אני מוכן, בפורום פחות-או-יותר פומבי זה, לצאת סוף סוף מהארון ולהודות, בפה מלא: אני שונא חצילים. אני מֶלוֹנְגֶנַפוֹב.
לא נעים להודות, ואולי זה אפילו פוגע בכמה מכם, ועל כך, אני מתנצל. אבל זו האמת. אני נדחה מהצבע הסגול הבוהק, הפוגעני, הצורה שבה הם מאבדים קשיחות או צורה כשמכינים אותם, הדרך שבה בשרם וזרעיהם נוזלים בתוך הסלטים שעושים מהם... המחשבה עליהם עושה לי בחילה, אני משתדל לתפוס מהם מרחק, לא מכניס אותם אליי הביתה.
עדיין, איכשהו, עד כמה ששנאתי חצילים, אני לא זוכר שאי פעם הרגשתי משהו שלילי כלפי אנשים אחרים שכן אוהבים חצילים. למעשה, עצם הרעיון, לשנוא או להידחות ממישהו בגלל שהוא אוהב משהו שאני שונא, נראה לי טיפשי. לכן, עם פיתוח תחילתה של תודעה פוליטית, עם ניצני ההתבגרות המינית וההבנה שכן, יש זוגות אחרים בעולם שאינם אבא ואימא, נחשפתי גם לתופעה שכולנו בקהילה הלהט"בקססאמ"קית[1] מכירים - הומופוביה[2].
אם לוקחים את היסוד הרגשי הכי בסיסי של הומופוביה ופורשים אותו לעיניי כל, הוא הולך ככה:
- אני לא הומו ולא רוצה להיות הומו
- אני לא רוצה שאחרים יהיו הומואים.
אם נתרגם את זה לשנאת חצילים, אז הרגש הזה, שנאת חצילים לא רק קיצונית ואלימה אלא גם מתפשטת, יהיה
- אני לא אוהב חצילים ולא רוצה לאכול חצילים
- אני לא רוצה שאחרים יאכלו חצילים
כאן, בדיוק בסעיף 2, זו הנקודה שבה אני שובר שורות מהתגובה הרגילה להומופוביה שנראית, לעיניי, כנסיון להתמודד בהגיון וברוגע עם טירוף[3]. שהרי סעיף 2 הוא טירוף מוחלט. כן, ברורה לי הטענה שכל זהות מינית שאינה הטרוסקסואליות מאיימת על הסטטוס-קוו, על הנורמה, על הסדר הישן והטוב שכולנו מכירים ולכולנו נוח איתו. לכן, גם ברור לי הרצון שהאיום לא יהיה - גם אני, שנגעל מחצילים, מעדיף שלא יהיו מונחים על שולחן ארוחת הערב. הם מטרידים את מנוחתי. אבל מרגע שהם שם, הם שם. אין לי כוונה להטריד את אלו שאוכלים אותם, להשמיע קולות מגונים בעודם גורפים עוד פרוסה מכוסה טחינה של המאסה הרוטטת הלא ברורה הזו לתוך פיהם ולועסים בהנאה. אני לא זורק אותם, לא את הסלטים ולא את אוכליהם, מהשולחן, מהחדר, או מהבית. איכשהו, בעודי יושב ליד שולחן האוכל שבו אחות אחת נגעלת מכבד והשנייה לא סובלת קוקה-קולה, בעודי אוכל בהנאה מזה ושותה בהנאה כפולה מזה, חדרה למוחי ההבנה, שלי נראית באמת מובנית מאליה, שלאנשים יש טעם שונה.
לפני שנראה שאני מזלזל בהומופוביה או בהשפעות שלה על בני אדם כמוני וכמו חלקכם, בוודאי שאין זה כך. בין אם היא מתבטאת באלימות ובריונות, נסיונות תקיפה, טרור, ורצח, באפליה, בהערות מעליבות וחרם חברתי, או בעשרות דרכים אחרות, אנחנו נפגשים בה כל יום, בכל מקום, לפעמים מהאנשים הקרובים לנו ביותר. בביטויים החיצוניים של הומופוביה יש להילחם, בפה מלא, בכל הכוח. נראה לי מובן לחלוטין הרצון להעלים הומופוביה מסביבתנו, מסביבת כולנו. מה שלא נראה לי הגיוני זה הנסיון, בעודנו נלחמים בה, להגיד משהו שאני לא חושב שהוא נכון.
להיות לא הטרוסקסואל לא הולך להפוך להיות "נורמלי" עבור הרוב המוחלט של האנשים, כי הרוב המוחלט של האנשים כנראה[4] ימשיך להיות הטרוסקסואל גם בעתיד. אני לא יודע אם הרתיעה האישית בתגובה לתצוגות פומביות של זהות, נטייה או התנהגות מינית שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות תיעלם. אני משוכנע לחלוטין ששנאתי לחצילים תשאר לנצח. כל ניסיון לשכנע אותי לטעום, לנסות, להמיר אותי לאחד מאותם אוהבי חצילים שבבירור יש משהו פגום וחסר בילדות שלהם, מעליב אותי ופוגע באוטונומיה שלי. אבל מעולם לא פגעתי בכבודו או בחירותו של אדם אחר, לאהוב חצילים בנוכחותי, לדבר על אהבתו לחצילים, או לממש אותה, ישר מול הפרצוף שלי[5].
נסיון להציג את הנטיות שלנו, את הזהות שלנו, כמשהו "נורמלי", "חביב", "לא מטריד", חוטא לאמת ומפספס את הנקודה. הנקודה היא זו:
זה לא ראוי ולא צודק, בשום אופן, תחת שום תירוץ, להשתמש באלימות, באיומים, בטרור, כדי לגרום לאנשים אחרים לאהוב את מה שאתה אוהב, ולהפסיק לאהוב את מה שאתה לא אוהב.
זהו.
אם אתם מגיעים מסעיף 1 ברשימת הדברים השנואים עליכם לסעיף 2, שבו אתם מנסים לגרום לאנשים אחרים להפסיק לאהוב מה ששנוא עליכם, הבעיה היא אצלכם. אותם אנשים לא צריכים להתחיל להתנהג אחרת, או להציג את האהבה שלכם בצורה אחרת.
אתם מוזמנים להמשיך, כמו לואי CK, לחשוב שמעולם לא תרצו לתת לגבר אחר מין אוראלי. זה גם סבבה אם המחשבה על גבר אחד שמעניק לגבר אחר עונג מפריעה לכם, מציקה לכם, אפילו מגעילה אתכם. אתם חופשיים לתחושותיכם והעדפותיכם. אני אף פעם לא ארצה שמישהו יאיים עליכם ויציק לכם כדי שתשנו את ההעדפות הללו, כל עוד אנחנו כולנו מסכימים שהמרחב הציבורי, הפוליטי, המקצועי, האקדמי שבו כולנו צריכים להיות חופשיים להשתתף ולבטא את עצמנו, יהיה חופשי מההטרדות, ההשפלות, האלימות, האיומים, הבריונות והטרור שחלקנו צריכים לסבול כל יום.
חוץ מזה, באימא שלכם, פשוט תפסיקו לאכול חצילים. זה סופר מגעיל.
1 - תגובתי הבלתי נשלטת כאשר אני נדרש להוסיף יותר מדי אותיות ל"להטב" כדי לוודא שאף אחד לא מרגיש בחוץ...
2 - וביפוביה. וקו'ירפוביה. וכל סוג שנאה, דחייה ופחד אלים אחר שאפשר לדמיין, לקטלג, ולהצמיד לו שם סטרילי. יש להם אולי שמות שונים, והם מתבטאים אחרת, אבל הם כולם מבטאים את אותו הדבר. אז לצורך הפוסט הפטריארכיה תשתלט, ונכנה את זה הומופוביה. יש גבול לכמות ראשי התיבות שאפשר להכניס בכל מקום, לא?
3 - תגובה רגועה שקולה והגיונית להומופוביה אפשר לראות בראיון של אנה טליסמן לערוץ 9, בו היא נאלצת לענות לכמה טענות הומופוביות ופוגעניות ביותר, ועושה זאת בצורה מרשימה. היא גם נותנת את ההגדרה הכי טובה למילה "גאווה" בביטוי "מצעד הגאווה" שראיתי.
4 - או שלא. לג'ון וארלי יש כמה דברים מעניינים להגיד בנושא.
5 - למעשה, פעם אפילו הייתי ידוע בחצילים המטוגנים שלי, הדבר הראשון שלמדתי לבשל שהיה יותר מורכב מחביתה או שניצל. הכנתי אותם לחבר שלי לשעבר לפני שנפרדתי ממנו, אם כי אני מבטיח לכם שזה לא היה בגלל אהבתו לחצילים.
