אל לנו לתת למדכאים לאמץ את שפת המדוכאים

משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.

כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.

הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.

לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו. 

בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.

אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.

Now Asok Is Gay, Too

אני זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי שג'יי קיי רולינג "הוציאה את דמבלדור מהארון", די התעצבנתי. דמות כל כך דומיננטית באחת מסדרות הספרים הכי מפורסמות בעולם, אם רולינג הייתה חושפת את המיניות של דמבלדור בזמן שהספרים נכתבו ונקראו, ולא לאחר מעשה^[1], הייתה יכולה להועיל להרבה מאוד אנשים, ולהוות צעד גדול לכיוון יותר שיוויון ויותר חופש מאלימות ופחד עבור צעירים להט"בים. 

הדעה שלי השתנתה מאוחר יותר כאשר קיבלתי את זה שבניגוד לאנשים אמיתיים, שקיימים כל הזמן, דמויות ספרותיות קיימות במעין מצב קוונטי, סטייל החתול של שרדינגר: עד שרולינג לא נדרשה לשאלה הזו, דמבלדור היה גם סטרייט וגם הומו. רק כאשר היא נאלצה לענות כך או אחרת, היא קיבלה החלטה ספרותית, ופוף!, רטרואקטיבית, דמבלדור תמיד היה גיי. מאוד נוח. זה בגלל שבמציאות ספרותית, אפשר לקבל החלטות כאלו, שרטרואקטיבית ישנו את כל מה שאנחנו רואים את דמבלדור עושה ושומעים את דמבלדור אומר לאורך שישה ספרים^[2]. 

---

אז במציאות ספרותית, כאשר אתה נדרש לשאלה, אתה מספק תשובה. עד אותו רגע, כל האפשרויות קיימות, אבל רק כאשר אתה מספק תשובה, אתה מעלים את כל האפשרויות האחרות ומשאיר רק את התשובה שלך בתור האמת, תהיה אשר תהיה. אבל מה קורה כאשר אתה מספק תשובה, לא כי אתה נדרש, אלא מתוך מוטיבציה פוליטית? אני מאמין שכאשר רולינג חשבה על דמבלדור, חשה אותו בתור דמות, זה נראה לה הגיוני שהוא יהיה הומוסקסואל. האם דמבלדור היה "פחות" הומוסקסואל אם היינו יודעים בוודאות שרולינג ביצעה את ההחלטה הספרותית הזו לא כי היא הרגישה לה החלטה נכונה, אלא כי היא רצתה לקדם מכירות, או לעורר סערה תקשורתית, או לקדם slash fiction?

השאלה הזו עולה כאשר אנחנו מסתכלים על האיורשת "דילברט" ועל הדמות של אסוק המתלמד הנצחי, באיור הבא:

באופן בוטה וגלוי סקוט אדמס אומר לנו: הפכתי את הדמות שלי, אסוק, להומוסקסואל כאמירה פוליטית על מה שהודו חוקקה. זה לא שכאשר אדמס נדרש לשאלה, הוא פתאום הבין שאסוק הוא גיי. האמירה הזו לא עלתה מתוך התחושה של אדמס מי ומה הוא אסוק. זו החלטה פוליטית, וככזו, האם יש לה פחות תוקף?

כמו שאין מניעה שדמבלדור יהיה הומו כי לאורך הספרים לא ראינו אותו יוצא עם אף אחד ולא שמענו על אף מערכת יחסים שהוא היה בה, כך גם אסוק קיים במציאות א-מינית המתאימה לשוליות הדמות והיותו שק אגרוף נצחי עבור רוב הדמויות האחרות. ההבדל העיקרי, לתחושתי, הוא שאם עובדת היותו של אסוק גיי לא הגיעה מתוך תחושה פנימית, ספרותית, של אדמס שאסוק הוא גיי, אפשרי שהיא תבוא בניגוד לדברים שאחרים שלמדנו על אסוק בעבר. בנוסף, אם דמבלדור יצא מהארון ושום דבר כבר לא ישנה את המיניות שלו, לגבי אסוק, עמדה פוליטית אחרת יכולה לשנות את המיניות שלו בעתיד, כפי שהיא שינתה את המיניות שלו עכשיו. 

---

זה מצחיק, אבל אנחנו מתייחסים לעובדות ספרותיות כאילו הן עובדות אמיתיות, בעוד שברור לנו שהן שרירותיות ונתונות להחלטתו הבלעדית של הסופר. אם אדם שאנחנו מכירים או הומוסקסואל או לא, מדובר בתוצר של הרבה מאוד גורמים שונים, ונדמה כעובדה לא מעורערת^[3]. אבל במקרה של דמות ספרותית, אפילו שאנחנו יודעים שמדובר בהחלטה שרירותית, זה אמור להרגיש לנו מציאותי ולא מעורער באותה מידה. לדעתי, זה מצביע על המקום שבו אנחנו רוצים שסיפורים יעמדו עבורנו. שירגישו יציבים ולא מעורערים כמו המציאות. 

---

1 - היא חשפה את העובדה הזו עשר שנים אחרי שהספר הראשון יצא לאור.↪

2 - ספוילר!↪

3 - לפחות עבור אלו מאיתנו שחושבים שזו עובדה לא מעורערת. גם על זה בעצם אפשר להתווכח... ↪

לא רוצים הטבות מס רוצים חופש

אז ועדת השרים לחקיקה קיבלה החלטה, שהקואליציה תתמוך בכך שזוגות חד-מיניים יקבלו הטבות מס. איזה יופי; אז זוגות הומוסקסואליים יהנו מהטבה אחת, וזוגות הטרוסקסואליים יהנו מעוד אלף הטבות. כל מסע מתחיל בצעד אחד, לא? אז זהו, שלא.

בדיון על החוק הזה עלתה הטענה כי זוג שיש בו גם גבר וגם אישה, יוכל לענות לצרכי הילד טוב יותר מאשר זוג של שני גברים, או זוג של שתי נשים. טענה מוכרת, שהופרכה במחקרים שוב ושוב^[1]. התגובה האוטומטית שלי הייתה "מה פתאום?! זה ממש לא נכון!", אבל אז, עצרתי את עצמי^[2] וחשבתי "רגע, ואם כן, אז מה?"

טובת הילד היא חשובה מאוד, אבל המחשבה כאילו זכותו של אדם להקים ולקיים משפחה תלויה בטובת הילד היא פשוט לא נכונה. איכשהו, הטענה הזו עולה רק ביחס לזוגות הומוסקסואליים. אף אחד לא מקדם חוק שיגביל את כמות הילדים במשפחה, אפילו שילדים במשפחות עם תשעה ילדים מקבלים פחות משאבים מאשר ילדים במשפחות עם שלושה ילדים. אף אחד לא היה מונע מאישה לא נשואה להוליד ילד, אפילו שהילד שלה יגדל בבית עני יותר בממוצע מאשר ילד בבית עם שני הורים. אף אחד לא מונע מזוג שהכנסתו מתחת לממוצע להוליד ילדים, אפילו שהילדים שלהם יסבלו מיותר בעיות בריאות בממוצע, יפשעו יותר בממוצע, וישתכרו פחות במהלך חייהם בממוצע, מאשר ילדים להורים שהכנסתם גבוהה יותר.

במילים אחרות, אם אתה סטרייט, לאף אחד לא אכפת מטובת הילד^[3]. מותר לך להקים משפחה. מותר לך להוליד ילדים. בגלל שכאשר אתה סטרייט, הרצון להתחתן, להקים משפחה ולגדל ילדים נתפס כמשהו בסיסי, מהותי לך, ולמנוע ממך לעשות את זה, זה בלתי נתפס. אם מדובר בלסבית או הומוסקסואל, לעומת זאת, אז אלו מותרות. משהו אקסטרה. זה כמו לגדל כלב, או אולי לנפוש בצרפת. Nice to have, אבל לא הכרחי. צריך לראות את הטענה הזו בתור מה שהיא: הניסיון להעלים את המשפחה ההומוסקסואלית. להתכחש לה, ולעובדה שהיא מגיעה בדיוק מאותו המקום כמו המשפחה ההטרוסקסואלית. להט"בים שמתחתנים ומקימים משפחה ומולידים ילדים עושים זאת מתוך אותם צרכים ורצונות כמו זוגות הטרוסקסואלים, וזכותם לקיים משפחה היא בסיסית ומהותית כמו זכותם של הטרוסקסואלים. כל ניסיון לתלות זכותם זו בטובת הילד, הוא ניסיון הומופובי במעטה צבוע ומתחסד. 

יחד עם זאת, חשוב לומר שאיילת שקד וחברי "הבית היהודי" צודקים בכך שהטילו וטו על ההצעה. בדיווח בערוץ 7 תולים את הווטו בהקשר שנתנה לה יוזמת ההצעה, ח"כ קול מ"יש עתיד":

הדברים מתבססים על סטטוס שכתבה קול בדף הפייסבוק שלה ולפיו, "לראשונה ממשלת ישראל תומכת בהצעה שמכירה בתא משפחתי גאה. זה עוד לא נגמר, יש גורמים שינסו להכשיל אותנו, אבל לא ניתן להם". הדברים מתווספים למה שהיא כתבה ב- 20/11: "זו הצעה מהפכנית כי זה נושא שלא הועלה בכנסת עד היום".

הטבות מס אינן הכרה בתא המשפחתי הגאה כתא משפחתי לכל דבר. ממש לא. "יש עתיד" היא מפלגה ששיקרה לבוחריה והעמידה פנים שהיא מקדמת אג'נדה חילונית של שיוויון זכויות, ובין השאר, זכויות לקהילה הגאה. היא חשפה את השקר כאשר הסכימה לתת למפלגת "הבית היהודי" זכות וטו על אותם נושאים חברתיים שהבטיחה לקדם. הצעת החוק הזו היא ניסיון מצד אחד להתהדר בפני הבוחרים כאילו שינו את הסטטוס-קוו, ומצד שני לשקר ולומר שלא נוגעים בו, כך שאין זכות וטו. מגיע לנו יותר מזה. מגיע לנו, כדברי שקד, דיון מעמיק בנושא, ושינוי אמיתי, שיתן לכולנו חופש אזרחי ושיוויון זכויות. 

---

1 - נגיד, כאן, כאן, וכאן (קבצי PDF). 

2 - היה לי חבר פעם שהיה שואל אותי לדעתי על משהו, ואחרי שהייתי עונה לו, הוא היה אומר "אוקי, אבל מה התשובה השנייה שלך?" הוא לא אהב שאני עונה מהר מדי; הוא תמיד רצה שאני אחשוב, ואתן את התשובה שעולה לי אחרי שסיימתי להגיב אוטומטית. 

3 - תוך הסייג הברור של בעיות סוציאליות, אלימות במשפחה, וכן הלאה. 

פוסט אורח: "סוטת שיער"

מזקיקי ראשה של שופעת שיער, מאת: לסבית לא מתורבתת

מישהו מהעבודה, וזו עבודה שלא מרבים לתקשר בה, שאל אותי על התספורת החדשה שלי. אני לא תמיד יודעת מה לענות לא/נשים שלא נראים וחושבים כמוני (כלומר קו'ירים פמיניסטיות). לא יודעת אם לתת תשובה מעניינת ולדבר על תספורת חדשה כמו על אוכל – חושים, תשוקות, משחקים, והמצאות ובעיקר אידאולוגיה של טעמים ומראות, או לנסות לענות תשובה מובנת למיינסטרים, שלרוב אני בוחרת שלא להצליח לתת. 

במקרה הזה עניתי משהו לא קוהרנטי, עם הרבה ניפנופי ידיים במקום ניפנופי בלורית. לא הצלחתי לסרק את התשובה לאיזה שביל בצד קולע ומעניין.

אח"כ החלטתי לתת לו את החוברת הכ"כ מעולה ומכוננת של יוסי מקייטון ומיש, איך להפסיק להיות סטרייט/ית ב-7 צעדים קלים, שלדעתי עונה על השאלה הזאת הכי טוב.
(גילוי נאות – יוסי המהמםת היא זו שגזרה, גילחה וצייר על ראשי את התספורת שעוררה התעניינות)

פעם היה לי שיער ארוך. וגם שמלות קצרות וגופיות בטן ופוזות למצלמה שבאו עם זה. פעם אפילו הורדתי שיערות, למרות שלא היו לי הרבה. ואז התחשק לי לשחק, לגוון, לנקות שטויות של נשיות מיינסטרימית מוכתבת ולהתקשט בשטויות אחרות.
באיזשהו שלב של גיל ההתבגרות, ביחד עם עוד כמה החלטות חורגות-תלם, החלטתי לא לצמצם את עצמי במרחב, לתת לגוף הנשי והחושני שלי לגדול ולצמוח, ולתת לי הזדמנות להכיר את הגוף שלי לא מבעד לדיאטות וסכיני גילוח, אלא כמו שהיא, חוגגת ונחגגת וטבעית ופראית (גוף בהטיה דיקדוקית נשית, ברור). זה פתח לי אהבה חדשה לקולינריה טבעונית עסיסית זוללת יוצרת ומאכילה. וזה הצמיח לי שיער. כאילו כל השיער על הראש (שקיצרתי בשלל תספורות קו'יריות) עבר לשחק על גופי. כאן הסיפור מתתלתל - ככל שהפכתי להיות יותר דייקית, הגוף שלי הנכיח את זה יותר בסטריאוטיפ השיער. בלי שינוי הורמונלי, בלי חריגה משום תקינות רפואית של הסדר הקיים, הגוף שלי מציירת לה בשיערות – רגליים, ואז עוד על הרגליים, ואז עוד, ואז גם פנים, סנטר, צוואר, ואז מחשוף, ורעמת גב ברונטית עשירה. הרפואה הגדירה לי 'היירסוטיזם', שאני לא יודעת מה המשמעות הרפואית-מילולית של המונח המקצועי הזה, אבל אני סוטת שיער גאה. וזה לא שבהתחלה זה לא היה מאתגר אפילו לפמיניסטית שכמותי, אבל מזל שתקינות נורמלית אינה דבר שאני שואפת אליו כלל וכלל ושיש לי סיפור אהבה עם קלישאות וסטריאוטיפים ועכשיו גם עם כל השיערות שלי.

קצת לא חכמה, כמי שגדלה בסביבה חברתית שבה להיות סתם סטרייט זה מביך, המשכתי לגדול בסביבה שבה הכינוי שלי בפורום לסביות שהיה "שעירה וסקסית" הביא לי שלל מחזרות וירטואליות מוצלחות במיוחד. אז ללא ספק הסביבה שלי מאפשרת לי לצמוח ולהצמיח ובעיקר להתלטף, כי השיערות האלה כ"כ רכות ונעימות. תסרוקות גוף קו'יריות ושיער גוף נשי וקו'ירי סביבי הן מעצימות ומכוננות, אז תודה לכןם ולשיערותכןם. אני מצליחה להיזכר רק במקרה אחד שמישהי מסביבתי הביעה זעזוע מכל שיער הפרא שעל הגוף שלי, ושל עוד כמה סרבניות-גילוח לידי. אבל גם זה נגמר בבקשה שלה לראות וללטף מקרוב...

פעם חשבתי שאני מגדלת כלב, ירקות בגינה ושיערות גוף, כי הגוף שלי הוא מקדש. חברה מורידת-שיערות טענה שזו הסיבה שהיא מורידה את שלה. גם היום, כשקדושה היא מושג שאני נהנית דווקא לפרק (אך לא חלילה לגלח או למרוט), אני יודעת שאני לא רוצה שום מזבח של שעווה להקריב עליו משיערות הגוף האהובות והנעימות והיפות והקו'יריות שלי לשום אלוהיי או אלוהות האסתטיקה החד-גונית המצמצמת, מרובת סימני מריטה וזיפים. לפעמים בא לי להשתטות איתן, לפעמים להתקשט, לפעמים להדגיש את הנשיות שבהן, לפעמים להשתמש בהן למשחקים מגדריים ולפעמים להנות מהטבעיות שלהן (טבעי במובן של כל גווניו ואפשרויותיו. לא במובן של מה הדבר הטבעי-תקין לעשות או להיראות – את זה תעשיית היופי והגילוח מכתיבה בהצלחה עזה ועצובה, כחוק טבע כוזב של מה נקי-יפה-אסתטי-נשי-גברי, באשליה עמוקה של העדפה אישית)

כל זה עוד מבלי להיכנס לזה שאני מסרבת בשמחה רבה ובשיער פרוע, לתמוך - כלכלית ורעיונית - בתעשייה שלמה של הורדת שיערות, תעשייה שבנויה כמעט רק על בנייה של צימצום ודיכוי של דימוי עצמי וחברתי של גוף. גם אם בעצם זה הנושא שהתכנסנו כאן לשמו, במיטב מחלפות ראשינו וגופינו.

רגע, אז גם אני מקבלת סכין גילוח עם ידית של זהב?
אפשר בוורוד?


----
לצערי, "לא".
בכל מקרה, פוסט אורח זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים". אפשר ללחוץ על הקישור, ואפשר גם לקפוץ לפוסט הראשון שמסביר את כל העניין. בנוסף, אשמח מאוד אם תוכלו לקפוץ לעמוד של הבלוג בפייסבוק, ללחוץ Like וגם לקרוא הגיגים שלא הופכים לפוסט שלם, וכמובן, לשתף ולהרחיב את מעגל הקוראים. תודה!

לצאת מהארון בסוף הסרט

רוב הסרט ParaNorman אנחנו צופים בחמש דמויות: נורמן, ילד "חנון" חולמני וגיבור הסרט, אלווין, בריון חיוור ודביל שמטריד את נורמן בבי"ס, קורטני, אחותו הגבוהה, הבלונדינית, המעודדת, של נורמן, ניל, ילד שמן וג'ינג'י שמפגין רצון עז להיות חבר של נורמן, ומיטצ'.

מיטצ' הוא אחיו הגדול של ניל, ג'ינג'י מנומש שפרצופו מפגין דמיון מטריד לרון הווארד, וגופו בנוי כמו משולש עצום שקודקודו מונח על שני צ'ופסטיקס. הוא איטי, רגוע (מלבד כאשר המכונית שלו נהרסת), אדיש לחלוטין לפלרטוטיה של קורטני, ומתלווה עם הקבוצה פשוט כי אחיו הקטן שם, קצת כמו האח הגדול מ"מותק, הילדים התכווצו", או "גוניס". כמו האחים הגדולים ההם, עיקר תפקידו הוא להציג דוגמה לגבריות, ולייצג את עולם הנורמליות בצורה רגועה (כי האחיות הגדולות שמופיעות בתפקידים מקבילים תמיד צווחות בבהלה, שוברות עקבים וציפורניים, מלכלכות שיער, קורעות חולצות, ומתלוננות שהן רוצות הביתה). 

בסוף הסרט, קורטני אוזרת אומץ ומציעה למיטצ' ללכת איתה לסרט: "או, מגניב" הוא עונה, "החבר שלי תמיד רוצה ללכת לסרטי בנות, ואף פעם אין לו עם מי ללכת..." קורטני מאוכזבת, אלו שהבינו צוחקים, והסרט ממשיך במהירות הלאה. עבורי, זה היה רגע היסטורי. זו הפעם הראשונה שסרט שמשווק בעיקר לילדים מציג דמות הומוסקסואלית. בתוך העולם הפנימי של הסרט מתייחסים למיניות של מיטצ' באותה אדישות שהוא עצמו מפגין לזומבים ורוחות רפאים.

הטו'יסט בנוגע למיטצ' אינו חדש; הוא מיד הזכיר לי (וגם לאחרים) את סוף הקליפ לשיר "Call Me Maybe": אחרי שלוש דקות שלמות (!) שבהן קרלי ריי מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור החתיך ביותר שגר ברחוב שלה, הוא סוף סוף מושכת אותו לשמוע אותה שרה במוסך עם חבריה ללהקה ובסוף השיר... הוא נותן את המספר שלו לבסיסט. זו בדיחה ישנה, ועיקרה במתח שנוצר בין הגבר "שנראה נורמלי" לבין היותו אמור, כך הבדיחה, להיראות "לא נורמלי". הבדיחה הזו לא מופיעה בסוף הקליפ, או בסוף הסרט, כי היא חדישה או מצחיקה במיוחד - אני חושב שהיא מופיעה מתוך ניסיון חששני לשבור בדיוק את סוג הציפיות שהופכים אותה לבדיחה מלכתחילה. 

להוציא דמות מהארון בסוף זו פעולה פחדנית^[1], משום שהיא מאפשרת ליוצר להתחמק מהדאגה שלו שהצופים יצמידו לדמות דעות קדומות הקשורות למיניות שלה, או שמיניות זו תפריע להם להזדהות עם הדמות, ומאפשרת לו להתחמק מהאתגר הנדרש ממנו ליצור דמות כזו, שעדיין יוצרת הזדהות. אחרי שיצר במהלך הסרט הזדהות עם הדמות, וקיבע מושג מסוים לגביה במוחם של הצופים, יגיד אז הצופה "אה, אה! הוא בעצם היה גיי כל הזמן הזה!", וזה אמור לאתגר את אותן דעות קדומות, ולהפוך את הקהל לפתוח יותר להזדהות הזו בעתיד.

בצורה זו, היוצרים מקבלים כנתון את המגבלות של הקהל, ומטמיעים בסרט את הדעות הקדומות שלו. היוצרים של ParaNorman אומרים, בטו'יסט שלהם, שלו היו מוציאים את מיטצ' מהארון בחמשת הדקות הראשונות (אחרי הכול, קורטני מתחילה איתו כל הסרט), הקהל לא היה קונה באותו בתור דמות גברית, חזקה פיזית, או רגועה. האתגר האמיתי הוא לכתוב את הדמות הזו מחוץ לארון מלכתחילה ובצורה זו לאתגר את הקהל, ואת היוצר עצמו. לכתוב אותה כך שהיא מתמודדת עם הדעות הקדומות, דמות עגולה ומעניינת, שיוצרת הזדהות דרך הזהות הבסיסית שקיימת בבסיס כל הנטיות המיניות (הרי גם הטרוסקסואליות זו "נטייה מינית"...)

אף כי הייתי מעדיף לו הדמויות הללו היו ברורות לגבי זהותן מלכתחילה, אני כן אופטימי לגבי התהליך. בטלוויזיה התחלנו עם דמויות משניות שתפקידן אתנחתא קומית בלבד ועכשיו ישנן דמויות להט"ביות ראשיות עם זוגיות, משפחות, ועלילות משלהן (אם כי עדיין במיעוט נדיר), כך גם בקולנוע אני מאמין שנגיע לראות דמויות להט"ביות שהמיניות שלהן היא רק "עוד פרט" לגביהן, חלק מהאפיון באקספוזיציה, ולא מכשול עיקרי לעלילה, או פרט קומי שמתגלה רק בסוף הסרט.

---

1 - אבל עדיין פחדנית פחות מזו של רולינג, שהוציאה את דומבלדור מהארון אחרי שהסדרה הסתיימה...

על גאוות להט"בים, או, הסיפור האמיתי והמלא של שנאת חצילים

אני מוכן, בפורום פחות-או-יותר פומבי זה, לצאת סוף סוף מהארון ולהודות, בפה מלא: אני שונא חצילים. אני מֶלוֹנְגֶנַפוֹב.

לא נעים להודות, ואולי זה אפילו פוגע בכמה מכם, ועל כך, אני מתנצל. אבל זו האמת. אני נדחה מהצבע הסגול הבוהק, הפוגעני, הצורה שבה הם מאבדים קשיחות או צורה כשמכינים אותם, הדרך שבה בשרם וזרעיהם נוזלים בתוך הסלטים שעושים מהם... המחשבה עליהם עושה לי בחילה, אני משתדל לתפוס מהם מרחק, לא מכניס אותם אליי הביתה. 

עדיין, איכשהו, עד כמה ששנאתי חצילים, אני לא זוכר שאי פעם הרגשתי משהו שלילי כלפי אנשים אחרים שכן אוהבים חצילים. למעשה, עצם הרעיון, לשנוא או להידחות ממישהו בגלל שהוא אוהב משהו שאני שונא, נראה לי טיפשי. לכן, עם פיתוח תחילתה של תודעה פוליטית, עם ניצני ההתבגרות המינית וההבנה שכן, יש זוגות אחרים בעולם שאינם אבא ואימא, נחשפתי גם לתופעה שכולנו בקהילה הלהט"בקססאמ"קית^[1] מכירים - הומופוביה^[2]. 

אם לוקחים את היסוד הרגשי הכי בסיסי של הומופוביה ופורשים אותו לעיניי כל, הוא הולך ככה:

1. אני לא הומו ולא רוצה להיות הומו
2. אני לא רוצה שאחרים יהיו הומואים. 

אם נתרגם את זה לשנאת חצילים, אז הרגש הזה, שנאת חצילים לא רק קיצונית ואלימה אלא גם מתפשטת, יהיה

1. אני לא אוהב חצילים ולא רוצה לאכול חצילים
2. אני לא רוצה שאחרים יאכלו חצילים

כאן, בדיוק בסעיף 2, זו הנקודה שבה אני שובר שורות מהתגובה הרגילה להומופוביה שנראית, לעיניי, כנסיון להתמודד בהגיון וברוגע עם טירוף^[3]. שהרי סעיף 2 הוא טירוף מוחלט. כן, ברורה לי הטענה שכל זהות מינית שאינה הטרוסקסואליות מאיימת על הסטטוס-קוו, על הנורמה, על הסדר הישן והטוב שכולנו מכירים ולכולנו נוח איתו. לכן, גם ברור לי הרצון שהאיום לא יהיה - גם אני, שנגעל מחצילים, מעדיף שלא יהיו מונחים על שולחן ארוחת הערב. הם מטרידים את מנוחתי. אבל מרגע שהם שם, הם שם. אין לי כוונה להטריד את אלו שאוכלים אותם, להשמיע קולות מגונים בעודם גורפים עוד פרוסה מכוסה טחינה של המאסה הרוטטת הלא ברורה הזו לתוך פיהם ולועסים בהנאה. אני לא זורק אותם, לא את הסלטים ולא את אוכליהם, מהשולחן, מהחדר, או מהבית. איכשהו, בעודי יושב ליד שולחן האוכל שבו אחות אחת נגעלת מכבד והשנייה לא סובלת קוקה-קולה, בעודי אוכל בהנאה מזה ושותה בהנאה כפולה מזה, חדרה למוחי ההבנה, שלי נראית באמת מובנית מאליה, שלאנשים יש טעם שונה. 

לפני שנראה שאני מזלזל בהומופוביה או בהשפעות שלה על בני אדם כמוני וכמו חלקכם, בוודאי שאין זה כך. בין אם היא מתבטאת באלימות ובריונות, נסיונות תקיפה, טרור, ורצח, באפליה, בהערות מעליבות וחרם חברתי, או בעשרות דרכים אחרות, אנחנו נפגשים בה כל יום, בכל מקום, לפעמים מהאנשים הקרובים לנו ביותר. בביטויים החיצוניים של הומופוביה יש להילחם, בפה מלא, בכל הכוח. נראה לי מובן לחלוטין הרצון להעלים הומופוביה מסביבתנו, מסביבת כולנו. מה שלא נראה לי הגיוני זה הנסיון, בעודנו נלחמים בה, להגיד משהו שאני לא חושב שהוא נכון. 

להיות לא הטרוסקסואל לא הולך להפוך להיות "נורמלי" עבור הרוב המוחלט של האנשים, כי הרוב המוחלט של האנשים כנראה^[4] ימשיך להיות הטרוסקסואל גם בעתיד. אני לא יודע אם הרתיעה האישית בתגובה לתצוגות פומביות של זהות, נטייה או התנהגות מינית שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות תיעלם. אני משוכנע לחלוטין ששנאתי לחצילים תשאר לנצח. כל ניסיון לשכנע אותי לטעום, לנסות, להמיר אותי לאחד מאותם אוהבי חצילים שבבירור יש משהו פגום וחסר בילדות שלהם, מעליב אותי ופוגע באוטונומיה שלי. אבל מעולם לא פגעתי בכבודו או בחירותו של אדם אחר, לאהוב חצילים בנוכחותי, לדבר על אהבתו לחצילים, או לממש אותה, ישר מול הפרצוף שלי^[5]. 

נסיון להציג את הנטיות שלנו, את הזהות שלנו, כמשהו "נורמלי", "חביב", "לא מטריד", חוטא לאמת ומפספס את הנקודה. הנקודה היא זו:

זה לא ראוי ולא צודק, בשום אופן, תחת שום תירוץ, להשתמש באלימות, באיומים, בטרור, כדי לגרום לאנשים אחרים לאהוב את מה שאתה אוהב, ולהפסיק לאהוב את מה שאתה לא אוהב. 

זהו. 

אם אתם מגיעים מסעיף 1 ברשימת הדברים השנואים עליכם לסעיף 2, שבו אתם מנסים לגרום לאנשים אחרים להפסיק לאהוב מה ששנוא עליכם, הבעיה היא אצלכם. אותם אנשים לא צריכים להתחיל להתנהג אחרת, או להציג את האהבה שלכם בצורה אחרת. 

אתם מוזמנים להמשיך, כמו לואי CK, לחשוב שמעולם לא תרצו לתת לגבר אחר מין אוראלי. זה גם סבבה אם המחשבה על גבר אחד שמעניק לגבר אחר עונג מפריעה לכם, מציקה לכם, אפילו מגעילה אתכם. אתם חופשיים לתחושותיכם והעדפותיכם. אני אף פעם לא ארצה שמישהו יאיים עליכם ויציק לכם כדי שתשנו את ההעדפות הללו, כל עוד אנחנו כולנו מסכימים שהמרחב הציבורי, הפוליטי, המקצועי, האקדמי שבו כולנו צריכים להיות חופשיים להשתתף ולבטא את עצמנו, יהיה חופשי מההטרדות, ההשפלות, האלימות, האיומים, הבריונות והטרור שחלקנו צריכים לסבול כל יום. 

חוץ מזה, באימא שלכם, פשוט תפסיקו לאכול חצילים. זה סופר מגעיל. 

---

1 - תגובתי הבלתי נשלטת כאשר אני נדרש להוסיף יותר מדי אותיות ל"להטב" כדי לוודא שאף אחד לא מרגיש בחוץ...

2 - וביפוביה. וקו'ירפוביה. וכל סוג שנאה, דחייה ופחד אלים אחר שאפשר לדמיין, לקטלג, ולהצמיד לו שם סטרילי. יש להם אולי שמות שונים, והם מתבטאים אחרת, אבל הם כולם מבטאים את אותו הדבר. אז לצורך הפוסט הפטריארכיה תשתלט, ונכנה את זה הומופוביה. יש גבול לכמות ראשי התיבות שאפשר להכניס בכל מקום, לא?

3 - תגובה רגועה שקולה והגיונית להומופוביה אפשר לראות בראיון של אנה טליסמן לערוץ 9, בו היא נאלצת לענות לכמה טענות הומופוביות ופוגעניות ביותר, ועושה זאת בצורה מרשימה. היא גם נותנת את ההגדרה הכי טובה למילה "גאווה" בביטוי "מצעד הגאווה" שראיתי.

4 - או שלא. לג'ון וארלי יש כמה דברים מעניינים להגיד בנושא. 

5 - למעשה, פעם אפילו הייתי ידוע בחצילים המטוגנים שלי, הדבר הראשון שלמדתי לבשל שהיה יותר מורכב מחביתה או שניצל. הכנתי אותם לחבר שלי לשעבר לפני שנפרדתי ממנו, אם כי אני מבטיח לכם שזה לא היה בגלל אהבתו לחצילים. 

שיר על בחורות בכלל

אני שומע בחצי אוזן 88FM וצלילי נשיפה מתכתיים נוגים מושכים את תשומת ליבי, מוכרים למחצה; הקריין מציג את השיר הבא ״למרות שזה שיר קיצ׳י ושמאלצי, אנחנו זוכרים לו חסד נעורים״ ומקנח ב״חוץ מזה, אז הוא שר על בחורות בכלל״ - ואז ג׳ורג׳ מייקל מתחיל לשיר.

השיר ידוע ומוכר כמעט מיידית; שמו Careless Whisper (מכירים?) והדבר הראשון שאני חושב עליו, מן הסתם כי אני רגיש לנושא, הוא: ״מי אמר שאז הוא שר על בחורות בכלל?״

אני עובר על המילים לשיר, וכמובן, הכול גוף שני יחיד - כל כך נוח שבאנגלית You שומר על אמביוולנטיות מגדרית; האם הוא כתב את זה לבחורה, שרצה לרקוד איתה הרחק מההמון? או שאולי בגד בחבר בלחישה חסרת אחריות - וגילה סוד שנשמר בארון?

כמובן, משורר לא חייב לכתוב על מה שקורה לו במציאות; ביונסה כותבת על בחורים שבוגדים בה והיא בתגובה נפרדת מהם בעוד יש לה זוגיות יציבה כבר שנים (לפחות לפי האינטרנט). לכן זה לא מעניין למה ג׳ורג׳ מייקל התכוון. מעניין למה הקריין התכוון.

משום שהקריין, כאשר שמע את השיר או אז בשנות השמונים, שמע בלדה מתנצלת לבחורה; שמע והזדהה עם הרגש המובע בשיר. זה הרגש הזה, הרגש שהמאזין חש גם הוא, האהבה לחבר שנבגד, ההליכה על רגליים חסרות קצב, שעל פי הקריין היה חייב להיות מוכוון כלפי בחורה. אחרת איך יכול להיות שהזדהה איתו?

כמו שכתב ארון סורקין, כל טיעון נגד נישואים חד-מיניים מגיע בסופו של דבר לאמירה שאהבה הומוסקסואלית נחותה בצורה כלשהי לאהבה הטרוסקסואלית; בלחישה לא זהירה, ובטח בלי להתכוון להעליב אמר הקריין משהו דומה: ששירים על אהבה הומוסקסואלית פשוט נשמעים אחרת, ומאזין הטרו פשוט לא יכול להזדהות איתם. שזו אהבה שונה מדי. משם הדרך לאהבה נחותה, קצרה מדי.

ולקינוח, שיר אהבה