120 סיבות

התמנון מציץ מעל המים

קראו את הטור הזה. אתם יכולים לקרוא אותו בלי חשש; הוא לא מתלהם. רק עיתונות, בלי שמות ומקומות, רק ניתוח של המציאות. הבאת סיפור לידיעת הציבור. לידיעתכם.

שנה שעברה, עם המחוש מהודק סביב צווארו, הציבור יצא לרחוב. חלקים עצומים ממנו.

בתחילת המחאה התקשורת ניסתה, שוב ושוב, בשם בעלי העיתונים וראשי המפלגות, להציג את המחאה כאילו הייתה עניין אשכנזי-מרכזי מצומצם. הייתי בבאר שבע בשבת שבה יצאו לפריפריה; זו לא הייתה מחאה אשכנזית, ולא מחאה של המרכז. זו הייתה מחאה של ציבור מדמם, שעומד לפני קריסה. למרות נסיונות אלו, המחאה תפסה פופולריות, ולפתע, נהיה בסדר, אפילו "מקובל" להיות בעדה. כולם היו בה; גם חברי כנסת של הקואליציה, גם של הליכוד. 

אותו קולקטיב נזיל שניהל אותה קיבל החלטה מוטעית וסירב לצייר מטרות על גבו של נתניהו או שטייניץ, והמחאה הגיעה לשיאה בהפגנה של חצי מיליון בני אדם בכל הארץ - וגוועה. ללא מטרות קונקרטיות, לא יכלה המחאה להשיגן.

בתחילת הקיץ הנוכחי היא החלה להתעורר מחדש. מכל עבר, לא רק אצל שמאלנים הזויים, היו רחשושים: הקיץ מגיע, האם המחאה תחזור? הפעם התגובה של כלי התקשורת הייתה מהירה הרבה יותר, ומראש עיתונאים קיבלו הוראות לא לסקר את המחאה אלא אם הם חייבים. לא רק הם; גם שוטרים נשלחו לשבור את המחאה: הם צולמו מרביצים למפגינים, ראשי המחאה זומנו לחקירות "מראש", רק כדי לערער אותם, ודפני ליף חטפה מכות.

העיתונות המציאה "אלימות" שלא הייתה ולא נבראה. חלון לכאורה נשבר. למחרת כל אמצעי התקשורת דיווחו שהמחאה הפכה לאלימה וכל מיני פרשנים-מטעם התלוננו "ככה המחאה איבדה אותי" - כאילו אותם פרשנים היו בה אי פעם. הפעם היא לא הייתה פופולרית. הפעם כולם ראו מה ביבי ושטייניץ עשו להמלצות טכטנברג (שמראש היו חלק קטן ממה שהמחאה באמת רצתה להשיג). הפעם היה ברור מי המטרה, וברגע שנהייתה "פוליטית", לא הצליחה להתרומם. איך אפשר לצאת נגד "השיטה"? מה יחליף אותה?

חוסר היכולת של המחאה להתעורר מחדש לא קיים בוואקום; הוא קיים לצד מפלגת "יש עתיד" ותאוות הכוח וההון של חבריה; הוא קיים לצד הציניות של הליכוד ביחס למתפקדיו, בוחריו, והציבור הישראלי; הוא קיים לצד הייאוש משיטת המפלגות, החיפוש של מאות אלפי אזרחים אחר "מישהו לבחור בו". הוא קיים לצד השקט, וההתפוררות. 

בכל שבוע, חתימת מוצציו של התמנון ברורה יותר; בכל נכס מופרט שעובר לידיו של בעל-הון, בכל תקציב שמקוצץ לשכבות החלשות כדי לממן עוד הטבה למיליארדר. התמנון מעז להציץ מעל פני המים ולקחת עוד ועוד כי הייאוש משרת אותו; הייאוש שמשאיר אותנו בבית, שמשכנע אותנו שאין אלטרנטיבה. שרק הליכוד יכול. שרק ביבי יכול. 

זו טעות. גם אם שלי יחימוביץ איננה ראש ממשלה אידיאלי, או אפילו ראש ממשלה טובה, לדעתכם, יש עושר משמעויות נוספות להצבעה מעבר לבחירה (לכאורה בלבד) בראש ממשלה. הרכב הכנסת קובע את הוועדות, קובע את החוקים, קובע את השרים. גם אם שלי יחימוביץ תהיה ראש ממשלה לא טובה, שריה יהיו שרים טובים יותר, הכנסת סביבה תהיה כנסת טובה יותר, אם המיואשים מהשיטה ילכו להצביע, ויצביעו למפלגות השמאל. 

המפלגות הסקטוריאליות לא נאבקות בתמנון; לש"ס ולבית היהודי אין אינטרס להיאבק בשיטה, היא משרתת אותן היטב. ליכוד-ביתנו נרכש, מן המסד ועד הטפחות, על-ידי שלדון אדלסון וחבר-ליצים מיליונרים מארה"ב. זו לא מפלגה שחייבת איזשהו חוב לציבור הישראלי - אפילו לא לבוחריה שלה. התקווה: לפירוק השיטה, לשיפור תנאי המחייה שלנו, לתיקון החברה הישראלית, נמצאת בהצבעה למפלגות השמאל. 

נצלו את בטחונו של התמנון כדי לתקוע צלצל בלבבו. 

קטע קצר על אלימות של מישהו אחר

לשי גולדן טור (אני לא מקשר אליו בכוונה) והוא כותב בו, לאורך יותר מדי מילים, כך: "כל הקולות של מתנגדי המחאה הושתקו; כל מי שהעז לצאת נגד המחאה שילם במשרתו ובקריירה שלו." זה מוזר, כי ברור לי שזה לא נכון. מתחילת המחאה בן-דרור, אריאל סג"ל, אורי אורבך, רונן שובל ואח"כ ליבסקינד, יואל בן-נון וראבאק אין לי כוח להיזכר בעוד כתבו, ועדיין כותבים, נגדה. וזה בלי לספור את עכברושי החוקן של ביבי ב"ישראל היום".

עכשיו בצייצן מישהו שאני לא מכיר הסביר את זה מצוין:
"כשהייתי מדריך בקורס טיס המערכת לימדה אותי איך להתמודד עם חניך בעייתי. השיטה פשוטה: לוקחים את החניך למשוב ומסבירים שיש לו בעיה בקבלת ביקורת. עכשיו, חניך בקורס טיס, מה יגיד? אם יגיד שלא מסכים, מיד תוכיח אותו ותגיד לו שעל זה בדיוק אתה מדבר, שהנה ביקורת שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. יש פה היפוך תוקפני קלאסי של חלש וחזק, כשאתה בעמדת כוח והחניך כביכול הופך להיות האגרסור ואתה הקורבן. וזה תמיד עובד.
אין דבר יותר מעורר חמלה מלשמוע חניך נכנס להתגוננות ממניפולציה: ״אתה צודק. אני צריך לחשוב על זה, המפקד. אני אשתפר״.
זה מה שגולדן עושה. המניפולציה האגרסיבית הזאת של האיש עם העיתון (של הטייקון), ששם את החלש בפינה שקשה לצאת ממנה והופך אותו לחזק המתעמר בחלש. זאת מניפולציה, טקסט אלים שיוצא נגד אלימות."

למה בעצם גולדן יוצא נגד המחאה? חלק גדול ממני חושב שזה פילוח שוק נטו; כפי שהסיבה ש"ידיעות" התחיל לנקוט קו ביקורתי נגד הממשלה פשוט כדי לספק קונטרה ל"ישראל היום", כך "מעריב" מספק קונטרה ל"ידיעות" ול-Ynet שאימצו את המחאה^[1]. אולי זה פופוליזם; כל תומכי המחאה בעננים, וטור שמאשים את כולם קולקטיבית בהשתקה אלימה (אפילו בלי תימוכין ועם המון דוגמאות נגדיות) יביא הרבה פרסום לגולדן, שנמצא בתפקיד חדש ונוצץ של סגן עורך "מעריב". אולי זה פחד. כל סדר קיים בנוי על כך שההמון יסכים לשבת בשקט ויקבל אותו. מערכת החוק והמשפט, למשל. חבר שלי הציע שכל המפגינים בשבת, כל ה-400 אלף, יתחילו לגנוב מרשתות הסופר הגדולות. "מה יעשו לנו?" הוא שואל "יכניסו את כולנו לכלא?" ספרד גדולה פי 7 מישראל, וגודלה של המחאה הציבורית היה עשירית מזו שפה - אבל שם היא הייתה אלימה, לכן הממשלה התקפלה והתפטרה. לכל אורך המחאה, הטקסט שחזר על עצמו כמעט ללא שינוי אצל כל מבקרי המחאה היה ההערכה לכך שהיא מחאה שקטה, לא אלימה. אפילו בשבת, אף אחד לא העז להגיד מילים אלימות כמו "מושחתים, נמאסתם" או "ביבי הביתה". אם להמשיך עם האנלוגיה של הר-נבו, צריך להשתיק את החניך כמה שיותר מהר, לפני שיספיק לשכנע את החניכים האחרים שהם לא חייבים לעשות מה שה"מפקד" שלהם אומר - הם רבים, ויש רק אחד ממנו. מה הוא כבר יעשה לנו?

---

1 - יותר נכון לומר ש-Ynet אימצו די מהר את אופיה האמורפי של המחאה, והיוו שופר מאוד נוח עבור הציבור. הם קיבלו טורי דעה שונים מכל כיוון בעד ונגד המחאה, גם מכותבים שאינם פעילים או דמויות ציבוריות.

בבוקר שאחרי ההפגנה

אחד הדברים הכי חשובים שקרו בשבת הוא שפירקנו את הזהות בין מדיניות כלכלית למדיניות חוץ בישראל; מאות האלפים שיצאו לרחוב עשו זאת בשם מה שהם רואים כמדיניות כלכלית שפויה יותר, אוהבת-אדם, שתוביל לפחות רווחים עבור בעלי המניות אבל אולי משכורות גבוהות יותר לעובדים. כדי שהשינוי הזה יוביל למשהו טוב, אנחנו צריכים לשנות איך שאנחנו מדברים אחד על השני, ומיד אחר-כך, איך שאנחנו מדברים אל הפוליטיקאים שלנו.

וויתורים הכרחיים, החלטות כואבות

את החלוקה הקודמת לימין ושמאל, שהציבה כביכול את הליכוד מול העבודה, נזרוק לפח. במקום זאת, נדבר על מחנה "הוויתורים ההכרחיים" מול מחנה "ההחלטות הכואבות". במחנה הוויתורים ההכרחיים נמצאים אלו שיודעים שבסופו של דבר תקום יישות פוליטית פלשתינית עצמאית, שגבולותיה יהיו בערך גבולות 67', שתהיה לה רציפות טריטוריאלית ואפילו בירה לאומית במזרח ירושלים. הם יודעים שבינינו לבין המציאות הזו עומדות כמה שנים, מספר כלשהו של הרוגים (עשרות או אלפים, תלוי במאורעות), סבל של מיליוני פלשתינים ומיליארדי שקלים, אבל שהיא תתממש. 

במחנה "ההחלטות הכואבות" נמצאים אלו שכדי לדחות את המציאות הזו כמה שיותר, מוכנים לקבל "החלטות כואבות": לפנות איזה מאחז, לעכב בנייה של איזו שכונה. במחנה הזה נמצאים כל הקונים במזנון של מועצת יש"ע, שמוכנים להעמיד פנים שלפינוי מוצב קדמי (סליחה, התנחלות) מאיזו גבעה יש "תג מחיר", בין אם באלימות נגד פלשתינים או בכאב לב ודמעות תנין. כך הזזת קראוון ועיכוב הרחבת המרפסת הופכים ל"הפסקת הבנייה", והם כולם יכולים לטפוח זה לזה על השכם: הם מוכנים לקבל החלטות כואבות. ביבי נמצא עמוק במחנה הזה, לבני הצטרפה אליו, וגברת שלי "עשיתי צבא ואני אוהבת מתנחלים" יחימוביץ היא אחרונת המתגייסים; שרק לא יקראו לה שמאלנית. 

אין הסבר מניח את הדעת מדוע המחאה החברתית עלתה יפה

עם קבורת מחנה הוותרים, קברו גם את הדרישות הכלכליות שלו: מיסים גבוהים לעשירים ומיסי חברות גבוהים, סבסוד חייהם של בני השכבות החלשות (תחבורה ציבורית, מערכת בריאות, מערכת חינוך, פיקוח מחירים וכו'), השקעה בהון האנושי. כאשר הקול החלש של כמה מאות סטונדטים התחיל למצוא הד במאבקים ציבוריים של מורים, עובדים סוציאליים ורופאים, והוציא קודם עשרות אלפים ואז מאות אלפים לרחובות, אוכלי מזנון יש"ע נבהלו, פן מחנה הוויתורים יעיז להרים את ראשו. הימין, שנורא אוהב תיאוריות קונספירציה, ניסח אחת מוצלחת: מטרת המחאה הזו היא, תחזיקו חזק, להקים מפלגת שמאל חדשה.


דן מרגלית לא מוצא הסבר מדוע המחאה עלתה יפה משום שהוא באמת מבולבל: מטרת המחאה הייתה, להבנתו, להוות גיס חמישי שיפורר את מדינת ישראל מבפנים וימנע ממנה להמשיך להחזיק בשטחים. איך מאות אלפי ישראלים נאמנים, שעושים מילואים ומשלמים מיסים, יכולים להסכים לדבר כזה? כאשר אף מפלגה לא קמה להתנדב לאסוף את כל הקולות ולחתום על הסכם שלום, הימין נשאר ללא תגובה. נראה שהרעיון שיכולה להיות חוסר הסכמה עם מדיניות כלכלית, או שבכלל יש מדיניות כלכלית שאפשר להסכים או לא להסכים איתה, הוא רעיון זר למערכת.

זה לא היה מספיק ברור מהשלטים, ועל כן צריך שזה יהפוך להיות ברור יותר: המדיניות הכלכלית של ביבי היא אחד הגורמים העיקריים למצבנו הנוכחי. חוק הוד"לים עבר בלי שום בעיה, בזמן שהמחאה רק צברה כוח - משום שלביבי אין שום כוונה לשנות או אפילו למתן את הפרטת נכסי המדינה והוספת הקלות לעשירים. אם המלצותיה של ועדת טכטרברג יהיו המלצות למדיניות שמאלנית יותר, לביבי לא יהיה מה לעשות איתן. לכן, קריטי להחליף את השלטון הנוכחי.

ביבי עשה את שלו, עכשיו ביבי צריך ללכת
יפתח גולדמן כתב פוסט יפה שמתאר את העשורים האחרונים כחלום מיואש, שבו אין לנו שליטה על חיינו; חלום שממנו המחאה העירה אותנו. השתכנענו שחוסר הסכמה אחד עם השני פירושו שנפסיק להיות "עם אחד", פירושו התפוררות וחולשה, ואלו יובילו לכך ש"אויבנו ינצחו". חוסר הסכמה לגבי מדיניות כלכלית אינה חולשה; היא חיונית כדי לרסן את קטר הצמיחה של הימין ואת הבזבזנות של השמאל. היא חיונית כדי לתת מקום לחלשים להתבטא, אבל לתת לרוב את הזכות לעצב את תרבותו. כדי שמחאה זו תהיה יותר מאנקדוטה יפה בנוף הפוליטי הישראלי, היא צריכה להוביל לשינויים באיך אנחנו חושבים על עצמנו, מבחינה פוליטית, ואיך אנחנו נותנים את קולנו לפוליטיקאים.

אם יהיה לנו מזל, ליבסקינד יוכל לכתוב עוד שנה שצדק. שקמה מפלגה חדשה, מפלגת שמאל המורכבת מ"לא-וותרנים", שתוריד את יוקר המחייה, תצמצם את הפערים, תשים את טובת המדינה והחברה מעל בעלי העסקים או המשקיעים. לא כל מי שהיה בכיכר בשבת יצביע בשביל המפלגה הזו - אבל זה בסדר. רבים אחרים כן. מפלגה כזו, גם אם לא תהיה מפלגת שלטון בקרוב (או אפילו אי פעם), תהיה הדבר הכי טוב שיצא מהמחאה הזו. היכולת להציב סוף סוף מדיניות כלכלית אחרת מול זו שריסקה את איכות החיים כאן בעשורים האחרונים.

גם זו במוצדקות

לפני שנתיים, במלאת שנה למבצע "עופרת יצוקה", המבצע שיצק עופרת בזקפה הלאומית והרג מאות "לא-חמושים"^[1], פרסם עידן לנדו רשימה שמתארת כיצד ישראל חיממה את המצב הבטחוני וסירבה לקריאות של החמאס להארכת הפסקת האש, מפחד שאלו יובילו להסדר קבוע יותר עם הפלשתינים. לא צריך ללכת רחוק כדי לחפש מניע; המנטרה "אין פרטנר" היא הלחש הקסום שמונע כל סיכוי לפינוי השטחים המוחזקים; כל עוד מצליחים לשכנע את יהודי ישראל שהסיבה לכך שאין הסכם קבע היא לא בגלל הסירוב לפנות שטחים אלא בגלל תאוות הדם של הערבים, אפשר להמשיך ביישוב הזמני של הארץ^[2].

עוד לא עבר שבוע מפיגועי הטרור, וגורביץ כבר משרטט את הספין החדש. חיל האוויר מפגיז בעזה, ומיד מתחילות הרקטות לפול על יישובי הדרום - אז חיל האוויר ממשיך להפגיז בעזה. כמעט כל מי שמתנגד להפגזה בעזה מתנגד מאותה סיבה - ייאוש. בשביל מה להפגיז בעזה? מה זה ייעזור?

הפגזה בעזה לא תוסיף לבטחון יישובי הדרום, היא לא תקרב את השלום עם הפלשתינים או את פינוי ההתנחלויות ביהודה ושומרון^[3]. היא רק תגרום לכך שיהיו עוד רקטות שייפלו על יישובי הדרום - וזו הסיבה שברק הכריז שהמחבלים יצאו מעזה למרות העדויות הסותרות. בגלל שיישובי הדרום הם כמו גלעד שליט, הם קורבן והם בקונצנזוס. ביבי בחיים לא יבקר בתל-אביב, אבל הוא רץ לאשקלון עוד לפני שהתקררו אבני המדרכה מנפילת הגראד - והפך מחאה נגדו למצעד דממה פתטי שהגיעו אליו אלפיים אנשים.

כמו בפעם הקודמת, גם הפעם ועדות ההתנגדות והחמאס מתחננים להפסקת אש. די ברור למה; הם יודעים שהפגזת יישובי הדרום לא תביא להם שום דבר, אלא רק תרע את חיי היומיום בעזה. מי שתוהה למה הם יורים לא צריך ללכת רחוק - רק עד דובר צה"ל. הם יורים רקטות מאותה סיבה שאנחנו מפגיזים את עזה - כי הם לא מכירים שום דבר אחר. לחמאס יש תירוץ: הם לא יכולים להבליג כי אחיזתם בשטח בכל מקרה מבוססת על מיליטריסטיות ופחד; מה התירוץ של צה"ל? אולי כי נראה שכרגע אחיזתו של ביבי בכיסא תלויה בלאומנות ופחד.

אני מאמין שההחלטה להקטין את ההפגנה ולהפוך אותה למצעד אבל הייתה החלטה שגויה. אם מבטלים את ההפגנה בגלל שאנשים נהרגו בפיגוע, למה לא לבטל את ההפגנה כשנהרגים אנשים בתאונות דרכים, או מסרטן ריאות? הביטול הוא בבואת מראה לקריאה של ח"כ קרא לקיפול האוהלים - כביכול הבעת דעות מנוגדות לאלו של הממשלה פירושה החלשת יכולת העמידה שלנו ושיתוף פעולה עם האויב.

החשיבה הזו היא שהובילה לפירוק השמאל מלכתחילה. זו ה"נאמנות" שליברמן ואלקין רוצים. יהודים מנומסים ושקטים שעושים כל מה שהממשלה אומרת להם לעשות, שלא מעיזים לבקר אותה, או לבקש יותר ממה שהם מקבלים. אם כל ביקורת על הממשלה או על צה"ל היא שיתוף פעולה עם האויב, אז "אם תרצו" ו"ישראל שלי" וליברמן צודקים: צריך לפרק את עמותות השמאל, צריך להחתים חברי כנסת על הצהרת נאמנות למדינה יהודית, צריך למנוע התבטאות נגד ההתנחלויות. אם הם טועים, אז הממשלה הזו נשארה ממשלת טייקונים גסת לב ויהירה השבוע בדיוק כמו שבוע שעבר. פיגועי הטרור לא שינו את זה.

זמנן של ההפגנות הנוחות עבר. אי אפשר להמשיך להסתיר את קווי המחלוקת בין המפגינים השונים - הליכודניקים שרוצים לשנות את השיטה ולשחרר את הליכוד משליטת מועצת יש"ע לא יכולים להגיע לאותה הפגנה כמו האתנו-סוציאליסטים שרוצים להעיף ראש ממשלה שאחראי ישירות לפירוק מדינת הרווחה, ואלו וגם אלו לא יכולים להגיע להפגנה של לובשי חולצות שחורות שרוצים לפנות את מזרח ירושלים. אסור לתת לביבי ולברק את מה שהם רוצים, ולמסמס את המחאה הזו מחוסר הרצון להיראות רע. אם זה אומר שיהיו שלוש הפגנות שונות במוצאי שבת, שכל אחת מתנגדת לממשלת הזדון שמחריבה את המדינה שלנו בשנתיים האחרונות מסיבה אחרת, זה רק הופך את האמירה לחזקה יותר.

---

1 - "לא חמושים" הוא הקוד הצה"לי לפלשתינאים שמתו לפני שהספיקו להוכיח שהם שונאים יהודים ורוצים להרוג את כולנו. 

2 - בל נטעה; היישוב בשטחים המוחזקים הוא זמני. ממשלות הימין מודעות לכך, בגלל שבסופו של דבר הרשות הפלשתינית תתפרק מתוך מיאוס עצמי, ו-3 מיליון פלשתינים יתחילו לדרוש אזרחות בישראל וסיפוח מלא של השטחים. אבל מבט קדימה דורש מחשבה שקיומה של ישראל הוא דבר נתון, וזה הולך נגד הטראומה היהודית. המיתוס של הימין הוא שקיומה של מדינת ישראל זמני כמו שקיומן של ממלכות ישראל ויהודה היה זמני; אנחנו רק סופרים זמן עד לחורבן בית שלישי. לכן כל שנותר הוא להחזיק ברגבי הארץ הקדושים כמה שיותר עד שגלגולו החדש של עמלק יעיף אותנו מכאן. 

3 - אם היה סיכוי כלשהו שהמחאה החברתית תעזור לצמצום או קיצור נוכחותנו באחזקת השטחים, הראיון בהארץ עם שלי יחימוביץ קבר אותו. השמאלנים היהודים מהמחאה החברתית ידעו למי להצביע בבחירות הבאות - שלי תדאג להשוות את התנאים שהם מקבלים לתנאים שמקבלים המתנחלים בשטחים, ותמשיך לפתח את ההתנחלויות; למה? כי השקעה בהתנחלויות שקולה להשקעה בתוך גבולות המדינה, וכי יישוב בשטחים המוחזקים הוא בקונצנזוס. איכס.

אם אתה מוחה, אתה שמאלני

להפגנה במוצאי שבת בתל-אביב הגיעו, לפי הדיווחים, 75,000 בני אדם. קפיצה של 150% לעומת שבוע קודם, שבוע מלא הפגנות וביטויי תמיכה (חלקם הזויים) במאבק והתנגדות לממשלה. ב-Ynet מדברים על 150,000 מפגינים ברחבי העולם - אלפי מפגינים בירושלים, חיפה, באר-שבע. הדיווחים משתמשים במילה "חברה" על נגזרותיה בכל דרך אפשרית - צדק חברתי, סדק חברתי, תנועה חברתית - קוראים לסולידריות, להקלת העומס, מדברים על "עם" ועל "מעמד בינוני" (ועל נגזרותיו) - זו ההתעוררות הפוליטית הכי גדולה במדינת ישראל מאז 1992, או אולי אפילו 1973 - ובכל זאת, שתי מילים נעדרות ממנה לחלוטין: ימין ושמאל.


אל תגידו לי שאני שמאלני
ב"ישראל היום", ב"ישראל שלי", בלשכת נתניהו, אצל ליברמן ובן-דרור ימיני ושורה שלמה של ימנים ושופרים-בתשלום דווקא כן תמצאו את המילה "שמאל" די הרבה. היא מופיעה בזוג המילים "שמאל קיצוני" די הרבה, והוא, כמובן, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי, אנטי-צה"ל, אנטי-ישראל, אנטי-תקווה, אנטי... לא יודע. אור השמש, או משהו. ברגע שהתברר שהמחאה לא שוככת, שהטריקים של נתניהו לא עובדים, הדוברים-מטעם שינו תקליט, התחילו לאמץ את העמכא אבל לטעון שהוא מוטעה, מולך שולל, על-ידי פעילים "אנרכיסטים... תיירים מבלעין" שמשתלטים על המחאה ומעוותים אותה. "שמאל קיצוני" אמור להיות ביטוי כל כך חריף, שהקישור שלו למחאה אמור לפגוע בה, או לפחות לפצל בין זרמיה השונים. 


בטור דיעה מהיום, המילה "שמאל" לא משויכת למאבק, אבל המילה "ימין" בהחלט משויכת למתנגדיו. למה ישנה "עוינות עמוקה של הימין הדתי למאבק" שואל דואק? משום שמבט מחודש על סדרי העדיפויות בתקציב עלול לפגוע ביסודות מסורתיים של הימין (מתנחלים, חרדים) ולהפנות יותר משאבים למעמד הביניים, במרכז ובפריפריה^[1]. הוא ממשיך והודף את התקפות שופרי-נתניהו: "הדרישה לשרטוט מחדש של סדר העדיפויות הלאומי, שעלותו נופלת ברובה על המעמד הבינוני אשר אינו נהנה מפירותיו, היא לא דרישה שמאלנית. זו תביעה מוסרית, הנוגעת לשאלות של צדק חלוקתי ושוויון." מוזר, כי בכל מקום אחר, מחוץ לישראל, שאלות של צדק חלוקתי ושיוויון הן שאלות של הצד השמאלי של המפה.


דבר אחד ברור: בעוד שמובילי המאבק ותומכיו מתעקשים לקטלגו כ"א-פוליטי" ולהרחיק אותו מהמילה שמאל, הם לא יכולים להתעלם מהנטייה הברורה של תומכיהם הפוליטיים. מתנגדי המאבק ותומכי הממשלה משייכים את המחאה לזרם קיצוני של השמאל בניסיון דמגוגי-גרידא להחליש את השפעתו הציבורית; אין לזה שום קשר לאידיאולוגיה של המאבק. זה מרתק ברגע שעושים zoomout להסתכל על איך שאר העולם מגדיר את החלוקה בין שמאל לימין; כי בלי ספק, מן המסד ועד הטפחות, המחאה הזו היא מחאה שמאלנית.


שמאל, ימין, שמאל! שמאל, ימין... שמאל!
אם מתחילים מהמהפיכה הצרפתית ורצים קדימה, משרטטים עיגול גדול מהדמוקרטיות החמות הנושקות לים התיכון, דרך מדינות הרווחה העשירות של הים הצפוני ועד לאמריקות, מוצאים שמפלגות דמוקרטיות מחולקות בין הצד השמאלי והצד הימני של המפה הפוליטית לפי יחסם למתח בין שני כוחות חזקים, טובים, ומנוגדים: שיוויון וחופש^[3]. שמאלני ממוצע רוצה להגביל את זכויות הפרט כדי לתמוך בקבוצה גדולה ככל האפשר של אזרחים, בעוד שימני ממוצע רוצה להגביל את התערבות האחר (המדינה, החוק, מי שלידו) במעשיו כדי לתמוך בחופש האישי הגדול ביותר.


לעמדות שמאל וימין יישום קליט בכלכלה (קומוניזם/סוציאליזם מול קפיטליזם) אבל המוטיבציה מאחורי שמאל/ימין נמצאת בכל דבר: שמאלני ממוצע מוכן להקריב ורוצה שגם אתה תקריב למען האחר, מתוך סולידריות איתו; ימני ממוצע לא רוצה לשלם את המחיר על רוע מזלם, חולשתם, טיפשותם, או טעויותיהם של אחרים. שתי העמדות עקביות והגיוניות^[4], וישימות לכל דבר. תמצא דאגה לסביבה או דאגה לחיות מתוך אותה סולידריות בסיסית אצל השמאל, כפי שתמצא תמיכה בחופש הביטוי והפרדת דת ומדינה בימין מתוך אותה דאגה לחופש האישי.הימין נוטה להיות לאומני כי זה המשך של ביטויי גאווה אישית, כפי שהשמאל נוטה להמעיט בערך המדינה שלו אל מול משפחת העמים מתוך המשך של ביטויי סולידריות והקרבה. 


צדק חברתי, סולידריות, חלוקה שווה של הנטל, דאגה לחלש, למיעוט, להוא שנמצא מחוץ למרכז, מחוץ לקבוצות הכוח, מחוץ למיינסטרים - כל אלו עמדות מסורתיות של השמאל, גם כאשר הן כתובות על שלטים מאולתרים מקרטון, בלי שום לוגו מפלגתי, ומחזיק השלט הצביע ליכוד. איכשהו, בישראל שמאל וימין התפצלו שוב: יש לנו "שמאל/ימין חברתי" ו"שמאל/ימין מדיני" - עמדה שמאלנית חברתית, למשל, היא דאגה לפריפריה, לאיכות הסביבה, לחינוך ובריאות בר-השגה; ימין מדיני היא העמדה שמתנגדת, למשל, לחלוקת ירושלים, חזרה לגבולות 48, ומדינה פלשתינית חמושה. מחוץ לישראל, הסולידריות הבסיסית בעמדות השמאל מורחבת גם לסכסוך הישראלי-פלשתיני: מי שדואג לזכויות מהגרי העבודה המקסיקנים באריזונה, ידאג גם לזכויות הפלשתינים המדוכאים בשטחים. מי שקורא לצמצום זיהום האוויר בסין יקרא להתערבות צבאית בסודן ולוב, יקרא גם להתערבות כאן. למה בישראל יש הפיצול הזה? כי בישראל, ניצוץ הסולידריות, המאיר בלב כל עמדה שמאלנית, אינו הומניסטי; הוא יהודי. במילים בוטות: הסולידריות המפעמת בליבו של מצביע ש"ס וליכוד שמאפשרת לו להיות "שמאל חברתי" אבל "ימין מדיני" אינה סולידריות לאדם באשר הוא אדם; היא סולידריות ליהודי באשר הוא יהודי. למזלנו, רובנו יהודים.


כל היהודים שמאלנים; לא כל השמאלנים יהודים
עצמו עיניים^[2] ודמיינו לעצמכם: עשר שנים עברו, שום דבר מיוחד לא קרה, המדינה נראית פחות או יותר אותו הדבר, אלא שהסכסוך הישראלי-פלשתיני נפתר. לא חשוב איך. אין השלכות מיוחדות או שוני מיוחד בחיים שלכם - איך הייתם מצביעים היום? מה הייתם רוצים מהממשלה שלכם? אם מסתכלים על גודל וחשיבות המגזר השלישי בישראל, על קידוש השירות והתרומה, על היחס לצדקה, לחלש, לחולה, ברור לכל שהחברה היהושראלית נמצאת עמוק-עמוק בצד השמאלי של המפה הפוליטית בהקשרים "החברתי" או "הכלכלי". ראשית כי נתינה וערבות הדדית הם חלק עצום מהמסורת היהודית^[5], ושנית כי הוגי המדינה הסוציאליסטיים פירקו מנשקם את הוגי המדינה הרוויזיוניסטיים ושלטו בה שלטון יחיד בלתי מעורער בשלושים השנה הראשונות לקיומה. התפיסות הכלכליות והחברתיות שנתניהו, בתור ראש-ממשלה בפעם הראשונה, בתור שר אוצר ובתור ראש-ממשלה בפעם השנייה, קידם בצורה עקבית וחסרת פשרות הן תפיסות כלכליות שרוב מצביעי הליכוד לא תומכים בהן. התמיכה הרחבה (70-80%, בתלות בסקר) במחאה הציבורית היא לא מפתיעה; אם הסכסוך הישראלי-פלשתיני היה מסתיים מחר והיו בחירות מחרתיים, מפלגה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שמאלנית הייתה מקבלת 80 מנדטים בלי בעיה (כמובן, כל עוד הייתה נמנעת מהמילה המקוללת "שמאל").


השמאל חווה פריחה ברחבי העולם הדמוקרטי בשנות ה-90 כי פריחה כלכלית עוזרת לאנשים להרגיש נדיבים. 3 מפלגות שמאל התאחדו למפלגה אחת: מרצ, וזו קיבלה 250,000 קולות, 12 מנדטים, וראתה את כולם באותו האור: "דור השלום", השואף לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנפתחה בוועידת מדריד ולפתור את הסכסוך, אחת ולתמיד. אלא שמרצ פירשה את המנדטים הללו לא נכון: אלו לא היו 250,000 איש שמבינים "שמאל" באותה צורה. פחות מ-40% ממספר המצביעים מ-1992 הצביעו למרצ בבחירות האחרונות; אלו המצביעים שמבינים שמאל כסולידריות הומניסטית, שדואגים לאדם באשר הוא אדם. המצביעים שרצו לשבור את הכפייה הדתית, שרצו לדאוג לאיכות הסביבה, שמבקשים תחבורה ציבורית זולה ורוצים לדאוג לזקנה במסדרון ולמסעודה משדרות, במילים אחרות, האנשים שיצאו בשבועיים האחרונים לכיכר, הפסיקו להצביע בכלל, או הצביעו לא נכון^[6].


מצביעי ליכוד וש"ס, שיש להם רגש סולידריות יהודית ואכפתיות מנושאים "חברתיים" (ז"א שהם שמאל חברתי-כלכלי) לא רואים שום בעיה ושום סתירה בין עמדתם החברתית/כלכלית ועמדתם הבטחונית/מדינית: מאז הסכמי אוסלו ורצח רבין, הסכסוך הוגדר מחדש כמשחק סכום אפס. מה שטוב לפלשתינים נתפס, על-ידי רוב מכריע של היהושראלים, כהרסני להם. לכן, כל עמדה של סולידריות הומניסטית הינה מנוגדת לעמדה של סולידריות יהודית. כאשר מדברים על הנזק הכלכלי של ההתנחלויות זה לא נעשה, כפי שנאמר בתגובות, כדמגוגיה לתמיכה בעמדה מוסרית - אלא כדי להציג את פינוי השטחים, עמדה שנתפסת כרגע כ"שמאל", ז"א עמדה של סולידריות הומניסטית, כעמדה של "שמאל חברתי", קרי סולידריות יהודית. השמאל הלאומי ניסה לעשות אותו הדבר: להציג את פינוי השטחים כעמדה של סולידריות יהודית בפנייה לגזענות הבסיסית של היהושראלי: אם לא נפנה את השטחים, נחייה עם 3 מיליון מצביעים פלשתינים נוספים, שיבחרו בראש ממשלה לא יהודי ויובילו לשואה שנייה. או למלחמת אזרחים. עמדה ימנית בטחונית, שבעזרת כמה סיסמאות וצבע כחול רך אמורה להיראות כמו "שמאל". כפי שגילה אלדד יניב במאהל ברוטשילד, אף אחד לא קונה את זה. אני משוכנע ששם, ב"שמאל הלאומי", אוכלים את הלב: איך ההתעוררות הזו שהם קראו לה כבר לפני שנה קוראת רק עכשיו, ובלעדיהם? 

או, שמאל! הייה רק שם אחר! מה יש בְּשם?

מנהיגי מאבק המחאה לא יכולים להגיד "זהו מאבק שמאלני" - רק לזה מחכים נתניהו ומלככי הפנכה שלו. "מאבק שמאלני" פירושו שמטרתו החלשת הגו הזקוף הלאומי, גיס חמישי שרוצה דיור זול כדי למכור אותו לסודנים, לפלשתינים מירדן, לסורים - למי לא. הם חייבים להמשיך לפנות לרגש הסולידריות היהודית המפעם בלב 80% מהעם שלהם, אבל העמימות מתחילה לפגוע בהם. העמימות עד כה נועדה לטשטש את שורשיו השמאלניים של המאבק ולהצליח לגשר בין השמאלני, הרוצה בצדק חברתי לכולם, לבין זה שליבו בשמאל וקולו בימין, הרוצה בצדק חברתי ליהודים. ההפגנות במוצאי שבת אומרות בקול ברור: הצלחתם. כדי לתרגם את הכוח הפוליטי הזה להצלחות בשטח, יש ללמוד מהדמגוגים של הימין: שירו את התקווה^[7], נפנפו בדגלי ישראל ובמסורת הציונית, ובאותו הזמן, קחו את רעיונותיו הטובים ביותר של השמאל, את הניו-דיל ואת הסוציאליזם של נורבגיה, השמאל של קלינטון ובלייר, וכתבו חוזה חברתי חדש בין נבחרי העם לעם הבוחר. ברור לי שכרגע, החוזה הזה יכוון בעיקר לטובת היהודים - אבל אני מאמין שאם נתחיל להשריש צדק חברתי ליהודים מעכשיו, אולי בהמשך נוכל להרחיב ממנו קצת לאחרים. גם אם לא, זה בוודאי עדיף על 15 השנה האחרונות. 

---

1 - כשאני אומר פריפריה, אני מתכוון למקומות מחוץ לגוש דן, כולל במקרה הזה ירושלים, חיפה ובאר-שבע.
2 - לא באמת, כי זה אומר להפסיק לקרוא. בכאילו. או לפחות, רק בסוף הקטע של הדמיון המודרך.
3 - המושג "שיוויון" כאן הוא בעייתי, ואולי היה עדיף להשתמש במושג "רווחה" (במובן wellbeing או welfare); אלא שבצד הימני של המפה הפוליטית, מאמינים שחופש חשוב יותר לרווחתם של בני-אדם מאשר שיוויון, והוויכוח הפוליטי אינו בין רווחה לחופש אלא בדרך הנכונה להשיג רווחה לאזרחי המדינה. זה דיון מעניין, אבל אורתוגונלי לנושא הפוסט.
4 - חוץ מהבדל אחד חשוב: אפשר לנהל חברה בקצה השמאל הקיצוני של המפה, ואי אפשר לנהל חברה בקצה הימני הקיצוני; כך שכל עמדה פוליטית ימנית היא בהגדרה עמדה פשרנית.
5 - גמילות חסדים ועמותות צדקה היו חלק מהחיים היהודיים כי עוני היה חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים בגולה; הרחקה ממוקדי הכוח הפוליטיים והעסקיים עודדה סולידריות בין חלשים; זרות והתבדלות עודדו מבט ביקורתי על כל חברה שהיהודים היו בה, וחיסנו מלאומנות.
6 - הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, אפילו יותר גרוע מאשר לא להצביע כלל (שזה די גרוע) הוא להצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה. בבחירות האחרונות, יותר מ-100,000 קולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, מנדטים שהלכו לישראל ביתנו, ש"ס ולעבודה. 68% מהקולות הללו הלכו ל-4 מפלגות: מפלגת הגמלאים, התנועה הירוקה-מימד, עלה ירוק ומפלגת הירוקים; ארבעתן מפלגות "שמאל חברתי".
7 - או לפחות את הבית השני...