אל לנו לתת למדכאים לאמץ את שפת המדוכאים

משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.

כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.

הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.

לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו. 

בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.

אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.

הם יורים גם באמריקאים

(הערה מקדימה: תמיד נדמה שלהסביר אלוזיה מאבד 90% מהאפקט, אבל אחרי שראיתי אנשים חסרי הומור מבינים לא נכון כמעט כל דבר, שווה לומר שהכותרת היא פרפרזה על "הם יורים גם בסוסים", סרט מטלטל ושווה צפייה, ולא קריאה לירות באמריקאים, או האשמה ששירותי הבטחון בנתב"ג יורים באמריקאים)

בכתבה מהיום, מתואר כיצד מאבטחי נתב"ג, כחלק ממאמציהם למנוע מטרוריסטים מסוכנים להיכנס לישראל, מכריחים מבקרים, בדרך כלל כאלו בעלי שם או מראה ערבי, לפתוח את חשבונות הדוא"ל והפייסבוק הפרטיים שלהם. כך יוכלו שירותי הבטחון לבחון תקשורת פרטית של אותם פרטים לחבריהם, ולבחון האם מדובר במבקרים תמימים, או "אקטיביסטיים", שהגיעו לישראל כדי למחות על פשעיה. 

אבל אני לא מקשר לכתבה כי מפתיע אותי שישראל מנסה למנוע ממפגינים להיכנס אליה או שערבים, אפילו ערבים-אמריקאיים, מושפלים תדיר על-ידי זרועותיה הרשמיות של המדינה. אני מקשר אליה בגלל משהו שאחת הנשים המושפלות אמרה, ומצוטט בכתבה:

Tamari said she was searched, placed in a holding cell and flown back to the U.S. the following day. "The idea that somebody my age, a Quaker, on a peace delegation with folks from the U.S., would be denied entry – that never crossed my mind," she said.

התגובה שלה מרתקת. סנדרה תמרי, אמריקאית בת 42 מסנט לואיס, לא מופתעת שמונעים כניסה מבחורים מוסלמים צעירים, כהי עור ומשופמים^[1]; אבל היא מזדעזעת שזה קורה לה. לנשים נוצריות מבוגרות זה לא אמור לקרות. אם נחלק את העולם בגסות ל"טובים" ו"רעים", אז די ברור איפה נמצאים טרוריסטים, ואיפה נמצאות נשים מבוגרות. בעיניי תמרי, נעשתה טעות; מישהו שם אותה בקבוצה הלא נכונה, יחד עם הרעים. 

את אותה חלוקה שטחית עושים אמריקאים גם ביחס לישראל. ישראל היא בצד של אמריקה, בצד של הטובים, ולכן מעשיה הם "טובים". זה גורם לעיוורון עקבי בכל הנוגע למעשיה "הרעים" של ישראל. אף פעם לא הבנתי, למשל, איך ישראל יכולה למנוע מיהודי להתחתן עם נוצרי או מוסלמי, ועדיין ליהנות מתמיכה כל כך רחבה במדינה שבה איסור כזה הוא שיקוץ מזעזע. למעשה, נראה היה שהדיון האמריקאי בישראל היה שטחי לא משנה מאיזה צד: תומכי ישראל היו מתעלמים מכל דבר שישראל עושה שאינו ליברלי (למשל, להרחיב התנחלויות, מאסרים מנהלתיים, צנזורה צבאית על העיתונות, וכן הלאה) ומתנגדיה תמיד מגיעים לאמירות שטחיות כמו שהיהודים שולטים באמריקה או שהם צריכים לחזור לפולין, סטייל הלן תומס. 

בלי להיגרר לקריאות חוזרות ונשנות להתערבות בינלאומית בישראל^[2], יש ערך בביקורת ידידותית הוגנת אך נוקבת. בלי הדרדרות לפנטזיות אנטישמיות, שמטרתן לענג את הקורא ותו לא, אך להפסיק את ההתעלמות מההפרות החוזרות ונשנות של ישראל את החוק, וזכויות האדם והאזרח. 

---

1 - כן, זה אני משתמש בדעות הקדומות שלי ושל הקוראת כדי לבסס נקודה רטורית. כמאמר וונגוט, so it goes. 

2 - אני דווקא מלא תקווה שנסתדר לבד; אם להמשיך את עפר שלח, משבר חוק ההסדרה יכול להוביל סוף סוף לסיפוח השטחים והפסקת הכיבוש.