניי חוויה חברתית הומוגנית, וגוזלת ממני דעות מנוגדות, שמאתגרות אותי ואפילו מעליבות אותו. יש הרבה אנשים, אומרים המנכ"ל של גוגל ומנהל המוצר של גוגלפלוס, שרוצים את החוויה הזו. הם רוצים לראות את אותן דעות, לקבל דעות חיוביות אוהדות לדעות שלהם, וליהנות מחוויה חברתית נוחה ונעימה. הם לא רוצים שיאתגרו אותם. 

Wil Wheaton says: "Don't be a dick."

לפני כחצי תריסר שנים, אמן האינטרנט הגדול יונתן גבריאל פרסם את התיאוריה המאוחדת להתנהגות מחורבנת באינטרנט: אנונימיות וקהל מאזינים יהפכו גם אדם רגיל לטרול מחורבן. אם אתם קוראים את הבלוג הזה באינטרנט ולא הדפסתם אותו כדי לקרוא אותו באוטובוס הביתה, סימן שאתם יודעים שהוא צודק. הביקורת העיקרית על גוגל, שאנונימיות מאפשרת לפרסם דעות לא פופולריות, והיא מגינה על החלש ועל הנרדף נכונה לחלוטין, אבל מנגד עולה השאלה המוצדקת האם לא כדאי שיהיו גם רשתות חבריות שדרך ההתעקשות שלהן על שמות אמיתיים יובילו לחוויה חברתית הומוגנית יותר אבל גם מהנה יותר ובטוחה יותר. האם יש מקום גם לזה, וגם לזה?

נזכרתי בסוף: זה קורה בכל מקרה, גם בעולם האמיתי

בכל פעם שמישהו היה נעלב מהודעת פורום הייתי אומר את אותו הדבר: אם אתה מפרסם משהו בפורמט חופשי באינטרנט, אז לכל אחד מותר להגיב איך שהוא רוצה. בין השאר כי השחזתי את שיניי הווירטואליות על פורום Gibe, פורום חופשי שהכלל היחידי בו היה שאסור למכור נשק ואסור לפרסם פורנוגרפיה פדופילית. זה הוביל אותי לאמץ מדיניות די קיצונית ביחס לצנזורה, מה שגרם לאכזבה לא מועטה שנתקלתי בפלטפורמות שהיו מאוד חופשיות על אופציית מחיקת ההודעות. חלק מהפלטפורמות הללו היו דווקא בלוגים או פורומים שפנו לאוכלוסיות חלשות, לקבוצות מיעוט נרדפות שכדי להרגיש בנוח בתוך "האינטרנט שלהן", מחקו במרץ דעות לא נעימות ומשתתפים מהצד הלא נכון של המתרס. כך שלגוגל, או לגברים הלבנים שעובדים בהייטק, בפירוש אין מונופול על האינטרנט המנוסר הזה. אין מקום לציין אותם במיוחד, בוודאי אם אתה נציג של קבוצת מיעוט חלשה ונרדפת, שאוהבת שכל האינטרנט שלה ייראה ככה. הבעיה? שככה לא בונים חומה. אני קיוויתי שגוגלפלוס תהווה תחרות אמיתית ל-FB, ולראות הגירה רבתי של כל "האנשים הטובים" לשירות הזה. כאשר הם מגיעים לפלוס ומוצאים אינטרנט חד-גוני, שצבוע למצער בצבע שהם לא אוהבים (לבן עם נגיעות של כחול, בדרך כלל) הם מעדיפים לחזור הביתה, למקום שבו כבר מכירים אותם, ויודעים בדיוק איזה הודעות הם אוהבים לקרוא, וממי. 

סופה של רשת האינטרנט

מכל הדברים, מאמר ב-Cracked.com העיר את תשומת ליבי לעובדה פשוטה: האינטרנט עולה כסף. זאת-אומרת האינטרנט עצמו: לא השימוש בתשתית ובגישה לענן, דברים שאנחנו משלמים עליהם לספק האינטרנט (ISP) שלנו, אלא עצם קיומו של האינטרנט: בלאי על הכבלים, חשמל ותחזוק לשרתים, וכמובן האיחסון. מכיוון שספק האינטרנט שלי משאיר את הכסף שאני משלם לו אצלו (חזיר קפיטליסטי!), מכאן נובע שמישהו אחר דואג לשלם את החשבונות הללו - מישהו אחר דואג שחשמל יגיע לשרתים, שהכבלים יישארו תקינים, שהטרה-בייטים שאנחנו מעלים לענן בכל יום ויום ימצאו בית חם ויציב. למישהו הזה אפשר לקרוא למשל גוגל; אפשר לקרוא לו גם פייסבוק.

גוגל לא כשם לוגי - גוגל כחברה שעושה מיליארדים משום שמצאה דרך להפוך תעבורה לכסף - AdSense: מודעות טקסט פרסומיות, שמופיעות לצד תוצאות חיפוש, או ליד הדוא"ל שלך ב-Gmail, באתרי אינטרנט שמקצים לטובתן שטח, ב-YouTube. המודל הכלכלי הזה תלוי בכמה דברים כדי להצליח^[1], אבל בראש ובראשונה הוא תלוי בכך שכמות עצומה של אנשים תביט בכמות עצומה של דפי אינטרנט, בכל יום. דפי האינטרנט הללו לא צריכים להיות שייכים או קשורים לגוגל בשום צורה - גוגל רק צריכה לדעת מה חיפשת, ולאן הלכת. מזה היא עושה כסף.

המודל הכלכלי של גוגל עובד בגלל שרוב האנשים שמשתמשים באינטרנט משתמשים בגוגל כדי לחפש באינטרנט; Google.com הפך לדף הבית שלהם, והם חוזרים אליו שוב ושוב לפני התחנה הבאה בגלישה שלהם. גוגל רוצים שאנשים יבלו כמה שפחות זמן בדף החיפוש עצמו (שגוגל מתחייבים שיישאר תמיד נקי מפרסומות) אבל ימשיכו להשתמש בו עוד ועוד. המודל הכלכלי של פייסבוק הפוך: הם רוצים להעביר כמה שיותר מהתעבורה של גולשיהם לתוך פייסבוק, כי רק שם הם יכולים להראות מודעות, פרסומות בצבע וסרטוני פרסומת לגולשים שלהם. הגולש לא יכול לעזוב את פייסבוק, כי את זוג עיניו פייסבוק משכירה למפרסמים. אם פייסבוק עושה כסף ישירות מכך שגולשים מעבירים את ההתנהגות החברתית שלהם לפייסבוק, היא לא יכולה להרשות להם לקחת את התוכן שלהם איתם אם הם עוזבים. יש סיבה כלכלית ישירה לעובדה שמרגיזה רבים לגבי פייסבוק: כל תוכן שאתה מעלה לפייסבוק, כל עדכון סטטוס, כל תמונה, שייכים לפייסבוק. הדבר היחידי שאתה יכול לבקש הוא להסתיר את המידע הזה מהציבור הרחב - הוא עדיין יהיה זמין לפייסבוק, והיא עדיין תוכל להשתמש בו כדי להשכיר שטח למפרסמים.

העובדה הלא ידועה מספיק שהתוכן שמשתמשים מעלים לפייסבוק שייך, הלכה למעשה, לפייסבוק מרגיזה רבים, ומעוררת דאגות רבות לגבי זכות הפרט לפרטיות. עכשיו היא עוררה את ארגון הטרור המקוון Anonymous להכריז על ה-5 בנובמבר, תאריך עם משמעות היסטורית וחשיבות אמנותית, כיום תחילת התקפה מקוונת על פייסבוק. זו, לכאורה, תוריד את האתר לברכיו אלא אם ישנה את דרכו - ויחזיר את הבעלות על תוכן המשתמשים חזרה למשתמשים.

---

---

Anonymous הוא ארגון שטוב בזיהוי עריצות מחשבתית ומאבק בה, הוא לא מוצלח כל כך כשמדובר בעובדות כלכליות. במקרה הזה, פייסבוק לא "לוקחים" שום דבר ממשתמשיהם - הם פשוט הפכו את משתמשיהם לחוות תוכן גדולה, שמייצרת תוכן חברתי שאותו פייסבוק מציגים, בחינם, לכלל המשתמשים כדי שיוכלו להשכיר שטח למפרסמים. זה כאילו רשת טלוויזיה גדולה הייתה מאפשרת לכל אחד להקליט איזו תוכנית שהוא רוצה, והייתה משדרת פרסומות בין תוכנית לתוכנית. אם יש כאן טענה נכונה, היא רק לגבי זה שהעובדה הזו לא מתוקשרת היטב למשתמשים^[2]: הם לא יודעים על תפקידם כיצרני תוכן, בגלל שהם לא יודעים שאינטרנט עולה כסף. הטרוריסטים של Anonymous נראים כאן מגוחכים, כי הם רוצים לקבל בחינם משהו שעולה כסף, בעוד שגוגל ופייסבוק יוצאים האחים הגדולים המיטיבים: הם מגינים על הגולש הממוצע מבורותו שלו בכך שהצליחו לרתום את הדברים שהוא נהנה לעשות ורוצה לעשות ליצירת הכנסות.

האם יש אלטרנטיבה לפייסבוק וגוגל? Wikipedia מנסה להיות אלטרנטיבה כזו. האינצקלופדיה שכל-אחד יכול לערוך מארחת מאות מיליוני מבקרים בחודש והיא האתר השביעי הכי פופולרי ברשת. כדי לתחזק תעבורה כזו, בשנת 2010 תקציב הפעילות של קרן ו'יקימדיה שמפעילה את ו'יקיפדיה ואתרים דומים אחרים (כמו ו'יקימילון) היה 20,000,000$! מאיפה הכסף? מכיוון שהאתר חינמי ונקי מפרסומות, הכסף מגיע כולו מתרומות^[3], והכסף כולו הולך לתפעול האתר. האם Anonymous רוצים שהאתרים החברתיים הגדולים יתחילו לבקש תרומות גם הם? Twitter, YouTube וכמובן Facebook צריכים לתחזק תעבורה באותו סדר גודל, ובאותה עלות - מהיכן יגיע הכסף?

אם אתרים חברתיים לא יעברו למודל של חברות בתשלום, או לבקש תרומות 4 פעמים בשנה כמו ו'יקיפדיה, הם יצטרכו לסמוך על ספקי האינטרנט שיתחילו לממן את התשתית שהם יושבים עליה - וזה יהיה סופה של רשת האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותה. כיום, תשלום לספק האינטרנט עובד כמו תשלום לחברת הכבלים: עלות קבועה, ללא קשר לשימוש. כדי לעמוד בעלויות התשתית, ספקיות אינטרנט יצטרכו לעבור למודל של חברות טלפון: עלות משתנה, בהתאם לשימוש. גולש שמוריד 20GB של מוזיקה, טלוויזיה וסרטים ישלם הרבה יותר מגולש אחר, שרק מבקר באתרי חדשות וקורא מיילים. 

בין אם Anonymous יצליחו להוריד את פייסבוק או לא, הם יצליחו לעורר מודעות למעמדם של משתמשי פייסבוק, ובהרחבה למעמדם של הגולשים בכל מקום: שהם נהנים משירות שעולה הרבה כסף למישהו אחר, ויש לתרום את הזמן שהם משקיעים באינטרנט לייצר הכנסות. סופה של האינטרנט החינמית, ותחילתה של רשת חדשה.

---

1 - AdSense מתאים מודעות טקסט לטקסט שהוא מוצא בדף שהגולש מביט בו - אבל כדי להיות אפקטיבי, הוא צריך להכיר גם את הגולש. זו הסיבה שגוגל אוספת מידע על הגולשים שיש להם פרופיל גוגל, והסיבה לכפתור +1.
2 - קצת כמו החלק בהסכם השימוש של iTunes שמאפשר לאפל להשתמש בלקוחותיה לניסויים מסוכנים בבני אדם.
3 - חברת גוגל, לדוגמה, תרמה 2 מיליון דולר שנה שעברה. צדקה? לא ממש - ו'יקיפידיה היא פרויקט שגוגל מרוויחים ממנו כסף כי היא מעלה את מספר הגולשים: היא תורמת ישירות לכך שכאשר אתה מחפש משהו בגוגל, אכן תמצא אותו.

האחר

אני מסדר את החדר, ואל תשאלו איך זה קשור, זה פשוט הוביל לכך שהסתכלתי על ספריית ה-Drafts בהוטמייל שלי (אלוהים אדירים, כמה שזה אתר נוראי בהשוואה ל-Gmail...) ומצאתי שם מכתב לא נעים לרון מיברג.

לפני שנה מיברג פתח מגזין אינטרנטי בשם "אחר", שנועד לספק תוכן "איכותי" בעברית, בתשלום. ראיתי שיוסי גורביץ כותב במגזין, ואמרתי לעצמי שכך אני גם תומך בעבודה של גורביץ, וגם אולי מקבל תוכן "איכותי" בעברית, לכן שילמתי את הסכום וקניתי מנוי לשנה שלמה. 

התחרטתי במהרה. במשך כחודש עדיין קראתי את העדכונים שהגיעו אליי, ובנקודה מסוימת פשוט נשברתי. זו הייתה כתיבה נפוחה, מלאה בעצמה, מאדם שיושב רחוק ומדבר אל אנשים שלדעתו, כנראה, לא רק שלא קוראים אנגלית, גם לא יצליחו למצוא את ארה"ב על המפה. בסוף לא שלחתי את המכתב, כי לא ראיתי מה לי ולביקורת על רון מיברג, אבל מתוך עניין גיגלתי את השם. גיליתי שהמגזין נסגר; וזה אפילו קרה שבוע שעבר, אז אני לא מאחר למסיבה או משהו כזה. הפוסט האחרון של מיברג מכנה עצמו כאב לכשלון, אבל אני לא בטוח שהוא למד את הלקח. כאשר הוא שואל האם האינטרנט יום אחד יצליח לתחזק מודל של מנויים, יש לי תחושה עזה שהוא בחיים שלו לא שילם על תוכן באינטרנט, וכנראה לא מבין מה גורם לאנשים לעשות זאת.

יש אנשים שעושים כסף באינטרנט; הנה כמה איורי-רשת שזו העבודה היחידה שלהם; התוכן העיקרי שלהם, אגב, זמין באינטרנט בחינם. סאם טסוי (Sam Tsui) נהיה סלבריטי-מקוון כי העלה מחרוזת שירים של מייקל ג'קסון ל-YouTube בשבוע שבו מייקל ג'קסון מת, תפס תשומת לב עם טריק עריכה נחמד, ועכשיו הוא והמפיק שלו עושים כסף ממכירת שירים מקוריים ב-iTunes. בשני המקרים תוכן חינמי מייצר קהילה, היוצר מספק תוכן מקורי לקהילה שקשה להשיג במקום אחר, והקהילה משלמת לו. חורים ברשת, אגב, הציעו לרון מיברג לעשות בדיוק את זה. הוא מן הסתם לא הקשיב. 

יש משהו עלוב במישהו שמנסה משהו במשך שנה שלמה, מפסיד לא מעט כסף לעצמו ולאחרים, ובפוסט האחרון שלו מדגים שלא למד דבר מהכישלון הזה. למרות זאת, אני מצטער שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה "מגיע לו". אני כנראה לא בן אדם נחמד במיוחד.