(הערה מקדימה: זה אינו טקסט שפונה לקורבנות אונס. לקורבנות אונס אין לי מילים. זה טקסט למיליוני הנשים שלא נאנסו, שלא חוו טראומה, שהדיבור על הנושא לא גורם להן לטריגר. עוד על זה בתגובה.)
נגיד שיש לי חברה טובה. היא גרה בשכונה ליד הים, וחגגנו את ל"ג בעומר עד מאוחר בלילה, והיה לילה חם ומכיוון שבכל מקרה היא הייתה מכוסה במלח ממי ים וחול מהחוף היא החליטה לא ללבוש חזרה את הטי-שירט והג'ינס והלכה במיקרו-ביקיני שלה חזרה הביתה – מה אתם רוצים, זה כולה חמש דקות, ויש ירח וכוכבים ואורות רחוב ולמה אתם כל כך לחוצים?
בכל מקרה.
היא הולכת בשכונה בצורה שהדודות היו מכנות "ערומה", אבל אנחנו מתייחסים לזה כאילו היא לבושה בגלל שיש שתי חתיכות פוליאסטר על הפטמות ועוד אחת בין הרגליים. ההבדל בין ערומה ללבושה כאן הוא דמיוני לגמרי, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שהיא נאנסת. מישהו אונס אותה. כמו יותר משלושת אלפי נשים אחרות השנה, רק שבמקרה שלה זה מישהו שהיא לא מכירה, באמצע הלילה, בשכונה, והיא ערומה (זה מקרה קיצון; רוב מקרי האונס הם מצד מישהו שאת מכירה, במקום שאת מכירה, ואת לא בביקיני).
מה המחשבה שעוברת לנו בראש למחרת, כשהסיפור מתחיל להילחש בטון נדהם מפה לאוזן בקרב המכרים?
"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה."
המשפט הזה לוחץ על כפתור נורא אדום וגדול; הוא מעורר התנגדות וגורם לנשים לצעוד ברחוב ולכנות עצמן שרמוטות ויש לו ביטוי משל עצמו: victim blaming. כמו קופסה סינית הפוכה, אם נפתח את המשפט הזה נמצא בתוכו משפט עוד יותר גדול, פסקה אפילו; או סיפור.
הסיפור הולך ככה: בתוך כל גבר ישנה חיה מינית, מפלצת רעבתנית, שרק בקושי נשלטת. אם תשתחרר, יהפוך מיד הגבר לטורף מיני וינסה לקיים יחסי מין עם כל אישה שסביבו – בין אם מרצון או לא. לכל גבר קשה מאוד לשלוט בחיה הזו, הכללים החברתיים עוזרים לו, וגם המצפון כמובן. אבל, בחלק השני של הסיפור, לכל אישה יש כוח מיני רב עוצמה, אנרגיית משיכה שיש להצניע ולהסתיר כל הזמן. אם נרשה לאנרגיה הזו לבוא לידי ביטוי, השליטה בחיה המינית תהפוך לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית, המצפון יישכח, הכללים החברתיים ילכו לעזאזל, והגבר יאנוס בעל כורחו. בעל כורחו הוא יאנוס, ואיש לא יוכל להאשים אותו; משום שהאשמה תהיה לגמרי על האישה, שלא הסתירה את האנרגיה המינית שלה, והביאה את האונס על עצמה.
זה הסיפור. זה סיפור די נפוץ, ומקבל המון חיזוקים, מגדולים כקטנים, מנשים וגברים[1]. אבל זה רק סיפור; בעבר הלא רחוק היו סיפורים אחרים. באירופה במאה ה-19, לדוגמה, הסיפור היה הפוך: לגבר היה אינטלקט קר והגיוני, והנשים, שלא נהנו מהיתרונות של אינטלקט כזה, נשלטו על-ידי הדחפים שלהן, כולל דחף מיני בלתי נשלט שיכל לגרום ל"היסטריה" והיה צריך לפרוק אותו באופן קבוע פן יסכן את הגברים שמסביבן[2].
בתוך המשפט "אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה" מסתתרת, בהתאם לסיפור הזה, האמירה הזו: "אותה אישה שחררה את האנרגיה המינית שלה, בחוסר אחריות וחוסר התחשבות; גבר שראה אותה ברחוב הושפע ממנה, ורחוק מעיני הציבור שהיה עוזר לו לרסן את החיה, אנס אותה בעל כורחו. אם לא הייתה מוציאה את האנרגיה המינית שלה כך ברחוב, בלי מחשבה, לא הייתה נאנסת; ואין אלא להאשים אותה על כך." זה אכן victim blaming ובצדק, הפסקה הזו צריכה להכעיס אותנו. היא מלאת שטויות, גסות קרת לב, ושאננות שאינה מחוברת למציאות. בצדק הצועדות במצעד השרמוטות אומרות: כל אישה, לא משנה לבושה, יכולה להיות קורבן לאונס.
"יכולה" ו"נאנסה" אינן אותה מילה. יש תהום עמוקה ביניהן; תהום שאליה נופלת כל מי שנאנסת.
יש עוד דרך להבין "אולי היא לא הייתה צריכה להיות ערומה בשלוש בלילה בשכונה" – והדרך הזו היא "פרצה קוראת לגנב".
כי אנחנו נועלים את הדלת לדירה ואת הדלת לאוטו, למרות שגנבים יכולים ופורצים את הדלת. אנחנו לוקחים את המחשב הנייד איתנו ולא משאירים אותו בספריה. אם אנחנו מחנים את האוטו בלילה במקום רחוק מעין אדם, וכאשר אנחנו חוזרים אין לו גלגלים או אין לו רדיו או פשוט אין אוטו – זה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס ולא עוזר לנו לשמוע "אולי לא היית צריך להחנות שם את האוטו בשלוש בלילה", אבל באמת אם לא היית מחנה שם את האוטו זה כנראה היה מוריד את ההסתברות לכך שהיו גונבים אותו. אנחנו נועלים את הדלת כי זה מוריד את ההסתברות שיגנבו מאיתנו, אבל גם אם הדלת הייתה פתוחה וגנבו מאיתנו, הגנב עדיין הוא הפושע, הוא שפעל באופן לא מוסרי, הוא שעבר על החוק. אנחנו נותנים את האזהרה שפרצה קוראת לגנב כדי להוריד את ההסתברות שיגנבו מאחרים, אבל יש הבדל קריטי בין המקרים. אין סיפור מקביל על פריצות וגניבות; אין אנשים שיש בתוכם כוח שגורם לאחרים לגנוב מהם, אז "אולי לא היית צריכה להנחות שם את האוטו" לא יכול להשמע כמו "את אשמה". במקרים של אונס, יש סיפור כזה; לכן האזהרה לא נשמעת.
"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה ברחוב" הופכת לסיפור, סיפור ששם את כל האחריות והאשמה עליה, ומנקה את האנס מאשמה, וזה לא נכון. אבל את האזהרה עדיין צריך לתת. חייבים לתת. בגלל שמונה נשים ביום שנאנסות. שמונה נשמות שנרצחות, והרצח לא מפסיק עד סוף החיים. שמונה פיגועי טרור ממוקדים שלא נשמעים ולא נראים ולא מדווחים בחדשות[3]. את האזהרה, אם כך, צריך לתת אחרת; בצורה שתשמע כמו "פרצה קוראת לגנב" ולא כמו "נאנסת באשמתך המלאה". יהיו מקרי אונס, גם אם כולנו נזהר; אבל אם כולנו נזהר, יהיו פחות. זו המטרה. המטרה איננה להאשים את הקורבן; אלא למנוע כמה שיותר מהקורבנות הבאות.
אירונית, דווקא את האונס בשכונה בשלוש בלילה אי אפשר למנוע, אי אפשר להזהר ממנו. גבר זר שאונס אותך בלילה בשכונה, באמת אונס כי החליט לאנוס. זה לא קשור להתנהגות שלך או ללבוש שלך. אבל זה מיעוט מקרי האונס. רוב מוחלט ממקרי האונס מגיע מאנשים שמכירים את הנאנסת, וחלק גדול מהם במסגרות שבעייתי מאוד לאחר מעשה להוכיח שנעשה בהם אונס: אונס בין בעל לאשתו, בין גבר לבת זוגו, אונס בדייט. נשמע לפעמים שהמערכת אדישה למקרי האונס הללו, ו-80% מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור (איזה ביטוי נורא). אבל ברוב המקרים, התיקים נסגרים כי לבית המשפט אין שום יכולת להכריע בשאלה אם היה אונס או לא: איבר או חפץ חדרו לגופה של האישה, אבל האם הייתה הסכמה מלאה? בלתי אפשרי להפריך או להוכיח.
אנחנו יודעים את זה, אלו מאיתנו שמתישהו היינו בסיטואציה רומנטית, מינית, מרגשת: המבטים, החיוכים, הנגיעות המהססות; כמה מאיתנו באמת שאלנו "אפשר?" או "מותר?" או כל אחת מהשאלות המפורשות המופיעות בעלונים העכשוויים? אנחנו יודעים שכפי שהסכמה היא כמעט תמיד לא מילולית, גם הסירוב הוא כמעט תמיד לא מילולי. הוא חוסר ההשתתפות, הוא הסטת המבט לא מהתרגשות אלא מחוסר נעימות. הוא התנועה אחורה, או כיפוף הגב, או הצמדת הידיים והרגליים לגוף; אנחנו יודעים שההסכמה והסירוב כמעט תמיד אינם מילוליים, ולכן, תמיד ניתנים לפרשנות, תמיד קורבן אפשרי לחוסר הבנה. אנחנו לא יכולים לשאול "למה לא אמרת לא?" כי אנחנו יודעים שהסירוב מופיע באלף דרכים שונות ורק אחת מהן היא לומר "לא", ויחד עם זאת, אנחנו לא מאשימים באונס כל גבר ששכב עם אישה בלי שאמרה "כן", כי גם ההסכמה מופיעה באלף דרכים שונות, ורק אחת מהן היא לומר "כן".
אי אפשר למנוע את כל מקרי האונס, אבל אפשר לצמצם הרבה מהמקרים, דרך סגירת "הפרצות הקוראות לגנב". הפרצות הללו הן במקרים שבהם הגבר לא קיבל החלטה לאנוס, אלא החליט להמשיך למרות הספק, למרות התחושה שאולי "לא נעים", במקרה שלא נאמר הסירוב, אבל משהו הורגש. סגירת הפרצה היא לשים את האחריות הן על הגבר והן על האישה להביע הסכמה וסירוב בצורה ברורה יותר. אחריות למודעות גבוהה יותר אצל שני הצדדים למצבו הנפשי של השני. לא רק "האם היא הביעה הסכמה?" אלא גם "האם הוא חושב שהבעתי הסכמה?" ומול זה, אם לא ברור אם יש הסכמה או לא, להציף את זה ולברר, ואם ברור שהוא חושב שיש הסכמה ואין, להציף גם את זה.
זו פרצה שאפשר לסגור כי המילה אונס לא עולה בראשו של הגבר שממשיך למרות שאולי לצד השני לא נעים. זו פרצה שאפשר לסגור כי היא תסיט את המקרה מהמסלול שהיה מוביל לאונס, ולעוד קורבן, לעוד טראומה, לעוד נשמה ששום תהליך ושום תיק ושום משפט ושום גזר דין לא ינקה או יחזיר לקדמותה.
הסיפור שכל גבר מטבעו אנס וכל אישה מטבעה מוציאה ממנו את האנס הזה, על כן מאשימים אותה וצריך להגביל את תנועותיה ולהסתיר את שיערה וגופה כדי שלא יאנסו אותה, הוא סיפור של הפרדה וצמצום. הוא מוריד את הגבר למדרגת חיה ומחליף את האישה בפצצה מתקתקת. זה סיפור משתיק ומשתק. כדי להיאבק בסיפור הזה ולפרק אותו, צריך ללכת לסיפור אחר, של דיבור וחיבור. סיפור שבו סגירת הפרצה מונעת הרבה מקרי אונס כי הוא מכיל את האמירה שהרבה גברים שאנסו לא החליטו לאנוס, אלא היה להם נוח לא לחשוב על המילה "אונס". ואם נשים את המילה מולנו, נבהיר את הצומת בין הסכמה לחוסר הסכמה, נקבל את ההחלטה הנכונה.
----
1 - אירונית, דווקא הצועדות במצעד השרמוטות מחזיקות שלטים שמחזקות את הסיפור הזה: שכל גבר הוא אנס, חיה רעבתנית שבקושי מחזיקה את עצמה, וכל שיש לנשים לעשות הוא להתמודד עם האימה שחצי מעולמן מורכב מחיות טורפות; ממש מצעד הכבשים החיות עם זאבים.
2 - הסיפור הפוך, אבל עדיין הבעיה היא בנשים; זה נשאר קבוע בכל הסיפורים הללו.
3 - אלא אם במקרה רוצים להסית נגד מישהו כהה עור.
