‏הצגת רשומות עם תוויות בנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בנות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

תפסיקו להיות מנומסים לגבי שנאת נשים בדת

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)


חלק חשוב מהמאבק הפמיניסטי הוא לא רק לעבוד על הערכים שלנו וההתנגדות שלנו, אלא גם להפסיק להיות סובלנים כלפי ערכים שוביניסטים, מיזוגניים, טורפניים רק כי הם מגיעים מרקע דתי.

רוי מור הוא המועמד הרפוליקני לבחירות המיוחדות לסנטור ממדינת אלבמה בארה"ב; הוא הומופוב גאה ונוצרי קיצוני שהורחק מבית המשפט מספר פעמים לאחר שסירב לקיים הוראות מפורשות לכבד את החוק ואת החלטות בית המשפט העליון הפדרלי - בגלל שאלו סתרו את הערכים הדתיים שלו. 

לאחרונה הואשם שכאשר היה גבר בן 32, ניסה לשכב עם נערה בת 14, ונראה שההתנהגות הזו היא חלק מתבנית אצלו של מערכות יחסים מיניות עם נערות צעירות. בניגוד למקרים אחרים, בהם התנהגות תוקפנית כלפי בני 14 גורמת קריירות, הימין הנוצרי הדתי בארה"ב מתייצב לצידו של מור, בדיוק כמו שבאוקטובר שנה שעברה התייצב לצידו של טראמפ כאשר זה הוקלט מתרברב בתוקפנות המינית שלו. הסבר אחד נפוץ לתופעה היא שימנים אמריקאים שונאים את השמאל כל כך שהם יעדיפו להצביע בעד כל כך אחד, לא משנה מי, העיקר שלא יהיה מהצד השני; ושהשמרנים האמריקאים נאמנים למפלגה דבר ראשון, ויצביעו למועמד של המפלגה, לא משנה מה הוא יעשה (קצת כמו מצביעי ליכוד, שיצביעו ליכוד לא משנה כמה ביבי מושחת). 

אבל נקודת מבט אחרת על התופעה היא לא "מור עשה משהו לא בסדר, ואני תומך בו בכל מקרה" אלא "מור לא עשה משהו לא בסדר". נקודת מבט שרואה בתופעה של גברים מבוגרים שיוזמים מערכות יחסים מיניות, או אפילו נישואים, עם ילדות צעירות תופעה מקובלת, ואפילו מבורכת. התיאור של התופעה הוא מתוך כנסיות נוצריות שמרניות באמריקה, אבל היא ממש לא ייחודית לנצרות; בכתבה משנה שעברה נטען שכל שנה נערכים 2,000 חתונות קטינים בישראל, ובערב הסעודית אין גיל מינימלי לנישואים ונערכים שם נישואים חוקיים לגמרי בין גברים מבוגרים וילדות בנות 8 או 10.

התופעה הזו מקבלת גיבוי מאנשי דת שמרניים, ולא במקרה, כי הבסיס שלה אינו פדופיליה, כי אם שנאת נשים. כפי שאפשר לראות מתיאור התופעה בכנסיות נוצריות, הרצון לשאת נערה בת 14 קשור קשר הדוק להתנגדות לערכים מודרניים, ולשליטה של הגבר המבוגר יותר בהתפתחות המחשבתית של הנערה הזו. במילים אחרות, יש גברים שמעדיפים להתחתן עם נערות, כי הם לא רוצים להיות בקשר עם נשים בוגרות, עצמאיות, שיכולות לאתגר אותם או אפילו, רחמנא ליצלן, להגיד להם לא.

זה לא מקרי שימנים דתיים יוצאים נגד קמפיינים כמו #metoo ומאשימים פמיניזם ופמיניסטיות ב"הרס המשפחה", בגלל שאחד הבסיסים של שמרנות דתית היא ההיררכיה בין האדם ובין המוסד הדתי (רב, כומר, חצר, כנסיה, אותה מהפיכה) שהיא משקפת, מחזקת ומתחזקת, מן ההיררכיה שבין הגבר והאישה במשפחה; בין הבעלים, ובין הקניין שלו.

צריך להפסיק להיות מנומסים לגבי זה. יש קו ישר בין עקרון שמבקש מנשים לשתוק בחופה כי הן קניין, שקובע שנשים לא יכולות לשרת בכנסת או להנהיג את הציבור, ובין תוקפנות מינית כלפי נערות צעירות. זה לא מגיע מסטייה מינית, בדיוק כמו שלנסות להגביר שירת נשים ודיבור של נשים ואת עצם הנוכחות שלהן במרחב הציבורי לא קשורה להתעוררות מינית (ובבקשה תפסיקו להגיד את זה, אתן רק משתפות פעולה עם הצד השני). זה לא קשור לסקס, זה קשור לכוח; זה קשור לשנאה כלפי נשים בוגרות, עצמאיות, שעומדות על דעתן, והרצון להרחיק נערות צעירות מכל דבר שיכול לתת להן כוח ועצמאות. 

סבלנות לערכים שמגבילים נשים רק בגלל שהם מגיעים מרקע דתי צריכה להיפסק; וזה תלוי רק בנו.

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

למה בנות גרועות במשחקי מחשב

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)
תחרויות ואליפויות של משחקי מחשב נשלטות לגמרי על ידי בחורים צעירים, ואין ייצוג של בחורות ונשים צעירות ברמה המקצועית. הסיבה לכך היא חברתית נטו.

בסוף השבוע שעבר חברת משחקי המחשב הענקית בליזארד אירחה בכנס השנתי שלה, BlizzCon, עשרות אלפי מבקרים, ועוד עשרות אלפי אנשים שילמו על כרטיסים וירטואליים כדי שיוכלו לצפות באירועי הכנס אונליין. במהלך הכנס החברה ארגנה אליפויות עולם במשחקים שלה, בין משחק "היאבקות" קבוצתי בין שתי קבוצות של 5 שחקנים, משחק תפקידים מקוון עם מיליוני משתתפים, ועד משחק מלחמה הומוריסטי עם קלפים וירטואליים. אפילו שמדובר במשחקי מחשב ולא משחקי ספורט במובן המקובל, ברמות הללו של תחרויות ואליפויות מי שמתחרים על התואר הם שחקנים מקצועיים, שמתחרים תחת מותגים מבוססים היטב, מקבלים משכורת, ומתחרים על פרסים שיכולים להגיע לעשרות ואף מאות אלפי דולרים. תחרויות במשחקים הללו נערכות לכל אורך השנה, והשחקנים המקצועיים יכולים להתפרנס מחסויות, מיצירת שירותי תוכן נלווים, ואחר כך גם מועסקים בתור מאמנים ופרשנים של המשחקים הללו.

והם כולם בנים, נערים, בחורים צעירים. ברמות הללו, לא מוצאים בחורה אחת.

פער מגדרי כזה גדול דורש הסבר; ונראה שעבור הרבה אנשים, ההסבר העיקרי הוא הסבר תוכני. "אלו משחקים אלימים" יגידו אנשים; "בנות פשוט אוהבות משחקים אחרים. הן אוהבות משחקים קבוצתיים, חברתיים; בנים הם פשוט תחרותיים מטבעם. זה הורמונלי." מעבר לעובדה שמדובר בקשקוש מוחלט, זה אפילו לא נותן הסבר לכל המשחקים, כי חלק מהמשחקים הם קבוצתיים והאלימות בהם הומוריסטית וכמעט לא קיימת. חלק מן ההסברים יהיו הסברים כלכליים; רוב המשחקים שיש להם תחרויות ואליפויות הם משחקי קונסולה, שוק שפונה בעיקר לבנים, בזמן שבשנים האחרונות נשים הפכו להיות הרוב בקרב שחקני המשחקים במחשבים האישיים ועוד יותר בשוק המובייל. אבל גם זה לא יסביר למה אין כמעט נערות ונשים צעירות ברמה הגבוהה ב-Hearthstone, שהוא משחק קלפים וירטואלי, הומוריסטי, שיש לו גרסה למובייל ונותן יותר מדקה לכל מתחרה לחשוב מה לעשות בתורו. לא בדיוק הסטריאוטיפ של משחקי יריות מלאי פיצוצים ורימונים שלא נותנים שנייה לנשום. 

תשובה מעניינת נתן שחקן Hearthstone בעל הכינוי Firebat, בתוך תשובה כללית יותר לשאלה "איך להפוך לשחקן טוב?" 


איך הופכים להיות שחקן טוב יותר? צריכים פשוט לשחק הרבה; שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, לאורך שבועות, חודשים ושנים:
"There aren't really any secrets to becoming a good player; you just kinda play the game a lot and do it. Interact with the community; find friends that also play the game a lot. Play with them..."

כדי להיות טוב במשחק, כדי להגיע לרמה של Firebat, שניצח באליפות העולם הראשונה שנעשתה והוא עדיין אחד השחקנים הטובים בעולם, אתה צריך לשחק המון; אבל, אומר Firebat, אתה לא יכול לעשות את זה לבד:

"I think that's the most underrated part of trying to become competitive at something is a lot of people just try and do it on their own.
Whereas, like, you play with other people, you're much more likely to enjoy doing something and enjoy doing it long enough to become really good at it and you have them pushing you and helping you become better.
So playing with people around at similar skill level that have similar ambitions with the game is the best way to improve."

חשוב להבין ש Firebat לא מדבר על משחק קבוצתי, שבו חייבים ללמוד לשחק בתיאום, אלא על משחק שבו שחקן אחד משחק נגד שחקן אחד אחר. עדיין, הוא טוען, אפילו שמדובר לכאורה במפעל יחידני, אתה חייב להיות חלק מקהילה כדי להצליח:

"Even single player endeavors, I think it's correct to work with others, and I think it's very valuable to have people that you play with and just hang out and talk with about the game if you wanna improve at the game.
So not really team work but more just motivational support."

הגיל שבו מתחילים עם המשחקים הללו ועושים את הצעדים הראשונים במסלול שמוביל להצלחה מקצועית במשחקים הללו (תחום שבו שולטים נערים צעירים בני פחות מ-20) הוא תחילת גיל ההתבגרות, שלב שבו חברויות בין בנים ובנות הן מאוד נדירות, שבו בנים רק מתחילים ללמוד את ההבדלים ולקלוט את הדרישות של החברה מהם להתחיל להתייחס לבנות אחרת. השאלה היא לא אם קהילת הגיימרים היא קהילה יותר או פחות עוינת לבנות מאשר קהילות אחרות, אלא שסוג זה לא רשת תמיכה חברתית לא קיימת לבנות כפי שהיא קיימת לבנים בתחום הגיימינג, וזה לא משהו שאפשר פשוט לייצר באופן מלאכותי.

הסיבה שאני שם זרקור דווקא על השאלה הזו והתשובה לה, היא שהיא מדגימה בעיניי את אחת הבעיות בעיסוק בחוסר שיוויון בין גברים לנשים, ואחד החוזקים של פמיניזם כאמצעי ניתוח חוסר שיוויון כזה. חוסר השיוויון בין בחורים ובחורות בתחום הגיימינג הוא עובדה מספרית שלא נתונה למחלוקת; אבל בהעדר חסמים ברורים בשלבי הכניסה לתחום המקצועי[1], נראה שחוסר השיוויון הזה הוא לא מכוון אלא תולדה על הבדלים טבעיים בין בנים ובנות. מאוד מפתה להגיד "יש בחורים שאלופים במשחקי מחשב ואין בחורות כי בנים הם פשוט טובים יותר במשחקי אקשן; פשוט ככה זה." אבל בהנתן מחקרים שבאופן עקבי מראים שאין באמת הבדלים נוירולוגיים משמעותיים בין בנים ובנות, הסברים מהותניים כאלו רק עוזרים להעמיק ולקבע את חוסר השיוויון. תשומת לב לצורה שבה קשרים חברתיים מוקדמים משפיעים על הצלחה בשלבים מאוחרים יותר ותשומת לב לצורה שבה גישה לקשרים כאלו היא שקופה בשלב שבו חוסר השיוויון הוא בולט, ועל כן לא נשקלת כגורם לחוסר השיוויון, חשובה גם לדיון בחוסר שיוויון באזורים חשובים הרבה יותר ממשחקי מחשב, כמו חוסר השיוויון הבולט בין גברים ונשים בתחום הפוליטיקה והכלכלה. 

האם גברים פשוט מתאימים יותר לניהול? מקבלי החלטות טובים יותר? יותר תחרותיים מטבעם? או שאולי, בשלבים מוקדמים ובאופן לא נראה לעין, יש לבנים גישה לקשרים החברתיים שעוזרים להם להתחיל במסלולים שבסופו של דבר, יעזרו להם להגיע לעמדות הבכירות ביותר.


1 - ברוב המשחקים הללו יש דירוגים הפתוחים עבור כלל השחקנים במשחק, בלי לדרוש מהם להשתייך למועדון כלשהו, ואליפויות ותחרויות רבות פתוחית גם לשחקנים שמגיעים לדירוגים העליונים במשחקים הללו. בנוסף מועדונים וקבוצות מקצועיות יגייסו שחקנים המגיעים לדירוגים העליונים הללו, כך שלכאורה הדרך להצטיינות במשחקים הללו פתוחה לכולם. []

יום שישי, 3 בנובמבר 2017

יום אחד הבת שלי

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)
שנה שעברה באפריל הפכתי לאבא. כמה חודשים לפני זה כבר ידעתי שהולכת להיוולד לי בת, אבל יש לדעת ואז יש לראות אותה ולהרגיש אותה ולהחזיק אותה ופתאום המאבק לעולם צודק יותר קיבל עבורי ממד דחוף הרבה יותר. פמיניזם הוא מאבק שהעולם יהיה צודק גם עבורי אבל ברמה רגשית הפך להיות לי חשוב יותר שהעולם יהיה צודק עבורה

לפני כמה שנים ראיתי את הסרטון הזה: 


כמו שכתבתי אתמול התחלתי לראות את עצמי בכל אבא שראיתי, ואחרי שנולדה לי בת במיוחד באבות לבנות, והאבא הזה מצא חן בעיניי מאוד. החריפות שלו, הרעיון להיות שם, מגונן על הבת שלך, הדרך שבה הוא בנה את דמותה של הבא שלו בעיניי. 

בצפייה חוזרת, יש חלק מטריד בסרטון הזה. החלק שבו האבא נתפס איכשהו כאיום על המחזר; שהאבא הוא זה שהמחזר צריך להתמודד איתו, צריך לרכוש את אמונו בעצם, ולא את אמונה של הבת. האבא כשומר הכניסה לעולמה הרומנטי והמיני של הבת שלו, האבא כבעלי הטובין שאז הוא מעביר אותם למחזר שהוכיח עצמו כראוי לכך. זה רעיון עתיק כמו סיפורי מיתולוגיה ואגדות עמים, ועדיין שריר וקיים ואיתן בסרטים וסדרות טלוויזיה ופרסומות:


אני מאוד לא אוהב את הפרסומת הזו. יש משהו פולשני, מציצני, אלים אפילו, בנוכחות של קווין הארט, בתור האבא המגונן המדי. המסר של הפרסומת הזו הוא כמעט שבתו של קווין הארט הולכת להישאר רווקה לנצח, או לפחות עד שתפגוש גבר שיהיה מפחיד ואלים כמו אבא שלה.

אני לא מכיר את זה מהחיים שלי; אף פעם לא הרגשתי שהאנשים שיצאתי איתם צריכים לעבור ועדת קבלה אצל אבא שלי או אימא שלי, ואני מאמין (או מקווה) שלא אחשוב שזה תפקידי כאשר הבת שלי תתחיל לצאת, ובמקום זה, בצפייה חוזרת, אני לוקח מהסרטון הזה משהו אחר, משהו שאהבתי מאוד ואני עדיין אוהב. 

כי כמו שלואיס סיקיי אומר, כהורים אנחנו מגדלים את האנשים המבוגרים שהילדים שלנו הולכים להיות. מה שאהבתי בסרטון הזה זו ההבנה, ההכרה בכך שכהורה, אתה יכול להזיק ולפצוע, ואתה יכול גם לחזק ולחסן. האבא בסרטון מסתכל על ההורות שלו לא רק כאחריות, אלא גם כמשהו שמשאיר נוכחות כמעט פיזית בחיים של הבת שלו, גם כאשר הוא לא שם, שנים אחרי שהיא לא ילדה, אולי שנים אחרי שהוא כבר לא נמצא שם. אבא לא כמשהו שמשאיר צלקות, אלא אבא כמערכת חיסון. 

לכן פמיניזם הוא בעיניי לא רק המאבק על מרחב בטוח מהטרות והתקפות מיניות, או מערכת משפט צודקת יותר, או יותר נשים בעמדות מפתח - אלא גם איך אני מתנהל מולה כאבא, כגבר, איך אני מתווך עבורה את המציאות כך שהיא תגדלה חזקה וחסונה. ילדה אש, שלעולם לא תפחד.

יום ראשון, 22 במרץ 2015

נפלאה אהבתך לי

מדוע אני צריך פמיניזם? מדוע אני נאבק? הנה סיבה אחת. 

היום במהלך סדנה של מכנה משותף עלה הנושא של ביטוי רגשות, כיצד נשים מבטאות רגשות ואילו גברים לא[1]. אחד הנערים ציין שהוא דווקא מבטא אהבה, לחברה שלו; "ומה לגבי החברים שלך?" שאלתי, "להם אתה מבטא אהבה?" זה היווה פתח לדיון מפתיע במורכבות שלו, שבו חלק מהנערים לא הבינו כיצד יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים שאינה אהבה רומנטית ("ומה לגבי אהבה בין אבא לבן?", "טוב, זה משהו אחר לגמרי").

חלק מהנערים חשבו שאין טעם לבטא אהבה לחבר; אחדים בכלל סירבו להכיר בקיומו של רגש כזה, בין חברים; מקסימום "מחבב". נער אחד ביטא חשש שאם היית אומר לחבר שלך שאתה אוהב אותו, הוא היה חושב שאתה דפוק ומפסיק לדבר איתך לגמרי - ואחר אמר "דווקא אין לי בעיה להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם; אבל איך עושים את זה? זה אני לא יודע." את המילים "אני אוהב אותך" יכול בן להגיד להורה, יכול בן זוג להגיד לבת זוגו, ולשמוע ממנה; אבל חבר לחבר? את זה אי אפשר לבטא.

ישי מרזל, ידיד הבלוג, וחבר אותו אני אוהב, ציין שזו אמירה לא נכונה, שגברים אינם מבטאים רגשות; גברים מבטאים רגשות כל הזמן, הוא אומר, רק במעשים; לא בדיבורים. זה פקח את עיניי לשים לב לתופעה מעניינת בכיתות אותן אני מלמד: ילדות שהן חברות טובות, לעתים קרובות נכנסות זו למרחב האישי של רעותה: הן יושבות על אותו הכיסא, יושבות אחת על השנייה, מלטפות את השיער של האחרת, מתרפקות זו על זו, והקרובות במיוחד ילכו במסדרון שלובות ידיים. ילדים שהם חברים קרובים לעתים קרובות נכנסים זה למרחב האישי של רעהו - אבל רק באלימות. דחיפות, צ'פחות, אגרופים לכתף, בעיטות - ואלו לעתים קרובות מסלימים, כאשר התחככות אקראית, שמקורה כנראה באופן טבעי בכך שחבר מחפש את קרבתו של חברו, מובילה לדחיפה, מובילה למכה, שמובילה למכה עוד יותר חזקה, כי כל אחד חייב להחזיר לשני. 

אז מרזל צודק, שבנים מבטאים את רגשותיהם; אבל ההבדל בולט לעין. החבר מחפש את קרבתו של החבר, אבל קרבה זו כמעט תמיד תוביל למגע שאינו נעים, למכה. המגע הנעים, בין אם זה ליטוף או חיבוק, אינו נמצא בין חברים. היעדרו של המגע הנעים מכאיב במיוחד משום שערכו כל כך גדול, העלות שלו כל כך נמוכה, והדרך להגיע אליו טבעית להפליא. אולם, כאשר הורים מסתכלים בחשש בכל ביטוי של קרבה גופנית כאות לנטייה אחרת, כאשר החברה מקנה הרגלים של ריחוק ופיזיות מאוד מסוימת, אותם ילדים יגדלו להיות נערים וגברים שכאשר יעמדו בפני השאלה, איך להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם, ימצאו עצמם ללא תשובות טובות. 

אני שמח לומר שהתמזל מזלי להיות חבר של לא מעט גברים שלהם דווקא הרגלים אחרים, וכמובן שאין זה במקרה. אבל, המאבק הוא אישי אך לא מוגבל רק אליך או אליי. אנחנו נאבקים כדי שכאשר בנים, ילדים, גדלים, הם ילמדו גם הרגלים של מגע נעים. לכן אנחנו צריכים פמיניזם.



1 - זה כמובן לא מדויק, ועל כך בהמשך הפוסט. או כפי שכבר ראיתם אם כמוני אתם קוראים הערות סוף-דבר רק בסוף. []

יום שני, 2 בפברואר 2015

לעלות במקום לרדת (על עצמך)

בהמשך לפוסט הזה, נתקלתי לאחרונה ביום הכשרות של מכנה משותף בהבדלים מגדריים בגישות של תלמידים בנים ותלמידות בנות, כאשר הם נתקלים בהצלחה או כשלון במבחן. תלמידים בנים נוטים לייחס הצלחה לעצמם ("אני גאון!") וכשלון לסיבות חיצוניות ("המורה שונא אותי!", "הייתי חולה, לא השקעתי") או מזלזלים בכשלון ("כולם נכשלו!", "המורה מכשיל בכוונה את כל הכיתה!"); תלמידות בנות, לעומת זאת, נוטות לייחס הצלחה לגורמים חיצוניים ("היה לי מזל", או "זה היה מבחן קל"). ההרגלים הללו, המוקנים בגיל צעיר, ממשיכים להשפיע, ותורמים לתופעה שבנים, ואחר כך גברים, רגילים לקדם את עצמם, בעוד שבנות, ואחר כך נשים, נאלצות להיאבק בהרגל לא לקדם את עצמן; זה משפיע גם על נשים שכבר מאוד מצליחות

ההרגלים הללו תורמים לכך שאנחנו רואים אחוז מאוד גבוה של גברים בעמדות כוח והשפעה; משום שהם הרגלים, אפשר וכדאי להיאבק בהם. להלן כמה עצות מהפוסט להתמודדות עם ההרגלים הללו[1]:

  1. כאשר את מקבלת מחמאות על משהו שעשית, קבלי את המחמאות בחום; אל תדחי את השיפוט של אחרים. אם קיבלת מחמאות, סימן שמגיע לך. 
  2. הפנימי את המחמאות והסכימי איתן; לדוגמה, אם מישהו אומר "ו'או, זו הייתה מצגת ממש מוצלחת!" את יכולה לענות, "נכון, אה? היא באמת הייתה מוצלחת!"
  3. אל תייחסי את ההצלחה שלך למזל. את יודעת שעבדת קשה; אל תסתירי את זה.
  4. כאשר את מדברת על עצמך או על ההישגים שלך, אל תסייגי את עצמך במילים כמו "קצת", "כאילו", "רק", או "סתם". 
  5. תשתדלי להימנע מפרפקציוניזם[2]; פגמים מסוימים בהישג שלך הם לא סיבה טובה לבטל את ההישג כולו. 
  6. לבקש או לקבל עזרה מאחרים, לא מקטין את ההישגים שלך.
  7. תיעוד, של העבודה וההישגים שלך, יעזור לך להרגיש שהם נכונים ואמיתיים יותר.
כמובן, זה לא פתרון קסמים; להיפטר מהרגלים המוקנים לנו כשאנחנו קטנים זה קשה; אבל במקרה הזה, כדאי. להרגיל את עצמנו, ואחרות, להתייחס להישגים ולעבודה הקשה שלנו ככה, יעזור להתמודד עם הרגלים אחרים שמשתיקים ומקטינים את העבודה והמאמצים של נשים, ויעזור להביא יותר נשים לעמדות כוח והשפעה.


1 - העצות רשומות בלשון נקבה, אבל מתאימות גם לגברים, אם הם סובלים מהבעיה הזו. []
2 - אני מאמין גדול בפרפקציוניזם, כמנוע לשיפור עצמי ומניע להמשיך לעבוד. אבל יש לזה גם צדדים שליליים. []

יום שישי, 17 במאי 2013

ראי קראי חפשי פתרי עשי למדי



היי, ממש מעל המשפט הזה יש כפתור צהוב שכתוב עליו עדכונים ואם תלחצו עליו תוכלו להוסיף את הנה בלוג לקורא הרסס האהוב עליכם. כדאי לכם. זה יעשה לכם טוב.

היום, בכיתה, חילקתי דף עם החומר לשיעור עליו רציתי לדבר עם הילדים. כל ילד וילדה קיבלו דף, אחת הילדות קמה מול הכיתה והתחילה להקריא. די מהר, אחת הילדות מרימה את היד:

"למה הדף מנוסח בלשון נקבה?" היא שואלת

"כי הוא מנוסח בגוף שני יחיד; "את נתקעת", "את צריכה לעשות"; זו הסיבה." 

"אבל מה עם הבנים?" היא שואלת

"אצלהם זה כתוב בלשון זכר. "אתה", "עושה""

היא עדיין לא מבינה. זה נראה מוזר מדי.

"בבית-ספר" אני שואל אותה "איך זה כתוב בדרך כלל?"

"כתוב בלשון זכר, ואז יש אלכסון וכתוב נקבה"

"ואיך זה מרגיש?"

"לא נעים; כאילו זה לבנים, אבל אה גם לבנות."

"אוקי, אז זו הסיבה. רציתי שתרגישי נעים. רציתי שגם לכן יהיה נעים, וגם לבנים יהיה נעים; אז עשיתי דף בלשון זכר לבנים, ודף בלשון נקבה לבנות."



יש לי כיתת מחוננים, ילדי כיתה ד', אותה אני מלמד שיעור שעוסק נומינלית במשחקי תפקידים. לכן כל שבוע יש לי הזדמנות לפגוש ילדי בית-ספר יסודי שיש להם יכולת יותר חזקה לבטא מה הם מרגישים וחושבים, בנושא שבדרך כלל מוציא מילדים דברים שהם לא מדברים עליהם בשיעור אסטרונומיה, מוזיקה, או בישול מולקולרי. זה גיל שבו הם עוד לא למדו להסתיר את התגובות הראשוניות שלהם לדברים, ולכן, ברגע שקורה משהו שנתקל בלבנים הטריות שמניחה החברה בראשם, שמפרידות בכוח בין "דברים של בנים" ו"דברים של בנות", מיד שמים לב. ברגע שבת אוהבת את "שר הטבעות", אפילו שזה סרט של בנים; ברגע שמתארים בן אבל הוא לבוש בוורוד, או בת, אבל היא משחקת אביר ומדברים אליה בזכר - הדברים האלה קורים, כי תרגילי אלתור מוציאים מה שיש בראש, ומה שיש בראש כמעט תמיד לא מתאים לדרך הצרה שבה אתה "אמור" לדבר ולהתנהג, והם ילדים. השליטה העצמית שלהם לא מלאה; יש בהם עדיין רמות לא מעטות של חופש[1].



יש הרבה מאוד מנגנונים שהתוצאה[2] שלהם היא הקטנת המקום של נשים בחברה והפחתת הכוח שלהם. הרבה מהמנגנונים הללו מאוד ברורים: כאשר מנסים לשכנע אותו שנשים הן חלשות מדי מכדי להתמודד עם קשיי תפקידים בכירים, או שהן לא מתאימות "מבחינה רגשית" לפיקוד וניהול, שזה "טבעי" שהן ישארו בבית - המנגנונים הכי בולטים, שמושכים אש ויוצרים רעש, הם מנגנונים שמפעילים גברים ונשים מבוגרים על נשים מבוגרות. אלא שהמנגנונים הללו הם תופעת-לוואי. הם לא המקור, הם פשוט אחד מהפירות, המאוחרים למדי יש לציין, של דפי העבודה בכיתה ד', שהם בעצמם פירות של הצבע הוורוד והכחול במחלקת יולדות, של צעצועים לילדים (שהם גם לבנים וגם לבנות) וצעצועים לילדות (שהם רק לילדות). של ציורים אחרים על הסרבל הכחול והסרבל הוורוד, של הקופסה של לבני הצעצוע ושל ספרי הילדים - הם עובדים, עובדים כל הזמן, בנוחות ורכות ובלי לשים לב ובלי שהם מושכים אש כי הם לא מירב מיכאלי. 



מירב מיכאלי מעצבנת די הרבה אנשים[3] כי היא מתעקשת להשתמש בלשון נקבה ברבים. "בעברית" כך אומרים המתעצבנים "ריבוי הוא בלשון זכר". נכון שזה ההרגל; שפה היא דבר חי, והרגלים משתנים. צורם לי במיוחד ההיפוך של מגדר, כאשר אומרים "קול קוראת" או "אנשות"; אני לא חושב שזה לשנות הרגלים, אני חושב שזה לעשות דווקא, ומעט מאוד דברים משתנים לטובה כשעושים דווקא.

אבל בריבוי אפשר להתייחס לכל מיני קבוצות, וכאשר אני מדבר על קבוצה שיש בה יותר בנות מבנים, אני משתמש בלשון ריבוי נקבה, וברוב הפעמים שאני עושה זאת, זה מעורר תגובה והקבוצה עליה אני מדבר מופתעת. גרוע מזה, אני שם לב, שוב ושוב, שקבוצה המורכבת רק מבנות, תדבר על עצמה לפעמים בלשון זכר ולא בלשון נקבה. 

בגלל שזה מנגנון רך ולא ברור, ההתעקשות עליו מעצבנת ומעוררת התנגדות. זה נראה לא חשוב. אם יש תלמיד אחד וארבע תלמידות בקבוצה, למה צריך להגיד "אתן מתבקשות להרים כיסאות" ולא "אתם מתבקשים להרים כיסאות"? מה זה משנה?



אז, נראה שזה משנה. נראה שכאשר ילדה בכיתה ד' קוראת דף עבודה וכתוב "אנא קרא/י את שלושת הפסקאות לפני שתענה/י על ארבע השאלות שבתחתית הדף" היא לא מתרגמת את זה בראש ל "אנא קראי את שלושת הפסקאות לפני שתעני על ארבע השאלות שבתחתית הדף" אלא קוראת את המשפט, כנראה כפי שרשמו אותו: "אנא קרא את שלושת הפסקאות לפני שתענה על ארבע השאלות שבתחתית הדף... אה, נכון; יש גם בנות בכיתה; אז גם אתן" וזה גורם לה להרגיש לא נעים. אף אחת לא אוהבת להרגיש לא נעים, אז היא תתרחק מהתחושה הזו, שזה אומר להתרחק ממה שמייצר את התחושה הזו. 

אני כמובן לא אומר שבכל תחלואי החברה אחראי האלכסון הזה; אני מצביע עליו כי הוא משהו ש: א. אפשר לתקן די בקלות; פשוט מדפיסים שתי גרסאות לדף העבודה[4] ב. מכיוון שזה קטן, זה שקוף ורוב האנשים לא ישקיעו בזה תשומת לב. 

יש דברים פשוטים, שצריך לשים אליהם לב, שאפשר לתקן אותם בקלות, וההשלכות שלהם לטווח ארוך עצומות. זה מתחיל בבית, בפעוטון, בגן הילדים, בבית הספר היסודי. זה לא מתחיל ברחוב.



לקינוח, אנקדוטה: קראתי על מחקר[5] שמורים ומורות נותנים לבנים להשתתף בשיעור בצורה משמעותית יותר מאשר לבנות. מורים שנתנו יחס פחות או יותר שווה לבנים ובנות הרגישו שהם נותנים לבנות 90% מהיחס שלהם בשיעור. באחד אירועי משחקי התפקידים שהנחיתי היה מיעוט של שחקניות בקהל, אז נתתי להן להשתתף ביחס של 1 ל-3; על כל שני שחקנים שהזמנתי להשתתף, הזמנתי שחקנית. בפעם השלישית שקראתי לשחקנית, אחד השחקנים הריע בקוצר רוח "אוף! כל הזמן אתה מזמין בנות!"

ככה זה; דברים קטנים עם השפעה גדולה. שם מתחילים. 


1 - לא לעוד הרבה זמן, לצערי.
2 - אתם תמצאו בהרבה טקסטים פמיניסטיים את הניסוח "מנגנונים שהמטרה שלהם" אבל האנשת מנגנונים חברתיים היא לא רעיון טוב אם מטרתך לשנות אותם. 
3 - ביניהם גם אותי
4 - מילא דפי עבודה; לעבור על הרפתקה בת 14 עמודים ולמצוא את כל הפעמים שבהם פניתי למנחה בלשון זכר ולשנות את זה לפנייה למנחה בלשון נקבה בשביל המנחות זה כבר ממש מעייף... אבל זה שווה את מבטי חוסר האמון של הבנות שמקבלות את דפי העבודה הללו, בכל פעם. יחד עם זאת, לפעמים אני מרמה ופשוט כותב ברבים; שיתמודדו.
5 - חיפשתי את ההפנייה למחקר עצמו, ולא מצאתי; רק את האזכור הזה. ברור לי שזה מעאפן, ואני מעודד אתכם למצוא את הקישור למחקר ולשים בתגובות או משהו.