‏הצגת רשומות עם תוויות גאווה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גאווה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 16 ביולי 2012

על גאוות להט"בים, או, הסיפור האמיתי והמלא של שנאת חצילים

אני מוכן, בפורום פחות-או-יותר פומבי זה, לצאת סוף סוף מהארון ולהודות, בפה מלא: אני שונא חצילים. אני מֶלוֹנְגֶנַפוֹב.

לא נעים להודות, ואולי זה אפילו פוגע בכמה מכם, ועל כך, אני מתנצל. אבל זו האמת. אני נדחה מהצבע הסגול הבוהק, הפוגעני, הצורה שבה הם מאבדים קשיחות או צורה כשמכינים אותם, הדרך שבה בשרם וזרעיהם נוזלים בתוך הסלטים שעושים מהם... המחשבה עליהם עושה לי בחילה, אני משתדל לתפוס מהם מרחק, לא מכניס אותם אליי הביתה. 

עדיין, איכשהו, עד כמה ששנאתי חצילים, אני לא זוכר שאי פעם הרגשתי משהו שלילי כלפי אנשים אחרים שכן אוהבים חצילים. למעשה, עצם הרעיון, לשנוא או להידחות ממישהו בגלל שהוא אוהב משהו שאני שונא, נראה לי טיפשי. לכן, עם פיתוח תחילתה של תודעה פוליטית, עם ניצני ההתבגרות המינית וההבנה שכן, יש זוגות אחרים בעולם שאינם אבא ואימא, נחשפתי גם לתופעה שכולנו בקהילה הלהט"בקססאמ"קית[1] מכירים - הומופוביה[2]

אם לוקחים את היסוד הרגשי הכי בסיסי של הומופוביה ופורשים אותו לעיניי כל, הוא הולך ככה:
  1. אני לא הומו ולא רוצה להיות הומו
  2. אני לא רוצה שאחרים יהיו הומואים. 
אם נתרגם את זה לשנאת חצילים, אז הרגש הזה, שנאת חצילים לא רק קיצונית ואלימה אלא גם מתפשטת, יהיה
  1. אני לא אוהב חצילים ולא רוצה לאכול חצילים
  2. אני לא רוצה שאחרים יאכלו חצילים
כאן, בדיוק בסעיף 2, זו הנקודה שבה אני שובר שורות מהתגובה הרגילה להומופוביה שנראית, לעיניי, כנסיון להתמודד בהגיון וברוגע עם טירוף[3]. שהרי סעיף 2 הוא טירוף מוחלט. כן, ברורה לי הטענה שכל זהות מינית שאינה הטרוסקסואליות מאיימת על הסטטוס-קוו, על הנורמה, על הסדר הישן והטוב שכולנו מכירים ולכולנו נוח איתו. לכן, גם ברור לי הרצון שהאיום לא יהיה - גם אני, שנגעל מחצילים, מעדיף שלא יהיו מונחים על שולחן ארוחת הערב. הם מטרידים את מנוחתי. אבל מרגע שהם שם, הם שם. אין לי כוונה להטריד את אלו שאוכלים אותם, להשמיע קולות מגונים בעודם גורפים עוד פרוסה מכוסה טחינה של המאסה הרוטטת הלא ברורה הזו לתוך פיהם ולועסים בהנאה. אני לא זורק אותם, לא את הסלטים ולא את אוכליהם, מהשולחן, מהחדר, או מהבית. איכשהו, בעודי יושב ליד שולחן האוכל שבו אחות אחת נגעלת מכבד והשנייה לא סובלת קוקה-קולה, בעודי אוכל בהנאה מזה ושותה בהנאה כפולה מזה, חדרה למוחי ההבנה, שלי נראית באמת מובנית מאליה, שלאנשים יש טעם שונה

לפני שנראה שאני מזלזל בהומופוביה או בהשפעות שלה על בני אדם כמוני וכמו חלקכם, בוודאי שאין זה כך. בין אם היא מתבטאת באלימות ובריונות, נסיונות תקיפה, טרור, ורצח, באפליה, בהערות מעליבות וחרם חברתי, או בעשרות דרכים אחרות, אנחנו נפגשים בה כל יום, בכל מקום, לפעמים מהאנשים הקרובים לנו ביותר. בביטויים החיצוניים של הומופוביה יש להילחם, בפה מלא, בכל הכוח. נראה לי מובן לחלוטין הרצון להעלים הומופוביה מסביבתנו, מסביבת כולנו. מה שלא נראה לי הגיוני זה הנסיון, בעודנו נלחמים בה, להגיד משהו שאני לא חושב שהוא נכון. 

להיות לא הטרוסקסואל לא הולך להפוך להיות "נורמלי" עבור הרוב המוחלט של האנשים, כי הרוב המוחלט של האנשים כנראה[4] ימשיך להיות הטרוסקסואל גם בעתיד. אני לא יודע אם הרתיעה האישית בתגובה לתצוגות פומביות של זהות, נטייה או התנהגות מינית שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות תיעלם. אני משוכנע לחלוטין ששנאתי לחצילים תשאר לנצח. כל ניסיון לשכנע אותי לטעום, לנסות, להמיר אותי לאחד מאותם אוהבי חצילים שבבירור יש משהו פגום וחסר בילדות שלהם, מעליב אותי ופוגע באוטונומיה שלי. אבל מעולם לא פגעתי בכבודו או בחירותו של אדם אחר, לאהוב חצילים בנוכחותי, לדבר על אהבתו לחצילים, או לממש אותה, ישר מול הפרצוף שלי[5]

נסיון להציג את הנטיות שלנו, את הזהות שלנו, כמשהו "נורמלי", "חביב", "לא מטריד", חוטא לאמת ומפספס את הנקודה. הנקודה היא זו:
זה לא ראוי ולא צודק, בשום אופן, תחת שום תירוץ, להשתמש באלימות, באיומים, בטרור, כדי לגרום לאנשים אחרים לאהוב את מה שאתה אוהב, ולהפסיק לאהוב את מה שאתה לא אוהב. 
זהו. 
אם אתם מגיעים מסעיף 1 ברשימת הדברים השנואים עליכם לסעיף 2, שבו אתם מנסים לגרום לאנשים אחרים להפסיק לאהוב מה ששנוא עליכם, הבעיה היא אצלכם. אותם אנשים לא צריכים להתחיל להתנהג אחרת, או להציג את האהבה שלכם בצורה אחרת. 

אתם מוזמנים להמשיך, כמו לואי CK, לחשוב שמעולם לא תרצו לתת לגבר אחר מין אוראלי. זה גם סבבה אם המחשבה על גבר אחד שמעניק לגבר אחר עונג מפריעה לכם, מציקה לכם, אפילו מגעילה אתכם. אתם חופשיים לתחושותיכם והעדפותיכם. אני אף פעם לא ארצה שמישהו יאיים עליכם ויציק לכם כדי שתשנו את ההעדפות הללו, כל עוד אנחנו כולנו מסכימים שהמרחב הציבורי, הפוליטי, המקצועי, האקדמי שבו כולנו צריכים להיות חופשיים להשתתף ולבטא את עצמנו, יהיה חופשי מההטרדות, ההשפלות, האלימות, האיומים, הבריונות והטרור שחלקנו צריכים לסבול כל יום. 

חוץ מזה, באימא שלכם, פשוט תפסיקו לאכול חצילים. זה סופר מגעיל. 


1 - תגובתי הבלתי נשלטת כאשר אני נדרש להוסיף יותר מדי אותיות ל"להטב" כדי לוודא שאף אחד לא מרגיש בחוץ...
2 - וביפוביה. וקו'ירפוביה. וכל סוג שנאה, דחייה ופחד אלים אחר שאפשר לדמיין, לקטלג, ולהצמיד לו שם סטרילי. יש להם אולי שמות שונים, והם מתבטאים אחרת, אבל הם כולם מבטאים את אותו הדבר. אז לצורך הפוסט הפטריארכיה תשתלט, ונכנה את זה הומופוביה. יש גבול לכמות ראשי התיבות שאפשר להכניס בכל מקום, לא?
3 - תגובה רגועה שקולה והגיונית להומופוביה אפשר לראות בראיון של אנה טליסמן לערוץ 9, בו היא נאלצת לענות לכמה טענות הומופוביות ופוגעניות ביותר, ועושה זאת בצורה מרשימה. היא גם נותנת את ההגדרה הכי טובה למילה "גאווה" בביטוי "מצעד הגאווה" שראיתי.
4 - או שלא. לג'ון וארלי יש כמה דברים מעניינים להגיד בנושא. 
5 - למעשה, פעם אפילו הייתי ידוע בחצילים המטוגנים שלי, הדבר הראשון שלמדתי לבשל שהיה יותר מורכב מחביתה או שניצל. הכנתי אותם לחבר שלי לשעבר לפני שנפרדתי ממנו, אם כי אני מבטיח לכם שזה לא היה בגלל אהבתו לחצילים. 

יום שישי, 4 במאי 2012

אנתרופופיליה

בעוד שאני מצביע מרצ משנת 1999, נהייה קשה יותר ויותר לשים את הפתק בקלפי במהלך שנות ה-2000: כהונתו המביכה של ברק וההתבטלות בפני חזון "השלום" של ביילין היו המכות הקשות העיקריות, אבל גם ההיאלמות דום באופוזיציה הפריעה לי. השנה קל לי מאוד לשים את הפתק הזה בבחירות המוקדמות, בגלל שלפני כמה חודשים נרשמתי לעדכוני הדוא"ל השבועיים של ח"כ ניצן הורוביץ. נכון שהוא קצת יותר מדי מלוקק, קצת יותר מדי פופוליסטי, ואולי זה בלתי נמנע במערכת פוליטית של אזרחים כל כך קצרי זיכרון; אלא שבכל פעם, עם אחוז נכבד ממה שכתב הסכמתי לגמרי. אם ח"כ הורוביץ מייצג ציבור מסוים, אין ספק שאני בציבור הזה. 

זו הקדמה, אולי גילוי נאות, לפני שאני מביא ממכתבו האחרון שבו הוא כותב על החוויה האישית שלו מהרצח ב"ברנוער". מאז הרצח לפני שנתיים, היו כל מיני דברים שרציתי להגיד, וחלקם אמרתי בשיחות אישיות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה בצורה פומבית בגלל התחושה שלי שלא "מותר" או "נאות" לכתוב על אירוע כזה בלי שהיית נוכח בו, או נפגעת ממנו. לניצן, שראה את הדם, שהכיר את ההרוגים, שפעל במסגרות הללו, מותר[1].

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך." 

אני לא מדבר על אהבה אישית, ספציפית, אירוטית, אלא אהבה כללית, התחושה, היכולת לקבל את הקבוצה כולה מראש, גם אם פרטים מתוכה דוחים אותך. כן, האדם הספציפי הזה פגע בי, השניא עצמו עליי; אבל האדם כקבוצה, כלל בני האדם, צעירים, מבוגרים, רחוקים, קרובים, רעים, טובים,  - אלו אהובים עליי. אני אוהב אדם; אין בעיניי דבר אחד יותר חשוב בעולם מאשר בני אדם: אלו שחיים, אלו שהיו והפכו לסיפורים וכך לחלק מאיתנו, אלו שעדיין אינם ואנו דואגים להם כאשר אנו מדברים על הסביבה או על הכלכלה או על אוצרות התרבות, המסורת, השפה שלנו. 

נהייה יותר ויותר ברור שאצל ציבור מאוד גדול בישראל, אין אהבה לאדם. יש אהבה לאלוהים (או לדת, או לכוח, או למסורת); יש אהבת הארץ (הרגבים, הנוף, המרחב); יש הרבה אהבה ליהודים. הם יכולים לאהוב את האדם הספציפי, אם זה אוהב את האלוהים או את הארץ כמוהם, אם זה טוב להתיישבות או ליהודים לדעתם, אם זה שייך לדת או לעם כפי שהם מבינים אותם - כי אהבתם היא בראש ובראשונה לאלו, ורק אחר כך לאנשים שנמצאים תחתם. 

השמאל חטא, המון, וחלקו (מיעוטו, רועש והרסני, אך במיעוט) חוטא עדיין. במרוצו לממש את אהבת האדם שלו, הוא שוכח להכילה עבור כל בני האדם, לא רק המדוכאים והכבושים, אלא גם הכובשים - הוא תוקף את עוולות הכיבוש ומתעלם מכך שילדים בני 18, בגדול, אינם בוגרים מספיק כדי לעמוד בפני מכבש לחצים נורא כל כך, והמבוגרים האחראים השולחים אותם להיות המגף הדורס רחוקים תמיד מההפגנות וסיפורי "שוברים שתיקה" והגז המדמיע, אך אשמים הרבה יותר מהם. הוא מגן על שרון ועל ההתנתקות, ושוכח את הכאב בעקירה מהבית, עקירה שכולם, מימין ושמאל, הבינו במהרה שלא מהווה צעד ראשון בתהליך שסופו פתרון ארוך טווח, אלא קורבן שימנע מפתרון כזה להתקיים. הם היו האייל שנתקע בסבך, שמציל גם היום את המתנחלים ביהודה ושומרון מפינוי. 

אהבת האדם הטשטשה, הביקורת על האחראים לכאב, של שני הצדדים, נראתה כשנאה לצד אחד והתעלמות מכאבו וטענותיו הלגיטימיות, והכתם שהטילו בשמאל היה שדאגתו לרווחת הפלשתינים באה על חשבון דאגתו (הרבה יותר, ארוכת השנים הרבה יותר) לאזרחי ישראל (ולצערי, ושוב לזמן ארוך מדי, כמעט רק לאזרחיה היהודיים). אי אפשר לשקם את מקומו של השמאל בשיח בישראל, או להחזירו לכוון את מעשיה ואופייה של המדינה, בלי להתייחס לכתם הזה, ובלי לשכנע את מירב הציבור שאהבת האדם צריכה לקדום לכל האהבות האחרות, שמדינה, צבא, כלכלה, חוק ומשפט - אלו רק כלים, שבני אדם המציאו ועיצבו, שמשרתים אותנו, ולעולם אסור לנו להסכים לאלו שישימו אותם מעלינו. 


1 - הידעתם? ביהדות, משתמשים בדם לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש ולטהר. גם אצלנו, מי ששפכו את דמו זכאי לדבר היכן שלאחרים איננו מרשים.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

Tom Selleck is Gay

סיימתי לראות ״אין ואאוט״. חשבתי לפתוח בציטוט מהסרט, אבל האמת היא שכל פסקה שנייה על הנושא שווה ציטוט - וכמובן, כל פסקה ביניהן היא קיטש צפוי מראש.

כאן אני מתאר את העלילה בקצרה - הווארד בראקט (קווין קליין) הוא מורה לספרות אנגלית בעיירה הקטנטנה גרינליף אינדיאנה מתמודד עם זה שתלמיד שלו לשעבר מוציא אותו מהארון. הוא חי כסטרייט, מאורס שלוש שנים, ואחרי שמנשק אותו טום סלק, מבין שהוא גיי (אם כי, בכנות, איזה גבר לא היה מגיב ככה אם טום סלק היה מנשק אותו?).

הווארד יוצא מהארון בטקס (עונה "I'm gay" במקום לענות "I do"), מפטרים אותו כי הוא הומו, אבל הוא מגיע לטקס הסיום בכל מקרה, שם תלמידיו ואנשי העירייה מכריזים בגאווה שאם מנהל בית הספר מודאג מכך שהווארד יהפוך תלמידים להומואים, ובכן, זה מאוחר מדי. הם כבר כולם ״גיי״. זה סוף מאוד אפקטיבי, ולא במפתיע. הרי הבעיה האמיתית היא אכן הקהילה - ההשפעה הקהילתית של מיעוט הומוסקסואלי.

באמצע הסרט הווארד שואל למה לכולם נורא אכפת; הוא לא השתנה, הוא אותו אדם - אבל מילה אחת קטנה וכל השאר משתנים. אני לא מסכים עם הווארד. אם נתעלם לחלוטין מהשאלה הערכית, האם היה מותר לו לשקר לארוסה שלו ולהישאר בארון כדי לשמור על העבודה שלו (כמובן שלא) עדיין נשארת האמירה של הווארד: הוא אותו אדם, זה כל השאר שמשתנים. הוא עומד מול מנהל בי״ס (בוב ניוהארט הקאמפי בצורה נפלאה, שהבין שרק מישהו מודחק ואומלל יכול לייצג הומופוביה בצורה אמפתית) שטוען שברגע שהווארד יוצא מהארון, משהו בו משתנה וזכותו לפטר אותו.

הוא כמובן צודק; וסוף הסרט מוכיח זאת. האם אנשי העירייה והתלמידים היו עומדים שכם אל שכם בתמיכה במורה אנונימי רק כי הוא הומו? כנראה שלא. הם גרים בעיר קטנה, עם ערכים קטנים, בעולם קטן מאוכלס בדאגות קטנות. נישואים חד מיניים? גאים בצבא? אלו שאלות לאנשים אחרים. אבל אם מדברים על החוויה האישית שלהם - אז הווארד הוא אחד משלהם. והם יתמכו בו כשצריך.

היציאה שלך מהארון משנה; היא משנה לאנשים סביבך חתיכה מהמציאות. אם הם משפחה וחברים, עמיתים לעבודה, פרטנרים רומנטיים, היא עלולה לשנות חתיכה גדולה מהמציאות. זה לא חשוב עבור הווארד, עבורו זו מילה קטנה וחייו ייראו פחות או יותר אותו הדבר. אבל מה לגביי הנערים והנערות בבית הספר, שעבורם זו שאלה קריטית, לפעמים שאלה של חיים ומוות? ובכן, זה משנה את המציאות גם עבורם. לכן המנהל צודק - ללמוד עם מורה הומו משפיע על הילדים. לכן זה חשוב שהם יצאו מהארון.

ובכל זאת אסיים בציטוט:
Peter Malloy: One day I just clicked. I said: "Mom, Dad, Sparky, I'm gay."

Howard Brackett: So what happened?

Peter Malloy: My mom cried, for exactly 10 seconds, my boss said: "Who cares?", and my dad said: "But you're so tall...!".

-- IMDb Quotes: In & Out (1997)