חדשות רעות לחובבי הסדרה שיר של אש וקרח

אם, כמוני, אתם מחבבים מאוד את סדרת הספרים של ג'ורג' מרטין, "שיר של אש וקרח" (או לפחות, מחבבים את רוב הספרים) אז יש לי חדשות רעות עבור כולנו: ייתכן שהספר השישי והשביעי ייכתבו על ידי מפיקי סדרת הטלוויזיה, יותר מאשר על ידי ג'ורג'.

כפי שציינו באתר התרבות Cracked, העונה החמישית מתחילה עוד חודשיים, ופירושו של דבר שבימים אלו ממש, מפיקי סדרת הטלוויזיה עובדת על העונה השישית: מתכננים קווי עלילה, מגייסים את השחקנים שיצטרכו, בונים תקציב, וכן הלאה. זאת אומרת, בימים אלו ממש - הם כותבים את העונה השישית.

לראשונה מאז שהתחילה סדרת הטלוויזיה, הם עוברים את הספרים, ובונים קווי עלילה באופן עצמאי לגמרי. נכון, המפיקים יודעים איך ג'ורג' מתכנן לסיים את הסדרה, אבל יש הבדל גדול בין המשפט "ג'ון, טיריון ודאנריז מכוונים את שלושת הדרקונים שלהם לנשוף אש ולהמיס את החומה לנצח" ובין מהלכי העלילה עצמם, מעשי הדמויות, והדיאלוגים.

גם כותבי Cracked, וגם כל מי שקרא את הספרים ולא רק ראה את הסדרה, יודעים שהסדרה סובלת מרדידות עקשנית ביחס לספרים, נפטרת מדמויות רבות ומקווי עלילה לשם הפשטות, ומעוותת חלק מהכוונות המקוריות של סדרת הספרים. עד כה, למי שסלד מהסדרה ונהנה מהספרים, לא הייתה בעיה. 

הבעיה מתחילה עכשיו. 

מכיוון שלג'ורג' מרטין אין שום כוונה להוציא את הספר השישי ב-2015, הלכה למעשה, הוא הולך לכתוב את הספר השישי כאשר העונה השישית כבר כתובה. כתיבת הספר השישי בצל עונה כתובה כבר פירושה שכל פעם שג'ורג' יהיה תקוע, יהיו חסרים לו רעיונות, הוא יתהה כיצד להתקדם, הוא לא יפנה רק לדמיונו הקודח, אלא תהיה לו מן המוכן קדרה מלאה רעיונות רדודים ומזוויעים לשאול מהם; רעיונות שהוא ממילא יכול לקחת, כי הם מבוססים על אותה ההתחלה. 

פירושו של דבר שהספר השישי עלול להיות רדוד ומזוויע וחסר הגיון בדיוק כמו סדרת הטלוויזיה. 

אם אתם חובבי סדרת הספרים, אלו חדשות רעות בהחלט. 

רב גאון מפריך את תיאוריית האבולוציה

לפני כמה ימים עלעלתי בספר בשם "המהפך 2". כותרת המשנה של הספר היא "מיתוסים בקריסה", והספר מציג את עצמו כעבודה שמפריכה תיאוריות מדעיות מבוססות היטב. העובדה שהספר נמצא במדך "יהדות" משמעותה שאף אחד בסטימצקי לא חושב ש"העובדות" המוצגות בו נכונות, אך עדיין הגלובוס הרציני על הכריכה, הרשימה הארוכה של מאמרים באנגלית בביבליוגרפיה, הטענות הבומבסטיות פירושן שמישהו, איפשהו, אמור להתייחס לספר הזה ברצינות. 

מטרת הספר "להוכיח" שהעולם אכן נברא לפני כמה אלפי שנים. פרקי הספר מציגים כמה תיאוריות מדעיות, כמו גיל היקום או קיומם של דינוזאורים, ו"מפריכים" אותן בכך שהם מציגים סיפור חלופי, שאמור כביכול לעשות שני דברים: להסביר את הממצאים והתצפיות, ולהתאים לסיפור התנ"כי. כך, כל ההיסטוריה האנושית המגוונת המתפרשת לאורך עשרות אלפי שנים מתכווצת לה לכמה אלפי שנים בלבד, מאובנים הופכים למזויפים או לשאריות מ"התאבנות מהירה", ובני אדם רוכבים על דינוזאורים. כמובן שאלו אינן "הפרכות מדעיות", אלא פירושים יצירתיים לעובדות שמוצגות בדרך מגמתית.

אם הקורא של הספר הזה הוא פליט של תיכון ממוצע, וראה בחייו תוכנית היסטורית על סין או מצרים, הוא יהיה חסין לחלוטין לכל מה שיש לספר הזה להגיד. גם אם העובדות המדעיות המפריכות כל פרק ופרק אינן ידועות לו באותו הרגע, תודה לאל יש אינטרנט. הקריאה בספר מבהירה שמטרתו איננה, כפי שהוא מצהיר, לגרום ל"קריסתם" של מיתוסים, או להציב תיאוריות מדעיות מתחרות, אלא לתת למי שכבר רוצה להאמין באמת המילולית של התנ"ך סוג של "תחמושת" כנגד הספקות העולות בליבו. כך יוכל באמצע וויכוח עם זרים באינטרנט או בני משפחה בזמן ארוחת הערב לקרוא בתרועת נצחון "אם דארווין היה כזה גאון, אז איך אתה מסביר שלדיונון יש בדיוק אותה עין כמו לבן אדם?! מה, התפתחנו מהדיונון?!?!"

אם בסיס האמונה שלך, הבסיס לחוויה הדתית שלך, היא האמירה "מה שכתוב בתנ"ך היה באמת", אז זה בסיס רעוע מאוד שמותקף יומיומית. הדרך היחידה שנמצאת להתמודד עם ההתקפות הללו, היא למלא את ראשך במידע מסולף, להרחיק אותך ממקורות מידע חיצוניים פתוחים, ולהרעיל אותך מראש נגדם כך שאם פריט מידע כזה או אחר מגיע אליך לערער אותך, תבחר לבטל אותו להתכחש אליו במקום לנסות לפתור אותו. היום, הדרך היחידה להחזיק באמונה שהעולם בן 5,772 שנה היא לתקוע את האצבעות באוזניים ולעשות הרבה רעש. הספר הזה הוא גם האצבעות באוזניים, וגם הרעש שיוצא לך מהפה.

האמירות המסולפות של מחבר המהפך 2 ומגוון ספרים אחרים מאוד מרגיזות אנשים, ולכן לדעתי הן מעוררות תגובות לא פרודוקטיביות. למשל, ב-2003 שני אנשים נחמדים בשם גדי וגדעון אורבך באתר "חופש", מפרטים מדוע הטענה שהתנ"ך ידע מראש תגליות מדעיות מרעישות היא מגוחכת. מבנה המאמר שלהם פשוט: הם מציגים הסברים חלופיים סבירים לטענה שכל הידע הגיע מאלוהים. אלא שעבור כל אדם לא מאמין, זה בזבוז זמן מוחלט^[1]. מנגד, אדם מאמין תמיד יבחר בהסבר המתאים לאמונה שלו, לא סביר ככל שיהיה.

כדי למצוא תגובות פרודוקטיביות, אני נתלה בשני אילנות גבוהים הפוכים: ריצ'רד דוקינס והכנסייה הקתולית. בספר "אין אלוהים" של דוקינס הוא מתקיף את הדתות בכך שהוא מתרגם כל אמונה דתית להחזקה בטענות מדעיות לגבי העולם, ואז מתמודד עם הטענות המדעיות בכלים מדעיים. כך עבור דוקינס אמונה יהודית תהפוך להיות החזקה בטענות כמו "כדור הארץ בן 5,772 שנה" או "היה מבול וכל החיות ששרדו עשו זאת הודות לתיבה ענקית", שהן טענות אוויליות שקל להפריך. מול הטקטיקה הזו, הכנסייה הקתולית מוותרת על "האמת המילולית" של כתבי הקודש, כך שאי אפשר להגיב לבסיס האמונה בטענות מדעיות.

למשל, בקובץ שנכתב ב-2005 אפשר למצוא כתוב:

"[T]he truth of Scripture is to be found in all that is written down ‘for the sake of our salvation’. We should not expect total accuracy from the Bible in other, secular matters. We should not expect to find in Scripture full scientific accuracy or complete historical precision.

קרי, אין דיוק מדעי או היסטורי בכתבי הקודש; את זה יקבעו ההיסטוריונים והמדענים. כתבי הקודש כותבים את "האמת" בנוגע לגאולה, ומטרת האמונה היא למלא את עובדות החיים במשמעות. כדי להתאים את האמונה הדתית למאה ה-21, הכנסייה עושה בדיוק מה שדוקינס דורש; היא משאירה את הטענות לגבי גיל היקום לאסטרו-פיזיקאיים.

הבנה בסיסית של העולם המקיף אותנו, המוכנות להיחשף למקורות מידע רחבים ולתקשר עם העולם החיצון הם קריטיים לאדם הרוצה לתפקד בחברה מודרנית. אנחנו צריכים לשאוף לעזור לאנשים הכלואים בתוך גטו תודעתי, ז"א שממלאים את ראשם במידע מסולף, מתרחקים ממקורות מידע אחרים ומבטלים מראש כל מקור מידע שאינו התלמוד, משום שעזרה כזו היא נכונה וראויה עבורם, ותשפר בטווח הארוך את החברה שכולנו חיים בה. אלא שהדרך לעזור אינה יכולה להיות לדרוש מהם להפסיק להיות אנשים בעלי אמונה. במקום זאת, אנחנו צריכים לשאוף לאתגר אותם לבסס את האמונה הזו על משהו אחר שאינו "מה שכתוב בתנ"ך היה באמת", אלא על רצון למלא את החיים שלהם במשמעות דרך האמונה הזו.

---

1 - חבר טוב שלי אמר, בתגובה לטענה שהקבלה ניבאה מראש את תיאוריית המיתרים, שאיכשהו התנ"ך או הקבלה תמיד מנבאות תגליות מדעיות מרעישות בדיעבד. ב"מהפך 2", למשל, כהן כותב שכבר בספר הזוהר ידעו שהזמן יחסי ומשתנה בהתאם למהירות, אלא שאיכשהו כל המקובלים החליטו לחכות עד לאיינשטיין כדי לגלות לנו את זה...

ביקורת על "דפיקה", של מרי רואץ'

אני מודה, קניתי את הספר כי הוא היה במבצע וההקדמה שעשעה אותי. לא הייתי בטוח שזה באמת ספר שארצה לקרוא, אבל טיול בן יומיים לצפון העניק לי זמן פנוי במכביר, וממד נוסף לחווית הקריאה. 

גיליתי שקריאת הספר "דפיקה" אינה רק חוויה אישית - זו גם חוויה חברתית. אנשים שטיילו איתי שמו לב לספר (בטח בגלל השם הענקי בוורוד על רקע לבן) ושאלו על מה אני קורא. כשעניתי "סקסולוגיה", התגובות היו מגוונות. אחד מהשואלים לא האמין לי - כאילו הרעיון שיכתבו ספר על סקסולוגיה, במקום על סקס, בלתי אפשרי. המחשבה שזה בעצם ספר על סקס, ולא על סקסולוגיה, הייתה נפוצה: נשאלתי אם יש בספר "טיפים", למשל, קיבלתי הבעות הפתעה שאני קורא ספר "כזה". כמו שרואץ' אומרת, סקס הוא לא נושא שמדברים עליו, ואם כבר מדברים עליו, זה נעשה בתחפושת. 

חלקו העיקרי של הספר הוא סקירה שטחית אך רחבת היקף של סקסולוגים ומחקריהם, מתחילת המאה ה-20 ועד למחקרים העכשוויים ביותר (כולל מחקר שבו הסופרת משתתפת בעצמה, יחד עם בן זוגה הסבלני), ושל אזורים שצומחים במקביל להתפתחות הדיבור על סקס: כמו כתיבת ספרים פופולריים, או צעצועי מין. כתופעת לוואי, רואץ' נחשפת לאוסף הבלתי נדלה של ביטויים וכינויים שמשתמשים בהם חוקרים וממציאים כדי לתאר את מחקריהם והצעות הפטנט שלהם, משום שאם היו כותבים בכנות על מה המחקר שלהם, או לשם מה נועדה המכונה שהם מוציאים עליה פטנט, היו כנראה מאשימים אותם בהפצת תועבה.

כדי לחקור סקס, את ההיבטים הפיזיולוגיים או ההתנהגותיים שלו, צריך לספק סיפור כיסוי, אליבי שיצדיק את המחקר. ניתן להשיג מימון לחקור את חיי המין של נכים, למשל, כי ניתן לתאר את המחקר כתרפיה פיזיולוגית להתמודדות עם נכות; אבל, כפי שאומרת אחת החוקרות, אף אחד לא יכול לחקור את ההשפעות החיוביות של אוננות, כי אין שום דרך לנסח הצעת מחקר כזו בלי להגיד בדיוק מה אתה מתכוון לעשות. כך אנחנו חיים במציאות האבסורדית שפעילות פיזית שנראה שיש לה השפעות חיוביות, נשארת מסתורין גמור לממסד הרפואי, כי אף אחד לא יכול לחקור אותה. 

למרות שרואץ' נוגעת בקלילות בלבד בנושאים הבעייתיים יותר של סקסולוגיה (לדוגמה, קינסי כידוע היה מראיין סוטים ופושעים בצורה שנראתה למבקריו כתומכת; רואץ' לא מביעה עמדה או אפילו מעמיקה בשאלת הגישה של מחקר סקסולוגי לסטיות או פשעים על רקע מיני) הספר מכיל חומר רקע איכותי למכביר, ורשימות קריאה נוספות לרוצים להעמיק. נקודה נוספת לזכותו היא שהספר מאוד מצחיק - מצאתי עצמי צוחק בכל רם שוב ושוב. עבור המחברת, זו כנראה דרך טובה לכתוב על סקס, אבל לא רק. יותר מסקס, היחס של החברה "המהוגנת" והממסד האקדמי לתחום, שילוב של מבוכה, ריחוק, וסקרנות מציצנית, הוא שמצחיק אותה. האנשים שהיא פוגשת ומראיינת רציניים ומקצועיים. לא הם, אלא נושא העבודה שלהם הוא שמביך אותנו, ואל מול המבוכה הזו, אנחנו צוחקים. 

 בעוד שזה ספר טוב ומהנה, אני ממליץ בחום נגד הקנייה שלו בעברית. התרגום, של אלה בשן, הוא אחד התרגומים המחרידים שקראתי. שוב ושוב, ביטויים וניבים באנגלית מתורגמים מילולית לעברית, ללא קשר לנושא הפסקה. אם הספר מגיע למדפי הספרייה הקרובה למקום מגוריכם (או לימודיכם), הוא יוכל בקלות להעביר ליל חורפי ליד התנור, עם כוס שוקו חמה ביד אחת, וגישה למחשב נייד ביד השנייה.

QI FTW

אני יודע שזה לא יצירתי במיוחד, אבל הייתי חייב לחלוק אתכם קטע:

"Biblical Hebrew does not have a word for penis. This has led two scholars (Gilbert and Zevit in the American Journal of Medical Genetics in 2001) to suggest that Eve was made out of Adam's penis bone rather than his rib (Genesis 2: 21-23). This would explain why males and females have the same number of ribs but man has no penis bone.

The biblical account also states that afterwards 'the Lord God closed up the flesh', the suggestion being that this is the 'scar' (known as the raphe) that runs down the underside of the penis and scrotum."

- The Book of General Ignorance, John Lloyd & John Mitchinson

נכון קטע?

זבוב שווה מיליונים

לפני כמה שנים קראתי מאמר שדיבר על אבולוציה, וספציפית הדגים פיתוח שבבים בעזרת אבולוציה. בדוגמה, החוקרים ניסו לפתח שבב שיבדיל בין אות בן 5 הרץ ואות בן 10 הרץ. אם האות היה בן 5 הרץ, השבב היה אמור להשמיע קול. עבור מהנדס אנושי, פשוט למדי לפתח שבב כזה. אבל מה קורה כאשר מחשב, בצורה אקראית, אמור לפתח אותו?

עולם אחר מזה שהגענו ממנו

בעת קריאת מאמר ביקורת שטחי על "שיר של אש וקרח" תהיתי לגבי משמעותה של מילה כלשהי^[1], כך שגוגל הוביל אותי למאמר מחריד שמבקר את המאמר הראשון, שם מצאתי את הפנינה הבאה: 

"Full disclaimer – I haven’t read any of the Song of Ice and Fire novels and I don’t plan to. I heard about them from a friend, Googled Martin’s name, and the picture on his Wikipedia page – a fat, elderly nerd – told me everything I needed to know. Fantasy is a completely garbage literary genre because it’s dominated by nerds, ignorant shut-ins who have no interest in having real lives (and by extension having something worthwhile to write about) or reading history and literature (and thus having something to base their stories on)."

זה שכנע אותי שגם אחרים רואים מה שרובין הוב גרמה לי להבין: שבעולם הספרות יש שתי גישות לכתיבה פנטזיה: ש פנטזיה גברית, ויש פנטזיה נשית, כאשר פנטזיה גברית עוסקת בפעולה הירואית בתוך עולם אחר, ופנטזיה נשית עוסקת בעולמן הרגשי של דמויות שמתמודדות עם סיטואציות פנטסטיות^[2]. "דמדומים", למשל, זו פנטזיה נשית, בגלל שאת הכותבת לא מעניינות המיתולוגיה או המטאפיזיקה שמאפשרות קיומם של ערפדים ואנשי-זאב; מעניין אותה היחס של בחורה ספציפית וערפד ספציפי למשיכה הפיזית ביניהם וליחסי מין לפני הנישואים. "דם אמיתי" היא פנטזיה גברית, כי היא מלאה במאבקי כוח ופוליטיקה של ערפדים והשפעה של קסם על איך מתנהלת עיר - עולמן הרגשי של דמויות נועד להרחיב את הסיפור, הוא לא המרכז שלו. 

במידה ותהיתם, אני לא חושב שסופרות כותבות רק פנטזיה נשית, או שקוראות אוהבות רק פנטזיה נשית; אני טוען שיש כאן שתי נקודות מבט לגבי ז'אנר הפנטזיה, ולכן יהיו קוראים שיהנו מנקודת מבט אחת ולא מהשניה^[3]. למשל, פגשנו פעם מישהי שטענה בתוקף שהיא לא קוראת פנטזיה אבל התשובה לשאלה מה הספר האהוב עליה הייתה "הארי פוטר". למראה הבעת הגיחוך שלי הסביר אורי "הארי פוטר זה לא פנטזיה, כי אין דרקונים על הכריכה".

זה מצביע על כך שעבור הרבה קוראות, ספרי פנטזיה נשית הם "לא באמת פנטזיה", גם אם יש בהם אלמנטים פנטסטיים במובהק. אכן, שני הספרים הראשונים של הארי פוטר (וכנראה שגם השלישי) הם פנטזיה נשית בצורה מובהקת, כי את רולינג לא מעניין לתאר עולם אחר, כמו שמעניין אותה לתאר את פליאתו של הארי אל מול החוויה המופלאה שהיא הוגוורטס. חוסר העניין הבולט שלה במטאפיזיקה וחוסר ההבנה שלה בעולמות אחרים, מוביל לכך שעד הספר החמישי מטות קסומים הופכים להיות אקדחי לייזר, ואף כי קוסמים רבים נולדים בעולם המודרני להורים רגילים, הם מתעקשים לגור בצריפי עץ, לא להכיר מחשבים או טלפונים, ולהשתמש במטבעות זהב לא נוחות כדי לשלם על דברים. הספר השביעי של הארי פוטר, שבו מבססים מיתולוגיה ברורה של עולם אחר ומככב בו גיבור פעיל שמנסה להשפיע על העולם הזה, הוא הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג מצליחה לכתוב^[4]. זה רק מגביר את הטרגדיה של שלושת הספרים שלפניו, שכנראה היו עובדים טוב יותר כתרגילים בסדנת כתיבה, או טיוטות שלא היו צריכות להתפרסם.

פנטזיה נשית שלא מרחיבה את עולמה הקסום מעבר לסיטואציה הפנטסטית הספציפית שבה נתקלות הדמויות, ומתעסקת רק בגילוי העצמי וההתבגרות של הגיבור, תמצא עצמה מקוטלגת לא כפנטזיה אלא כ"ספר למבוגרים צעירים", או "ספרות סוריאליסטית", או ההמצאה החדשה של "ריאליזם מאגי". מנגד, פנטזיה גברית גרועה, שמאוכלסת בדמויות ללא אופי, רגש או שאיפות, ונראית כמו סרט אקשן הוליוודי מלא פיצוצים מגניבים ושמות קשים לביטוי עדיין תקוטלג כ"פנטזיה". כאשר ברדמו כותבת שפנטזיה היא ז'אנר של חנונים חסרי חיים שלא מעניין אותם העולם, היא כנראה מביעה את דעתה הנחרצת שספר אקשן בלי דמויות הוא ספר משעמם, בלי להבחין שיש ספרי פנטזיה רבים שמתרחקים בזהירות מהמדף הזה כדי לא למצוא עצמם מחככים כריכות עם ספרים בצבעים בוהקים עם דרקון על הכריכה, ושמו של הסופר מודפס באותיות בולטות בצבע זהב, גדולות יותר משם הספר.

כמו בהרבה מקרים, החלוקה הזו פוגעת גם בגברים וגם בנשים. כדי למנוע מצב שבו ספר עם אלמנטים פנטסטיים ייתפס כשטחי, הוא לא מקוטלג כפנטזיה, וסופרות מעניינות שהיו יכולות להעשיר את מדף הפנטזיה מעדיפות להתרחק ממה שנראה להם כז'אנר ל"חנונים חסרי חיים". אלו מהן שמעיזות לכתוב פנטזיות גבריות, במיוחד אם יש בהן דמויות חזקות ומעניינות, נדרשות להסתיר את מגדרן: כך ג'וליה ג'ונס הופכת להיות J.V. Jones ורבקה ברגסטרום הופכת להיות R. Sean Bergstrom. 

לומר שפנטזיה כז'אנר חייבת להיות אלימה, סקסיסטית או גזענית, או שעוסקים בה מתוך געגוע לעולם מלא גברים לבנים כוחניים שמותר להם לאנוס ילדות זו כמובן שטות גמורה שמתעלמת לחלוטין מבערך כל סדרת פנטזיה שאיננה נכס אינטלקטואלי של TSR. אבל זו שטות שמצביעה על בעיה, שאפשר לפתור בין השאר דרך ההכרה בכך שיש הרבה גישות לתחום הפנטסטי וראוי שנכניס את כולן תחת אותה המטריה, ולו רק כדי להעשיר את הספרות שנגישה לנו.

---

1 - דויל כתבה בתחילת המאמר שלה: "In days of yore, before the Striding Elves sailed West to Sygmagfhdflkglll" אז חשבתי שאולי השם "Sygmagfhdflkglll" מתייחס לאיזו ארץ עתיקה של אלפים שאני לא מכיר. 

2 - כל חלוקה מאפשרת, בהכרח, גם לשפוט. אני מקווה שהקוראות יטו לי חסד ולא יראו את החלוקה הזו כאומרת "פנטזיה גברית עדיפה על פנטזיה נשית", כפי שאמירתו של קורא אחד שהוא מעדיף פנטזיה גברית על פנטזיה נשית לא שקולה לאמירה שפנטזיה נשית בהגדרה אינה טובה.

3 - The Magicians הוא דוגמה טובה לפנטזיה נשית שכתב גבר, כפי שלה-גו'ין היא דוגמה נפלאה לסופרת של פנטזיה גברית. יש גם סדרות מועטות, כמו סדרת "אמבר" וסדרת "בעל החידות מהד", שתוקפות את החלוקה הזו ומצליחות לשחק יפה, רוב הזמן, על שני הצדדים. אבל סדרות אלו הן המיעוט; את רוב סדרות הפנטזיה אפשר להציב בקלות בצד זה או אחר של החלוקה הזו.

4 - במידה וזה לא יהיה ברור מספיק בהמשך, זה הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג הצליחה לכתוב אף כי היה עדיף שלא. ההתעקשות של רולינג לכתוב פנטזיה גברית נובעת מהתפיסה הסקסיסטית שמה שפנטזיה היא פנטזיה גברית ופנטזיה נשית אינה פנטזיה "אמיתית", ולכן היה על סדרת הפנטזיה של רולינג "להתבגר" ולהתחיל להתעסק באקשן ופיצוצים. היה עדיף לכולנו אם במקום להכניס אדון חשיכה מיותר ומלחמה לא מעניינת הייתה רולינג מתעסקת במלחמה המסוכנת הרבה יותר של גיל ההתבגרות.

ביקורת מלאה וחפה מספויילרים ל-Dance With Dragons של גרר"מ

(אזהרת ספוילרים: הביקורת כן יוצאת מנקודת הנחה שקראתם את שלושת הספרים הראשונים בסדרה)

אם קראתם את הספר, הביקורת הזו היא לא עבורכם: או שסיימתם את הספר בתחושת מיאוס וייאוש עמוקות, או שאתם פשוט מאוד נהנתם לקרוא פרקים של אריה. במקרה כזה, אני מצטער עבורכם שלא היו יותר כאלו. אם לא קראתם את הספר, עצתי היא פשוטה: תחכו עד שיצא הספר השישי, ואז תעברו לקרוא ישר אותו. עד אז, סביר שתשמעו כבר על נקודות העלילה העיקריות בספר הרביעי והחמישי. היו בערך שתיים.

שתי דרכים לכתוב פרק

נהוג לומר שלכל סצינה יש אחד משני תפקידים: לקדם עלילה, או לקדם דמות. או שקורים דברים מעניינים, או שדמות מתפתחת בצורה מעניינת. כמובן, שום דבר אינו מוחלט: קידום העלילה תמיד יגרור תגובות מהדמויות, והתפתחות מעניינת של דמות כמעט תמיד גורמת לכך שהיא תעשה דברים מעניינים. החלוקה הזו נועדה עבור מי שמתכנן סצנה, בין אם בסדרת טלוויזיה, בספר או במשחק תפקידים, שישאל את עצמו: מה חשוב לי לקדם כאן? 

במקרה של מרטין לכל אורך הספר החמישי, התשובה הייתה: את הדמות. במיוחד הדמויות המרכזיות של הסדרה שעזבנו אותן בסוף הספר השלישי: בראן, ג'ון, דאנריז, ת'יאון וטיריון. אם אי פעם תהיתם איך מתמודדים בחור או בחורה צעירים עם קשיי השלטון, או מה חושב הגמד על ערי המזרח המסתוריות, הספר החמישי יענה על השאלות האלו. אבל רק עליהן. אם תכננתם לקרוא את הספר ולקרוא על מאורעות מעניינים שקורים בעולם, הוא יאכזב אתכם מאוד.

החטא הקדמון של מרטין

הספרים הרביעי והחמישי בסדרת "שיר של אש וקרח" לא היו אמורים להיכתב. הספר השלישי בסדרה, "סופת החרבות" מסתיים עם מותו של טייו'ין לניסטר, הכוח המניע מאחורי הרוב המאורעות במלחמת חמשת המלכים והמתכנן של החתונה האדומה, כשהוא השריד האחרון לדור הקודם של דמויות מרכזיות. עם סוף מלחמת האזרחים, על הלוח נשארים בעיקר הצעירים: טומן יושב על כס הברזל, ג'ון נבחר למפקד משמר הלילה, דאנריז התיישבה לנהל את מירין, ובראן חצה את החומה כדי ללמוד להיות קוסם ירוק; אריה עברה לבראבוס ללמוד להיות מתנקשת חסרת-פנים, וסאנסה נעלמה אל תוך העמק ללמוד מבייליש להיות מגניבה. הכול היה מוכן בשביל שמרטין יוכל לקפוץ קדימה שש שנים ולהמשיך עם העלילה העיקרית של הסדרה: הקסם חוזר לעולם, האחרים מאיימים על קיומו, והדרקונים מגיעים להציל את כולם. שיר של קרח ואש. 

לאחר יציאתו של "סופת החרבות", מרטין שיחרר נובלות קצרות שהיו אמורות לספק תשובות לשני סימני שאלה שריחפו מעל שתיים משבעת הממלכות: מה קרה באיי הברזל, ומה קורה בדורן. התגובה לנובלות הללו הייתה כל כך חיובית, שמרטין שינה את דעתו - במקום להמשיך בתכנון המקורי של העלילה, תכנון שנתמך על-ידי המבנה ההדוק, הדרמטי ועתיר האקשן של סופת החרבות, ולהתחיל את הספר הרביעי שש שנים בעתיד, הוא החליט לכתוב ספר שיכסה גם את תקופת הביניים. את כל תקופת הביניים. 

זו הייתה הנקודה שבה מרטין נתקע, הסיבה שעברו 4 שנים לפני שכתב את Feast for Crows ועוד שש שנים (!) לפני שסיים את Dance with Dragons - משום שבעוד שהיה למרטין מאוד ברור מה יקרה בהמשך הסדרה, לא היה לו מושג איך לקחת את המשפט "...six years later" ולהפוך אותו למעניין. במקביל, הוא לא יכל לשנות את התכנון ולהמציא עלילה חדשה לחלוטין; זה היה מרוקן מתוכן את כל החלומות, הנבואות והרמזים המטרימים שהופיעו בסדרה עוד מהספר הראשון והפכו אותה לכל כך עשירה ומעניינת. 

Words are wind

מרטין החל לכתוב את הסדרה "שיר של אש וקרח" ב-1991, ובקריאת הספר החמישי מרגישים כל יום שעבר בעשרים השנה הללו. ישנו ביטוי, שחוזר על עצמו בכל שפה ובכל יבשת בעולם הזה: words are wind, ביטוי שפירושו שהבטחות ושבועות ריקות מתוכן ונעלמות במהרה; כל מה שחשוב הם אינטרסים צרים ופחד מעונש.

הדמויות לכל אורך הספר ציניות ועייפות, חוסר האמון והבדידות מלווים אותן לכל מקום, ונדמה שנעלמו עם הדור הקודם לא רק הניסיון והכבוד, אלא גם תכנון מראש, חברים טובים, ואמונה בסדר הקיים, בחוק ובמנהג. אם השלישייה הראשונה הציגה מלחמה כהמשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים, תוך שהיא מציגה בכנות את המחיר הנורא שמשלמים פשוטי העם על שאיפותיהם של האצילים, נראה שכמעט כל הדמויות כאן פיתחו סלידה עמוקה מכל סוג של דם ואלימות, ומעדיפים להימנע מעימותים בכל מחיר. כאילו המלחמות היחידות שניתן לדמיין הן מלחמות יש-ברירה, שמשרתות את האינטרסים של בעלי ההון. כמעט גורם לך להתגעגע לרוב סטארק או רנלי באראת'און. 

המילה האחרונה לחובבים

יש קוראים שנהנו מהספר הזה, ואני יכול להבין למה. גם אני נהניתי, למשל, מהפרקים הרבים של טיריון; אני חושב שהם היו יכולים להיות מצוינים בתור נובלה גרפית קצרה, דוגמת The Hedge Knight, על מסעותיו של טיריון במזרח. אני יכול להבין ולהזדהות עם הגעגועים לבראן או לאריה, אם כי פרקיהם הקצרים לא חידשו שום דבר שלא ידענו ולא קידמו את העלילה בשום צורה. בנוסף, יש בהחלט שתי נקודות עלילתיות חשובות שאכן היינו צריכים לדעת ואולי היו מפתיעות עבור אנשים שאין להם חיבור לאינטרנט וברחו מנבואות של מרטין כמו מפואמות של טולקין. אבל אלו אינן סיבות לכתוב ספר של 960 עמודים, הן אינן סיבות לקנות אותו, והן בטח שלא טובות מספיק כדי לקרוא אותו.

מרטין היה עושה שירות טוב יותר עבור מעריציו ונדיב יותר עבור עצמו אם היה לוקח את הנקודות העלילתיות החשובות, מתמצת אותן ל-200 עמודים ושם אותן בהתחלה של הספר השישי. אם טרם התחלתם את הסדרה, או אם רק סיימתם את השלישי, ייטב אם תחכו. הספר הזה יועיל לכם כמו פיראט מאיי הברזל לנשות המלח שלו: הוא יביא לכם רק סבל, יגיעה, ודמעות. 

אבולוציה טיפשית

Gary Marcus - Kluge

אני קורא עכשיו את Kluge, ספר על התפתחות המוח האנושי, שמבסס את הטענה שהמוח, האיבר הנפלא האחראי לכל כך הרבה ממי שאנחנו, התפתח במקרה ממציאה ממוזלת אחת למשנה.

Kluge אינו ספר ״מקרי״, שנכתב בהשראת איזה סרטון על מכונת גולדברג לצחצוח שיניים או לבישת מכנסיים - הוא ספר מכוון, שנכתב כדי להוות תשובה חזקה, הפונה לקהל הרחב החסר השכלה מדעית, כנגד העיקרון של ״תכנון תבוני״.

בארץ לתומכי התכנון התבוני אין אחיזה של ממש במערכת החינוך; אצלנו לא יצביעו ללמד ״תיאוריות אלטרנטיביות לאבולוציה״ כפי שנעשה בקנזס ב-2005 וגם שם ימי התכנון התבוני היו קצרים. אם כך למה לטרוח להוציא לאור ספר ב-2008 שזו מטרתו? למה נוצרים עדיין מנסים לערער את ״מוצא המינים״? לאן אמור להוביל הדיון הזה?

בעוד שאבולוציה היא הישג מדעי מרשים, מדע הביולוגיה הוא בוודאי לא המדע היחידי שסותר אמירות שניתן למצוא בתנ״ך. למה לתקוף אבולוציה, ולא את ״הקבוע הקוסמי״ באסטרופיזיקה ותרומתו לקביעת גיל היקום? הרי האמירה ״היקום בן 13 מיליארד שנה״ היא אמירה שסותרת את מיתוס הבריאה בדיוק כמו אבולוציה. ארכיאולוגיה מתעדת היסטוריה לאורך זמן ארוך מזה המתואר בתנ״ך וסותרת את מיתוס המבול; גנטיקה מציבה את מקור המין האנושי באפריקה; איפה הסרטים שמשמיצים את דמותו של מנדל, או מוקיעים את ״מיתוס הדנ״א במיטוכונדריה״?

אבולוציה קשה להגנה בין השאר בגלל שהיא לא תורה מדעית הנשענת על תצפיות בניסויים; זו צורת חשיבה שנועדה להסביר ממצאים. לכן קשה יותר להגן עליה בתקשורת ובספרות הפופולרית, וקל להוציא דיבתה. עם זאת, היא נבחרת בגלל מה שהיא אומרת עלינו, כבני אדם, ואת האמירה הזו רוצים לקעקע. האמירה שבני אדם אינם נזר הבריאה אלא מקריות של רבייה, שמה אותנו באותו מקום כמו החיות, הצמחים, החיידקים - ויש לה השלכות חברתיות ואתיות. בגלל שאמירה מדעית נתפסת כמעמד מיוחד גם בדיון אתי, יש מוטיבציה לקעקע דווקא את האמירה המדעית המשפיעה על התחום האתי שבו עוסקת הדת יותר מכל - בני אדם.

דוקינס ב״יש אלוהים?״ יוצא, בין השאר, נגד דתות שאומרות אמירות לגבי המציאות - אמירות שאפשר לבדוק בצורה מדעית, ולהפריך. הוא מאוד משכנע - אם כדור הארץ בן 5,771 שנה, אז הוא לא בן 4 מיליארד שנה - וזו אמירה גיאולוגית, לא תיאולוגית. הוא יוצא נגד המעמד המיוחד שאנשי דת מבקשים לאמירות הללו: שאסור לתקוף אותן בגלל רגשות הדתיים המעורבים. כל האמירות לגבי המציאות, הוא אומר, בעלות אותו מעמד, לא משנה מקורן. כולן צריכות לעבור אותה ביקורת מדעית.

אבל בדיון לגבי אמירות דתיות, מדענים וסופרים פופולריים עושים לעתים את אותה הטעות בכיוון השני: משתמשים באמת מדעית לביסוס אמירה אתית או תיאולוגית לגבי בני אדם. לדוגמה, Kluge: הטענה הבסיסית של הספר היא שאם התכנון של המוח האנושי גרוע, אז לא יתכן שתוכנן על-ידי יצור תבוני (ובפרט, אלוהים) אבל זה מחליף בין Intelligent Design ו-Good Design - מיתוס הבריאה אינו שקול לאמירה שאלוהים ברא את המוח הטוב ביותר שניתן לדמיין. הטענה במיתוס הבריאה שלאדם מעמד מיוחד בעיניי האל אינה טענה לגבי המציאות (משום שהאל אינו במציאות) ולכן לא אמור להיות למדען סיבה לתקוף אותה באמצעים מדעיים.

מדע תמיד יהיה נוכח בתקשורת ותמיד ישפיע ויושפע מהתרבות הפופולרית - אבל הדרך הנכונה למדען לדבר על נושאים אתיים אינה דרך האמירה שלמדע עמדה פריבלגית בדיון אתי; ״אמיתות מדעיות״ הינן בעלות מעמד פרבילגי רק במסגרת הדיון המדעי. הדרך הנכונה היא למתוח קו חזק יותר המפריד בין הדיונים: להראות כיצד אמירות דתיות, או מיסטיות, או פוליטיות חודרות לדיון המדעי ודורשות מעמד שווה לאמת מדעית (למשל, הומאופתיה, או ״מדעים״ נואוטיים), ובמקביל להראות שגם לאמת מדעית יש ממדים אתיים, ובמסגרת הדיון האתי אין לאמת המדעית מעמד מיוחד מול אמירות אחרות (למשל בדיון על הפלות, שיבוטים, או כל דבר שמערב בני אדם בעצם).

---

בהקשר הזה, כדאי להסתכל על פרויקט מדע בתקשורת של רועי צזנה.