‏הצגת רשומות עם תוויות אונס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אונס. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

תפסיקו להיות מנומסים לגבי שנאת נשים בדת

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)


חלק חשוב מהמאבק הפמיניסטי הוא לא רק לעבוד על הערכים שלנו וההתנגדות שלנו, אלא גם להפסיק להיות סובלנים כלפי ערכים שוביניסטים, מיזוגניים, טורפניים רק כי הם מגיעים מרקע דתי.

רוי מור הוא המועמד הרפוליקני לבחירות המיוחדות לסנטור ממדינת אלבמה בארה"ב; הוא הומופוב גאה ונוצרי קיצוני שהורחק מבית המשפט מספר פעמים לאחר שסירב לקיים הוראות מפורשות לכבד את החוק ואת החלטות בית המשפט העליון הפדרלי - בגלל שאלו סתרו את הערכים הדתיים שלו. 

לאחרונה הואשם שכאשר היה גבר בן 32, ניסה לשכב עם נערה בת 14, ונראה שההתנהגות הזו היא חלק מתבנית אצלו של מערכות יחסים מיניות עם נערות צעירות. בניגוד למקרים אחרים, בהם התנהגות תוקפנית כלפי בני 14 גורמת קריירות, הימין הנוצרי הדתי בארה"ב מתייצב לצידו של מור, בדיוק כמו שבאוקטובר שנה שעברה התייצב לצידו של טראמפ כאשר זה הוקלט מתרברב בתוקפנות המינית שלו. הסבר אחד נפוץ לתופעה היא שימנים אמריקאים שונאים את השמאל כל כך שהם יעדיפו להצביע בעד כל כך אחד, לא משנה מי, העיקר שלא יהיה מהצד השני; ושהשמרנים האמריקאים נאמנים למפלגה דבר ראשון, ויצביעו למועמד של המפלגה, לא משנה מה הוא יעשה (קצת כמו מצביעי ליכוד, שיצביעו ליכוד לא משנה כמה ביבי מושחת). 

אבל נקודת מבט אחרת על התופעה היא לא "מור עשה משהו לא בסדר, ואני תומך בו בכל מקרה" אלא "מור לא עשה משהו לא בסדר". נקודת מבט שרואה בתופעה של גברים מבוגרים שיוזמים מערכות יחסים מיניות, או אפילו נישואים, עם ילדות צעירות תופעה מקובלת, ואפילו מבורכת. התיאור של התופעה הוא מתוך כנסיות נוצריות שמרניות באמריקה, אבל היא ממש לא ייחודית לנצרות; בכתבה משנה שעברה נטען שכל שנה נערכים 2,000 חתונות קטינים בישראל, ובערב הסעודית אין גיל מינימלי לנישואים ונערכים שם נישואים חוקיים לגמרי בין גברים מבוגרים וילדות בנות 8 או 10.

התופעה הזו מקבלת גיבוי מאנשי דת שמרניים, ולא במקרה, כי הבסיס שלה אינו פדופיליה, כי אם שנאת נשים. כפי שאפשר לראות מתיאור התופעה בכנסיות נוצריות, הרצון לשאת נערה בת 14 קשור קשר הדוק להתנגדות לערכים מודרניים, ולשליטה של הגבר המבוגר יותר בהתפתחות המחשבתית של הנערה הזו. במילים אחרות, יש גברים שמעדיפים להתחתן עם נערות, כי הם לא רוצים להיות בקשר עם נשים בוגרות, עצמאיות, שיכולות לאתגר אותם או אפילו, רחמנא ליצלן, להגיד להם לא.

זה לא מקרי שימנים דתיים יוצאים נגד קמפיינים כמו #metoo ומאשימים פמיניזם ופמיניסטיות ב"הרס המשפחה", בגלל שאחד הבסיסים של שמרנות דתית היא ההיררכיה בין האדם ובין המוסד הדתי (רב, כומר, חצר, כנסיה, אותה מהפיכה) שהיא משקפת, מחזקת ומתחזקת, מן ההיררכיה שבין הגבר והאישה במשפחה; בין הבעלים, ובין הקניין שלו.

צריך להפסיק להיות מנומסים לגבי זה. יש קו ישר בין עקרון שמבקש מנשים לשתוק בחופה כי הן קניין, שקובע שנשים לא יכולות לשרת בכנסת או להנהיג את הציבור, ובין תוקפנות מינית כלפי נערות צעירות. זה לא מגיע מסטייה מינית, בדיוק כמו שלנסות להגביר שירת נשים ודיבור של נשים ואת עצם הנוכחות שלהן במרחב הציבורי לא קשורה להתעוררות מינית (ובבקשה תפסיקו להגיד את זה, אתן רק משתפות פעולה עם הצד השני). זה לא קשור לסקס, זה קשור לכוח; זה קשור לשנאה כלפי נשים בוגרות, עצמאיות, שעומדות על דעתן, והרצון להרחיק נערות צעירות מכל דבר שיכול לתת להן כוח ועצמאות. 

סבלנות לערכים שמגבילים נשים רק בגלל שהם מגיעים מרקע דתי צריכה להיפסק; וזה תלוי רק בנו.

יום שני, 15 ביוני 2015

איך למנוע אונס

האם לא צריך ללמד נשים להימנע מאונס? תוצאות של מחקר אחד שנערך בקנדה מראות בצורה שקשה להתעלם ממנה שיש ערך רב בללמד המנעות.

451 נשים צעירות, בשנתן הראשונה בשלוש אוניברסיטאות בקנדה נבחרו באופן אקראי להשתתף בסמינר על מניעת אונס והתמודדות עם התקפות מיניות; שנה לאחר הסמינר, אותה קבוצה של נשים נבדקה מול 442 נשים אחרות בשנה הראשונה באוניברסיטה, שלא עברו את הסמינר אלא קיבלו עלון בנושא התקפות מיניות; התוצאות היו מובחנות וברורות: בקבוצה שלא עברה את הסמינר היה סיכון כפול (!) לאונס - כמעט 10% מול 5% בקבוצה שכן עברה את הסמינר. הסיכון לנסיון לאונס היה עוד יותר נמוך: 3.4% מול 9.3% בקבוצה שלא עברה את הסמינר, ז"א סיכוי נמוך פי שלושה!

התוצאות ברורות: אם אישה צעירה עוברת סמינר המדריך אותה כיצד להתמודד עם נסיונות אונס, כיצד לזהות סימני סכנה, וכיצד להציב גבולות בהתנהגות מינית, הסיכוי שינסו לאנוס אותה והסיכוי שהיא תיאנס נמוכים משמעותית.

כאשר אנחנו בוחנים את הטקסטים שמקדמות פמיניסטיות להתמודדות עם אונס, אנחנו נראה לעתים קרובות גרסה כזו או אחרת של אותו המשפט: "אל תלמדו אותנו לא להיאנס, תלמדו אותם לא לאנוס". "מה גורם לאונס? אנסים!" ובכן, קשה להתווכח עם תוצאות; הסטטיסטיקה בכתבה היא שבממוצע, על כל 22 נשים שיעברו את הסמינר הזה, אונס אחד ימנע. זו סטטיסטיקה מספיק חזקה כדי לעודד אותנו לשאוף לכך שכל אישה צעירה תעבור סמינר כזה בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה; משום שזה ימנע מאות מקרי אונס בשנה. יהיו עדיין מקרי אונס, אבל הרבה מקרי אונס אחרים ימנעו; ואונס הוא משהו מחריד ומזיק מספיק בשביל שזה ימשוך הרבה תשומת לב.

סקירת המחקר גם עוזרת לנו לשים לב לאילו מקרי אונס נמנעים; אנחנו מורגלים לחשוב על אונס בתור סיפור מאוד חד וברור: אישה נמצאת לבדה, גבר זר קופץ עליה מאחורי השיחים - אבל במציאות, הרוב הברור של מקרי האונס הם אונס מצד גבר מוכר: בעל, בן זוג, ידיד, או מכר בדייט. הסמינר גם חשף שבהרבה מקרים, ההתמודדות של נשים עם אונס מצד גבר מוכר היא של הלם ושיתוק; אחת הדרכים שבהן הסמינר עזר לנשים לצמצם מקרי אונס הוא בכך שסייע להחליף את ההלם הזה בתגובות אחרות: השתחררות מאחיזה, צעקה בקול רם. במילים אחרות - הפיכת שתיקה לדיבור, שיתוק לפעולה.

הסמינרים הללו לא ימנעו את כל מקרי האונס, כי חלק ממקרי האונס הם באמת גברים זרים שפשוט מחפשים את מי לתקוף; אבל הם יעזרו למנוע מקרי אונס מגברים מוכרים. פמיניסטיות לא מקדמות פתרונות כאלו ולמעשה נאבקות בהן בצורה פעילה כי קל מדי להפוך קידום סמינר כזה להאשמת הקורבן; קל מדי להגיד "לא צעקת ולא נאבקת, ולכן האונס קרה באשמתך". לצערי, כמו שכתבתי בעבר, המטרה היא לא להאשים את הקורבן אחורה, אלא למנוע נפגעות אונס קדימה; אבל כמו שאפשר לראות בתגובות שם ובמקומות אחרים, הרעיון הזה לא מתקדם. כל ניסיון להציע צעדים לשינוי שלא מתחילים ונגמרים במשפט "תלמדו גברים לא לאנוס" נתקל באטימות מוחלטת.

זה נובע משני גורמים. הגורם האחד, סירוב לקבל את העובדה שמקרי אונס מסוימים, ובמיוחד במקרים של אונס מצד גבר מוכר, קורים לא כי הגבר החליט לאנוס אלא כי הוא לא הבין שהוא אונס. תקשורת ברורה יותר יכולה להבהיר שאין רצון והסכמה מצד האישה, ושהוא צריך להפסיק. סמינרים כאלו, וקמפיינים אחרים לתקשורת ברורה יותר במהלך יחסי מין, שמטבע הדברים פונים גם ואף בעיקר לנשים, יכולים לסייע לנשים לתקשר גבולות בצורה ברורה יותר ולהכין אותם להתמודדות עם חוסר הבנה כזה, שעלול לקרות. תקשורת ברורה יותר תבטל את גורם חוסר ההבנה, ותמנע את האונס. בעוד שאפשר להדגיש מול נערים וגברים צעירים את הצורך בתשומת לב לשפת גוף וסימנים אחרים לא מילוליים ולאותות של רצון והסכמה אצל הפרטנרית שלהם, נסיונות כאלו ינחלו הצלחה חלקית בלבד כל עוד אנחנו לא משלימים אותם עם דחיפה להרגיל נערות ונשים צעירות לתקשר יותר; אם יש מעט מאוד תקשורת שאפשר לפרש והרבה מאוד מקום לפרשנות, יש מקרים רבים של חוסר הבנה. הרגלים מיניים ורומנטים נוכחיים, המדגישים שתיקה ופאסיביות אצל נשים ופיענוח, ניחוש, ונקיטת פעולה על סמך מעט מאוד סימנים אצל גברים, מובילים למקרי אונס שאפשר וצריך למנוע.

הגורם השני הוא העובדה שיש, בפירוש יש כאלו המשתמשים בטיעונים דומים לאלו כדי להאשים את הקורבן. עובדת קיומם של גברים המאשימים את הנפגעת מאונס בכך שהאונס קרה, לא צריכה להשתיק אותי מקידום אמצעים שלדעתי יצמצמו מקרי אונס, אלא מחייבת התייחסות לדבריהם והבחנה בינם וביני. לכן חשוב לי לציין שאני לא מדבר אחורה, לנפגעות אונס, אלא קדימה, למי שלא נפגעה. משום שדיון על מי אחראי על מה ומה היה אפשר לעשות כדי למנוע אונס שכבר קרה, סביר שלא יעזור למי שנפגעה מאונס. אני לא יודע מה כן יעזור, ואני לא מעמיד פנים שיש לי מושג ולא מנסה לנחש; אני בפירוש לא פונה למי שנפגעה מאונס, ולא מחפש לפשפש בקורותיה בניסיון להבין מה לבשה, מה שתתה, מה אמרה ואיפה בילתה ועם מי. אני לא חושב שהאשמה נופלת עליה, כמו שאני לא חושב שאם אתה חוצה את הכביש במעבר חציה בלי להסתכל ימינה או שמאלה ודורס אותך נהג שיכור ונשארת משותק לכל החיים - זה באשמתך; אני כן חושב שכדאי לחנך ילדים וילדות להסתכל ימינה ושמאלה לפני שהם חוצים את הכביש כי עובדתית לעשות זאת מפחית את מספר התאונות ויגרום לכך שפחות מהם ידרסו וחלילה פחות מהם יהפכו לנכים לכל החיים.

המחקר הזה צריך לקבל תשומת לב מצד ארגונים ויחידים המעוניינים לצמצם מקרי אונס אצל נשים צעירות בצבא ובאוניברסיטה; הוא צריך להוביל ליישום סמינרים דומים במסגרות הללו, כדי לצמצם בצורה משמעותית חלק מיותר משלושת אלפי (!) מקרי האונס שנשים סובלות בשנה בישראל. זה לא הכול, אבל זה הרבה; וצריך להגיד את זה.

יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

שני מקרי אונס היפותטיים


שימו לב, שום דבר ממה שמתואר בסיפור הזה לא קרה באמת.

"אהבה" הוא שם זול למלון זול בתחנה המרכזית הישנה, שבו יש זוגות השוכרים חדר לפי שעה, שבו הם יוכלו להתייחד.

יום אחד, היום שבו מתרחש סיפורנו, הלכה סופיה, המנהלת של המלון, במסדרון בקומה השלישית בשעת בוקר מוקדמת, כאשר שמעה שניים משומרי הלילה, קסטור ופולוקס, מתווכחים ביניהם. סקרנית ומוכנה לפשר הציצה מבעד לדלת חדר האבטחה, וראתה את שניהם יושבים מול מסכי מצלמות האבטחה, מצביעים בלהט על שניים מהמסכים ועליהם קפואות שתי תמונות; בשתיהן רואים גבר ואישה, זוג שונה בכל מסך, באמצע אקט מיני. במקרה, או שלא במקרה, שני הזוגות היו קפואים בדיוק באותה התנוחה.

"מה קורה כאן? על מה הוויכוח?"
שני שומרי הלילה הסתובבו בכסאם לעבר הבוסית שלהם, וקסטור הצביע מעבר לכתפו "אנחנו פשוט מתווכחים אם היה כאן אונס, או לא." סופיה הרימה גבה, ואז במהירות הצביעה לעבר אחד המסכים, "ובכן, כאן" אמרה (ושכחתי לעבר אילו מהמסכים היא הצביעה) "היה אונס; מוקדם יותר היום היא התלוננה בתחנת המשטרה; ואותה" אמרה, והצביעה לעבר המסך השני (שכחתי איזה) "שמעתי מדברת בשירותי הנשים - היא תיארה את הלילה שעבר עליה כנחמד, ולא יותר; בטח שלא כאונס! אבל על מה יכול להיות הוויכוח ביניכם?"

"ובכן", אמר פולוקס, "תסתכלי על המסכים; תצפי בקלטות. אין שום הבדל בין האירועים! בשניהם קרה בדיוק אותו הדבר, אז אני אומר - "
"לא נכון" קטע אותו קסטור, "כרגע שמעת את גברת סופיה אומרת: כאן היה אונס, וכאן לא" והצביע במרץ על שני המסכים ביחד "אז ברור, שהיה ביניהם הבדל כלשהו. המצלמות פשוט אינן רגישות מספיק כדי לאתר את ההבדל. אבל בטוח שהיה סימן כלשהו, כלשהו, שהגבר יכל לקלוט ולהבין שהיא לא רוצה בזה."
"איזה מין סימן?" שאלה סופיה
"לא משנה איזה; תנועה, או הברה כלשהי, ניע של הראש, הדיפה עם היד; אולי קפאון היכן שאמורה להיות תנועה. משהו, קטן ככל שיהיה, היה שם. סימן חיצוני, פיזי, שהוא היה יכול לקלוט."
"ויש את זה בכל מקרה?" שאלה
"בוודאי! בכל מקרה שבו האישה לא רוצה, היא מסמנת את זה, איכשהו."
"אז אפשר אולי" הציעה סופיה, מביטה לתקרה במחשבה "לעשות רשימה כזו של סימנים; קטלוג, אולי. להפיץ אותו בקרב הגברים כולם, כשהם מגיעים לבגרות מינית, וכך ידעו תמיד מה לבדוק. כך נמנע כל מקרה של חוסר הבנה או חוסר תשומת לב; כי ידעו כולם בדיוק מה עליהם לבדוק."
"לא" התנגד קסטור "זה יכול להיות שונה מאישה לאישה."
"אוקי" משכה בכתפיה סופיה, "אז כל אחת נשאל אותה מה הרשימה שלה, ונבדוק האם עשתה אחד מהסימנים הללו במהלך המאורע."
אז החל לנוע קסטור בחוסר נוחות בכיסאו, "אני לא בטוח שאנחנו צריכים להתחיל לברר מה היא עשתה אם היא זו שנאנסה -"
"בדיוק!" קטע אותו פולוקס "זה לא משנה מה היא עשתה או לא עשתה! רק אם היא עברה אונס! אם היא אומרת שעברה אונס, הרי שהיה אונס."
"אוקי" אמרה סופיה, "אז נביט בשני המקרים, שיכולים להיות זהים לגמרי, ואם אחת" החוותה לעבר מסך אחד "אומרת שהיא עברה חוויה של אונס הרי שזה היה אונס, ואם אחרת" אמרה והחוותה לעבר אותו המסך "אומרת שלא עברה חוויה של אונס, הרי שזה לא היה אונס. חד וחלק."
"אהם..." כך פולוקס
"אתה בטח לא אומר שאם מישהי עברה חוויה של אונס באירוע כלשהו, אז כל אישה אחרת באותו האירוע בהכרח הייתה עוברת חוויה של אונס, נכון?" פולוקס נענע בראשו לשלילה
"ובכן, אם אונס הוא בכל מקרה שבו אישה עוברת חוויה של אונס, הרי שאין כל טעם בכל בתי המשפט או הנסיונות להגיע לחקר "האמת"; הרי הבדלים פיזיים לא נמצא בכל מקרה. כל שמשנה הוא מה שעובר בראשה של אותה אישה. אם היא אומרת שהיא עברה אז חוויה של אונס, הרי שכך היה, והיה אונס."
"אהם... אני לא בטוח אם אין טעם בלברר, אחרי הכול, יש תהליך, חזקת חפות, האשמה אינה שקולה להרשעה..." 
"אבל לא במקרה הזה" טוענת סופיה, "היחידה שיכולה להגיד אם עברה חוויה כלשהי או לא, היא זו שעברה את החוויה. לא אף אחת אחרת. מה טעם יהיה בדיון בכלל? מרגע שהגישה תלונה, הרי שאמרה שעברה חוויה של אונס. לא צריך לאסוף עדויות או לקבל פרטים, החוויה מספיקה."
"טוב" החזיר קסטור, "אנחנו לא מדברים על חלומות, פה. משהו באמת קרה לה."
"האקט המיני?" שואלת סופיה, "לגביו אף פעם אין וויכוח. שני הצדדים תמיד יודעים אם היה אקט מיני או לא; אם יש וויכוח, הוא רק אם היה אונס או לא; לא כך?"
"אבל כשאת אומרת חוויה של אונס ותו לא, את גורמת לזה להישמע שקול לכך ש... מישהי ממציאה לעצמה אונס, וזה נורא!" התנגד פולוקס
"חוץ מזה" הוסיף קסטור, "אם אונס זו רק חוויה של אונס, אז זה נשמע כאילו אפשר לפתור את כל זה בעזרת... לא יודע, טיפול פסיכולוגי או משהו כזה. לשכנע אותה שזו בעצם הייתה חוויה אחרת; או מראש שתכין את עצמה לא לעבור חוויות כאלו. זה אבסורד; זה להאשים אותה בהכל."
"אוקי, אז בוודאי ישנו איזה סימן חיצוני, לא? משהו שקרה לה, שנעשה או שלא נעשה; משהו שהיא עשתה או לא עשתה, ואנחנו יכולים לראות שאכן עשתה ולא עשתה..."
הם משתתקים וסופיה ממשיכה
"לא; כי אז חזרנו להתחלה; לחקור אותה מה היא עשתה, ומה היא לא עשתה; האם ראה, או לא ראה. אנחנו לא רוצים לעשות את זה."
הם מביטים בה, אומללים, בגבם לשתי התמונות הזהות על המסכים
"ובכן" שאלה אותם בסופיה, "מה דעתכם? אונס הוא רק חוויה של אונס? או שבכל אונס יש איזה סימן חיצוני כלשהו, שהגבר בוודאי היה יכול לשים לב אליו, שמצביע על כך שהיה אונס?"

יום ראשון, 12 במאי 2013

אם היית הולכת ערומה בשכונה בשלוש בלילה ומישהו היה אונס אותך



(הערה מקדימה: זה אינו טקסט שפונה לקורבנות אונס. לקורבנות אונס אין לי מילים. זה טקסט למיליוני הנשים שלא נאנסו, שלא חוו טראומה, שהדיבור על הנושא לא גורם להן לטריגר. עוד על זה בתגובה.)

נגיד שיש לי חברה טובה. היא גרה בשכונה ליד הים, וחגגנו את ל"ג בעומר עד מאוחר בלילה, והיה לילה חם ומכיוון שבכל מקרה היא הייתה מכוסה במלח ממי ים וחול מהחוף היא החליטה לא ללבוש חזרה את הטי-שירט והג'ינס והלכה במיקרו-ביקיני שלה חזרה הביתה – מה אתם רוצים, זה כולה חמש דקות, ויש ירח וכוכבים ואורות רחוב ולמה אתם כל כך לחוצים?

בכל מקרה.

היא הולכת בשכונה בצורה שהדודות היו מכנות "ערומה", אבל אנחנו מתייחסים לזה כאילו היא לבושה בגלל שיש שתי חתיכות פוליאסטר על הפטמות ועוד אחת בין הרגליים. ההבדל בין ערומה ללבושה כאן הוא דמיוני לגמרי, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שהיא נאנסת. מישהו אונס אותה. כמו יותר משלושת אלפי נשים אחרות השנה, רק שבמקרה שלה זה מישהו שהיא לא מכירה, באמצע הלילה, בשכונה, והיא ערומה (זה מקרה קיצון; רוב מקרי האונס הם מצד מישהו שאת מכירה, במקום שאת מכירה, ואת לא בביקיני).

מה המחשבה שעוברת לנו בראש למחרת, כשהסיפור מתחיל להילחש בטון נדהם מפה לאוזן בקרב המכרים?

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה."

המשפט הזה לוחץ על כפתור נורא אדום וגדול; הוא מעורר התנגדות וגורם לנשים לצעוד ברחוב ולכנות עצמן שרמוטות ויש לו ביטוי משל עצמו: victim blaming. כמו קופסה סינית הפוכה, אם נפתח את המשפט הזה נמצא בתוכו משפט עוד יותר גדול, פסקה אפילו; או סיפור.

הסיפור הולך ככה: בתוך כל גבר ישנה חיה מינית, מפלצת רעבתנית, שרק בקושי נשלטת. אם תשתחרר, יהפוך מיד הגבר לטורף מיני וינסה לקיים יחסי מין עם כל אישה שסביבו – בין אם מרצון או לא. לכל גבר קשה מאוד לשלוט בחיה הזו, הכללים החברתיים עוזרים לו, וגם המצפון כמובן. אבל, בחלק השני של הסיפור, לכל אישה יש כוח מיני רב עוצמה, אנרגיית משיכה שיש להצניע ולהסתיר כל הזמן. אם נרשה לאנרגיה הזו לבוא לידי ביטוי, השליטה בחיה המינית תהפוך לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית, המצפון יישכח, הכללים החברתיים ילכו לעזאזל, והגבר יאנוס בעל כורחו. בעל כורחו הוא יאנוס, ואיש לא יוכל להאשים אותו; משום שהאשמה תהיה לגמרי על האישה, שלא הסתירה את האנרגיה המינית שלה, והביאה את האונס על עצמה.

זה הסיפור. זה סיפור די נפוץ, ומקבל המון חיזוקים, מגדולים כקטנים, מנשים וגברים[1]. אבל זה רק סיפור; בעבר הלא רחוק היו סיפורים אחרים. באירופה במאה ה-19, לדוגמה, הסיפור היה הפוך: לגבר היה אינטלקט קר והגיוני, והנשים, שלא נהנו מהיתרונות של אינטלקט כזה, נשלטו על-ידי הדחפים שלהן, כולל דחף מיני בלתי נשלט שיכל לגרום ל"היסטריה" והיה צריך לפרוק אותו באופן קבוע פן יסכן את הגברים שמסביבן[2].

בתוך המשפט "אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה" מסתתרת, בהתאם לסיפור הזה, האמירה הזו: "אותה אישה שחררה את האנרגיה המינית שלה, בחוסר אחריות וחוסר התחשבות; גבר שראה אותה ברחוב הושפע ממנה, ורחוק מעיני הציבור שהיה עוזר לו לרסן את החיה, אנס אותה בעל כורחו. אם לא הייתה מוציאה את האנרגיה המינית שלה כך ברחוב, בלי מחשבה, לא הייתה נאנסת; ואין אלא להאשים אותה על כך." זה אכן victim blaming ובצדק, הפסקה הזו צריכה להכעיס אותנו. היא מלאת שטויות, גסות קרת לב, ושאננות שאינה מחוברת למציאות. בצדק הצועדות במצעד השרמוטות אומרות: כל אישה, לא משנה לבושה, יכולה להיות קורבן לאונס.

"יכולה" ו"נאנסה" אינן אותה מילה. יש תהום עמוקה ביניהן; תהום שאליה נופלת כל מי שנאנסת.

יש עוד דרך להבין "אולי היא לא הייתה צריכה להיות ערומה בשלוש בלילה בשכונה" – והדרך הזו היא "פרצה קוראת לגנב".

כי אנחנו נועלים את הדלת לדירה ואת הדלת לאוטו, למרות שגנבים יכולים ופורצים את הדלת. אנחנו לוקחים את המחשב הנייד איתנו ולא משאירים אותו בספריה. אם אנחנו מחנים את האוטו בלילה במקום רחוק מעין אדם, וכאשר אנחנו חוזרים אין לו גלגלים או אין לו רדיו או פשוט אין אוטו – זה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס ולא עוזר לנו לשמוע "אולי לא היית צריך להחנות שם את האוטו בשלוש בלילה", אבל באמת אם לא היית מחנה שם את האוטו זה כנראה היה מוריד את ההסתברות לכך שהיו גונבים אותו. אנחנו נועלים את הדלת כי זה מוריד את ההסתברות שיגנבו מאיתנו, אבל גם אם הדלת הייתה פתוחה וגנבו מאיתנו, הגנב עדיין הוא הפושע, הוא שפעל באופן לא מוסרי, הוא שעבר על החוק. אנחנו נותנים את האזהרה שפרצה קוראת לגנב כדי להוריד את ההסתברות שיגנבו מאחרים, אבל יש הבדל קריטי בין המקרים. אין סיפור מקביל על פריצות וגניבות; אין אנשים שיש בתוכם כוח שגורם לאחרים לגנוב מהם, אז "אולי לא היית צריכה להנחות שם את האוטו" לא יכול להשמע כמו "את אשמה". במקרים של אונס, יש סיפור כזה; לכן האזהרה לא נשמעת. 

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה ברחוב" הופכת לסיפור, סיפור ששם את כל האחריות והאשמה עליה, ומנקה את האנס מאשמה, וזה לא נכון. אבל את האזהרה עדיין צריך לתת. חייבים לתת. בגלל שמונה נשים ביום שנאנסות. שמונה נשמות שנרצחות, והרצח לא מפסיק עד סוף החיים. שמונה פיגועי טרור ממוקדים שלא נשמעים ולא נראים ולא מדווחים בחדשות[3]. את האזהרה, אם כך, צריך לתת אחרת; בצורה שתשמע כמו "פרצה קוראת לגנב" ולא כמו "נאנסת באשמתך המלאה". יהיו מקרי אונס, גם אם כולנו נזהר; אבל אם כולנו נזהר, יהיו פחות. זו המטרה. המטרה איננה להאשים את הקורבן; אלא למנוע כמה שיותר מהקורבנות הבאות.

אירונית, דווקא את האונס בשכונה בשלוש בלילה אי אפשר למנוע, אי אפשר להזהר ממנו. גבר זר שאונס אותך בלילה בשכונה, באמת אונס כי החליט לאנוס. זה לא קשור להתנהגות שלך או ללבוש שלך. אבל זה מיעוט מקרי האונס. רוב מוחלט ממקרי האונס מגיע מאנשים שמכירים את הנאנסת, וחלק גדול מהם במסגרות שבעייתי מאוד לאחר מעשה להוכיח שנעשה בהם אונס: אונס בין בעל לאשתו, בין גבר לבת זוגו, אונס בדייט. נשמע לפעמים שהמערכת אדישה למקרי האונס הללו, ו-80% מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור (איזה ביטוי נורא). אבל ברוב המקרים, התיקים נסגרים כי לבית המשפט אין שום יכולת להכריע בשאלה אם היה אונס או לא: איבר או חפץ חדרו לגופה של האישה, אבל האם הייתה הסכמה מלאה? בלתי אפשרי להפריך או להוכיח.

אנחנו יודעים את זה, אלו מאיתנו שמתישהו היינו בסיטואציה רומנטית, מינית, מרגשת: המבטים, החיוכים, הנגיעות המהססות; כמה מאיתנו באמת שאלנו "אפשר?" או "מותר?" או כל אחת מהשאלות המפורשות המופיעות בעלונים העכשוויים? אנחנו יודעים שכפי שהסכמה היא כמעט תמיד לא מילולית, גם הסירוב הוא כמעט תמיד לא מילולי. הוא חוסר ההשתתפות, הוא הסטת המבט לא מהתרגשות אלא מחוסר נעימות. הוא התנועה אחורה, או כיפוף הגב, או הצמדת הידיים והרגליים לגוף; אנחנו יודעים שההסכמה והסירוב כמעט תמיד אינם מילוליים, ולכן, תמיד ניתנים לפרשנות, תמיד קורבן אפשרי לחוסר הבנה. אנחנו לא יכולים לשאול "למה לא אמרת לא?" כי אנחנו יודעים שהסירוב מופיע באלף דרכים שונות ורק אחת מהן היא לומר "לא", ויחד עם זאת, אנחנו לא מאשימים באונס כל גבר ששכב עם אישה בלי שאמרה "כן", כי גם ההסכמה מופיעה באלף דרכים שונות, ורק אחת מהן היא לומר "כן".

אי אפשר למנוע את כל מקרי האונס, אבל אפשר לצמצם הרבה מהמקרים, דרך סגירת "הפרצות הקוראות לגנב". הפרצות הללו הן במקרים שבהם הגבר לא קיבל החלטה לאנוס, אלא החליט להמשיך למרות הספק, למרות התחושה שאולי "לא נעים", במקרה שלא נאמר הסירוב, אבל משהו הורגש. סגירת הפרצה היא לשים את האחריות הן על הגבר והן על האישה להביע הסכמה וסירוב בצורה ברורה יותר. אחריות למודעות גבוהה יותר אצל שני הצדדים למצבו הנפשי של השני. לא רק "האם היא הביעה הסכמה?" אלא גם "האם הוא חושב שהבעתי הסכמה?" ומול זה, אם לא ברור אם יש הסכמה או לא, להציף את זה ולברר, ואם ברור שהוא חושב שיש הסכמה ואין, להציף גם את זה.

זו פרצה שאפשר לסגור כי המילה אונס לא עולה בראשו של הגבר שממשיך למרות שאולי לצד השני לא נעים. זו פרצה שאפשר לסגור כי היא תסיט את המקרה מהמסלול שהיה מוביל לאונס, ולעוד קורבן, לעוד טראומה, לעוד נשמה ששום תהליך ושום תיק ושום משפט ושום גזר דין לא ינקה או יחזיר לקדמותה.

הסיפור שכל גבר מטבעו אנס וכל אישה מטבעה מוציאה ממנו את האנס הזה, על כן מאשימים אותה וצריך להגביל את תנועותיה ולהסתיר את שיערה וגופה כדי שלא יאנסו אותה, הוא סיפור של הפרדה וצמצום. הוא מוריד את הגבר למדרגת חיה ומחליף את האישה בפצצה מתקתקת. זה סיפור משתיק ומשתק. כדי להיאבק בסיפור הזה ולפרק אותו, צריך ללכת לסיפור אחר, של דיבור וחיבור. סיפור שבו סגירת הפרצה מונעת הרבה מקרי אונס כי הוא מכיל את האמירה שהרבה גברים שאנסו לא החליטו לאנוס, אלא היה להם נוח לא לחשוב על המילה "אונס". ואם נשים את המילה מולנו, נבהיר את הצומת בין הסכמה לחוסר הסכמה, נקבל את ההחלטה הנכונה. 

----
1 - אירונית, דווקא הצועדות במצעד השרמוטות מחזיקות שלטים שמחזקות את הסיפור הזה: שכל גבר הוא אנס, חיה רעבתנית שבקושי מחזיקה את עצמה, וכל שיש לנשים לעשות הוא להתמודד עם האימה שחצי מעולמן מורכב מחיות טורפות; ממש מצעד הכבשים החיות עם זאבים.

2 - הסיפור הפוך, אבל עדיין הבעיה היא בנשים; זה נשאר קבוע בכל הסיפורים הללו.

3 - אלא אם במקרה רוצים להסית נגד מישהו כהה עור.

יום שני, 20 ביוני 2011

מחאה נגד סגירת תיקי אונס והטרדה מינית

בחודש מרץ השנה הגישה אישה, שנכנה אותה "מיכל", תלונה על אונס נגד גבר, שנכנה אותו "יואב". "יואב" עובד בתחום התקשורת, וידוע בתחום, ולכן הוציא צו איסור פרסום מחשש פגיעה בפרנסתו (זהותה של המתלוננת נשמר בסוד מתוקף חוק העונשין[1]). הסיפור עלה לכותרות באפריל כאשר הבלוגר ריצ'רד סילברסטיין פרסם את זהותו של הנאשם, מה שהוביל כמה כותבי בלוגים ושוכני פורומים להניח שצו איסור הפרסום יצא ועמד ללא ערעור מצד התקשורת בגלל שמדובר ב"מישהו מהברנז'ה". כאשר בסוף מאי סגרה המשטרה את התיק מהיעדר ראיות, מכיוון שהיה מדובר כבר בתיק אונס בעל פרופיל גבוה, היו מארגוני הנשים שניצלו את הסגירה כדי למחות על עוולה אחרת: סגירת תיקי אונס רבים מהיעדר ראיות.

ב-9 ביוני אורגנה הפגנה מול פרליקטות ת"א, תחת הכותרת: "מחאה נגד סגירת תיקים והשתקת נפגעות אונס" - כאשר ההזמנה להפגנה דיברה על 80-90% מתיקי אונס והטרדה מינית שנסגרים בגין היעדר ראיות או חוסר עניין לציבור. תיאור ההפגנה עצמו דיבר על כך שכלב השמירה של הדמוקרטיה "החליט לעצום את עיניו" - בסיפור הזה, המשטרה, התקשורת והפרקליטות, כולם "מעוזי הגברים" משתפים פעולה כדי להשתיק נפגעות אונס: גברים אונסים נשים; גברים אחרים עוזרים להם להסתיר זאת, וכאשר הם לא מצליחים לעשות זאת, הם דואגים שתיקי אונס והטרדה מינית ייסגרו ולא יגיעו לבית המשפט. 

אני חושב שאפשר לנסח בקלות שתי מטרות שתהיה לגביהן הסכמה מקיר לקיר: צריכים להיות פחות מקרי אונס והטרדה מינית במדינת ישראל, ואחוז גבוה הרבה יותר מהמקרים שכן קורים צריכים להסתיים במשפט, ובמקרה הנכון, בהרשעה. בין התגובות היו כמה צפויות למדי: "מדובר באנס אכזרי במיוחד וזה ביזיון שהוא לא נשפט". לפי אלו, הדרך להגיע לאחוז גבוה יותר של תיקים שמגיעים לבית משפט היא לשבור את אחיזתם של אותם גברים בתקשורת, המשטרה והפרקליטות. אני רוצה להציע דרך אחרת לקדם את שתי המטרות הראויות שלנו; בפרט, אני מרגיש שהפגנות מסוג אלו, וטענות מסוג אלו, לא מקדמות את המטרות הראויות הללו בכלל. לכן, כדאי לבקר ולשנות אותן, וכך אולי לצמצם את ממדי התופעה האכזרית הזו. שכן, הסעד המשפטי לא באמת מתקן את ההשלכות הנפשיות והחברתיות החמורות על הנפגעות; צמצום התופעה חשוב לא פחות מאכיפת החוק לגביה. 

הפקפוק שלי באפקטיביות של ההפגנה התחיל כאשר קראתי את דבריה של "מיכל" (שימו לב: הפוסט מכיל תיאורים מפורשים של מין ואלימות, שעלולים להיות קשים לקריאה), שפורסמו בבלוג אמריקאי שנכתב בעברית, כדי לעקוף את איסור הפרסום הכללי[2]. עדותה של "מיכל" כתובה בלשון פשוטה והיא חושפנית מאוד. היא מדברת על רגשות ותחושות, על ההבנות שלה מדבריו והתנהגותו של "יואב" כלפיה. "מיכל" מתארת איך היא ו"יואב" הגיעו לדירתו, כאשר זרם הסיפור מופרע מדי פעם בהדגשות והערות שהרגשתי שהוספו מאוחר יותר כדי להדגיש את הדומיננטיות שלו והקורבנות שלה. הליטוש המשפטי הטריד אותי רק עד לתיאור מעשה האונס עצמו. המעשה המתואר הוא אלים, חסר פשרות, מתואר בקווים שחורים עבים שלא משאירים מקום לדקויות או התלבטות. "איך קורה", שאלתי את עצמי, "שהאיש הזה לא מגיע לעמוד בפני שופט?" הרגשתי טינה רבה כלפי "יואב", צורך עז לספק את תחושת חוסר האונים במשפט צדק - ואז המשכתי לקרוא. 

המשך סיפורה של "מיכל" מבלבל - אחרי שהאקט האלים מסתיים היא נשארת בדירתו של "יואב". היא מדברת עם אימא שלה בטלפון ואומרת לה שהיא נשארת לישון שם. ישנו אקט מיני שני. "מיכל" נשארת לישון במיטתו של "יואב", ועוזבת למחרת בבוקר. 

במהלך השבועות שאחרי, "מיכל" מנסה להבין מה קרה באותו ערב. היא מתכתבת עם "יואב", ואפילו נפגשת איתו, ובאותה שיחה, ש"יואב" הקליט[3], "מיכל" אומרת שהיא לא מאשימה אותו בכלום. המצוקה של "מיכל" הולכת וגוברת; התחושה שלי הייתה שהיא מנסה לדבר עם "יואב" לא כדי להפליל אותו אלא כדי להכניס את מאורעות אותו ערב לאיזה נרטיב הגיוני, שיהיה מוסכם על שניהם, ויפתור את מצוקתה. אבל "יואב" רק גורם לה להרגיש רע יותר. בכאבה היא מדברת עם אחותה ועם עמית לעבודה, ובסופו של דבר, הם משכנעים אותה להגיש תלונה. אני לא יודע אם הגשת התלונה גרמה לה להרגיש יותר טוב - אבל שם העדות מסתיימת.

רק על סמך עדות זו, ניסיתי לדמיין איך אמור שופט במקרה כזה להכריע בדין. נראה היה שאין שום וויכוח בין "מיכל" ו"יואב" לגבי העובדות - הם הגיעו לדירתו, היה ביניהם אקט מיני אחד, שכנראה היה אלים, אקט מיני שני, ולמחרת בבוקר היא הלכה. יש תכתובות דוא"ל, ושיחה מוקלטת - שלגבי התוכן של שתיהן אין וויכוח. נקודת המחלוקת היחידה היא שאלת ההסכמה: האם "מיכל" הסכימה לאקטים המיניים או לא. כשניסיתי לדמיין את אותו שופט, לא ראיתי איך הוא מסוגל להכריע בשאלה הזו, ואיזו תכונה מיוחדת אנחנו מצפים שתהיה לו, שתאפשר לו להכריע בשאלה הזו?

אחד הדברים ש"מיכל" הדגישה בסיפורה היה האלימות הרבה של האקט המיני. החבורות שנשארו מאותו ערב והמצוקה הפיזית משכו תשומת לב, ועזרו לסובבים אותה להגדיר את מה שקרה ל"מיכל" כאונס. אבל אחרי שהצלחתי להתגבר על התיאור הברוטלי של האקט, מה שמשך את תשומת ליבי הייתה היקף הפעמים שבהן "מיכל" מדברת על חוסר היכולת שלה לזוז, לדבר, לפעול. אני משוכנע שאם נשאל את "יואב" אם אנס את "מיכל" הוא יגיד שלא, אבל אם נשאל אותו הביעה הסכמה ברורה לכל האקטים המיניים, מה תהיה תשובתו? האם זו תהיה תשובה שמבוססת על "תחושות" ועל "ברור שהיא רצתה את זה", או על הבעת הסכמה בצורה אקטיבית?

שמתי לב שבתגובות, הן התגובות ש"מיכל" מתעדת בסיפור שלה והן בתגובות בבלוגים השונים, אין התייחסות ליכולתה של "מיכל" לקבל החלטות. זה הפתיע אותי, במיוחד בגלל שברור לנו שהסכמה היא לא רק הנהון פורמלי; אנחנו מבקשים שהאישה המעורבת באקט המיני תהיה מסוגלת להסכים: למשל, אם מדובר בנערה עד גיל 14 החוק מגדיר את הבעילה כאונס גם אם הייתה "הסכמה". חשתי שמה שאמור לקרות הוא, שאם גבר מספר לחבריו בהתלהבות שעשה סקס אתמול בלילה עם מישהי כל כך שיכורה שהיא רק נעה קצת מצד לצד, הזיזה את זרועותיה בריפיון ומלמלה מילים לא ברורות מדי פעם, התגובות צריכות להיות חריפות. 

יש לי רעיון למה לא שומעים ביקורות כאלו: הן קרובות מדי לסוג מסוים של ביקורת שמוקצה מחמת המיאוס. יש ביקורות שעולות אחרי מקרי אונס, שלא צריכות לעלות: למשל, מצביעים על סגנון החיים של האישה ואומרים "היא עושה הרבה סקס עם הרבה אנשים, אז לא פלא שהיא נאנסה", או שואלים אם היא "הזמינה את האונס" - לדוגמה, במקרה הזה, "מיכל" עלתה עם "יואב" לדירה שלו. ביקורות אלו שמות אשמה באונס על האישה, או מבטלות את היכולת שלה להתלונן על אונס בגלל ההיסטוריה המינית שלה. אבל, אם אני רוצה להפסיק לדבר על אונס כאקט אלים, ולדבר עליו בצורה רחבה יותר ולומר שכאשר אישה לא מסוגלת להביע הסכמה, אז כל אקט מיני הוא אונס, אין לי ברירה אלא גם להגיד שכאשר אישה כן מסוגלת להביע הסכמה, זו אחריותה להביע חוסר הסכמה. אם היה אקט מיני, והיא לא הביעה חוסר הסכמה, איך נגדיר את האקט כאונס?

אם אין על האישה שום אחריות להביע הסכמה או חוסר הסכמה[4], אנחנו מוגבלים בדיבור על אונס כאקט מיני אלים וכפוי, שבו האישה פאסיבית לחלוטין; ולכן היא נדרשת בהכרח להראות שהאקט נכפה עליה. כאשר קשה, או בלתי אפשרי, להדגים שהאקט הזה אכן נכפה עליה, למערכת אין ברירה אלא לפטור עצמה מהתיק בהיעדר ראיות. זה בעייתי במיוחד במקרים הרבים שבהם אישה נאנסת על-ידי גבר שהיא מכירה בסיטואציה שהיא מתחילה בה מרצונה החופשי: תלמידה שמגיעה לפגוש מרצה לבד בביתו; בחורה שיוצאת לדייט וחוזרת עם הבחור לדירה שלו; אישה שנאנסת על-ידי בעלה... אם אנחנו לא מציבים אחריות כלשהי עליה, האישה נדרשת להציג את המקרה ככזה שבו לא "אמור" להיות סקס, ולכן בהגדרה כל אקט מיני הוא כפוי, וההסכמה שלה אינה רלוונטית. זו הסיבה להדגשות של "מיכל" בסיפור: שלא גילחה רגליים, שדובר מראש שלא יהיה סקס; שהייתה זו הייתה פגישה בין ידידים. כך, אם היה אקט מיני, עובדה שאין עליה עוררין, בהכרח מדובר באונס כי הרי מראש "מיכל" ביטלה את האפשרות שיכולה הייתה להסכים לו. במקום זאת, אם היינו עוברים לדבר על מקרה שבו, בלי תלות במקום שבו התחלנו, בנקודה כלשהי האישה איבדה את היכולת להסכים, היינו מדברים על מקרה שבו בנקודה כלשהי הגבר עבר מליהנות מאקט מיני עם בגירה חופשית לביצוע עבירה. 

הבעת הסכמה או חוסר הסכמה לא חייבת להיות מילולית. היא לא חייבת להיות לכל אקט בפני עצמו, ובוודאי שהבעת הסכמה בעבר אינה מבטיחה אותה לעתיד, לאקט אחד אינה מבטיחה להכול, או בהתחלה אינה מבטיחה אותה להמשך. אבל את חוסר ההסכמה חשוב להביע, וחשוב לדבר על ההבעה הזו במיוחד בהקשר של מקרי הקיפאון הרבים שמדווחים עליהם במקרים של תקיפה מינית. אם לחזור לנקודת ההתחלה, המקום שבו נשים לא חייבות להביע חוסר הסכמה הוא המקום שבו גברים יכולים לנחש מה נשים רוצות, ולהגיד דברים כמו "היה ברור שהיא רוצה את זה", מקום שבו הטרדות מיניות ומקרי אונס נפוצים מדי. הצבת האחריות להביע חוסר הסכמה אצל האישה תצמצם את המקרים הללו, ותשאיר את המקרים שבהם האקט המיני התרחש למרות הבעת חוסר ההסכמה, או במקרים בהם האישה לא הייתה מסוגלת להביע חוסר הסכמה. 



1 - ד"ר נעמה כרמי עושה סדר ומבדילה בין צו איסור פרסום ובין איסור פרסום כללי לפי חוק העונשין בפוסט הזה
2 - אם להתייחס שוב לפוסט של ד"ר כרמי, איסור הפרסום הכללי תקף גם למתלוננת, והיא צריכה לוותר עליו בפני בית המשפט. ספק אם פרסום עדותה באינטרנט עומד בכללים אלו. 
3 - הניחוש הפרוע שלי, שאינו מבוסס על עובדות, הוא ש"יואב" הרגיש מההתכתבות שלו עם "מיכל" שהיא עלולה להאשים אותו באונס, והקליט את השיחה כדי שיוכל להשתמש בה להתנגד להאשמה כזו בעתיד. 
4 - אני כמובן מדבר על מקרים שבהם הבעת חוסר הסכמה היא רלוונטית; כמו שכבר כתבתי, במקרה של קטינות, או במקרים שבהם יש יחסי תלות או מרות, הבעת חוסר הסכמה אינה נדרשת. אלו בדיוק מקרים שבהם האישה לא מסוגלת לתת "הסכמה חופשית", ולכן כל אקט מיני הוא נגד חוק.