משהו שלא מעיזים לדבר עליו

מתי מפיקי סרטים יהיו אמיצים מספיק כדי להראות סקס בין גברים בקדימונים לסרט שלהם?

לא שמתי לב בזמנו שהקדימון לסרט "הר ברוקבק" בעצם לא מבהיר בשום נקודה ששני הגיבורים של הסרט, אניס וג'ק, שכבו ומנהלים מערכת יחסים רומנטית ומינית. רק שנים אחרי שראיתי אותו, קראתי כתבה שדיברה על השיווק של הסרט ואיך המשווקים והמפיצים נמנעו בכל צורה מלרמוז לכך שהשניים הם בעצם מאהבים; כך הקדימון מדבר על "חברות" שהפכה למשהו סודי, ואנחנו עוברים משני גברים לבושים לגמרי באוהל, לשני גברים לבושים לגמרי על צד ההר, מדברים על כך ש"אף אחד לא צריך לדעת". אף אחד לא צריך לדעת מה? ובכן, זה סוד. אפשר לראות בטריילר את אניס מנשק את אשתו, אבל לא את אניס מנשק את ג'ק (אם כי אפשר לראות אותו מכניס לו אגרוף, כמובן). גם תיאור הסרט מדבר על "מערכת יחסים"; הוא לא מבהיר מה היא. מבוגרים שיצפו בקדימון יכולים להבין, אם הם רואים את זה בתור משהו אפשרי מלכתחילה; אבל אפשר בקלות לפספס את הרמיזה לכך.

בדיוק זה קרה לי עם הקדימון לסרט החדש של ג'ק בלאק, "The D Train". דן, הדמות של ג'ק בלאק, יוצאת ללוס אנג'לס כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה אוליבר שלמד איתו בתיכון להגיע למפגש כיתה 20 שנה אחרי, ו... ובכן, רואים אותם שותים הרבה אלכוהול, לוקחים סמים, ואז סמאש למסך שחור ודן טס חזרה הביתה במטוס, עם מבט המום בעיניים. במפגש הכיתה יש ביניהם מבוכה ואולי קרבה מסוימת, אבל זה בעיקר נראה כאילו דן עשה דברים מביכים בלוס אנג'לס והוא רוצה לדבר עליהם עם אוליבר. רק בקריאת כתבה על "סרטי סקס" (מה שזה לא יהיה) התחוור לי שהם עשו "ברוקבק" עוד יותר טוב מפעם קודמת - נדמה לי שצריך ממש לרצות לראות את זה כדי להבין לבד שדן ואוליבר שכבו בלוס אנג'לס. אם מבינים, זה מאיר החלטות מסוימות באור מעניין: למשל התסרוקת של דן...

כאשר הבנתי את זה, הרגשתי תחושה של בגידה. כמובן, תעשיית הקולנוע האמריקאית לא חייבת לי שום דבר, ועדיין; עשר שנים אחר כך, קהל אחר, מקבל יותר, ועדיין אי אפשר להראות שני גברים אפילו מתנשקים, שלא לדבר על להבהיר שהם עשו סקס. אם העלילה של הסרט שלך עוסקת בהשלכות של כך ששני גברים שכבו אחד עם השני, אז ממש כמו שב"חטופה" אתה מראה את החטיפה - אתה מבהיר ששני הגברים שכבו אחד עם השני. אחרת אתה אומר שבניגוד לנערות חטופות, שני גברים מתגפפים זה יותר מדי; בזה הקהל לא יעמוד.

תהיתי גם לגבי השאלה המשנית, האם שאלת הזהות המינית של דן ואוליבר, שאת שניהם מראים ביחסים עם נשים (כי לראות את אוליבר במיטה עם אישה כמעט ערומה, בזה הקהל כן יעמוד) תעלה בסרט, ואם ישמעו את ה-B Word, מילה שנעדרה למדי מהדיון על "ברוקבק". אבל, זה כבר במבט קדימה. כרגע, הייתי מסתפק אם לא היינו מוחקים את הנושא הזה לגמרי מהמרחב הציבורי.

Moneyball

יש סצינה, האחרונה לפני המונטאז' המרגש העוקב אחר סדרת הניצחונות שוברת השיאים של ה Oakland A's, שבה בראד פיט מתבלבל בשם של שחקן בייסבול.

כמו ברוב הסרט, רק הוא וג'ונה היל בחדר, מנסים לסחור בשחקנים ולהשיג לקבוצה שחקן מוצלח שיבטיח לה את הניצחון, פיט, בתפקיד בילי בין, מנהל הקבוצה, מדבר בטלפון ואומר את השם הלא נכון של השחקן. ג'ונה, בלי לשבור דמות, בצורה חלקה ורגועה, מתקן אותו, ולרגע פיט מרים אליו את המבט ואומר בטלפון "אתה רואה, אפילו אני לא זוכר איך קוראים לו."

המבט הזה, של פיט, עושה את הסצינה.

המבט שלו, עיניו פתוחות לרווחה, כנה וברור, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לעיניים של הדמות, משום שהן כלכך שונות מהמבט הזה. לכל אורך הסרט, הן חפויות, תחת עפעפיים כבדים. ברגע שהתחלתי לשים לב לעיניים שלו, אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליהן. לכל אורך הסרט אתה עוקב אחרי העיניים הללו עד שבסוף הסרט, הוא סוגר בצילום מקרוב על בילי, על הפנים שלו, ואז על העיניים שלו. כך מסתיים הסרט.

אני חושב שזו אחת הסיבות שהסרט הזה כל כך אהוב עליי, והסיבה העיקרית שהדמות הזו, של בילי בין, אהובה עליי ומדברת אליי: המבט החשוף, המשקל הכבד בעפעפיים, הכנות שנמצאת שם בכל תנועה, בכל מילה והברה, ובעיקר במבט - הוא אומר כל מה שהוא חושב, ולא יותר, הוא פועל לפי מה שהוא חושב שנכון, ולא פחות. העובדה שהוא הפסיד את משחק האליפות, לא משנה; העובדה שהוא לא מבין עד עוצמת ההשפעה שלו על הספורט, שהוא מבטל אותה כלא חשובה משום שלא זכה באליפות - אומרת לנו כל מה שצריך על הדמות הזו.

מישהו כבר הכביר במילים על תפקיד המבט בסרט הזה, ואני לא רואה סיבה להתעכב על זה יותר מדי. מספיק לי לעיניים האלו תשומת לב, כפי שהן משכו את תשומת הלב שלי.

ריאן גוסלינג, פמיניסטית

ריאן גוסלינג, אחד השחקנים הגדולים בזמננו, כובש לבבות עם חיוך מקסים ועיניים חודרות - פרצוף, מבט, גישה של גבר רגיש, שתקן, שרק מחכה שיפענחו אותו. 

זאת כנראה הסיבה שצילומי היח"צ ותמונות הפאפרצי האקראיות שכל כוכב חתיך נאלץ לייצר בכמויות אינסופיות הפכו לקנבס עשיר לניצול עבור מגוון רחב של מסרים^[1] וביניהם, Feminist Ryan Gosling: בלוג תמונות שבו ציטוטים ומסרים פמיניסטיים^[2] מולבשים על אותו יבול תמונות של "גבר חתיך מחייך או צחוק או נראה חמוד, במבט מצועף מחוץ לפריים, או חודר היישר למצלמה". 

יש איזה הגיון עקום מאחורי לקיחת תמונות כאלו שישמשו כנקודת משען עליה מניחים את המסרים הללו - התמונות הללו הן חלק מהמערכות הכי שמרניות שאפשר לחשוב עליהן: קולנוע המיינסטרים, עיתונות המיינסטרים, עולם הפרסום... אותה תמונה שמוכרת ייצוג של "החבר המושלם", שאמורה להריץ אותך רטובה ומוכנה לקולנוע, עכשיו משמשת, למה? אולי כאייל ניגוח נגד אותה מערכת. אם כי כנראה שלא. 

אולי בגלל שהוא כל כך חתיך, הבנות תפסו אותו קודם, אבל ריאן שייך בדין לבנים, כי בשנים האחרונות הדמויות שהוא מגלם בקולנוע מנסות לענות על השאלה: מה על הגבר לעשות? אם הדור שגדל עם ההבנה שהגבריות הישנה היא "לא בסדר" מגיע לבגרות, איך צריך לשנות אותה, או, האם צריך להחליף אותה במשהו אחר? אם כבר, היה צריך להיות בלוג "ריאן גוסלינג - גבר אמיתי". אבל אין.

הצופה המסור אולי ייתן את ^[3]Crazy, Stupid, Love כדוגמה לסרט שבו גוסלינג מדבר על גבריות: סוג של "קומדיה" שבה גוסלינג מגלם גבר עשיר וחתיך, בוגר מאפ"י מוכשר ששוכב עם אישה אחרת בכל סצינה, ומרצה לגבר נשוי ועגום, שסורס על-ידי חיי נישואים נוחים מדי, כיצד עליו להחזיר את הגבריות שלו. המסר? להיות גבר אמיתי זה לדעת להשכיב בחורות^[4]. אלא שהסרט הזה הוא רק נקודה התחלה פגומה: ג'ייקוב (דמות של גוסלינג), אמנם מדבר הרבה על איך להיות גבר אמיתי, אבל ההתפתחות האמיתית שלו מגיעה כאשר הוא פוגש בחורה, שוכב איתה, מתאהב בה, ואז הופך לבן-זוגה. גבר אמיתי, אם כן, הוא כזה שמוותר על האפשרות להשכיב הרבה בחורות, מתחתן, ומוליד ילדים. הגבר המסורס והעגום שמגלם סטיב קארל פשוט דילג על שלב, והסרט מתאר את ההזדמנות שלו לחזור אחורה, להשכיב בחורות, ולחזור לחיי הנישואין. לכן, זה לא באמת סרט שמדבר על גבריות; זה סרט שמשום מה, יצא ב-2011 אבל מתאר סולם ערכים מ-1974.

בסרט Drive, שיצא בהפרש כמה חודשים מהסרט הטיפשי הקודם, גוסלינג נותן את אחת ההופעות המדהימות, אם לא המדהימה מכולן^[5] בקריירה הקצרה שלו: פושע חסר שם^[6] שמקצועו לנהוג במכוניות מילוט עבור שודדים, פוגש אישה צעירה (נשואה, עם ילד), מתאהב בה, מקריב את חייו ואת אושרו כדי לעזור לה, וכנראה שלא ממש מצליח.

הגבריות שמציג גוסלינג בסרט הזה היא מהותית, יסודנית, חסרת פשרות: מהותו של הגבר היא אלימות, ואין לו שום דבר אחר להציע. רגעי האושר חולפים, המוות המהיר והאלים הוא התוצאה הבלתי נמנעת של התערבותו בחייה. הנהג של גוסלינג מבלה את רוב הסרט לבדו, וגם כשהוא עם אנשים, בשתיקה. הוא מתקשר במבטים, ובעיקר, במעשים. בהיפוך על ה-reaction shot הרגיל, הסרט מראה את הנהג מגיב למה שהוא רואה, לפני שהוא מראה לנו למה הוא מגיב - האם יש ביטוי טהור יותר ל"מבט הגברי" המעצב את העולם מאשר נהג, לבדו, במכונית סגורה, רעשי העולם ושוכניו כולם נעולים בחוץ, והוא ממסגר בשמשה הקדמית את שאוותה נפשו?

הנהג לובש ג'קט ועליו עקרב, מה שמזכיר את המשל על העקרב והקרפדה; כך הגבר של גוסלינג. אי אפשר לשנות אותו, אי אפשר באמת לשאול "למה?" זוהי מהותו, וכך הוא הולך לנהוג. אל מול התשובה הזו, אנחנו נרתעים: האם באמת מאלימות באנו, ואל האלימות נשוב? בכך כרוכה הגבריות ללא מוצא?

תשובה אחת אפשרית, שהפתיעה אותי, מצאתי בסרט שיצא מוקדם אבל אני ראיתי מאוחר: Lars and the Real Girl. גוסלינג אוהב לגלם דמויות משונות, מפתיעות, וכאן הוא מקבל דמות מורכבת ומעניינת: לארס, שמגע בני אדם מכאיב לו כמו כווית קור, שלא מסוגל ליצור קשרי אנוש, ולכן מזמין בובה שמדמה "אישה אמיתית", מלביש אותה, מסתובב איתה בעיר, מספר לכולם ששמה ביאנקה, שהיא מיסיונרית, שהיא בכיסא גלגלים והם מאוהבים. ההזיה היא דרך עבור לארס לתקשר עם העולם החיצון: אחיו, אשת-אחיו שנמצאת בהריון מתקדם, החברה מהעבודה, החברים מהכנסייה. היא דרך עבור הרופאה שלו לנסות לפענח (עבורה, עבורו, עבורנו) למה ללארס כואב כל כך לגעת בבני אדם אחרים: מאימו שמתה בלידה, ועד לאחיו שעזב את הבית מוקדם, והשאיר אותו עם אביו המנותק, שבור הלב.

מתחת לפשט, על אדם שלומד לתקשר ולחיות בחברה דרך עזרים מלאכותיים, הרגשתי שמסתתר סיפור על שלושה גברים: על לארס, אחיו הגדול גאס, ועל אביהם, האלמן, שגידל שני ילדים בעצמו. גוסלינג, בעצם, גילם עבורי לא רק את לארס שמתמודד עם הטראומה של אובדן אימו, אלא גם את אביו, שמנסה לעכל את המוות של האישה שחסרה בחייו דרך המצאת "אישה אמיתית", והתמודדות עם האובדן שלה. במקביל, לארס אופך את גאס, ואת אשתו קרן, להתגלמות של אביו ואימו: קרן בהריון, ולכן בסכנת מוות, ולכן הולכת לעזוב אותו. אישה=לידה=מוות. אחד המופעים הברורים של הפחד הגברי הקדום מהמסתורין הנשי.

אבל אז, מתחת לשילוש הגברי הזה, מצאתי משהו אחר. הוא התחיל להציץ כאשר לארס שואל את אחיו, איך הוא יודע שהפך לגבר, לאדם מבוגר:

---

---

התשובה של גאס היא שבגרות, ההפיכה לגבר מבוגר, טמונה בקבלת האחריות שלך על אנשים אחרים. בנקודה הזו שמתי לב שמלבד גאס ולארס, יש רק עוד גבר אחד שבאמת פועל בסרט: הכומר. רוב הדמויות הסרט הזה, הן נשים; הנשים שדוחפות לקבל את ביאנקה, הבובה, "כאישה אמיתית", קרן, אשתו של גאס, שדואגת לו, הרופאה שמשכנעת אותם לקבל את ההזיה של לארס כדרך התמודדות, מרגו, החברה מהעבודה. דרך הסרט, אנחנו מבינים שגאס לא מתכוון לגבריות במובן השמרני, "לקחת אחריות על האישה והילדים", להיות ראש המשפחה והמפרנס. אנחנו מבינים שהוא מתכוון לאחריות קהילתית, להיות חלק מהקהילה שמקיפה אותך. כאשר לארס יוצא עם ביאנקה הבובה אל העולם, הקהילה שמסביבו (שכאמור, רובה בסרט היא נשים) מקבלת אותו, ודרכו את ביאנקה. דרכה, הוא מוצא את מקומו בקהילה, בקבוצת החברים, בעבודה. ההפיכה לגבר בוגר, אם כך, היא קבלת מקומך בקהילה, וחשוב מזה, קבלת מקומה של הקהילה, של הנשים בקהילה, בך.

הסרט הזה סובל מכך שהוא לא נופל בדיוק בקופסה שהוא כביכול יועד אליה. מבחוץ, הוא נראה כמו קומדיה רומנטית, על אדם מוזר שמשתמש בבובת מין^[7] כדי ללמוד לאהוב, ומסיים את הסרט עם הבחורה הבלונדינית מהעבודה. במקום זאת, זהו מבט רחב ומקבל על אדם שמשתמש בחפץ בשביל הליך הפוך מחפצון: להוסיף לעצמו ממדים, להפוך מילד לגבר. הסרט לא נותן תשובה מלאה לשאלת הגבריות, אבל הוא נותן כיוון. להביט מחדש על הצורה שבה אנחנו רואים את עצמנו ואחרים, ולענות על השאלה, מה "אמיתי" בנו ובקשרים שלנו איתם.

---

1 - החלטתי לא לספק קישורים למגוון הרחב של בלוגי Tumblr שיש באינטרנט עם המם הזה. אני סומך על יכולותיכם לגגל בעצמכם.
2 - חלקם פמיניסטים רק במובן שאישה פמיניסטית כותבת אותם, אבל אני בוחר שלא להיכנס לזה
3 - המתרגם בחר משום מה לתת לסרט את הכותרת "מטורף, טיפש, מאוהב" ופספס לחלוטין שהסרט מדבר על תכונות, ולא על הגבר הספציפי שמפגין אותן.
4 - מעבר לשוביניזם הברור, המסר הזה מפחיד במיוחד כי הוא אומר שבעצם, מי שמגדיר מי הוא גבר אמיתי, הן הבחורות...
5 - צר לי; לא כזה חובב של Blue Valentine. יותר קטעים מצולמים מקמפיין ממש טוב מאשר סרט של ממש.
6 - הנווד של צ'פלין, האקדוחן של איסטו'וד, המספר של נורטון ב"מועדון קרב" - כנראה שכדי להציג את ה-Everyman, אתה לא יכול שיקראו לך ג'ק. או בוב.
7 - כדי לשמור על צניעותה, ביאנקה הבובה ישנה בבית אחר. המגע הכי אינטימי ביניהם הוא נשיקה, לקראת סוף הסרט. די מתוק, האמת.

ביקורת חפה מספוילרים על "הנוקמים" (בתלת ממד)

הערה: הביקורת כן כוללת התייחסות לחמשת הדקות הראשונות של הסרט; במידה ורוצים להגיע לסרט עם חוויה בתולית ככל האפשר, אפשר לקרוא רק את הביקורת במשפט אחד ולסגור את הביקורת.

סביר להניח שכל מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו, כך שאפשר לחסוך זמן ולסכם את הביקורת במשפט אחד: כל עוד הסרט מרצד לכם מול העיניים, אתם תהנו ממנו, ואפילו תצחקו בקול רם מפעם לפעם; אלא שברגע שתצאו מהסרט, לא יישאר איתכם ממנו דבר.

כאשר הסרט מתחיל, אנחנו פוגשים את הנבל שלו, והדמות היחידה בסרט שיוזמת מאורעות ולא רק מגיבה אליהם, לוקי מאסגארד, חצי-אל כמעט-בן-אלמוות, מגולם בצורה מהנה על-ידי שחקן בריטי בשם טום הידלסטון שלא הכרתי (כי לא ראיתי את הסרט הקודם), שמפציע בחיוך מטורף ומענג בכל פעם שהוא מצליח להכאיב למישהו.

ללוקי יש תוכנית: הוא רוצה לכבוש את העולם ולהיות מלך (אף אחד לא יודע למה), ויש גזע מטושטש של חייזרים (כנראה? הם נראו קצת כמו הכלאה לא גמורה בין סיילונים ולטאות שהשתלטו עליהם הבורג) שהולך לתקוף בשבילו את העולם אם הוא יביא להם קוביה כחולה קסומה בשם הטסרקט (שכנראה בסרט הקודם הסבירו מה הקטע שלה). זהו. זו העלילה. אחרי שחמשת הדקות הללו מסתיימות, אין לסרט עלילה יותר; מה שיש בו, זה הרבה מאוד אקשן מוצלח וכייפי.

אי אפשר להיכנס לכל הקטעים המרגיזים, המיושנים, והנדושים בסרט בלי לחטוא בספוילרים; להתעצבן מהם זו ההנאה העיקרית מכל סרט-קיץ-עתיר-תקציב-מבוסס-משהו-אחר, ואני לא רוצה לגזול את זה ממכם. עם זאת, יש דבר אחד שאפשר לומר, וזה שו'ידון שכח להכניס מטרה לתוך חגיגת-האקשן-ואפקטים-מיוחדים שלו. הגיבורים הולכים מכות (לרוב אחד עם השני, לפעמים גם עם הרעים), עפים מצד אחד של המסך לצד השני, ומתרסקים לתוך כמויות בלתי יאמנות של כלי רכב, כלי טייס (תמיד מקורקעים, אף פעם לא באוויר), ובניינים (תמיד מלאי אנשים, שאף אחד מהם לא נפגע) – אבל שום דבר לא קורה כתוצאה מזה. הגיבור לא מסתכן בהפסד ולא מרוויח מהניצחון, ובלי שיהיה אכפת לנו ממשהו שישתנה בעקבות הסצינה, אנחנו פשוט צופים בספורט; גברים^[1] מתאמנים באגרוף מועשר ב-CGI .

מה שכן עניין אותי היה לנחש את סוג הסרט שו'ידון היה יכול לכתוב, אם היו מרשים לו לקחת רק שתיים או שלוש דמויות, במקום כל העשר^[2]. כאשר מארק רופלו (שמבוים נפלא ומשחק נהדר) בתור דוקטור באנר פוגש את טוני סטארק של רוברט דאוני ג'וניור, אנחנו רואים מפגש פסגה של שני גאונים שמתנשאים כענקים בין גמדים אינטלקטואלים – תחשבו שרלוק של קאמברבאץ' פוגש את הולמס של יו לאורי – ומקבלים רמז לסוג הסכנות שגאונות כזו יכולה להביא לעולם כשאינה מוגבלת על-ידי תחושת אחריות או מחשבה רציונאלית. להבדיל, כאשר קפטן אמריקה של כריס אבנס (שעושה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא בליגה, וזה ניכר) פוגש את סטארק, אתה מקבל שני חזיונות רבי עוצמה של ארה"ב מתנגשים, הכבוד לצבא ולמסורת ארוכת השנים של מלחמה בעריצות מול החשדנות המובנית נגד הממסד וסודותיו; סטארק היה יכול ללמוד לעבוד בצוות ולכבד אחרים, וקפטן סטיב היה לומד על פקודות לא חוקיות בעליל באמריקה פוסט-9/11, אמריקה של עינויים ומעקב לא חוקי אחר אזרחיה – אבל אלו טיזרים לסרטים אחרים; הדמויות לא יוזמות ולא מתפתחות לכל אורך הסרט.

לכל דמות יש בדיוק סצינה אחת לבדה עם כל דמות אחרת, ו'ידון מדגים מה היה יכול לעשות בסדרת טלוויזיה עתירת-תקציב של שלושה פרקים בני שעה וחצי כל אחד (אהם, אהם), וממשיך הלאה. באופן אירוני, אחד השחקנים הגרועים בסרט הזה (כריס "יש לי הבעת פנים איפשהו מתחת לזקן ולכל השיער הזה" האמסוורת') אמור להיות הלב הפועם של העלילה – איכשהו, המזימה של לוקי אמורה להיות נקמה על מאורעות הסרט הקודם (שכאמור, לא ראיתי), אבל כל הסצינות שלו עם לוקי מרגישות מעושות, ואין לו דיאלוג עם אף אחד אחר; אולי גם ו'ידון לא ראה את הסרט הקודם ולא מבין על מה המהומה.

לבסוף, מילה על התלת-מימד. אין בסרט הזה תלת-מימד. אחרי כמה דקות שבהן התרגלתי למשקפיים הלא נוחים, שכחתי שאני רואה סרט בתלת-מימד. להקרין את הסרט הזה רק בתלת-מימד זו ציניות חמדנית, ואם היו סרטים שבהם הטכנולוגיה הוסיפה להנאה, כאן היא מתחבאת כדי לא להפריע. זה טוב, כי היא לא מפריעה לאקשן. זה רע, כי זה אומר שכולכם הולכים להוציא כסף ולהצדיק את הציניות החמדנית הזו.

סופה של הביקורת הוא כמו תחילתה: מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו בכל מקרה. מי שלא יודע מי הם "הנוקמים," יבוא כדי לראות שעתיים מהנות של אקשן נקי מסיבוכים. בישיבה מול הסרט, עם קולה ופופקורן, אתם תהנו. אבל ביציאה יהיה ברור, אם מי מהדמויות מעניינת אתכם, או אם העלילה ביקום המתמשך שחברת הקומיקס מארוול מייצרת בהוליווד מעניינת אתכם, תצטרכו לחכות לת'ור 2, איש הברזל 3, והרפתקאות האלמנה השחורה קוטלת הערפדים, כדי לגלות מה יקרה.

---

1 - והם כולם גברים; הסוכנת רומנוב, "האלמנה השחורה" בשבילכם, וסקרלט ג'והנסון בשביל כל השאר, מקבלת מעט מאוד מכתיבת "הנשים החזקות" המפורסמת של ו'ידון. הסצנות בין כל השאר לעומת זאת, יכולות להעסיק shippers למשל שנים...

2 – סמואל ל. ג'קסון מגלם את סמואל ל. ג'קסון, רובין מ-How I Met Your Mother משחקת מישהי חסרת הומור ואישיות, הסוכן קספר מה"בית הלבן" משחק את הסוכן קספר, ואז יש את לוקי, ת'ור, הענק הירוק, האלמנה השחורה, קפטן אמריקה, "עין-הנץ" ואיש הברזל... 

Love Actually

אוקי, אז נראה לי שאני אפסיק לסדר את החדר בחושך ואשב לצפות ב-Love Actually.

מחשבה ראשונה: שמתם לב שכל הזוגות סטרייטים?

אחד הדברים שאני מוצא תמיד מושך בסרטים בריטיים (וגם בטלוויזיה בריטית, אם כבר) זה שזוגות שחורים-לבנים הם די סטנדרט. יש לפחות שלושה בסרט הזה, שלא לדבר על שתי דמויות אחרות שמתאהבות בזרים. אל מול צריכת התרבות הרגילה שלי (USA! USA! USA!) זה מרגש. בסרט אמריקאי, אם יש איזה בחור שחור, כל מה שצריך זה לחכות עד שהבחורה השחורה (ותהיה רק אחת) מגיעה, ואיתה הוא יסיים את הסרט. זרים? הם בסרט כדי לאיים על הלבן שרוצה בבחורה. הם לא מקבלים אותה בסוף. 

אנדרו לינקולן משחק דמות משנית ואנחנו אמורים לחשוב שהוא מאוהב בחבר שלו (נכון שזה היה יכול להיות מגניב?) ומגלים בסוף שאהבתו היא בעצם קירה נייטלי (למרות שהנינג׳ה תטען שגם זו בעצם אהבה הומוסקסואלית).

הייתי בטוח שזה מארק פויירשטיין בהתחלה אז חיבבתי אותו יותר. יש לי פינה חמה בלב למארק מאז שגילם ביסקסואל בפרק של אלי מק׳ביל; זו הפעם הראשונה שראיתי אותו, וחשבתי שהוא מאוד חמוד, בשביל ביסקסואל. ממש ה-image שאנחנו צריכים לשדר. אלי זורקת אותו כשהוא יוצא מהארון, כי היא לא יכולה להתגבר על הסטריאוטיפ של ביסקסואלים כלא-נאמנים. כרגיל, אין לאף אחד בעיה עם זה. יש צורות של פוביה שהן פשוט יותר מקובלות מאחרות.

השפה שלנו מעודדת אותנו לראות צלילים מסוימים כמביעי תחושות מסוימות. למשל, יש תמיד צלילים גרוניים בשפות מומצאות לאורקים. זו הסיבה שיש מבטאים סקסיים בעינינו, או מבטאים שנשמעים ״כבדים״, או מאיימים... זה עוד לפני שדיברנו על משקל תרבותי, נניח, עבור ישראלים ומבטא גרמני.

אז המבטא של ליאם ניסן - הוא אמור להיות סקסי; שון קונרי עושה את זה. איאן מק'גרגור מביא אותה. עם זאת, זה הסרט היחידי שבו אני מחבב אותו. הוא לגמרי אנושי בסרט הזה; בכל האחרים הוא מודלים שונים של אותו רובוט. זה אומר טובות על הבמאי, שעושה עבודה נהדרת עם כולם. טוב, כולם חוץ מנייטלי; אבל זו לא אשמתו.
הפרצוף שלה תקוע עם הבעה אחת מאז שהייתה ילדה.

יש כל כך הרבה פנינים בסרט הזה: לורה לייני נפלאה; הזוג שמזדיין כמו סוס נדנדה כל הסרט ואיכשהו מתקשר אחד עם השני יותר מכל הזוגות האחרים בסרט; קארל המעצב הברזילאי בתחתונים; אמה תומפסון מאזינה לג׳וני מיטשל (תומפסון מצליחה בערך 50:50 עם הסרטים שלה; מול כל ״מהומה רבה על שום דבר״ אפשר לשים ״ג׳וניור״ מצער); נאום האהבה של ביל ניי; בעצם כל הסוף של הסרט... למה לנו אין משהו מקביל לחג המולד??? אני לא יכול להגיע לפתח הדלת של אשתו של חבר שלי ולהגיד לה "זה חנוכה; ובחנוכה אומרים את האמת!"

יש הרבה יצירות שחוגגות את האהבה. אני מרגיש שרובן רוצות שתהיה שמיימית, מושלמת, כך שתגיע לגבהים שאנחנו מדמיינים לעצמנו כשאנו מביטים במושא אהבתנו. יש כמובן את אלו שמודות בכך שאהבה היא נושא מלוכלך (סיבה אחת שבגללה אני מחבב את ויקי כריסטינה ברצלונה; זה והקוויריות) אבל הן עושות זאת במבט מעמיק בסיפור אחד. הסרט הזה נותן מזנון שלם של אהבה נבוכה ומלוכלכת, ואני יודע שזה אומר שכל אחד מהסיפורים הוא פצפון, בקושי מספיק כדי להכיר את הדמויות העיקריות ולהבין מה הן רוצות, אבל אני לגמרי מתחבר לזה. אולי כי המשחקים שלי הם מזנון, מלאי דמויות שזוכים להכיר לרגע בלי לשמוע את סיפורן המלא; אולי כי החיים שלי מלאים אנשים שאני זוכה להכיר רק קצת (כמו החיים של כולנו).

זה אחד הדברים שסרטים עושים טוב יותר מספרים; הם יכולים לכווץ לשעתיים את הסוכריה הזו שאתה צריך אחרי יום קשה. תודה לאל שיש לי Yes Max.

לילה טוב, ושבאיאה יהיה בעדכם.

בהערת סיום:

אם היו עושים סרט שלם רק על ראש הממשלה והעובדת השמנמנה שלו, איך זה היה נראה בהשוואה ל״נשיא מאוהב״?

Tom Selleck is Gay

סיימתי לראות ״אין ואאוט״. חשבתי לפתוח בציטוט מהסרט, אבל האמת היא שכל פסקה שנייה על הנושא שווה ציטוט - וכמובן, כל פסקה ביניהן היא קיטש צפוי מראש.

כאן אני מתאר את העלילה בקצרה - הווארד בראקט (קווין קליין) הוא מורה לספרות אנגלית בעיירה הקטנטנה גרינליף אינדיאנה מתמודד עם זה שתלמיד שלו לשעבר מוציא אותו מהארון. הוא חי כסטרייט, מאורס שלוש שנים, ואחרי שמנשק אותו טום סלק, מבין שהוא גיי (אם כי, בכנות, איזה גבר לא היה מגיב ככה אם טום סלק היה מנשק אותו?).

הווארד יוצא מהארון בטקס (עונה "I'm gay" במקום לענות "I do"), מפטרים אותו כי הוא הומו, אבל הוא מגיע לטקס הסיום בכל מקרה, שם תלמידיו ואנשי העירייה מכריזים בגאווה שאם מנהל בית הספר מודאג מכך שהווארד יהפוך תלמידים להומואים, ובכן, זה מאוחר מדי. הם כבר כולם ״גיי״. זה סוף מאוד אפקטיבי, ולא במפתיע. הרי הבעיה האמיתית היא אכן הקהילה - ההשפעה הקהילתית של מיעוט הומוסקסואלי.

באמצע הסרט הווארד שואל למה לכולם נורא אכפת; הוא לא השתנה, הוא אותו אדם - אבל מילה אחת קטנה וכל השאר משתנים. אני לא מסכים עם הווארד. אם נתעלם לחלוטין מהשאלה הערכית, האם היה מותר לו לשקר לארוסה שלו ולהישאר בארון כדי לשמור על העבודה שלו (כמובן שלא) עדיין נשארת האמירה של הווארד: הוא אותו אדם, זה כל השאר שמשתנים. הוא עומד מול מנהל בי״ס (בוב ניוהארט הקאמפי בצורה נפלאה, שהבין שרק מישהו מודחק ואומלל יכול לייצג הומופוביה בצורה אמפתית) שטוען שברגע שהווארד יוצא מהארון, משהו בו משתנה וזכותו לפטר אותו.

הוא כמובן צודק; וסוף הסרט מוכיח זאת. האם אנשי העירייה והתלמידים היו עומדים שכם אל שכם בתמיכה במורה אנונימי רק כי הוא הומו? כנראה שלא. הם גרים בעיר קטנה, עם ערכים קטנים, בעולם קטן מאוכלס בדאגות קטנות. נישואים חד מיניים? גאים בצבא? אלו שאלות לאנשים אחרים. אבל אם מדברים על החוויה האישית שלהם - אז הווארד הוא אחד משלהם. והם יתמכו בו כשצריך.

היציאה שלך מהארון משנה; היא משנה לאנשים סביבך חתיכה מהמציאות. אם הם משפחה וחברים, עמיתים לעבודה, פרטנרים רומנטיים, היא עלולה לשנות חתיכה גדולה מהמציאות. זה לא חשוב עבור הווארד, עבורו זו מילה קטנה וחייו ייראו פחות או יותר אותו הדבר. אבל מה לגביי הנערים והנערות בבית הספר, שעבורם זו שאלה קריטית, לפעמים שאלה של חיים ומוות? ובכן, זה משנה את המציאות גם עבורם. לכן המנהל צודק - ללמוד עם מורה הומו משפיע על הילדים. לכן זה חשוב שהם יצאו מהארון.

ובכל זאת אסיים בציטוט:

Peter Malloy: One day I just clicked. I said: "Mom, Dad, Sparky, I'm gay."

Howard Brackett: So what happened?

Peter Malloy: My mom cried, for exactly 10 seconds, my boss said: "Who cares?", and my dad said: "But you're so tall...!".

-- IMDb Quotes: In & Out (1997)