סילוק החלום הישן
הסיפור האוטופי שעדיין מכביד על השמאל, שלידתו באוסלו ושאריותיו המאובנות עדיין סובבות אותנו, הוא כדלקמן: נפנה את שטחי יהודה ושומרון כפי שפינינו את עזה; עבור העם הפלשתיני תוקם מדינה, לא סתם יישות פוליטית אלא ממש מדינה, שבירתה במזרח ירושלים ויש לה חוף בים התיכון וגבול עם ירדן ואיכשהו רצף טריטוריאלי בין לבין, והיא תחייה, בשלום וביחסי שכנות טובים, לצד מדינת ישראל. ארגוני הטרור וההתנגדות יפורקו מנשקם, הסדרי בטחון ישמרו על גבולות ישראל ועל אזרחיה, והסכמי הסחר המשותפים יביאו לפריחה כלכלית חסרת תקדים: התיירים ישטפו את חופי ישראל ופלשתין והשקעות זרות ירימו את בורסותיהן, המדינות ייצאו פרחים ופירות, ועבודה זולה תבנה את הארץ. וגר זאב עם כבש; או ערבי עם יהודי.
היום, כך אני מקווה, ברור לכולנו שהסיפור הזה מת (אם אי פעם היה לו סיכוי להתקיים). אם ב-92 האמנו שיהיה אפשר להגיע אליו ב-7 שנים, עכשיו ברור לנו שאם נמשיך לרדוף אחר החלום הספציפי הזה, נכונות לנו 50 שנים של סבל והרוגים; לרוע המזל, כמעט כל הסבל יהיה מצידם של הפלשתינים, וכנראה שגם רוב ההרוגים. עבור לא מעט יהודים, זה לא נורא כל כך. אם הסגר הבלתי אנושי והמשטר הצבאי המדכא מונעים פיגועים, זה כל מה שחשוב. העלויות האסטרונומיות של ההתנחלויות וההשחתה של החברה הישראלית שווים את מניעת "חלום השלום", בגלל שההנחות שעליהן מבוסס הסיפור האוטופי הישן כבר אינן מקובלות על אף אחד: היהודים של מדינת ישראל לא חושבים שהסדרי בטחון עם מדינה פלשתינית מספיקים כדי למנוע טרור, לאף אחד אין את האומץ הפוליטי להעביר את מזרח ירושלים דה-יורה לשלטון פלשתיני (למרות שדה-פקטו, מזרח ירושלים איננה באמת "ירושלים"), והקוקטייל הקטלני של ההתנתקות, ההקצנה של המתנחלים, והקידום האגרסיבי של בנייה בשטחים הופך כל רצון לפנות את יו"ש לבלתי ריאלי.
לכן אני מרגיש שיש מקום להציע חלום אוטופי חדש, שמבוסס בחלקו על רעיונות של אחרים[2]. החלום הזה חד צדדי לחלוטין, זאת אומרת שהוא דורש פעולות אך ורק ממדינת ישראל, ומציג רעיונות שישפרו את איכות החיים של היהודים, בעודו מפחית את הסבל הפלשתיני, בתקווה להעלים אותו תוך דור (ועל הדור הזה, בהמשך). הביקורת המיידית שתעלה מול חלום כזה היא ביקורת שתאשים אותו בגזענות, ואני מקבל את הביקורת הזו ומאמץ אותה בחום. אני מאמין שבתוך החברה הנוכחית שבה אנחנו חיים, אי אפשר לבסס חזון פוליטי על הנחת מוצא הטוענת לשיוויון בין יהודי לבין מישהו אחר. זו הנחת מוצא כל כך זרה לנוף הישראלי שצריך ללכת כל הדרך אל מרצ ושמאלה ממנה במפה הפוליטית כדי למצוא מפלגה הטוענת כך ברצינות. יכול להיות שבעתיד המצב ישתנה, אבל עבורי, המשך הדיכוי וגרימת הסבל הפלשתינים הם כאלו, שצריך לקדם פתרון עכשיו. לא לחכות עד שתקום חברה אזרחית חדשה ופתוחה בישראל עוד 40 שנה.
סיפוח השטחים המוחזקים
הדבר הראשון שיש על מדינת ישראל לעשות, הוא לספח את רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל. זו העצם התקועה בגרוננו כבר 50 שנה, והגיע הזמן לבלוע אותה ולקבל את המציאות כפי שאנחנו יצרנו אותה. גם אם נכחיש את קיומו של העם הפלשתיני, זה לא יגרום לעם הפלשתיני עצמו להחליט ספונטנית שהוא בעצם מורכב ממצרים וירדנים, ולעבור דירה. המוטיבציה של החלום הזה היא הפחתת סבל ושיפור הרווחה של בני אדם; זכויות פוליטיות הן כלי להשגת המטרה הזו, לא מטרה בפני עצמן, ולכן קיומה של מדינה פלשתינית הוא כלי, בעיניי, לקידום רווחתו של העם הפלשתיני. מרגע שזו אינה ברת השגה, נדרש כלי אחר. מדינת ישראל תהיה הכלי הזה.
סיפוח השטחים יכניס לתוך מדינת ישראל הגדולה והשלמה בין 3 ל-4 מיליוני בני אדם, שיהפכו מיד לנתינים ותושבים, אך לא אזרחים. הם יהיו נתונים למרות חוקי מדינת ישראל, למרות שתשלל מהם הזכות האזרחית להשתתף בתהליך הקובע אותם. עם זאת, הם מיד יקבלו אישור תושב קבוע לכל ימי חייהם, שיתן להם חופש תנועה וחופש עיסוק בכל רחבי המדינה, כפי שניתן (כמובן מאליו) לכל אזרח ישראל בגיר. הפעולה הזו תיצור מעמסה משמעותית על מדינת ישראל, ומהווה שיקוץ בוער עבור כל אדם שמאמין שכל נתין מדינה צריך ליהנות מזכויות פוליטיות כמו כל נתין אחר (כמוני, למשל) - אבל יתרונה הגדול הוא שהיא מתמודדת ישירות עם הגורם הישיר לסבל עבור העם הפלשתיני, המשטר הצבאי על כל המשתמע ממנו. כפי שאפשר לראות כאן וללמוד מארגונים כמו גישה או רופאים ללא גבולות, פלשתינים לא מסוגלים לחיות את חייהם בכבוד, ז"א לכלכל את עצמם ולדאוג לרווחתם, בגלל הסגר עליהם והמחסומים המפרידים בין מגוריהם לבין מקום עבודתם, בני משפחתם, שדותיהם, וכן הלאה.
סיפוח השטחים והסרת הסגר המשתמעת ממנו מגיעה עם היתרון הגדול של הפסקת כלכלת המנהרות, שמחזיקה את תושבי עזה ומאפשרת להם לחיות, אבל גם נותנת כוח לארגוני הטרור ומאפשרת להם להבריח נשק ותחמושת לתוך עזה.
המאבק בטרור
לאחרונה ראיין גורביץ את שלומי אלדר, מחבר להכיר את חמאס. בראיון מסביר אלדר שחמאס לא מסוגל להגיע להסדר קבע עם ישראל, אלא מקסימום ל"הודנה". מבט על כלכלת הגדה מראה לחצים כלכליים עצומים על הרשות הפלשתינית שמונעים ממנה להתפרק. ברור לכל שסיבות קיומה כבר אינן: לישראל אין שום כוונה להגיע להסדר והיא מוכנה לנהל מו"מ נצחי ב-50 השנים הקרובות, מפסגה לפסגה, מהסכם זמני להסכם זמני (שמופר עוד לפני שהספיקו להספידו), ולכן לעולם לא תקום מדינה פלשתינית שהרשות אמורה להפוך לרשות המחוקקת והמבצעת שלה. אם כך למה, למרות איומיו ולמרות שזה הצעד הפרקטי לעשות, לא פירק אבו-מאזן את הרשות? בגלל שכספי הסיוע הזר נותנים תעסוקה שבלעדיה החיים בגדה יהיו נוראים עוד יותר, והמעילה בהם מרפדת את חייהם של פקידי הרשות ואנשיו של אבו-מאזן. לחמאס אין כוונה להכיר בישראל או לוותר על דרישתו שתיעלם מהמפה, ולרשות אין באמת אינטרס בכך - למה לסמוך על אחרים להיאבק בטרור?
היחס לטרוריסטים, לכנופיות מבריחות סמים ונשק הפוגעות באוכלוסיה אזרחית, כאל צבא זר, הוא יחס מוטעה. לצבא יש יכולת לגרום נזק רב לאוכלוסיה אזרחית, והוא יכול לסגור את הגבולות ולא לתת לאנשים לעבור (מה שיפחית את כמות הפיגועים, אבל גם יעניש קולקטיבית מיליוני אנשים אחרים) אבל מאבק בכנופיות של פושעים צריך להיות מאבק אזרחי בעזרת ארגונים אזרחיים כמו השב"כ והמשטרה. לארגונים אלו יהיה קל יותר משמעותית להילחם בטרור כאשר יהיו חברים בהם ערבים, נתיני מדינת ישראל הגדולה, כאשר יהיה להם חופש פעולה בשטחים-לשעבר כפי שיש להם היום בשטחי המדינה, כאשר לארגוני הטרור יהיה קשה יותר לפעול משום שהם יפעלו בתוך המדינה במקום מחוץ לה.
בבירור, המאבק בטרור לא יצליח ב-100%. אבל גם המאבק בטרור הבאסקי או בטרור האירי לא היה מוצלח ב-100%. שום מאבק בטרור לא מצליח 100% מהזמן; הדבר היחידי שמצליח תמיד הוא להעלים את הגורמים לטרור. את המניעים הדתיים להילחם ביהודים אי אפשר להעלים; אבל את המשטר הצבאי ואת המניעים הכלכליים, אפשר.
הדור הפלשתיני הבא
נניח שב-1 בינואר, 2013, ישראל מספחת את שטחי עיו"ש לתחומי מדינת ישראל. באותו יום, נוספים לה 3 או 4 מיליון בני אדם שיהיו נתינים, אך לא אזרחים. אותם בני אדם, ילדים ומבוגרים, נולדו וחיו במציאות שבה מדינת ישראל היא גורם עוין ואלים בחייהם, שגורם להם לסבל ומביא מוות לחבריהם וקרוביהם. הם יכולים לקבל כל אחד מענק הסתגלות של 10,000 אירו וחופשה בת שבוע בחופי יוון, הם עדיין לא הולכים לשיר את ההמנון. הם גם לא צריכים. אבל אלו שיוולדו החל מאותו יום, יוולדו למציאות אחרת. שינוי פוליטי בקנה מידה כזה, השקול למצב שבו מדינה מעניקה לנשים זכות הצבעה או לביטול העבדות, לא גורם לשינוי תודעתי אצל אלו שנולדו ובגרו תחת המשטר הישן. אבל הוא אמור, אם נעשה כמו שצריך, לגרום להתבגרותם של אנשים חדשים עם תודעה חדשה.
כל פלשתיני שיוולד החל מאותו יום (נניח החל מה-1 לינואר 2013 והילך), יקבל אזרחות במדינת ישראל הגדולה, ממש כפי שמקבל כל מי נולד לאזרח ישראלי היום. תהיה לו תעודת זהות כחולה, והוא ייהנה מכל הזכויות שיש לכל אזרח אחר, אף שהוריו פלשתינים ואין להם אזרחות. כאשר יגיע לגיל 18, יוכל לבחור ולהיבחר. ילדיו יהיו אזרחים גם, וכך הלאה.
בחלום, השיקוץ של האפרטהייד, שקיים היום דה-פקטו ויהיה גלוי ברגע שישראל תספח את השטחים אבל לא תתן לתושבים הפלשתינים זכויות אזרחיות, בנוי עם תוקף זמני בתוכו. גם אם ברגע הסיפוח, יחיו מיליוני בני אדם תחת משטר שאין להם קול בקביעתו, הם יהיו האחרונים שייאלצו לחיות תחת משטר כזה. בניהם ובנותיהם ייהנו מזכויות מלאות, וכך גם ילדיהם שלהם. עוד עשרות שנים, כאשר הפלשתינים שנולדו וגדלו לפני הסיפוח לא יהיו איתנו עוד, ימות גם האפרטהייד. גם היום, יש מדינות בהן ילדים שנולדים למהגרי עבודה או לשוהים לא חוקיים מקבלים אזרחות למרות שזו נמנעת מהוריהם. הרעיון הזה מגיע מאותו מקום: מי שנולד וגדל במדינה, מרגיש שייך אליה בצורה שמי שנולד וגדל במקום אחר, לא יכול.
מדינת ישראל כמדינה יהודית
הסיוט הגדול של הרוב היהודי במדינת ישראל, שפרוש לרוחבה של הקשת הפוליטית מ"השמאל הלאומי" ועד "אם תרצו", הוא שלא יהיה רוב למצביעים יהודיים. "האיום הדמוגרפי", שהופך אותנו אובססיביים לנתוני הלידה של יהודיות, ומוביל למקומות רעים מאוד. למשל, ב-2011 נולדו לראשונה יותר ילדים לא-לבנים מאשר לבנים בארה"ב. אם נתון כזה היה עולה בישראל, המפלגות "הציוניות" בכנסת היו מתחרות מי יכולה להציג יותר חוקים שמגבילים את כוחם הפוליטי של לא-יהודים מאחרים כדי למנוע כל סיכוי לראש ממשלה לא יהודי בישראל. אם היום רוצים לתלות זכויות אזרחיות בשירות צבאי שלא פתוח לרובם המוחלט של לא-יהודים בישראל, זו רק ההתחלה.
מעבר לגזענות שפתחתי בה, גורם עיקרי לפחד הזה הוא שאופיה היהודי של מדינת ישראל הוא אופי זמני, שמשתקף בהרגלים תרבותיים כמו חגים ונישואים, בתקנות עירוניות, במקריות השפה. הסמלים היהודיים הגדולים לא מוגנים בשום צורה מהותית למדינה, ולכן כדי להגן עליהם נאבקים באלימות גלויה וסמויה ליצירת "מרחבים נקיים מלא-יהודים": ערים יהודיות בלבד, מקומות עבודה ליהודים בלבד, וכך הזהות היהודית של המרחב הציבורי תהיה זהות ברירת המחדל. לא צריך לשמור על זהות יהודית, אם אין זרים בעלי זהות משלהם שיכולים להפגין אותה בציבור.
זהותה היהודית של מדינת ישראל צריכה לקבל את המקום שזהותן הנוצרית של מדינות אירופה מקבלת: בהיסטוריה שלה, בסמלים שלה. הזהות היהודית של מדינת ישראל צריכה להתבטא בדגל, בסמלי מוסדות המדינה, בחגיה הרשמיים, בשפה המדוברת בה, בזהות המופגנת במוזיאונים שלה ומוסדות התרבות שלה. צריך להכיר בה בהיסטוריה של המדינה, במוטיבציה להקים מדינה דווקא כאן, בחלק מארץ ישראל וסביבותיה[3], ולא במקומות אחרים.
זהותה היהודית של מדינת ישראל לא יכולה לקבל מעמד חוקי מיוחד, המוביל, בצורה בלתי נמנעת, לאפליה ממוסדת נגד לא-יהודים. חיוניים ביטול חוק השבות, הוצאת ארגונים גזעניים (כמו להב"ה, "יד לאחים", עמותת "אפרת" וכן הלאה) מחוץ לחוק, הורדת הסעיפים בחוק המגנים על רבנים מקריאה לאלימות והסתה גזענית, ביטול המשרד לשירותי דת, הסדרת נישואים אזרחיים שיאפשרו לכל אדם להתחתן עם כל אדם אחר, ללא קשר לדתו (שוכחים, אני חושב, שבישראל גם בני דתות אחרות לא נהנים מחופש להתחתן כרצונם) וכן הלאה. זהותה היהודית של מדינת ישראל לא קיימת רק ברובד ההיסטורי, התרבותי, הסמלית; היא שזורה היום בחוק באופנים מפלים, מבדילים, מפרידים. אי אפשר להעניק שיוויון אזרחי לתושבי המדינה הלא-יהודים בלי לפרום אותם, בצורה שיטתית וסבלנית.
עוד חזון למועד
כאשר הצעתי לראשונה לספח את השטחים, הדבר הראשון שנאמר לי הוא שזה יוביל למלחמת אזרחים. עדיף לחיות בנפרד, משום שלחיות ביחד אנחנו לא יכולים. כמובן, האמירה הזו תלויה בהנחה שכרגע, לא רק אנחנו חיים, אלא גם הפלשתינים. זה לא מה שקורה. בישובים הפלשתינים, הצלחנו ליצור גטאות ענקיים, שאולי לא נראים מהאוויר דואבים ומבאישים כמו הגטאות עבור היהודים בערים הנוצריות, אבל תפקידם זהה: הגבלת החופש, התנועה, יכולת התעסוקה, היכולת לחיות. אלו אינם חיים הראויים לבני אדם. בתוך התעוררותה לראשונה של החברה האזרחית בקיץ שעבר, והניסיון להציל את השמאל מתהום הנשייה, הדיבור על הסכסוך נעלם. אבל הפשעים שלנו בשטחים לא נעלמו - הם גוברים. ועדת לוי וההכרה באוניברסיטה באריאל הם סימנים לכך שהימין ההתיישבותי נהיה אמיץ יותר ויותר, ממשלות הימין נועזות יותר ויותר, ולשמאל אין איך לענות להם. רוב היהודים אדישים, ואם רובם אדישים, אין רצון פוליטי להביא לשינוי.
הקפאון המדיני אינו קפאון אמיתי. הסיפוח זוחל, אבל בצורה שפוגעת בפלשתינים יותר ויותר. חייהם יהיו קשים יותר ויותר, והתוצאה תהיה מאבק מזוין, שיוביל לאלפי הרוגים בצד הפלשתיני, וירחיק עוד יותר את הרצון בצד היהודי להביא לשינוי. לכן יש להתעורר מהחלום הישן, ולתת לחלום חדש להוביל אותנו, לפעול עכשיו, כי מאוחר יהיה גרוע הרבה יותר.
1 - לצערי, הוא היה מודפס ולא מקוון. כן, גם אני לא יודע למה.
2 - צר המקום מלהכיל את כולם, מכל מלמדי השכלתי, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לקחת קרדיט על החלק שלו מהחלום, וכולם מוזמנים להציע חלומות חדשים משלהם. בלי חלומות חדשים, לא נתקדם.
3 - הערה שנראית לי חשובה: מדינת ישראל לא יושבת על כל שטחה של ארץ ישראל, וכחצי משטחה הוא שטח שלא היה בארץ ישראל. סתם משהו שכדאי לדעת כשמדברים על "זכות אבות על הארץ". אם זכותנו לגדה המזרחית היא זכות אבות, אז באותה נשימה אנחנו גם צריכים לוותר על הנגב.
1 - לצערי, הוא היה מודפס ולא מקוון. כן, גם אני לא יודע למה.
2 - צר המקום מלהכיל את כולם, מכל מלמדי השכלתי, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לקחת קרדיט על החלק שלו מהחלום, וכולם מוזמנים להציע חלומות חדשים משלהם. בלי חלומות חדשים, לא נתקדם.
3 - הערה שנראית לי חשובה: מדינת ישראל לא יושבת על כל שטחה של ארץ ישראל, וכחצי משטחה הוא שטח שלא היה בארץ ישראל. סתם משהו שכדאי לדעת כשמדברים על "זכות אבות על הארץ". אם זכותנו לגדה המזרחית היא זכות אבות, אז באותה נשימה אנחנו גם צריכים לוותר על הנגב.
