‏הצגת רשומות עם תוויות מוסר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מוסר. הצג את כל הרשומות

יום שני, 29 באוקטובר 2012

האם לילד פוטנציאלי הזכות להיוולד

תומר פרסיקו קישר לטור דעה בגרסה המקוונת של ה-New York Times בפוסט קצר, בהקשר לטור קודם שלו שבו דיבר על היכולת לחוש כאב כעובדה המשנה את המעמד המוסרי של אורגניזם[1]. חיה מסוגלת לחוש כאב, לכן צריך להיות צמחוני ולכן, לכאורה, כאשר עובר יכול לחוש כאב, אסור להפיל אותו. 

בטור הדעה, הכותב נותן לדעתי את האמירה הנכונה בכל הנוגע להתערבות מדעים נוירופיזיולוגיים באתיקה וחברה:
When science becomes the sole or even primary arbiter of such basic notions as personhood, it ceases to be mankind’s most useful servant and threatens, instead, to become its dictator. Science does not and should not have the power to absolve individuals and communities of the responsibility to choose.

אני לא מרגיש שצריך להוסיף על זה מבחינת הדיון המוסרי סביב הפלות, וכמו שהגבתי לתומר, אני חושב שהדיון צריך להיות בעיקר סביב גופה של האישה, ופחות סביב העובר. כפי שגם כותב הטור מזכיר, הפלות נתפסות כמותרות לפני הנקודה שבה העובר יכול להתקיים בעצמו (viability). אבל אם נניח היינו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת להסיר עובר מרחם של אישה ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, ובכך לסיים את ההשפעה של הפלה על גופה של האישה גם כאשר העובר עדיין לא יכול להתקיים בעצמו - האם אז היינו מחייבים את ההליך הזה בתור תחליף להפלות? האם אז הפלות היו הופכות ללא-חוקיות, ברגע שהיינו מורידים את טיעון "האוטונומיה על הגוף" מהשולחן?

אלו שמתנגדים להפלות עושים זאת בשם אדם פוטנציאלי, אדם שהם יודעים עדיין אינו קיים אבל יתקיים בעתיד[2]. נדמה לעתים שרוב הדיון מתרחש כולו במרחב הסובב אותם חודשי הריון: איך התחיל ההריון, האם היה רצוי או לא, האם מסכן את חייה של האישה או לא, מה מצבו הגנטי או הפיזי של העובר, וכן הלאה. אלא שסוף ההריון אינו סוף הדילמה, אולי אפילו להיפך. ברגע שהמצב של הריון מסתיים מתחיל מצב אחר, מסובך יותר, קשה יותר, שנמשך עשרות שנים: מצב של הורות.

הממד הגופני של ההריון משפיע רק על אדם אחד, על האישה, ולכן מן הסתם רק האישה צריכה להיות חלק מקבלת ההחלטות לגבי אותו ממד. אם ברוב המקרים נשים המפילות נשואות או נמצאות במערכת יחסים[3], אזי הממד הרגשי של ההריון, זאת אומרת ההחלטה לא להיות הורה, משפיעה על שני אנשים. בעיניי ההפרדה הזו אומרת שבעצם מתקיימות כאן שתי הפלות, ואני לא בטוח שלשתיהן אותו מעמד מוסרי או חברתי. 

אם נחזור לתרחיש הפנטסטי, אם היה אפשר להסיר עובר מרחם ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, האם היינו אוסרים הפלות? אני לא בטוח. ילד אינו יכול להיוולד מבלי להפוך אדם אחד או יותר להורה, ואני לא חושב שאנחנו, כחברה או כמדינה, צריכים לכפות על מישהי להיות הורה במידה והיא לא מעוניינת בכך. באותה מידה, בתרחיש הפנטסטי הזה, שבו ניתן "להפיל" בממד הגופני מבלי "להפיל" בממד ההורי, אני לא בטוח שהיינו הופכים הפלה להחלטה אקסקלוסיבית של הורה יחיד. במקרה שבו ההריון היה מתרחש מחוץ לרחם, היינו דורשים את הסכמת שני ההורים להפלה, או להשלמת ההריון?

כמו שציין פרסיקו, השימוש במדע כדי להצדיק טיעון מוסרי הוא תרגיל; גם כותב הטור מצביע על כך שההתייחסות לכאב איננה לכאב ככאב, אלא לכאב כמצביע על קיומה של "אישיות" בתוך הרחם. כאמור, אני לא חושב שמדע אמור לפתור עבורנו בעיות מוסריות, אבל התקדמות מדעית יכולה לגבש בעיות מוסריות חדשות, כמו שהיכולת הטכנולוגית שלנו להאריך חיים או להנשים אנשים במצב של מוות מוחי העלתה את הסוגיה המוסרית סביב "המתות-חסד". המדע לא מאיים בעיניי על האוטונומיה של האישה על גופה, אבל יכול, בתרחיש עתידני, לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים על הורות והפלות. 


1 - את דעותיי על צמחונות כתבתי כבר בעבר
2 - וכמו שציינו כמה וכמה אנשים, לשמרנים אכפת מהאדם הזה רק כל עוד הוא פוטנציאלי, ברגע שהוא נולד רווחתו כבר אינה מעניינת אותם. 
3 - אחרי חיפוש קצר מצאתי כתבה הטוענת שיותר מחצי הנשים שהפילו היו נשואות. אם לקבל את הנתונים הללו, ואת הנתון שהרוב המוחלט של נשים שמפילות מעל גיל 19, אפשר להניח שברוב הגדול של המקרים מדובר בנשים עם בן זוג, ולא באירוע חד פעמי.

יום שלישי, 3 באפריל 2012

סיפור מוסרני לאתאיסטים

יום אחד נכנסתי לעבודה וראיתי חבר לעבודה, יהודי אתאיסט, צועק על דתיים, פניו אדומות וידיו מתנופפות.

"מה קרה?" שאלתי אותו; הוא הסביר שנקלע לוויכוח מרגיז ורועש עם בחור אחר, חובש כיפה, על האם זה "טוב" לקיים מצוות.

"זה לא טוב?" שאלתי

לא, הוא מצדיק, ומיד פוצח בתיאור מיני זוועות שנעשו בהיסטוריה של האנושות, על ידי יהודים ולא יהודים, בשם "הדת". 

"אוקי" אני מקשה "אבל אותו בחור לא מציע שתסקול באבנים מחללי שבת או תאנוס נשים בזמן המילואים בימינו אנו נכון? הוא מדבר על דברים שעושים היום."

רגע, רגע, חברי אומר, הוא גם מצפה שאאמין בכל מיני דברים טיפשיים, כמו זה שהיקום כולו בן 6,000 שנה, או שחכמי התלמוד חזו מראש את מהירות האור - כל מיני שטויות כאלו!

אני מסכים איתו "אלו אכן שטויות; אבל זה לא קשור להאם זה טוב או לא לקיים מצוות - אתה יכול לקיים מצוות בלי להאמין."

כן, אבל הוא ממלא את הראש של ילדיו בשטויות האלו!

אני מושך בכתפיי "הורים יכולים לספר לילדים שלהם איזה אגדות שהם רוצים, ולחנך אותם לאיזה ערכים שהם רוצים[1]; מה הוא אמר כדי לשכנע אותך?"

זו הנקודה שבה חברי מתפוצץ, האמירה שעבורו מכילה בתוכה כל מה שכל כך נורא באמונה הדתית:
הוא חושב שטוב להתנהג ככה, כי זה מה שאלוהים אמר!

לא ממש אמירה שאפשר להתווכח איתה.


אחר כך המשכתי לחשוב על האמירה הזו. "כי אלוהים אמר" זו אמירה די חזקה, אם מאמינים בה. "אדם בתורת ישראל בראש ובראשונה מצווה, הוא לא אדם חופשי." אמר השבוע ד"ר אביעד הכהן. מצווה היא מילת המפתח - עם ישראל חותם על הסכם עם אלוהים, ולבני ישראל אין את החופש להימנע מהציוויים בהסכם הזה. אחר כך אנחנו משאילים מהנוצרים עוד כמה הטבות: אלוהים הוא טוב ומיטיב, יודע כל; מה שהוא מבקש, הוא מבקש מסיבה טובה, ואם נקיים את הבקשות שלו, נקבל גמול לאחר המוות. למזלנו, אנחנו אמנם "חייבים" לציית, אבל זה לטובתנו.

כמובן, זהו טיעון מעגלי. האמונה באלוהים היא האמונה ביישות חיצונית, כל-יודעת, מיטיבה, שאנחנו חייבים לה; אז בוודאי שדבריה לא יכולים להיות טיעון בעד להאמין בדבריה... מלבד זאת, אף אחד מאיתנו לא פוגש את היישות הזו. כל הדיבורים והכתיבה עליה, הם רק דיבורים וכתיבה של בני אדם אחרים, בריות כמונו, זמניים וברי טעות. לאמירה "כי אלוהים אמר" אמור להיות אותו התוקף כמו לאמירה "כי אני חושב ככה" עבור חברי האתאיסט, הרי מלכתחילה הוא לא מאמין באלוהים. עבור אדם מאמין, אלוהים הוא בסיס יחיד במינו לציווי מוסרי; אבל עבור אדם לא מאמין, ביסוס האמונה שלך במה שטוב ומה שלא על אלוהים לא שונה מביסוס האמונה הזו על כל רעיון אחר.

אנחנו תולים את האמונות שלנו במה טוב וצודק בדברי וכתבי אחרים כל הזמן, ואנחנו מעבירים אותם הלאה לאחרים בתורנו. כאשר אחנך את ילדיי אלמד אותם את שאבי לימד אותי, שטוב להיות אופטימי אבל להתכונן לרעות - אבל אפילו שהוא המקור לכלל הזה, זו עדיין בחירה שלי לחיות ככה וללמד אותם לחיות ככה. אותו בחור לובש כיפה שמע על אלוהים ממוריו, מחנכיו, הוריו - הוא עדיין זה שבוחר להאמין להם, לקיים את מה שאמרו לו, ולהעביר את דבריהם האלה, לילדיו ולאחרים.

כך, הרוגז האתאיסטי על הרצון של מחנכים והורים דתיים להעביר את האמונה הדתית שלהם, על כך שהיסוד של "טוב" הוא אלוהים, נראה מצחיק. אם הורה או מחנך דתי חושב שיסוד הערכים שלו איכשהו תקף יותר מיסוד הערכים שלי או של אתאיסט אחר, זו מחשבה שקולה לחלוטין למחשבה שלי, שיסוד הערכים שלי נכון יותר מיסוד הערכים שלו, מלבד אם יש לי אמונה דתית - ואז מלכתחילה לא הייתי מתרגז כל כך...


1 - לצורך הסיפור, נניח שזה נכון, אם כי זו לא באמת העמדה שלי. אני מאמין שחובתם של הורים לספק לילדיהם חינוך מתאים לחיים רווחיים, כמו שחובתם לדאוג להם לבית בטוח ואוהב, לדאוג לבריאותם, וכן הלאה. חינוך חרדי בפירוש לא מכין את תוצריו לחיים בישראל, אבל זה לא הנושא כאן.