יום שלישי, 3 במאי 2011

The Resurrection


הסימפוניה השנייה של מאהלר היא מה שצריך לתת לאנשים שאומרים שהם לא אוהבים מוזיקה קלאסית. לשים במערכת גדולה וחזקה, שמקיפה אותך בארבע קירות של מוזיקה עם נוף; לעצום עיניים ולצלול. לא להתעסק בדברים אחרים. הפרק הראשון מלא אקשן ורגש ואלימות, דוחף אותך עד לקצה גבול היכולת אבל מפסיק רגע לפניי, משאיר אותך סחוט ומתנשף על הרצפה. הפרק השני מקפיץ, זריז, כמעט אופטימי. אבל הוא לא נותן לך לשכוח שזו עדיין תפילת אשכבה. הפרק השלישי הוא Amuse-bouche שנמשך יותר מדי זמן, וכמעט ויתרתי עליו. מחשבותיי נדדו, לנשים יפות ומשחקי מחשב - שם, אני חושב, מאהלר רצה שאהיה. בחיי היומיומיים, לפני שהאלטו צועדת קדימה בפרק הרביעי ופוצחת בשיר; הוורד, הוורד האדום כדם!
הקול שלה ממלא את החלל ובלי משים אני מוצא עצמי מקשיב למה שהפכה לאחת הסימפוניות האהובות עליי. זו דרמה מתוחכמת, מאהלר, הוא משחק בין מוות לחיים, בין כוח ליופי. הפרק החמישי והאחרון לוקח אותנו לצד הקבר, רגבי בעפר נופלים והפנים מטושטשות בגשם - אנחנו מביטים למעלה אל השמיים, ומבעד לעננים רואים את השמש. האור שלה ממלא את כלי הנחושת והמיתר, את המקהלה, האלטו והסופרן; אבל המוות לא מפסיק להכות בתופים ובפעמונים, ואלו תרועותיו שמסיימות את היצירה.

****

האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה היום מול איך שצרכנו מוזיקה לפני מאה ולפני מאתיים שנה זה כמו להשוות לגיונר רומאי לנחת אמריקאי בנורמנדי לטייס קרב של האימפריה ב-Star Wars. הם בקושי שייכים לאותה קבוצה. כשפעלו המלחינים שכתבו ״מוזיקה קלאסית״, מלחינים שהשם שלהם מוכר לכולם אבל היצירות שלהם נשחטו לטובת צלצולי הסלולרי, כדי לשמוע מוזיקה הייתה צריך לצאת מהבית וללכת לאולם קונצרטים. יכולת להחזיק כלי נגינה בבית, וילד מחונך היטב. אחדים היו מארחים ערבים סלוניים, ומזמינים חברים. זוכרים שצפייה בסרטים עבדה ככה? היינו הולכים לקולנוע, מזמינים חברים לראות סרט שהשאלנו מבלוקבאסטר - מן הסתם, לא כל סרט היה יצירת מופת; היו דברים שנועדו סתם לשעשוע או ליום סתיו קליל. היום מנהלים מוזיקליים שמים קומדיית נעורים מטומטמת לפני אפוס היסטורי על יציאת מצרים, או משהו צרפתי בשחור לבן על אהבה בשנות השבעים לפני סרט פלוצים בהילוך איטי בכיכוב בן סטילר. הקהל בולע הכול, אולי כי הקהל זקן וסנילי. אני תוהה אם זו צורת בידור הולכת ונעלמת. היום מוזיקה מקיפה אותנו, אנחנו שומעים אותה במקום צליל חיוג, היא אצלנו בכיס, באוויר, זמינה באינסטנט, ועל כן קצרה, פשוטה, ובדרך כלל ברקע. מתי יהיה לאנשים פנאי לשבת לשמוע סרט של שמונים דקות, בלי הפסקה, שמערב בהכרח רק חוש אחד?

****

לאימא שלי ולי יש מנוי בפילהרמונית מ-2003. לעתים זה היה זמן איכות, לעתים זה היה תקוע באמצע החיים. זה תמיד היה מאתגר. יש לי זכרונות חזקים ממוזיקה קלאסית: ללכת עם אחותי הקטנה ל״תמונות בתערוכה״ ולהבין שגם רוסים אני אוהב; השיער המתנפנף של הצ׳לן בקונצ׳רטו של אלגר, שניגן וכבש עם אנרגיות של כוכב רוק; לשמוע את ״כרמינה בוראנה״, אהבתי הראשונה, הבתולית, ולהבין באמת מה היא תרומתו של המנצח...

אני חושב שעושרה, המורכבות שלה, דרישות תשומת הלב שלה לא מתאימות להיום. אולי בקטעים של שלוש דקות, לאיזו פרסומת או ברקע של קולאז׳ אסונות. אני מקווה שהיא תחזור להיות רלוונטית. בינתיים, אני שמח שיש לי את המסורת שלי, הקלאסית.

יום חמישי, 7 באפריל 2011

השקרים שגדי טאוב מספר

ביום רביעי, גדי טאוב, אחד מתוקעי השופר של תנועת הימין המתחדשת "השמאל הלאומי" (ניתוח קוסמטי לקדימה?), כתב: "חוק ועדות הקבלה... הופך לאסורה את הפרקטיקה שהיתה נהוגה במקומות רבים. לא רק שאינו מתיר אפליה, הוא קובע במפורש כך: ”ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית.“ זה לא מבטיח כמובן שסעיפים אחרים בחוק לא ינוצלו לרעה, אבל האיסור המפורש על אפליה ייתן בידי בתי המשפט כלי מובהק נגד מצב כזה." טאוב מגיב לביקורות שהושמעו על החוק הזה, וחוקים אחרים, שהם מנציחים מצב של אפרטהייד במדינת ישראל. טאוב יודע שוועדות קבלה מונעות מערבים לעבור לגור ביישובים יהודיים; הוא יודע שיש הפרדה בין יישובים יהודיים ליישובים ללא-יהודיים, הבדל בקבלת תקציבים, באישור מתארי בנייה, בהגדרות כערים (מה שמקל על שליטה עצמית מצד הרשות המקומית). אם הוא יודע את זה, למה הוא משקר?

כשהייתי בחטיבה, הכיתה שלי יצאה לטיול, ובמסגרת הטיול עברנו בבית של בן-גוריון, שהפך למוזיאון לזכרו. אני לא זוכר את המוזיאון, אבל אני זוכר שיחה שהייתה לכיתה אח"כ עם המדריכה, שבמהלכה היא שאלה "מה זו ציונות?". הרמתי את היד ואמרתי "הרצון להקים בית לאומי לעם ישראל, ספציפית בארץ ישראל." 
החלק השני של המשפט הזה הוא מה שתמיד הבדיל, עבורי, בין הציונים לתנועות אחרות. באותה תקופה, התקופה שבה הידע האזרחי והפוליטי שלי הסתכם בסיסמאות ודברים שקלטתי מהמורים שלי ומספר אזרחות, הייתה התקופה שאמרתי משהו כמו "המתנחלים הם הציונים האמיתיים" - משפט שעד היום אימא שלי מצביעה עליו כסימן לליברליות של הבית האולטרא-שמאלני שלנו. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהקמת ישובים חדשים ויישוב הארץ על כל חלקיה, כולל רמת הגולן והנגב, הן חלק חשוב מהתנהלות חכמה של לאום בארצו. לקח שלמדתי היטב משנותיי במשחק Civilization - מי שלא הקים ערים חדשות כל הזמן, הפסיד במרוץ לקידמה, עוצמה צבאית, ועושר כלכלי. גם קברניטי המדינה מכירים את הלקח הזה: זה לא סתמי שמול 600 יישובים יהודיים חדשים, לא הקימו לערבים אף יישוב חדש.

טאוב מכיר את המציאות הזו, יודע שחוק ועדות הקבלה נועד לשמר אותה, ובכל זאת מעמיד פנים שהחוק כביכול שיוויוני, ואיכשהו יאפשר לערבים לעבור להתגורר ביישובים יהודיים - למה? בגלל ליברמן. נאום ליברמן באו"ם חשף אמת שהתנועה הימנית שטאוב מייצג מנסה לטשטש: שמדינת ישראל היא מדינה רב-לאומית., שחי בה לאום יהודי, היהושראלים, וחיים בה עוד לאומים: בעיקר, ערבים-ישראלים. טאוב מדבר מאותו מיתוס שואה שנייה[1] כמו ישראל ביתנו או אם תרצו - החשש שלו שהמשך הכיבוש יחייב את מדינת ישראל לספח את השטחים ולתת לפלשתינים אזרחות ישראלית - מה שיקדם את היום שבו ייבחר ראש ממשלה ערבי-ישראלי. נאום ליברמן חשף את הצביעות מאחורי הביטוי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי": "יש שני לאומים, שניהם חיים על אותה אדמה, ושניהם מרגישים קשר לאותה אדמה" - הדרך היחידה, לפי ליברמן, להפסיק את הסכסוך ביניהם היא לתת לכל לאום בית לאומי משלו, בארץ ישראל. חלוקה מחדש של הגבולות, החלפת אדמות, והקמה מחדש של מדינת ישראל ומדינת פלשתין: זו ללאום היהושראלי, זו ללאום הערבי-ישראלי-פלשתיני.

הכרה במציאות שליברמן משרטט, שיש מתח בלתי אפשרי בין הניסיון להימנע מאישומים באפלייה ואפרטהייד, ובו בעת לעצב את ישראל כמדינת לאום אחד אף כי חיים בה שני לאומים, מחייבת את האדם הכן לקבל אחת משתי חלופות: או להכיר בישראל כמדינה רב-לאומית, ולפעול לעצב מחדש את דמותה כדי שתוכל להכיל לאומים נוספים בתוך הזהות הלאומית שלה (כפי שנעשה, ברמות שונות של הצלחה, בבלגיה, קנדה, שוויץ, קפריסין, וכו'), או להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, וכפועל יוצא, לקבל את האפלייה בין בעלי הבית ובין הדיירים שלהם. המחזיק במיתוס השואה השנייה לא יכול לקבל את האפשרות הראשונה, ומי שמנסה להציג עצמו כשמאל ולהתנגד למושג "אפרטהייד"[2] לא יכול לקבל את האפשרות השנייה. מה נשאר לעשות? לשקר. שזה מה שטאוב עושה.

התשובה שלי לשאלה של המורה "מהי ציונות?" הייתה פגומה כי היא נבעה מהבורות שלי לגבי המציאות לפני 1948 - המיתוס שלפיו ארץ ישראל הייתה ריקה, והציונים פשוט באו ויישבו אותה. ידעתי שיש ערבים בישראל, אבל מכיוון שגרתי בישוב יהודי, הלכתי לבית-ספר יהודי, ולא למדתי ערבית, ידעתי שיש ערבים בישראל באותה מידה שידעתי שיש טוטסי באפריקה או אינוייט בקנדה: כי הטלוויזיה אמרה לי שהם קיימים. אם היום שואלים אותי מהי ציונות, לא קשה לי לענות; התשובה כבר נמצאת שם, רק צריך להוסיף לה מילה אחת:
"הרצון לשמר בית לאומי גם לעם ישראל, ספציפית בארץ ישראל."
זה לא קשה. פשוט צריך להפסיק לשקר לגבי זה.


1 - אני מקשר לעצמי; נורא, אני יודע, אבל אחת השאיפות שלי כאן היא להתחיל לייצר מונחים שאני חושב בהם, ולא אצטרך להסביר יותר.

2 - טאוב השווה בין האשמת ישראל באפרטהייד ובין בגידה במדינה בעזרת אותו היגיון כמו "אם תרצו": האשמת ישראל בהיותה אפרטהייד מחליש את מעמדה בעולם, החלשת מעמדה בעולם מחליש את עמידתה של ישראל מול אויביה, ואלו יקומו עליה וישמידו אותה; מכאן שביקורת על ישראל היא סיוע לאיוב בזמן מלחמה, או, בגידה.