נפלאה אהבתך לי

מדוע אני צריך פמיניזם? מדוע אני נאבק? הנה סיבה אחת. 

היום במהלך סדנה של מכנה משותף עלה הנושא של ביטוי רגשות, כיצד נשים מבטאות רגשות ואילו גברים לא^[1]. אחד הנערים ציין שהוא דווקא מבטא אהבה, לחברה שלו; "ומה לגבי החברים שלך?" שאלתי, "להם אתה מבטא אהבה?" זה היווה פתח לדיון מפתיע במורכבות שלו, שבו חלק מהנערים לא הבינו כיצד יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים שאינה אהבה רומנטית ("ומה לגבי אהבה בין אבא לבן?", "טוב, זה משהו אחר לגמרי").

חלק מהנערים חשבו שאין טעם לבטא אהבה לחבר; אחדים בכלל סירבו להכיר בקיומו של רגש כזה, בין חברים; מקסימום "מחבב". נער אחד ביטא חשש שאם היית אומר לחבר שלך שאתה אוהב אותו, הוא היה חושב שאתה דפוק ומפסיק לדבר איתך לגמרי - ואחר אמר "דווקא אין לי בעיה להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם; אבל איך עושים את זה? זה אני לא יודע." את המילים "אני אוהב אותך" יכול בן להגיד להורה, יכול בן זוג להגיד לבת זוגו, ולשמוע ממנה; אבל חבר לחבר? את זה אי אפשר לבטא.

ישי מרזל, ידיד הבלוג, וחבר אותו אני אוהב, ציין שזו אמירה לא נכונה, שגברים אינם מבטאים רגשות; גברים מבטאים רגשות כל הזמן, הוא אומר, רק במעשים; לא בדיבורים. זה פקח את עיניי לשים לב לתופעה מעניינת בכיתות אותן אני מלמד: ילדות שהן חברות טובות, לעתים קרובות נכנסות זו למרחב האישי של רעותה: הן יושבות על אותו הכיסא, יושבות אחת על השנייה, מלטפות את השיער של האחרת, מתרפקות זו על זו, והקרובות במיוחד ילכו במסדרון שלובות ידיים. ילדים שהם חברים קרובים לעתים קרובות נכנסים זה למרחב האישי של רעהו - אבל רק באלימות. דחיפות, צ'פחות, אגרופים לכתף, בעיטות - ואלו לעתים קרובות מסלימים, כאשר התחככות אקראית, שמקורה כנראה באופן טבעי בכך שחבר מחפש את קרבתו של חברו, מובילה לדחיפה, מובילה למכה, שמובילה למכה עוד יותר חזקה, כי כל אחד חייב להחזיר לשני. 

אז מרזל צודק, שבנים מבטאים את רגשותיהם; אבל ההבדל בולט לעין. החבר מחפש את קרבתו של החבר, אבל קרבה זו כמעט תמיד תוביל למגע שאינו נעים, למכה. המגע הנעים, בין אם זה ליטוף או חיבוק, אינו נמצא בין חברים. היעדרו של המגע הנעים מכאיב במיוחד משום שערכו כל כך גדול, העלות שלו כל כך נמוכה, והדרך להגיע אליו טבעית להפליא. אולם, כאשר הורים מסתכלים בחשש בכל ביטוי של קרבה גופנית כאות לנטייה אחרת, כאשר החברה מקנה הרגלים של ריחוק ופיזיות מאוד מסוימת, אותם ילדים יגדלו להיות נערים וגברים שכאשר יעמדו בפני השאלה, איך להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם, ימצאו עצמם ללא תשובות טובות. 

אני שמח לומר שהתמזל מזלי להיות חבר של לא מעט גברים שלהם דווקא הרגלים אחרים, וכמובן שאין זה במקרה. אבל, המאבק הוא אישי אך לא מוגבל רק אליך או אליי. אנחנו נאבקים כדי שכאשר בנים, ילדים, גדלים, הם ילמדו גם הרגלים של מגע נעים. לכן אנחנו צריכים פמיניזם.

---

1 - זה כמובן לא מדויק, ועל כך בהמשך הפוסט. או כפי שכבר ראיתם אם כמוני אתם קוראים הערות סוף-דבר רק בסוף. [↪]

אנתרופופיליה

בעוד שאני מצביע מרצ משנת 1999, נהייה קשה יותר ויותר לשים את הפתק בקלפי במהלך שנות ה-2000: כהונתו המביכה של ברק וההתבטלות בפני חזון "השלום" של ביילין היו המכות הקשות העיקריות, אבל גם ההיאלמות דום באופוזיציה הפריעה לי. השנה קל לי מאוד לשים את הפתק הזה בבחירות המוקדמות, בגלל שלפני כמה חודשים נרשמתי לעדכוני הדוא"ל השבועיים של ח"כ ניצן הורוביץ. נכון שהוא קצת יותר מדי מלוקק, קצת יותר מדי פופוליסטי, ואולי זה בלתי נמנע במערכת פוליטית של אזרחים כל כך קצרי זיכרון; אלא שבכל פעם, עם אחוז נכבד ממה שכתב הסכמתי לגמרי. אם ח"כ הורוביץ מייצג ציבור מסוים, אין ספק שאני בציבור הזה. 

זו הקדמה, אולי גילוי נאות, לפני שאני מביא ממכתבו האחרון שבו הוא כותב על החוויה האישית שלו מהרצח ב"ברנוער". מאז הרצח לפני שנתיים, היו כל מיני דברים שרציתי להגיד, וחלקם אמרתי בשיחות אישיות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה בצורה פומבית בגלל התחושה שלי שלא "מותר" או "נאות" לכתוב על אירוע כזה בלי שהיית נוכח בו, או נפגעת ממנו. לניצן, שראה את הדם, שהכיר את ההרוגים, שפעל במסגרות הללו, מותר^[1].

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך." 

אני לא מדבר על אהבה אישית, ספציפית, אירוטית, אלא אהבה כללית, התחושה, היכולת לקבל את הקבוצה כולה מראש, גם אם פרטים מתוכה דוחים אותך. כן, האדם הספציפי הזה פגע בי, השניא עצמו עליי; אבל האדם כקבוצה, כלל בני האדם, צעירים, מבוגרים, רחוקים, קרובים, רעים, טובים,  - אלו אהובים עליי. אני אוהב אדם; אין בעיניי דבר אחד יותר חשוב בעולם מאשר בני אדם: אלו שחיים, אלו שהיו והפכו לסיפורים וכך לחלק מאיתנו, אלו שעדיין אינם ואנו דואגים להם כאשר אנו מדברים על הסביבה או על הכלכלה או על אוצרות התרבות, המסורת, השפה שלנו. 

נהייה יותר ויותר ברור שאצל ציבור מאוד גדול בישראל, אין אהבה לאדם. יש אהבה לאלוהים (או לדת, או לכוח, או למסורת); יש אהבת הארץ (הרגבים, הנוף, המרחב); יש הרבה אהבה ליהודים. הם יכולים לאהוב את האדם הספציפי, אם זה אוהב את האלוהים או את הארץ כמוהם, אם זה טוב להתיישבות או ליהודים לדעתם, אם זה שייך לדת או לעם כפי שהם מבינים אותם - כי אהבתם היא בראש ובראשונה לאלו, ורק אחר כך לאנשים שנמצאים תחתם. 

השמאל חטא, המון, וחלקו (מיעוטו, רועש והרסני, אך במיעוט) חוטא עדיין. במרוצו לממש את אהבת האדם שלו, הוא שוכח להכילה עבור כל בני האדם, לא רק המדוכאים והכבושים, אלא גם הכובשים - הוא תוקף את עוולות הכיבוש ומתעלם מכך שילדים בני 18, בגדול, אינם בוגרים מספיק כדי לעמוד בפני מכבש לחצים נורא כל כך, והמבוגרים האחראים השולחים אותם להיות המגף הדורס רחוקים תמיד מההפגנות וסיפורי "שוברים שתיקה" והגז המדמיע, אך אשמים הרבה יותר מהם. הוא מגן על שרון ועל ההתנתקות, ושוכח את הכאב בעקירה מהבית, עקירה שכולם, מימין ושמאל, הבינו במהרה שלא מהווה צעד ראשון בתהליך שסופו פתרון ארוך טווח, אלא קורבן שימנע מפתרון כזה להתקיים. הם היו האייל שנתקע בסבך, שמציל גם היום את המתנחלים ביהודה ושומרון מפינוי. 

אהבת האדם הטשטשה, הביקורת על האחראים לכאב, של שני הצדדים, נראתה כשנאה לצד אחד והתעלמות מכאבו וטענותיו הלגיטימיות, והכתם שהטילו בשמאל היה שדאגתו לרווחת הפלשתינים באה על חשבון דאגתו (הרבה יותר, ארוכת השנים הרבה יותר) לאזרחי ישראל (ולצערי, ושוב לזמן ארוך מדי, כמעט רק לאזרחיה היהודיים). אי אפשר לשקם את מקומו של השמאל בשיח בישראל, או להחזירו לכוון את מעשיה ואופייה של המדינה, בלי להתייחס לכתם הזה, ובלי לשכנע את מירב הציבור שאהבת האדם צריכה לקדום לכל האהבות האחרות, שמדינה, צבא, כלכלה, חוק ומשפט - אלו רק כלים, שבני אדם המציאו ועיצבו, שמשרתים אותנו, ולעולם אסור לנו להסכים לאלו שישימו אותם מעלינו. 

---

1 - הידעתם? ביהדות, משתמשים בדם לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש ולטהר. גם אצלנו, מי ששפכו את דמו זכאי לדבר היכן שלאחרים איננו מרשים.

Love Actually

אוקי, אז נראה לי שאני אפסיק לסדר את החדר בחושך ואשב לצפות ב-Love Actually.

מחשבה ראשונה: שמתם לב שכל הזוגות סטרייטים?

אחד הדברים שאני מוצא תמיד מושך בסרטים בריטיים (וגם בטלוויזיה בריטית, אם כבר) זה שזוגות שחורים-לבנים הם די סטנדרט. יש לפחות שלושה בסרט הזה, שלא לדבר על שתי דמויות אחרות שמתאהבות בזרים. אל מול צריכת התרבות הרגילה שלי (USA! USA! USA!) זה מרגש. בסרט אמריקאי, אם יש איזה בחור שחור, כל מה שצריך זה לחכות עד שהבחורה השחורה (ותהיה רק אחת) מגיעה, ואיתה הוא יסיים את הסרט. זרים? הם בסרט כדי לאיים על הלבן שרוצה בבחורה. הם לא מקבלים אותה בסוף. 

אנדרו לינקולן משחק דמות משנית ואנחנו אמורים לחשוב שהוא מאוהב בחבר שלו (נכון שזה היה יכול להיות מגניב?) ומגלים בסוף שאהבתו היא בעצם קירה נייטלי (למרות שהנינג׳ה תטען שגם זו בעצם אהבה הומוסקסואלית).

הייתי בטוח שזה מארק פויירשטיין בהתחלה אז חיבבתי אותו יותר. יש לי פינה חמה בלב למארק מאז שגילם ביסקסואל בפרק של אלי מק׳ביל; זו הפעם הראשונה שראיתי אותו, וחשבתי שהוא מאוד חמוד, בשביל ביסקסואל. ממש ה-image שאנחנו צריכים לשדר. אלי זורקת אותו כשהוא יוצא מהארון, כי היא לא יכולה להתגבר על הסטריאוטיפ של ביסקסואלים כלא-נאמנים. כרגיל, אין לאף אחד בעיה עם זה. יש צורות של פוביה שהן פשוט יותר מקובלות מאחרות.

השפה שלנו מעודדת אותנו לראות צלילים מסוימים כמביעי תחושות מסוימות. למשל, יש תמיד צלילים גרוניים בשפות מומצאות לאורקים. זו הסיבה שיש מבטאים סקסיים בעינינו, או מבטאים שנשמעים ״כבדים״, או מאיימים... זה עוד לפני שדיברנו על משקל תרבותי, נניח, עבור ישראלים ומבטא גרמני.

אז המבטא של ליאם ניסן - הוא אמור להיות סקסי; שון קונרי עושה את זה. איאן מק'גרגור מביא אותה. עם זאת, זה הסרט היחידי שבו אני מחבב אותו. הוא לגמרי אנושי בסרט הזה; בכל האחרים הוא מודלים שונים של אותו רובוט. זה אומר טובות על הבמאי, שעושה עבודה נהדרת עם כולם. טוב, כולם חוץ מנייטלי; אבל זו לא אשמתו.
הפרצוף שלה תקוע עם הבעה אחת מאז שהייתה ילדה.

יש כל כך הרבה פנינים בסרט הזה: לורה לייני נפלאה; הזוג שמזדיין כמו סוס נדנדה כל הסרט ואיכשהו מתקשר אחד עם השני יותר מכל הזוגות האחרים בסרט; קארל המעצב הברזילאי בתחתונים; אמה תומפסון מאזינה לג׳וני מיטשל (תומפסון מצליחה בערך 50:50 עם הסרטים שלה; מול כל ״מהומה רבה על שום דבר״ אפשר לשים ״ג׳וניור״ מצער); נאום האהבה של ביל ניי; בעצם כל הסוף של הסרט... למה לנו אין משהו מקביל לחג המולד??? אני לא יכול להגיע לפתח הדלת של אשתו של חבר שלי ולהגיד לה "זה חנוכה; ובחנוכה אומרים את האמת!"

יש הרבה יצירות שחוגגות את האהבה. אני מרגיש שרובן רוצות שתהיה שמיימית, מושלמת, כך שתגיע לגבהים שאנחנו מדמיינים לעצמנו כשאנו מביטים במושא אהבתנו. יש כמובן את אלו שמודות בכך שאהבה היא נושא מלוכלך (סיבה אחת שבגללה אני מחבב את ויקי כריסטינה ברצלונה; זה והקוויריות) אבל הן עושות זאת במבט מעמיק בסיפור אחד. הסרט הזה נותן מזנון שלם של אהבה נבוכה ומלוכלכת, ואני יודע שזה אומר שכל אחד מהסיפורים הוא פצפון, בקושי מספיק כדי להכיר את הדמויות העיקריות ולהבין מה הן רוצות, אבל אני לגמרי מתחבר לזה. אולי כי המשחקים שלי הם מזנון, מלאי דמויות שזוכים להכיר לרגע בלי לשמוע את סיפורן המלא; אולי כי החיים שלי מלאים אנשים שאני זוכה להכיר רק קצת (כמו החיים של כולנו).

זה אחד הדברים שסרטים עושים טוב יותר מספרים; הם יכולים לכווץ לשעתיים את הסוכריה הזו שאתה צריך אחרי יום קשה. תודה לאל שיש לי Yes Max.

לילה טוב, ושבאיאה יהיה בעדכם.

בהערת סיום:

אם היו עושים סרט שלם רק על ראש הממשלה והעובדת השמנמנה שלו, איך זה היה נראה בהשוואה ל״נשיא מאוהב״?