אל תדברי איתי על אלוהים

קיבלתי קישור מחברה שלי, להרצאה של ריצ'רד דוקינס, והיא כתבה לי: "ייתכן שמאוד תהנה מזה". זו הייתה הקדמה מוזרה, עבורי, כי בגדול אני די נרתע מדוקינס או מהיצ'ינס, או מכל אחד אחר שתופס תנועה רעיונית שחברים בה מיליארדי אנשים ואומר שהיא רוע טהור וצריך להפטר ממנה. אני לא חושב שזה נכון. היה זה הומניסט נדיר, קורט וונגוט ג'וניור שאמר, שלו עצמו אין אמונה באלוהים, אבל הוא שמח שיש אותה לאנשים מסוימים. יש אנשים שעבורם האמונה באלוהים, ובוודאי האמונה באלוהים ספציפיים ובהלכות ספציפיות, היא מנוע לעשיית טוב ולהפצת טוב לאנשים אחרים. זה מצוין.

בכל זאת, זה לא מפתיע אותי שאותה חברה שלחה לי את הקישור הזה, זה הגיוני, אני מניח, אם מסתכלים על החיים שלי ועל ההרגלים שלי, על העמדות הפוליטיות שלי, שאהיה "אתאיסט", שאסכים עם דוקינס ודומיו, שארצה לשמוע מהם ולקדם את דבריהם לאחרים. אבל, כמו שקורה מפעם לפעם, אני מוצא שתיבה אחת לא מחזיקה בתוכה את כל מה שאני חושב ומאמין בו. למשל, אני חושב שבישראל, יהודי לא יכול להיות אתאיסט, ובכל מקרה לא הייתי מגדיר עצמי כאתאיסט.

אבל יותר מזה, אני משתדל לא להשקיע כל כך הרבה אנרגיה במאבק באמונות הדתיות של אנשים, וזה מעניין שיש אנשים שעבורם, זה מאבק רעיוני שהם חייבים להשתתף בו ולנצח בו. זה חבל כי לפעמים, תורות מדעיות תמימות שלא עשו שום דבר לאף אחד, מגויסות לצד זה או אחר של המאבק; אני חושב שלהגיד שאבולוציה "מפריכה את אלוהים" זה מגוחך באותה מידה שספר שמנסה לשכנע אותי שגולגלות עתיקות הן בעצם נוודים מונגולים שלגמרי במקרה הגיעו לגרמניה הוא מגוחך. 

תורת האבולוציה לא מפריכה את אלוהים; הגיאולוגיה והשכל הישר עשו את זה קודם. או, אם להיות יותר מדויקים, הרעיון שכדור הארץ צעיר יותר מ-6,000 שנה הוא רעיון טיפשי, ולהחזיק בו ברצינות שקול, בעיניי, לאמירה שאתה יכול לעוף אם תקפוץ מראש בניין גבוה ותנפנף בידיים נורא, נורא חזק. אני יכול להבין מאיפה הרעיון הגיע, אבל לא איך מישהו מעל גיל 4 עדיין חושב שהוא נכון.

אבל האמירה "כדור הארץ צעיר מ-6,000 שנה" אינה שקולה לאמירה "אלוהים קיים", או אפילו, "אלוהים שלי קיים ומצווה עליי לשים תפילין ולאכול כשר". יש חלקים בתורה שהפירוש המילולי שלהם בפירוש לא נכון (כל ספר בראשית), ויש חלקים בתנ"ך שהם מאוד מאוד לא סבירים (יציאת מצרים, כיבוש הארץ, ממלכת דוד) - כל זה הוא בעיניי קישוט למה שחשוב באמת, והוא מה אנשים עושים.

מכיוון שאני לא מאמין שיהוה הוא "אמיתי", ואני משוכנע שמעמד הר סיני הוא סיפור ולא היסטוריה, המשפט "עקרונות המוסר שלי הגיעו מאלוהים" לא מהווה, עבורי, משפט חזק יותר מאשר המשפט "עקרונות המוסר שלי הגיעו מאימא שלי" או "עקרונות המוסר שלי הגיעו מזן ואמנות אחזקת האופנוע". לא, מה שמעניין אותי הוא: מה הם העקרונות הללו? זה מה שאני רוצה לשמוע. בעיניי, אין לעקרונות שלך יותר תוקף בגלל שאתה מאמין שהם באים מאלוהים; זו האמונה שלך. נראה שדוקינס מנסה לקדם את המחשבה שלעקרונות שלך יש פחות תוקף בגלל שהם עקרונות דתיים, ואני לא מאמין בזה.

לכן בעיניי דוקינס בעצם פוגע בעמדה שלי. הוא גורם לעמדה שלי להשמע כמו שנאת-דת עם קצף בפה, וזה חבל. הדתות הגדולות, ובוודאי היהדות האורתודוכסית בישראל, מקדמות ערכים רעים מאוד. אם מישהו אומר "אסור לנשים להיות בעמדת שלטון" אז הוא מבטא ערך מחורבן, ואם הוא מתחבא מאחורי המשפט "זה מה שיהוה אמר למשה בהר סיני" אז הוא גם פחדן. זה המקום שבו אנחנו צריכים לפגוש אנשים דתיים ולאתגר אותם: להציף את הערכים השליליים שהם מקדמים, ולהתעמת איתם כדי שיחליפו אותם בערכים חיוביים, של אהבת אדם, של צדק חברתי, של סובלנות לאחר. על זה אנחנו צריכים לדבר.

כי אם אתם לא מאמינים באלוהים, למי אכפת שמישהו אחר חושב שהוא קיים?

אבא צא לעבוד אמא תחזרי לילדים

יום אחד, הדיון בעניין גבר התובע שיוויון זכויות הורות עבור עצמו יצא מנקודת מבט שיש לעזור לו להיות יותר מעורב בבית, ולא מנקודת מבט שצריך לאפשר לאישה לעבוד יותר.

ידיד הבלוג שלח אליי מאמר מצוין ואמר "קח; ישמח אותך שדברים כאלה נכתבים" וזה נכון. המאמר שימח אותי מאוד. במאמר, כיצד המשפט הישראלי מעצב את (אי) יכולתם של אבות לשלב בין משפחה לעבודה (PDF), יפעת מצנר-חרותי שואפת להראות את

האופן שבו המשפט מבנה ומעצב את האפשרויות של גברים למלא אחר מחויבויותיהם המשפחתיות בשילוב עם מחויבויותיהם התעסוקתיות.

במאמר, מצנר-חרותי מסתכלת על פסקי דין במספר מקרים שבהם גברים תבעו זכויות הורות שלדעתם מגיעות להם לפי החוק: שעת עבודה פחות ביום (מה שמכונה "משרת אם"), תוספת שכר עבור מעון-יום, וכן הלאה. במקרים שבהם בית המשפט פסק לטובת האבות התובעים, המניעים של בית המשפט לא היו סעד לגברים הרוצים לממש את הזכות ההורית הטבעית שלהם, אלא עזרה לאם להגיע לשיוויון במקום העבודה. כך למשל

השופטים קובעים שיש לבחור בפרשנות המרחיבה של הסעיף שלפיה אבות יוכלו לקצר את יום עבודתם כיוון שפרשנות כזו "תאפשר למקסימום נשים עובדות להאריך את שעות עבודתן מבלי שילדיהן ייפגעו".

מבחינת המחוקק ובית המשפט, המצב האידיאלי הוא זה שבו הנשים עובדות כמה שיותר, ומטרת הזכויות הניתנות לגבר, בין אם קיצור יום העבודה או חופשת לידה או תוספת שכר, היא להקל על האישה לצאת לעבוד. מעבר לעניין הקפיטליסטי, הרואה במשפחה נטל ומכשול בדרך לכך שגברים ונשים יהיו כמה שיותר יצרנים, נקודת המבט הזו מעמיקה את המחשבה שהורות היא תפקיד מקרי, "התנדבותי", עבור הגבר, ולא משהו מהותי; חלק ממנו ברגע שיש לו ילדים. גרוע מזה:

אותם אבות שביקשו לעבוד פחות על מנת לגדל את ילדיהם נחשבים על ידי השופטים כגברים שוויתרו על הקריירה שלהם: "בחברה שלנו, גבר השב הביתה מוקדם ומטפל בילדיו, גבר המוכן לוותר על קריירה בעוד אשתו עושה חיל בעבודתה — איננו חזון נפרץ".

לא רק שהשופטים רואים בהורות הגברית משהו מקרי, שיש גברים "המוכנים לשאת בעול המשפחה בנטל שווה או שונה מבנות זוגן", אלא שהם רואים השקעה כזו כוויתור הכרחי של אותם גברים על הקריירה שלהם; וזה כמובן פוגע בתפקידם המסורתי כמפרנסי המשפחה. אותם שופטים הם חלק מהחברה סביבם, "המענישה" גברים שמשקיעים בבית ובמשפחה:

כפי שהדגימו מחקרים אמפיריים, אבות שהינם שותפים פעילים בגידול ילדיהם סובלים מסנקציות בעבודה, כמו גם מסטריאוטיפים ומדעות קדומות כנגדם, על כך ש"העזו" לערער על נורמות חברתיות.

---

כפי שכתבתי בעבר, חורה לי שהחברה סביבי רואה באהבה של גבר לילדיו פחותה מהאהבה של אישה לילדיה, ומתעלמים מכך שיש לחצים עצומים המפריעים לגברים רבים לממש את ההורות שלהם וההשקעה שלהם בבית ובמשפחה; אם לצטט את עצמי (מותר?):

ישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. 

מה שנראה כהעדפה היא בעצם תגובה הגיונית ללחצים הללו. לחצים כלכליים הלוחצים על אישה לקחת חופשת לידה ועל הגבר להמשיך לעבוד; לחצים המקשים על הגבר לממש את אותן זכויות הורות שניתנות לאישה. לדוגמה מהמאמר, אישה יכולה לממש את זכותה ליום עבודה מקוצר כאשר בן זוגה סטודנט, מובטל או אינו עובד מסיבה אחרת, ואילו הגבר לא. לכן, אם זוג הורים דנים בשאלה, מי כדאי שישאר בבית בשנים הראשונות ומי יצא לעבוד, למדינה יש דעה מאוד ברורה בעניין: האם עדיין נדרשת לשלב בין הבית לעבודה, והגבר נדרש לוותר על הבית לגמרי ופשוט לצאת לעבוד.

קריטי להדגיש שאין כאן תלונה על פערים בזכויות בין גברים ונשים, או קריאה לשיוויון פורמלי מלא בפני החוק. חוק או תקנה המעדיפים נשים על גברים, המיועדים לאפשר לנשים לממש הזדמנויות שוות בין השאר במקום העבודה, הם מצוינים. מכיוון שאנחנו לא חיים בעולם שבו יש שיוויון מלא, קריטי שיהיו חוקים ותקנות המסייעים לנשים במקום שבו היסטורית קשה להן להשתלב ולהתקדם. המטרה היא להצביע על האבסורד שבו הרצון של גברים לממש את הזכות שלהם להורות נתפסת כהרחבה של "אפליה מתקנת לנשים", במקום להכיר ברצון הטבעי של אבא לילדים להיות נוכח ופעיל בחיים שלהם.

צריך לומר מאוד בפשטות שראיית עולם ליברלית מעין זו, האומרת שעל האם לעבוד שעות מרובות ביום כדי להתקדם בעבודה כמו הגבר, זו ראיית עולם שלא יכולה לעבוד. אי אפשר להתעלם מהצרכים של הילדים ומהעובדה הפשוטה שמשפחה דורשת השקעת זמן ומאמץ. במקום לראות בטיפול בבית ובמשפחה תפקיד גברי ונשי, זו ראיית עולם שמנסה לצמצם את התפקיד הזה לאפס; זה בלתי אפשרי. ילדים ידרשו תשומת לב, תמיד; אבל, תחת ראיית העולם הזו, שבה אבא ואימא שניהם בעבודה ועובדים שעות מרובות עד הערב כדי להצליח ולהתקדם בקריירה שלהם - איכשהו, הצרכים השקופים הללו תמיד יגיעו לאם. מישהו צריך לדאוג לילד; המישהו הזה יהיה כמעט תמיד מישהי. כל ראיית עולם, בוודאי כזו השואפת להפוך את שני ההורים למעורבים ותומכים, בוודאי כזו השואפת לקדם נשים בעולם המקצועי כך שההזדמנויות שלהן ישתוו לאלו של גברים, חייבת להתייחס למאמצים ולזמן שיש להשקיע בבית ובמשפחה.

המצב הקיים אינו מספק; החוק צריך להקל על גברים לממש את זכויות ההורות שלהם, כדי לסייע להם להיות מעורבים יותר בבית ובמשפחה, לא רק כדי שהתפקיד הזה לא יפול בלעדית על האם אלא בעיקר משום שזו זכות טבעית שלהם כאבות. מקומות עבודה, מעסיקים, והחברה בכלל צריכים להתחיל להכיר בזמן ובמאמץ שבית ומשפחה דורשים מהורים, ולהשתנות כך שהזמן והמאמץ הזה ישתלבו במקום העבודה וקידום הקריירה בצורה נוחה יותר.

כאשר פמיניסטיות ממציאות מספרים

בתור התחלה נבהיר: יש הרבה מאוד פורנוגרפיה משפילה כלפי נשים, שמעודדת הסתכלות בעייתית על נשים. יש גם בעיה חמורה כאשר נערים ונערות לומדים על יחסי מין בין גברים ונשים^[1] דרך פורנוגרפיה ולא דרך חינוך מיני, שיחות עם הורים, וערוצי מידע אחרים.

לכן זה נהדר שיש מישהי שרוצה לדבר על מין, בלי חוכמות, בצורה כנה וברורה. אבל, כאשר היא ממציאה מספרים ועובדות, זו בעיה גדולה מאוד. זה לא לעניין שאתחיל לייחס לה מניעים ואתחיל לשער למה היא ממציאה מספרים ועובדות. אז נגביל את עצמנו, בתור התחלה, לאמירה מאוד ברורה:

הפוסט באתר "מין אמין" על פורנו, תחת הכותרת המבטיחה גדולות "פורנו - איך זה באמת?" מכיל 5 אמירות ברורות ומוחלטות לגבי פורנו וחמישתן, ללא שום סייג, אינן נכונות בשום צורה. 

נביט עליהן בקצרה, אחת אחת:

"88% מסרטוני הפורנו הכי פופולריים מכילים תכנים אלימים" - האם אנחנו מדברים על כל סרטוני הפורנו באינטרנט? כי מן הסתם, סרטוני פורנו באתר BDSM, למשל, כנראה יכילו יותר תכנים אלימים מאשר באתר אירוטיקה רכה... אם נסתכל על רשימת אתרי הפורנו הכי פופולריים ברשת, אתרים שהתכנים שלהם מוקדשים בעיקר לאלימות לא מגיעים אפילו לעשירייה הפותחת. כאשר בוחנים מה מדווחים האתרים עצמם על הסרטונים הפופולריים, התמונה ברורה: הסרטונים הפופולריים ביותר מציגים סקס בהסכמה בין מבוגרים. האמירה הזו, בפירוש, איננה נכונה.

"94% מהתכנים האלימים מופנים כלפי נשים" - אם אנחנו מגבילים את עצמנו להסתכל רק על סרטונים באתרים שיש בהם רק סרטונים אלימים, זה כנראה נכון; אם אנחנו מסתכלים על אתרי הפורנו הנפוצים, אז נראה תמונה אחרת. אם נגביל את עצמנו רק ל Big Gay Porno Stream, שזה אתר שיש בו בדיוק מה שאתם חושבים שיש בו, אז דווקא 100% מהתכנים האלימים מפונים כלפי גברים. אם האמירה היא על 94% מהתכנים בסרטונים הכי פופולריים, אז זו אמירה לא נכונה בפירוש.

"ב-20% מכלל הפורנוגרפיה באינטרנט מערבת ילדים או ילדות". פורנוגרפיה המערבת ילדים היא כנראה אחת הדברים הכי מתועבים שיש, ולכן גם אם היו 20 תמונות בכלל, אלו היו עדיין 20 תמונות מתועבות. עדיין, הטענה המספרית הזו מופרזת ולא נכונה; ב-Center for Problem-Oriented Policing מעריכים שיש מיליון תמונות המערבות ילדים באינטרנט, כאשר מוסיפים כ-75,000 תמונות חדשות בשנה. שוב, בעוד שמדובר בתופעה מחרידה, היא מהווה שבריר של אחוז מכלל התמונות הפורנוגרפיות באינטרנט, ולא מתקרבת ל-20%. 

"תעשיית הפורנו מכניסה יותר ממיקרוסופט, גוגל, אמאזון, אפל, איביי ויאהו ביחד". לא נכון. המשפט הזה מרגיז אותי במיוחד, כי יש בו עיוות מוחלט של סדרי גודל. ברשימה של עשרות חברות הפורנו הגדולות בעולם, החברה במקום העשירי מכניסה פחות מ-2 מיליון דולר, ואילו היקף ההכנסות של פלייבוי, החברה במקום הראשון, הוא מעל 200 מיליון דולר. מיקרוסופט, גוגל, אמאזון ואפל ביחד מכניסות מעל 200 מיליארד דולר בשנה. להגיד שתעשיית הפורנו מכניסה יותר מהסכום הזה, זו אמירה מגוחכת. אני לא מבין איך היא משתרבבת למישהו לפוסטים שלו.

"מחקרים מכל העולם מראים שבני נוער מדווחים שהם משתמשים בפורנו כדי לקבל אינפורמציה לגבי יחסי מין בחיים האמיתיים." אני מאמין שיש בני נוער שמקבלים אינפורמציה לגבי יחסי מין בחיים האמיתיים מלראות פורנו. אני לא מאמין שיש "מחקרים מכל העולם" שמראים את זה. אני במיוחד כופר בכך שלכותבת הפוסט יש "מחקרים מכל העולם".

כמו שראינו, כל האמירות הללו מופרכות לגמרי. 

אני רוצה להציע מחשבה, מדוע עיוותים מופרכים כאלו קורים לפעמים^[2]: לפעמים, המספרים במציאות לא משקפים עד כמה תופעה היא מחרידה בעינינו. להגיד שפורנוגרפיית ילדים היא מחרידה, זה לא מספיק. אם נגיד ש-0.01% מכלל התמונות הפורנוגרפיות באינטרנט הן תמונות המערבות ילדים או ילדות, יכול ליצור את הרושם שאנחנו מקטינים את התופעה. אם נגיד שתעשיית הפורנו מכניסה כ-2 מיליארד דולר בשנה, שזה אחוז מכמה שמכניסה תעשיית הספורט או המשחקים או המשקאות הקלים, זה עלול ליצור את הרושם שאנחנו מקטינים את הנזק שהתופעה יוצרת.

אז אנחנו מגזימים. אנחנו מתחילים לדבר על תעשיית הפורנו כאילו היא מפלצת חובקת עולם; כאילו היא "40% מהאינטרנט!" כדי שנוכל להעביר איך אנחנו מרגישים לגביה. 

אבל זה פוגע באפקטיביות של הטיעונים שלנו. אם 20 שניות בגוגל מספיקות כדי להראות כמה מגוחכות הטענות שלנו, אנחנו מחלישים את הביקורת שלנו על תעשיית הפורנו. במקום שמתייחסים לביקורת שלנו ברצינות, פותרים אותה בלעג, כי אנחנו ממציאים מספרים. 

תעשיית הפורנו עושה נזק. חלק מתעשיית הפורנו מנצל נשים. חלק מתעשיית הפורנו מקדם דימויים אלימים נגד נשים. יש פורנוגרפיית ילדים בעולם, וצריך להיאבק בה עד חורמה. יש בני נוער שלומדים על יחסי מין מפורנוגרפיה באינטרנט (אם כי לא הרבה כמו שאנחנו חושבים), וצריך לתת להם חלופה לזה. הפוסט הזה, הוא לא חלופה.

הפוסט הזה הוא בפירוש, לא איך שפורנו הוא באמת. 

---

1 - רוב הטקסטים הפמיניסטים מתעלמים לחלוטין מפורנוגרפיה שאיננה בין גברים לנשים, ולא מתייחסים לפורנוגרפיה בין גברים וגברים או בין נשים ונשים. מכיוון שזו עדיין רוב הפורנוגרפיה, זה לא נורא בעייתי, אבל כדאי גם לזכור את זה כל פעם שמישהי אומרת ש"כל הפורנוגרפיה משפילה נשים", כי זה עובדתית לא נכון. בחלק מן הפורנוגרפיה אין נשים בכלל. [ ↪ ]

2 - אני לא יודע אם זה המצב כאן; אין לי מושג למה מי שפרסמה את הפוסט הזה, שבבירור אינו נכון, בחרה לפרסם אותו. [ ↪ ]

הפכתי לליכודניק; סוג של ביקורת על הסרט "זעם"

בספר "לוחמי החלל" של היינליין יש מורה לאזרחות; בגיל 17 חשבתי שהוא מבטא היטב ערכים שאני מאמין בהם, כי הייתי בן 17 ולא הבנתי כל כך מה הוא אומר. בין השאר הוא אומר את זה:

"The most noble fate a man can endure is to place his own mortal body between his loved home and the war's desolation."

זה קנה אותי לגמרי. "הגורל הנאצל ביותר" אמרתי לעצמי. לזה אני מתגייס. לזה כולנו^[1] מתגייסים. לשים את גופנו, שלמותנו, חיינו, בין הבית והמשפחה ובין זוועות המלחמה.

היינליין כתב את זה בארץ שבה זה קורה. במאה ה-20 ובמאה 21 אויבי אמריקה לא הגיעו לחופיה. הנערים, הגברים הצעירים הלכו למות על חופים זרים כדי שההרס לא יגיע אל ארצם, כך הם חושבים, אולי. גורל נאצל. זוועות המלחמה לא מגיעות לאמריקה. הן כן מגיעות לישראל.

בסרט "זעם" מפקד הגדוד מביט בעייפות, בייאוש, במפה של כפרי גרמניה שהוא נאלץ לכבוש, כפר אחרי כפר, לטבוח בילדים ובנערים הגרמנים שהם כל מה שנשאר היטלר לזרוק לתופת, ושואל "למה הם לא פשוט נכנעים?" והסמל (אותו מגלם בראד פיט) מביט בו ושואל "אתה היית נכנע?" אף גבר לא היה נכנע; גם אל המוות הבטוח היה צועד, מקריב חייו כדי להגן על ביתו מפני זוועות המלחמה. 

הסרט נפתח במבט על חייל אמריקאי, נהג טנק, מחזיק בידו של חברו, עוזר הנהג, שמת. ידי שניהם מגואלות בדם. אנחנו לא רואים את פרצופו של החייל שמת, או לומדים עליו פרטים כלשהם, אפילו לא את שמו האמיתי. הסמל חייב להורות לגורדו, הנהג, לעזוב את היד, של מי שישב ונלחם לצידו שלוש שנים. במאמץ הוא משחרר את האחיזה, ואחר כך, כאשר יורידו אותו מהטנק, ראשו עטוף במעיל (הם כורכים את המתים במעיליהם, כמו תכריכים, כך שכל חייל צועד, נלחם, עטוף מראש בתכריכי קבורתו) החיילים מחבקים אותו, עוטפים אותו בגופם. כך לכל אורך הסרט, כאשר הם רבים וצועקים או דוחפים ומושכים, בועטים ומרביצים, אוחזים, מצמידים לחי ללחי, מצח למצח. הגברים, כל הגברים בסרט הזה, גופניים אחד עם השני כל הזמן, מעבירים חום ושואבים כוח, מתחברים לחיים ומתנתקים מהמתים, שוברים אחד את השני, מאחים את השברים.

כל מהות החיים שלהם מצטמצמת למגע הפיזי הקרוב ההדוק ביותר; צוות טנק חי אחד בשני, מפריש, אוכל, ישן, מת, במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה, לאורך ימים, שבועות, חודשים, שנים אפילו. העולם שלהם מצטמצם לאלו, לקבוצה הקטנה שסביבם, שעליה הם חייבים להגן. הבית, המשפחה, המדינה, רעיונות רחוקים, ולכן אתה שם את גופך לא כדי להגן עליהם שם אלא להגן עליכם פה. על הצוות שסביבך. אלא שהמשפחה שלך נמצאת עמוק בתוך זוועות המלחמה. הדיסוננס שובר אותך.

זו אמת שאף אדם אינו רוצה להרוג אדם אחר, והצבא חייב לשבור את ההתנגדות הטבעית הזו נגד האקט המחריד הזה. "למה אתה כאן?" הסמל שואל את החייל הצעיר, שעוד לא חודשיים בצבא, ומצביע על הגרמני השבוי, "כדי להרוג אותו; ולמה הוא כאן? כדי להרוג אותך." זו אמת פשוטה, חיילים לוחמים מייצרים מוות; זה תפקידם, ואין בלתו. הם מביאים את זוועות המלחמה לאויב כדי שהאויב לא יביא את זוועות המלחמה אליהם הביתה, ובכך מגייסים את האויב בעל כורחו לגורל הנאצל שלו. הדיסוננס שובר אותם.

צפיתי ב"זעם" בתחושת נחישות שהלכה וגברה ככל שחפרו חוליות הזחל עמוק יותר בבוץ האינסופי של שדות גרמניה, הרצון לשרוד את הזוועות הלך והתחשל בי. הסרט אינו חוסך בזוועות, אך גם לא מתגאה בהן. אדם מת כאשר יורים בו, או שורפים אותו, או מפוצצים אותו לחתיכות, או שפגז חודר את גופו מקצה לקצה. הפס-קול בקינה מדודה היטב, והבוץ החום מטפס למעלה, צובע את החיילים, את הפנים, את הדם עצמו בחום זהה, עד שאתה רואה אמריקאים וגרמנים מתים, ואין ביניהם הבדל, כי אין. הם נשברים במלחמה, חלקם בוודאי לא ישרדו אותה, אבל אני כן.

הסרט הפך אותי לליכודניק. אם היה דוכן גיוס בחוץ הייתי מתגייס למילואים. צריך להקרין את הסרט הזה בשבוע הראשון לכל טירונות, אמרתי לעצמי. זו מטרתו של הצבא; לאסוף את הגברים הצעירים, מתים מהלכים שמשלימים עם מותם, להכין אותם להרוג, להציב אותם בין הבית ובין זוועות המלחמה. אבל הגורל הנאצל הזה לא מתממש, לא יכול להתממש, כי מלחמתנו איננה על חוף זר. ראיתי לעומקה של השאיפה הזו, להרחיק את הרוצח, האויב, מאיתנו, מהילדים שלנו, המשפחות שלנו, החפים מפשע ההולכים ברחוב או מחכים לאוטובוס או עומדים בתחנת הרכבת - גופנו יחצוץ ביניהם ובין זוועות המלחמה - חיבקתי אותה ואימצתי אותה לחיקי. רק להגן עליהם, שלא ידעו את זוועות המלחמה.

אבל זו איננה מלחמה; הצד השני אינו "האויב" כי הם מעבר לרחוב, הם בתוך הבית, בתוך הגבולות הלא ברורים ולא קיימים שלעולם לא נצייר של מדינה שהחליטה לא להחליט. להרוג בהם לא ימנע את זוועות המלחמה, כפי שלהרוג בנו לא יפסיק אותה. אין כאן שום גורל נאצל. זו אינה מלחמה כי אין בה נצחון; הסכסוך מתנהל, ממשיך, נצחי, והתקווה שהפלשתינים יעלמו או ששאיפות העצמאות ההכרחיות^[2] שלהם יעלמו היא תקוות שטות; גם אנחנו לא היינו נכנעים.

המלחמה ב"זעם" היא טירוף שיכול להסתיים, לא מציאות יומיומית שאנחנו מנציחים, מרחיבים, מחזקים מיום ליום. בונים עוד ועוד בתים ושכונות והתנחלויות שיעטפו את הזוועות ויהפכו אותן לבית החדש שלנו. איך נחצוץ ביניהן לבין הבית שלנו, כאשר הן הבית שלנו? הדיסוננס ישבור אותנו.

די לסטטוס קוו; להתעלמות מהחמאס עד שצריך להרוג בו כדי לשמר אותו בחיים; להרחבת ההתנחלויות עד שצריך להרוג בהם כדי להצדיק את קיומן. את ההתנחלויות יש לפנות, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי. את הגבולות יש לשרטט. שנוכל באמת ובתמים להגן על החפים מפשע, להרחיק מאיתנו את הזוועות.

---

1 - לא כולנו, כמובן; רק חלק מן הגברים היהודים הלא חרדים. זה לא באמת "צבא העם". [↪]
2 - עם שחי תחת כיבוש עם זר, עוין לו, שמנסה בכל הכוח להרחיק אותו מביתו ומולדתו, איזו ברירה יש לו, מלבד להיאבק על עצמאותו? אפשר לגנות טרור ואלימות שוב ושוב, אבל המחשבה שהעם הפלשתיני יסתפק בקיום דחוק תחת שנאתה של ישראל, זו גזענות לשמה. [↪]

שני מקרי אונס היפותטיים

שימו לב, שום דבר ממה שמתואר בסיפור הזה לא קרה באמת.

---

"אהבה" הוא שם זול למלון זול בתחנה המרכזית הישנה, שבו יש זוגות השוכרים חדר לפי שעה, שבו הם יוכלו להתייחד.

יום אחד, היום שבו מתרחש סיפורנו, הלכה סופיה, המנהלת של המלון, במסדרון בקומה השלישית בשעת בוקר מוקדמת, כאשר שמעה שניים משומרי הלילה, קסטור ופולוקס, מתווכחים ביניהם. סקרנית ומוכנה לפשר הציצה מבעד לדלת חדר האבטחה, וראתה את שניהם יושבים מול מסכי מצלמות האבטחה, מצביעים בלהט על שניים מהמסכים ועליהם קפואות שתי תמונות; בשתיהן רואים גבר ואישה, זוג שונה בכל מסך, באמצע אקט מיני. במקרה, או שלא במקרה, שני הזוגות היו קפואים בדיוק באותה התנוחה.

"מה קורה כאן? על מה הוויכוח?"

שני שומרי הלילה הסתובבו בכסאם לעבר הבוסית שלהם, וקסטור הצביע מעבר לכתפו "אנחנו פשוט מתווכחים אם היה כאן אונס, או לא." סופיה הרימה גבה, ואז במהירות הצביעה לעבר אחד המסכים, "ובכן, כאן" אמרה (ושכחתי לעבר אילו מהמסכים היא הצביעה) "היה אונס; מוקדם יותר היום היא התלוננה בתחנת המשטרה; ואותה" אמרה, והצביעה לעבר המסך השני (שכחתי איזה) "שמעתי מדברת בשירותי הנשים - היא תיארה את הלילה שעבר עליה כנחמד, ולא יותר; בטח שלא כאונס! אבל על מה יכול להיות הוויכוח ביניכם?"

"ובכן", אמר פולוקס, "תסתכלי על המסכים; תצפי בקלטות. אין שום הבדל בין האירועים! בשניהם קרה בדיוק אותו הדבר, אז אני אומר - "

"לא נכון" קטע אותו קסטור, "כרגע שמעת את גברת סופיה אומרת: כאן היה אונס, וכאן לא" והצביע במרץ על שני המסכים ביחד "אז ברור, שהיה ביניהם הבדל כלשהו. המצלמות פשוט אינן רגישות מספיק כדי לאתר את ההבדל. אבל בטוח שהיה סימן כלשהו, כלשהו, שהגבר יכל לקלוט ולהבין שהיא לא רוצה בזה."

"איזה מין סימן?" שאלה סופיה

"לא משנה איזה; תנועה, או הברה כלשהי, ניע של הראש, הדיפה עם היד; אולי קפאון היכן שאמורה להיות תנועה. משהו, קטן ככל שיהיה, היה שם. סימן חיצוני, פיזי, שהוא היה יכול לקלוט."

"ויש את זה בכל מקרה?" שאלה

"בוודאי! בכל מקרה שבו האישה לא רוצה, היא מסמנת את זה, איכשהו."

"אז אפשר אולי" הציעה סופיה, מביטה לתקרה במחשבה "לעשות רשימה כזו של סימנים; קטלוג, אולי. להפיץ אותו בקרב הגברים כולם, כשהם מגיעים לבגרות מינית, וכך ידעו תמיד מה לבדוק. כך נמנע כל מקרה של חוסר הבנה או חוסר תשומת לב; כי ידעו כולם בדיוק מה עליהם לבדוק."

"לא" התנגד קסטור "זה יכול להיות שונה מאישה לאישה."

"אוקי" משכה בכתפיה סופיה, "אז כל אחת נשאל אותה מה הרשימה שלה, ונבדוק האם עשתה אחד מהסימנים הללו במהלך המאורע."

אז החל לנוע קסטור בחוסר נוחות בכיסאו, "אני לא בטוח שאנחנו צריכים להתחיל לברר מה היא עשתה אם היא זו שנאנסה -"

"בדיוק!" קטע אותו פולוקס "זה לא משנה מה היא עשתה או לא עשתה! רק אם היא עברה אונס! אם היא אומרת שעברה אונס, הרי שהיה אונס."

"אוקי" אמרה סופיה, "אז נביט בשני המקרים, שיכולים להיות זהים לגמרי, ואם אחת" החוותה לעבר מסך אחד "אומרת שהיא עברה חוויה של אונס הרי שזה היה אונס, ואם אחרת" אמרה והחוותה לעבר אותו המסך "אומרת שלא עברה חוויה של אונס, הרי שזה לא היה אונס. חד וחלק."

"אהם..." כך פולוקס

"אתה בטח לא אומר שאם מישהי עברה חוויה של אונס באירוע כלשהו, אז כל אישה אחרת באותו האירוע בהכרח הייתה עוברת חוויה של אונס, נכון?" פולוקס נענע בראשו לשלילה

"ובכן, אם אונס הוא בכל מקרה שבו אישה עוברת חוויה של אונס, הרי שאין כל טעם בכל בתי המשפט או הנסיונות להגיע לחקר "האמת"; הרי הבדלים פיזיים לא נמצא בכל מקרה. כל שמשנה הוא מה שעובר בראשה של אותה אישה. אם היא אומרת שהיא עברה אז חוויה של אונס, הרי שכך היה, והיה אונס."

"אהם... אני לא בטוח אם אין טעם בלברר, אחרי הכול, יש תהליך, חזקת חפות, האשמה אינה שקולה להרשעה..." 

"אבל לא במקרה הזה" טוענת סופיה, "היחידה שיכולה להגיד אם עברה חוויה כלשהי או לא, היא זו שעברה את החוויה. לא אף אחת אחרת. מה טעם יהיה בדיון בכלל? מרגע שהגישה תלונה, הרי שאמרה שעברה חוויה של אונס. לא צריך לאסוף עדויות או לקבל פרטים, החוויה מספיקה."

"טוב" החזיר קסטור, "אנחנו לא מדברים על חלומות, פה. משהו באמת קרה לה."

"האקט המיני?" שואלת סופיה, "לגביו אף פעם אין וויכוח. שני הצדדים תמיד יודעים אם היה אקט מיני או לא; אם יש וויכוח, הוא רק אם היה אונס או לא; לא כך?"

"אבל כשאת אומרת חוויה של אונס ותו לא, את גורמת לזה להישמע שקול לכך ש... מישהי ממציאה לעצמה אונס, וזה נורא!" התנגד פולוקס

"חוץ מזה" הוסיף קסטור, "אם אונס זו רק חוויה של אונס, אז זה נשמע כאילו אפשר לפתור את כל זה בעזרת... לא יודע, טיפול פסיכולוגי או משהו כזה. לשכנע אותה שזו בעצם הייתה חוויה אחרת; או מראש שתכין את עצמה לא לעבור חוויות כאלו. זה אבסורד; זה להאשים אותה בהכל."

"אוקי, אז בוודאי ישנו איזה סימן חיצוני, לא? משהו שקרה לה, שנעשה או שלא נעשה; משהו שהיא עשתה או לא עשתה, ואנחנו יכולים לראות שאכן עשתה ולא עשתה..."

הם משתתקים וסופיה ממשיכה

"לא; כי אז חזרנו להתחלה; לחקור אותה מה היא עשתה, ומה היא לא עשתה; האם ראה, או לא ראה. אנחנו לא רוצים לעשות את זה."

הם מביטים בה, אומללים, בגבם לשתי התמונות הזהות על המסכים

"ובכן" שאלה אותם בסופיה, "מה דעתכם? אונס הוא רק חוויה של אונס? או שבכל אונס יש איזה סימן חיצוני כלשהו, שהגבר בוודאי היה יכול לשים לב אליו, שמצביע על כך שהיה אונס?"

עוגייה פמיניסטית

זהו הפוסט הראשון בפרויקט "עוגייה פמיניסטית"; זהו פרויקט פתוח, בלי תאריך גג כרגע, שישמח לתורמים נוספים! יש לך רעיון לעוגייה פמיניסטית? השאירו הודעה בתגובות, או בדף הבלוג בפייסבוק.

---

אז מצאתי את עצמי בשיחה על פמיניזם עם ידיד הבלוג ישי מרזל ואנשים נוספים, ובנקודה מסוימת אחת המשתתפות בשיחה אמרה משהו כמו "ואז יש כל מיני גברים שמגיעים לפורומים פמיניסטיים כי הם רוצים עוגייה פמיניסטית."

עוגייה פמיניסטית? יש כאלו?! אני פמיניסט; גם אני רוצה עוגייה פמיניסטית!

מיד הסתבר שזה לא מה שחשבתי; עוגייה פמיניסטית היא ביטוי סרקסטי; אין באמת עוגייה בסוף^[1]. הכוונה כאן היא להעברת ביקורת על גברים שמאמצים מנהג פמיניסטי מסוים, או לפחות מכריזים שהם אימצו אותו, אבל נראה שהם עושים זאת כדי לקבל שבחים מהקהילה הפמיניסטית באופן כללי, ולא כדי לגרום לשינוי חיובי בעולם, וגם, מגזימים בהשפעה של מעשיהם ובעלות שלה. בקיצור, נתנו לאישה מעט כבוד ומצפים שמישהי תתן להם עוגייה על זה.

בהמשך השיחה מרזל דיבר על אקטיביזם סביבתי, וכיצד לארגונים סביבתיים יש אינטרס לשכנע אנשים לעשות אפילו דברים קטנים למען הסביבה; למשל, להפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר. עשינו אנלוגיה בין הגברים שמחפשים עוגיות פמיניסטיות ובין מישהו שהיה מספר בפורום סביבתי שהוא הפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר, ומרזל טען שאף אחד בפורום לא היה לועג לאותו מישהו, אלא להיפך; היו מעודדים אותו על הצעד שלו, מעודדים אותו לגרום גם לחברים שלו להפסיק להשתמש בכוסות קלקר, מעודדים אותו לעשות צעדים נוספים באותו הכיוון, ובינתיים, נותנים לו עוגייה סביבתית^[2]. 

לכן, החלטתי לחלק עוגיות פמיניסטיות. לא במובן המקורי, הסרקסטי, אלא במובן אחר. אני תובע בחזרה את הביטוי, אם תרצו. כל פוסט בפרויקט יהווה עוגייה פמיניסטית אחרת: צעד ברור ופשוט שאני מעודד גברים לעשות כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי. אם עשית את הצעד הפשוט והברור הזה - מצוין! כתוב בתגובות, מגיעה לך עוגייה. ספרו לחברכם, כך שיקבלו עוגיות גם הם. המציאו עוגיות פמיניסטיות משלכם, ושתפו אותן איתי; אני אשמח לכתוב עליהן כאן ובכל מקום אחר. 

ביחד, עוגייה אחרי עוגייה, נבנה עולם טוב יותר, ומתוק יותר.

---

1 - The cookie is a LIE [↪]

2 - יש פגמים באנלוגיה, והמאבק הסביבתי ומאבקים פוליטיים אחרים לא מקבילים למאבק הפמיניסטי. למשל, הרבה מרחבים פוליטיים פמיניסטיים משמשים גם כמרחב בטוח לאוורר חוויות ותחושות, שקשה או אפילו בלתי אפשרי לדבר עליהם במרחבים אחרים. [↪]

איך השמאל מאמץ את סיפוח השטחים

עיתונאי בולט ורעשן בשמאל קורא להפסיק להיאבק למען "תהליך השלום" ובמקום זאת להיאבק למען "זכויות אזרח" לפלשתינים בעיו"ש. אם הקריאה שלו תצליח זו תהיה התחלה של זרם פוליטי חדש: השמאל ההתיישבותי, שדה-פקטו מאמץ את ההתנחלויות ומכיר בסיפוח השטחים לישראל. 

לפני כמה שנים הלכתי במצעד הגאווה בירושלים עם חבר וסיפרתי לו על פוסט שקראתי, שמבקר שמרנים שמחוקקים נגד נישואים חד-מיניים כאשר "ברור להם שהחוקים הללו יחזיקו מעמד עשר, עשרים שנה מקסימום", וכיצד חוקים כאלו הם אקט עוין ומרושע. הכיוון ברור, אמרתי, וזה מובן מאליו שהולכים להיות נישואים חד מיניים חוקיים; אז למה הם סתם נאבקים בזה? הוא הסתכל עליי ואמר "אתה יודע, אני בטוח שלפני 15 שנה זה מה שחשבו על הסכם שלום ופינוי השטחים."

נאלמתי דום, משום שרבע שעה קודם דיברתי בייאוש על מותו של תהליך השלום וכיצד אין סיכוי שאי פעם נפנה את השטחים. עצרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה בדרך? איך הגעתי מתחושה שחייבים לפנות התנחלויות לאמירה שצריך לקבל אותן כעובדה מוגמרת? בימי רבין ואחריו "השלום" היה על שפתי כולם, אפילו ביבי ניהל מו"מ עם הפלשתינים ונתן להם את חברון; משם הגענו למצב שבו לבני מנהלת מו"מ לשם עצמו, בלי מנדט או מטרה, ואחר כך אנחנו מפציצים את עזה במשך חודש רק כדי לקבל "שקט", שזה כידוע לא אומר כלום ותלוי אך ורק בהאם Ynet מדווח על נפילות או לא. אף אחד לא מתכוון לחזור למו"מ ואף אחד לא מדבר על שלום. הנה; אפילו נועם שיזף כבר ויתר עליו. 

השינוי הזה לא קרה מעצמו, ולא בוואקום; הוא התרחש בגלל שהמתנחלים נאבקו מאבק עקבי ועיקש, ולעתים נדמה שהם היו היחידים במערכה. בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, הם הקימו עוד ועוד התנחלויות (ועידן לנדו מזכיר לנו שהעבודה תמיד הייתה תומכת גאה במפעל ההתנחלויות), הגדילו את היישובים הקיימים, והצליחו להביא להכרה ביישובים מעבר לקו הירוק כ"חלק מישראל" על-ידי המצאת מונחים כמו "התנחלויות מבודדות" כדי לתאר התנחלויות שהן... ובכן, לא חוקיות ומשוקצות בדיוק כמו אריאל, או על ידי הטיעון המרתיח "בכל מקרה בכל הסכם עתידי זה יישאר שלנו" (אלא שלעולם לא יהיה הסכם עתידי, וזה לא מצדיק את השוד, הגזל והמרמה שאתם מבצעים כרגע). 

המתנחלים פעלו להרחיב, להעמיק ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון, כי כך הם הצליחו לתעתע בציבור ולשכנע אותו שבעצם זה שלנו, בעצם זה מגיע לנו, ובעצם לעולם לא נתפנה משם. צריכים להיות ברורים במיוחד בהקשר הזה: קיומן של ההתנחלויות מונע התקדמות במו"מ; כל מו"מ שנעשה תוך כדי הרחבת ההתנחלויות (כמו המו"מ האחרון) נעשה בחוסר יושר ואין לו מטרה; וההתנחלויות פוגעות בצורה ישירה בבטחון שלנו ובבטחון של מי שגר שם. הן מחייבות את הצבא לעסוק באבטחה של יישובים בודדים, הן מבזבזות מיליארדים על כבישים עוקפים ותשתיות מיותרות, וכל התנחלות כזו מובילה לעוד מוקד חיכוך, עוד מקום שבו יהודים יכולים לתקוף פלשתינים, לעקור עצים, לשרוף בניינים ומכוניות, ולקבל הגנה והשתתפות של חיילי צה"ל במעשי הטרור שלהם. 

נועם שיזף, באופן ברור ומכוון, משתמש בביטוי "זכויות אזרח" כדי לתאר את מטרת המאבק שלו. בעוד שזכויות אדם הן פנימיות ומגיעות מתוקף היותי אדם, ועל המדינה לכבד אותן ולהיות אחראית למימושן, זכויות אזרח הן חיצוניות ומגיעות לי מתוקף היותי אזרח של המדינה שמעניקה אותן. שיזף מציע שזרם פוליטי בשמאל יאמץ את הפלשתינים כאזרחים. הוא מציע לתת להם זכות הצבעה, להישפט לפי החוק הישראלי בבית המשפט הישראלי, ליהנות מחופש תנועה ועיסוק. במילים אחרות, הוא מציע להסכים בפה מלא לסיפוח הזוחל של המתנחלים ולהפוך אותו לאג'נדה הפוליטית של מפלגות מרצ והעבודה.

זה לא המאבק שלנו. המאבק שלנו צריך להיות לפנות את ההתנחלויות. המאבק שלנו צריך להיות לסגור את המפעל, להפסיק את הגזל, להפסיק את הטרור היהודי, להפסיק לזרוק מיליארדים של שקלים ולשפוך דם לשווא (כן, גם של המתנחלים, שמתים על מזבח התיישבויות שלהם). אין שום הצדקה להתנחלויות, ואין שום עמדה פוליטית ישרה שתומכת בהם. 

זהו אינו מאבק חסר סיכוי. אם כבר, עלינו ללמוד מהצד השני; בנקודה שבה כל המדינה שרה "שיר לשלום" הם המשיכו להשיג תקציבים ולבנות בניינים. הם הפכו את ה-common sense לצד שלהם. הם גרמו לעיתונאים משמאל למשוך בכתפיהם ולהגיד "הפסדנו". עלינו להתחיל במאבק עקבי ועיקש לכיוון השני, עד שנצליח לחזור למקום שבו פתרון שתי מדינות לשני עמים נראה לעין, ובר השגה.

מי בכלל שואל אותך

אם נסתובב בפסטיבל אוטופיה הקרוב ונשאל גיקים "מה הסרט הכי רומנטי אי פעם?" סביר להניח שהתשובה לא תהיה "חלף עם הרוח" או "רומן בלתי נשכח" אלא "הנסיכה הקסומה".

הסרט עושה לנו מה שהסבא השובב עושה לנכד העקשן שלו: הוא מוכר לנו סרט רומנטי קלאסי על נער צעיר שמאבד את אהובתו וזוכה בה בחזרה בכך שעוטף אותו בצלופחים ענקיים, דו-קרב חרבות, נקמה, ופיראט נוראי שעולה באש. זה הסרט הגיקי האולטימטיבי שממנו לומדים על אהבה: הוא מלמד אותנו איך להגיד "אני אוהב אותך!", מראה לנו את הנשיקה "הכי טהורה ומלאת תשוקה מאז שהתחילו להתנשק", ומחתן את הנסיכה עם הנסיך^[1].

בעצם... הוא לא מחתן את הנסיכה עם הנסיך. סצינת החתונה עצמה מבדרת כל כך ומצוטטת שוב ושוב כמו בערך כל שאר הסרט בגלל הבישוף שלא מבטא Rים והנסיך המפרדינק שמתרתח "Man and Wife! Say: Man and Wife!" ואחריה יש את סצינת To the pain! הבלתי נשכחת, אבל ביניהן חבוי הדיאלוג הבא: אחרי שנורית אומרת לו'סלי שהיא מצטערת אבל היא כרגע נישאה לנסיך, הוא מחייך ואומר לה שהיא עדיין רווקה:

Buttercup: But it did. I was there. This old man said man and wife.
Westley: Did you say I do?
Buttercup: We sort of skipped that part.
Westley: Then you're not married.

כמה פשוט ומשכנע; הסכמת בכלל להתחתן? לא? אז את לא נשואה.

אני מניח שעד גיל ההתבגרות, אנחנו רואים יותר חתונות נוצריות אמריקאיות בטלוויזיה מאשר חתונות יהודיות במציאות, ובוודאי, שמים לב לטקס הרבה יותר. עומד שם איש הדת הנוצרי, לבוש בשחור, או בגלימות מפוארות, או משהו כזה, ופונה לחתן ושואל "האם אתה... משהו משהו... חולי ועוני... משהו משהו... עד המוות?" והחתן מהנהן בשמחה ואומר "I Do" ואז הוא פונה לכלה ושואל את אותו הדבר ויש רגע מותח, החתן מסתכל בה בעיניים נוצצות, היא מחייכת אליו באהבה, ועונה בקול רועד "I Do" ואז הוא מכריז עליהם בעל ואישה, כולם קמים על הרגליים ומתחילים להריע...

ככה חתונה נראית בראש; אולי זו דימוי כל כך חזק שהיא נראית ככה גם בראש של הקהל של חתונה בישראל: שגם החתן וגם הכלה מסכימים להתחתן; אבל זה ככה באמריקה, זה לא ככה בישראל. כאן, אף אחד לא שואל את הכלה שום דבר; למה מי היא בכלל?

לכאורה זה "היום של הכלה", והיא זו שמלבישים ומאפרים ומספרים בהמון, המון, המון כסף, והיא "מסמר הערב" וכו' וכו', אבל היא לא חותמת על הכתובה ובשום מקום, בין הקדמות הרב הנורא ארוכות והיין וההתרגשות וה"אם אשכחך" הוא מקדש אותה, אבל היא לא מקדשת אותו. היא לא עושה גם שום דבר אחר; היא לא מבטאת כלום^[2].

חשוב להבין, שאנחנו לא מדברים על משהו שהוא מסורתי, אולי כמו הצורה שבה אנחנו חוגגים חגים או הצורה שבה כתוב סידור התפילה; אנחנו מדברים על חוק. אסור, לפי החוק, על הכלה לפתוח את הפה ולקדש את החתן שלה. אסור לה לתת לו טבעת. אם תעשה זאת, לפי ההלכה האורתודוכסית היא תבטל את מעשה הנישואים, וממילא אף רב אורתודוכסי לא יסכים לחתן אותה כך. 

חלקכם אולי התחתנתם בחו"ל, ולחברים שלכם אתם מספרים "אנחנו לא התחתנו ברבנות; אנחנו התחתנו במשרד הפנים" - אז זהו, שלא. מדינת ישראל אנוסה להכיר בנישואים שלכם, אבל אתם נשואים ברבנות. אין שום חתונה אזרחית בישראל, לא משנה כמה "משפחה חדשה" מנסים לדחוף את ההונאה הזו; אין גם מעמד אזרחי מקביל לזה^[3]. אם תתגרשו, חס וחלילה, זה יהיה ברבנות. בין אם התחתנתם ב"צהר" או אצל רב מאוד ידידותי שפגשתם באיזיווד או פשוט חשקתם שיניים וגמרתם את זה מהר - אתם מצטרפים לסטטיסטיקה; אתם נשואים ברבנות. זה לא משנה אם זה קרה בחו"ל או בארץ, כמו שזה לא משנה לעניינו אם התחתנתם בקיץ או בסתיו, אם הגשתם דג או חזה עוף.

אתכן, את הנשים הצעירות שנוהגות ועובדות והן קול רם וחשוב בניהול הבית שלהן, החיים שלהן, הקריירה שלהן, הילדים שלהן, מערכות היחסים שלהן - אני לא מבין. אני לא מצליח לדמיין את עצמי בא בברית הנישואים בלי לבטא, בצורה הפשוטה ביותר, "אני רוצה בזה; אני עושה את זה; זו כוונתי, זו פעולתי". איך ארגיש שקידשתי את בת זוגתי, אם לא באמת ובתמים אקדש אותה? מדוע שלא ארצה, באמת ובתמים, שהיא תקדש אותי, שהרי בכוונתי לחיות מקודש לה?

מסיבה זו החלטנו להתחתן, אך לא ברבנות, בטקס יהודי אך לא אורתודוכסי, שבו בת זוגתי תקדש גם אותי. מרגע שקיבלנו את ההחלטה הזו, שמתי לב לשלוש תגובות די נרחבות בקרב מכרים ובני משפחה אורתודוכסיים:

1. מה הבעיה שלכם עם הרבנות? זה סתם אנטי-דת
2. איך זו חתונה בכלל? זה סתם "טקס"
3. שנייה, אני צריך לברר עם הרב אם בכלל מותר לי לבוא

התגובה הראשונה בעיניי נובעת ממקרה די חמור של "עגלה מלאה, עגלה ריקה". התרבות היהודית שאיננה שומרת מצוות בישראל התרגלה לפנות מקום לתרבות היהודית השומרת מצוות, להעריץ את "ארון הספרים היהודי" ולהתעלם מן הספריות העמוסות בצד השני; לדבר על "מוסר הנביאים" או "הסוציאליזם של התנ"ך" ולהתעלם מדורות של פרוטסטנטיים נאורים שלעסו עבורנו את הנביאים והשופטים טוב-טוב והגישו אותם לנו דרך מערכת החינוך, החוק והמשפט; עד המשפט השנוא עליי "בוא תעשה שבת", שהרי כידוע חיי רוח והגות יש רק בצד אחד של הגדר. בצד שלנו? כולם אוכלים סמים ושותים סושי. 

התגובה השנייה היא פשוט גרסה של התגובה הראשונה (הנה תגובה שמשלבת את שתיהן ביחד!) אך אני נאלץ להסכים למרכיב אחד בתגובה הזו: לטקס יש כוח חזק ומשמעותי אם הוא העתק של טקסים קודמים. זו הסיבה העיקרית שהיה חשוב לי להתחתן דרך מרכז הויה. זו הסיבה שאנחנו מתחתנים בטקס הדומה מאוד לטקס האורתודוכסי. אם עוד זוגות שדוחים את שנאת-הנשים האורתודוכסית ועוד נשים שמרגישות שזה טריוויאלי שגם קולן צריך להישמע בחופה יאמצו את אותו נוסח טקס, הרי שתוך מספר שנים, לטקס הזה יהיה מקום ברור יותר בתרבות שלנו.

למרות זאת, התגובה השלישית היא זו המרגיזה אותי יותר מכל. כאשר שואלים רבנים אם ללכת לחתונה כזו, הם אומרים לא (תוך כמובן זלזול מתחייב, ע"ע "עגלה ריקה, עגלה מלאה). הם לא אומרים "לא" כי זה טקס טיפשי; הם אומרים "לא" כי זה טקס מאוד רציני וחשוב. חתונה בונה בית; מקימה משפחה; אחרי חתונה באים ילדים^[4]. הם אומרים "לא" כי חתונה זה טקס משפחתי, שבטי, ציבורי, שהשתתפות פעילה של המשפחה והשבט והציבור היא חלק חשוב ממנו. הם יודעים שאם הם ימנעו מהיהודים שמקשיבים להם ללכת לטקס הזה, אז ייקשה עליו להתקבל בציבור. הם יודעים שאם הם יאפשרו ליהודים שמקשיבים להם ללכת לטקס הזה, אז הטקס הזה יקבל מקום וכבוד בתרבות היהודית-ישראלית שהוא שקול למקום שיש היום לטקס האורתודוכסי. 

הבחירה לקיים טקס חתונה אורתודוכסי היא מעליבה לנשים יהודיות באשר הן, והיא מעליבה אותי, ולא מתחשבת ברגשותיי; אבל, אני מקבל את זכותו של מישהו אחר להתייחס לאישה כקניין שאין לו דיבור^[5]. עם זאת אני פועל כדי להפיץ רעיונות אחרים: שראוי שאישה תדבר, ותבטא הסכמה לנישואים שלה. אם אדם כלשהו בוחר שלא להגיע לטקס חתונה מסיבה זו, הרי שהוא נאבק בהפצה של הרעיונות הללו ומנסה להחליש אותם; ואם הוא בוחר להגיע לחתונה הזו, הרי שהוא בוחר לסייע להפצה של הרעיונות הללו ולחזק אותם.

העגלה שלי איננה ריקה, ולא תפנה את הדרך. בסופו של היום, זו רק שאלה לאיזו עגלה יהיו רתומים יותר סוסים, וזו העגלה שתמשיך קדימה, ותשאיר את השנייה תקועה בצד הדרך.

---

עדכון: זוגתי כתבה פוסט יותר מוצלח משלי על אותו הנושא; לכו תקראו אותו, שווה לכם.

---

1 - המהדרין יכולים לטעון שנורית איננה בעצם נסיכה, משום שלא התחתנה עם הנסיך; אבל, עובדה; היא נסיכה. זה מופיע בשם של הסרט. [↪]
2 - בנקודה הזו, יכולות להיות נשים רבות שיכעסו מאוד שאני מחליט עבורן מה המעשים שלהן מבטאים או לא מבטאים; אולי עבורך, הקוראת את השורה הזו, לעמוד בשקט ולקבל טבעת על האצבע זה אקט חזק שמבטא הסכמה ופעולה, איכשהו. אני לא מבין איך, ואני לא חושב שהוא מבטא הסכמה או פעולה עבור מישהו אחר בקהל. אפילו תודה רבה את לא אומרת. אעז ואוסיף שאם היית איכשהו מנסה לבטא הסכמה או רחמנא ליצלן לפעול איכשהו, היו דואגים טוב טוב לגדר אותך לאחרי הטקס, כדי לא לטמא אותו בקולך. רק שתדעי. [↪]
3 - ידועים בציבור הוא מעמד רק מול ביטוח לאומי; גם אם תהיו ידועים בציבור, אין לזה שום משמעות במס הכנסה, בבנק, בבית הספר או בבית החולים, או באלף מקומות אחרים שבהם הזכויות של זוגות נשואים הם אוטומטיות ומובנות מאליהן.[↪]
4 - Your mileage may vary. [↪]
5 - אם כי אין לו זכות לפעול כלפיה ככזו או לחוקק חוקים שמתייחסים אליה ככה. זה כמו שזכותך להיות שוביניסט אבל לא זכותך לקדם רק גברים במקום העבודה. [↪]

בוודאי שמגנים את ISIS ולא רק את ישראל

אז יש טענה קבועה של מיני שמאלנים-לייט ו"ימנים לאומנים" על מגוון גווניהם שהעולם מתעסק בישראל, אבל לא מתעסק בזוועות אחרות, לדוגמה מלחמת האזרחים בסוריה או הזוועות האחרונות של דעא"ש (ISIS). טענה מקבילה היא שארגוני זכויות אדם מבקרים את ישראל, אבל מדלגים על הפרות זכויות אדם במקומות אחרים^[1]. הטענות הללו משמשות כדי להתעלם מהביקורת, כדי לשכנע אחרים להתעלם מהביקורת, ובאופן עקיף, להצדיק כל מה שישראל עושה. 

האם ארגוני זכויות אדם ופעילי שמאל מסביב לעולם באמת עיוורים כל כך שאינם רואים הפרות שקורות מעבר לגבול או שניים? כמובן שלא; ארגוני זכויות אדם מפנים זרקור גם להפרות במקומות אחרים, לדוגמה Amnesty International מדווח על עינויים והוצאות להורג, על אסירי מצפון באיראן, אקטיביסטים שמעלימים אותם, וקטלוג הזוועות תחת התגיות "איראן" או "סוריה" ארוך, מפורט, ומטריד ביותר. גם Human Rights Watch לא חוסך שבטו: טענות נגד איראן על הוצאה להורג של ילדים, חיילים ילדים בסוריה, חטיפות של ילדים בידי ISIS.

אפשר גם למצוא גינויים חריפים של ארגונים שמתמקדים באזור (Canadians for Justice and Peace in the Middle East) ודתות גדולות (Center for the Study for the Studi of Islam and Democracy מוושינגטון; האגודה המוסלמית של בריטניה; וכאן אפשר למצוא גינויים מהאפיפיור, האו"ם, אנשי דת ממצרים, ועוד). אני מניח שכל ארגון זכויות אדם או ארגון דתי שנרצה לבדוק, נמצא בו גינוי לגבי ISIS, כפי שהיו גינויים לגבי מלחמת האזרחים בסוריה. קל מאוד לראות שאין בטענה בסיס.

התקשורת בישראל ממהרת לדווח על הפגנות נגד ההפצצות הישראליות בעזה, וקל לטעון שאין הפגנות מקבילות נגד אירועים אחרים; אבל חיפוש מהיר מגלה שזה לא נכון. אפשר למצוא הפגנות וגינויים מסביב לעולם: בדרום אפריקה וניו-זילנד, אוסלו או לונדון, מישיגן או אילינוי, ואפילו בגדד! (אפשר למצוא תיאור הפגנות נוספות כאן). הם מפגינים ברחוב או מול הממשלה שלהם; הם מגנים את האלימות, הם מרחיקים את עצמם מ-ISIS, הם דורשים פעולה. בקיצור, קל לטעון שאין הפגנות כאלו, כי לא מדווחים עליהן; אבל קל מאוד למצוא אותן, אם רק רוצים לראות.

הפגנות נגד ISIS לא מעניינות את הקורא הממוצע בישראל, ולכן לא מדווחים עליהן. זה גם מקל להגיד "הביקורת נגדנו היא לא עניינית", כי אכן, אם היו הפגנות רק נגד ישראל, זה היה מוזר. אבל זה לא המצב. אלו הטוענים מולכם שמפגינים "רק" נגד ישראל או מגנים "רק" את ישראל, טוענים משהו לא נכון. יש להגיב בחריפות ובאופן חד משמעי: אם אתה חושב שאין הפגנות וגינויים נגד ISIS או הפרות אחרות, זה רק בגלל שאתה עיוור מרצון; זה מצביע על משהו שלילי לגביך. לא לגבי אנשים אחרים. 

זה גם מעלה תהיה, מה היה קורה אם היו מנסים לארגן הפגנה נגד פעולות ISIS בישראל; האם אותם "ימנים לאומנים" היו מגיעים להפגנה כדי לתקוף את המפגינים בה? האם הם היו מבקרים את המפגינים על כך שאכפת להם ממוות של ערבים, אבל לא ממוות של יהודים? אולי בישראל מותר לדבר רק על גינויים והפגנות שעוסקים בישראל, כי בישראל אוהבים להתעסק רק בישראל... 

---

אני חושב שמן הראוי כן להעלות נקודה אחת שבה ישראל שונה מ-ISIS, והשוני הזה גם משפיע על אופי ההפגנות והגינויים המופנים נגד ישראל. אני מאמין שהרבה מהמפגינים נגד מעשי ישראל והמגנים את ישראל, מאמינים שיש לבעיה פתרון יחסית פשוט, שנתון כולו לגחמתה של ישראל: ישראל צריכה לפנות את ההתנחלויות, להפסיק את ההוצאות להורג של פעילי חמאס, ולנהל מו"מ על הקמת יישות פוליטית פלשתינית אוטונומית; לא מסובך. במקרה של מלחמת האזרחים בסוריה, או המהפיכה הצבאית במצרים, או האלימות הבלתי נפסקת בעיראק, או ISIS, אין פתרון שאפשר לנסח בכזו קלות, ואולי אין פתרון כלל. ייתכן שאתה מאמין שאין לסכסוך פתרון פשוט כזה, או שהפתרון כפי שהוא מוצג כאן רע לישראל (נגיד, יפגע בבטחון אזרחי ישראל בצורה אנושה); אבל אם המפגינים מאמינים בפתרון הזה, זה אולי מספק הסבר אחר לפעולות שלהם מאשר אנטישמיות. 

---

1 - בגלל שזו טענה שכיחה יחסית, שווה להקדיש משפט ולהזכיר שבצלם הוא ארגון זכויות אדם שמוקדש להפרות בשטחים. לשאול למה הוא לא מבקר הפרות זכויות אדם במקומות אחרים זה מגוחך, ומדגים היטב כמה מעלי הטענות הללו אינם כנים. [↪]

ברית מילה

אני לא בטוח באיזה גיל נגמלה בליבי ההחלטה לא למול את הבנים שיוולדו לי^[1]. חלק מזה בוודאי קשור לחינוך שקיבלתי מבית, אבל אני מאמין שהעיקרון הבסיסי היה Primum non nocere: לפני שאסכים לפגוע באדם אחר, גם אם הוא בן 8 ימים, אני חייב להבין מה הסיבה לפגיעה. הצדקה הכרחית לפגיעה, והמנעות מפגיעה היא תמיד ברירת המחדל. אתם, אלו שמלים את בניכם, צריכים להצדיק את הפגיעה הזו; לא להיפך.

טיעונים כגון "זה לא כואב" או "התינוק בטח שלא יזכור" לא רלוונטיים בעיניי; זה עדיין הבשר שלו, לא שערה או ציפורן, אלא בשר ודם שאני מחליט לחתוך בהם. אני לא חייב להתייעץ בילד שלי לפני שאני פורץ לאוטונומיה של הגוף שלו; אני לא אשאל אותו מה לתת לו לאכול או אם למנוע ממנו ממתקים, אני אחליט אם יקבל זריקה ואם יתקלח ומתי ילך לישון. אבל לרגע אני לא מאמין שהיכולת שלי לקבל החלטות בשמו על הגוף שלו שקולה לזכות כלשהי על הגוף הזה שעדיפה על שלו; במקום, אני מתייחס לגופו, לשלומו, כפקדון שניתן לי. מוטל עליי כאחראי על הפקדון להביא אותו לגיל שבו יעמוד על דעתו ויהיה אחראי על עצמו בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורי. לברית מילה יש תועלת רפואית זניחה, ובוודאי לא כזו שמצדיקה את הכאב או את הסיכונים^[2]. כבעל פיקדון, אני לא רואה לה שום הצדקה.

דבר אחד שכן הטריד אותי ותהיתי לגביו, היה האלמנט החברתי. אני הרי מדבר ממקום של יתרון מסוים; אני כן נימול, ולכן אם יש השפעה חברתית שלילית להיות לא נימול, אני לא מכיר אותה. חשבתי לעצמי שאם בני ירצה לקחת חלק בפולחן הדתי הזה, יוכל לעשות את זה בגיל יותר מבוגר (13, נניח), אבל זה לא יבטל השפעות חברתיות שליליות בילדותו, אם יהיו כאלה.

לכן, שמחתי על הזדמנות שנקרתה בדרכי לתשאל מישהו לא נימול^[3], דרך האפליקציה Secret (הוא במודגש, אני לא)

אני לא נימול
בן כמה אתה?
37
אתה יכול לדבר קצת איך זה השפיע על החיים שלך? אנחנו חושבים אם למול את הבן או לא, ויעזור לו לשמוע ממישהו לא נימול
בגדול, ההשפעה לא היתה גדולה. כילד בגיל גן חובה עשינו פיפי מאחורי הגן ולא היו בעיות. בגיל מבוגר יותר כשהתחלתי לעשות סקס הייתי לחוץ מזה אבל שוב לא היו בעיות. מישהי אפילו אמרה שהיא לא שמה לב כשדיברתי איתה על זה בטירונות השתדלתי להסתיר את העניין במקלחות. אז לי זה היה בסדר. אחי לא התמודד עם זה באותה מידה של קלות, אבל הוא אדם שתמיד מחפש חיזוקים וקבלה. עם זאת, יש לי היום שני בנים ולשניהם עשיתי ברית (רופא כירורג, ללא טקס דתי), כי אני לא חושב שזה ביג דיל, ויותר חשוב לי שלא תהיה להם סיבה להרגיש שונים. אלוהים יודע שכאתאיסטים שמאלנים יהיה להם מספיק גם ככה ;)
אז זה לא השפיע על החיים שלך בשום צורה שלילית, למה עשית להם ברית?
זו לא היתה החלטה קלה, כי מבחינה דתית אין לזה ערך עבורי או עבור אשתי. אבל למרות שלי לא היו ממש בעיות עם זה אני יודע שיכולות להיות, והעדפתי למנוע את זה מהילדים שלי. ההורים שלי חשבו שזה מנהג ברברי ומיותר. דעה שיתר בני המשפחה שלהם לא חלקו. אני מסכים במידה מסוימת אבל לא מרגיש לגבי זה באותה עוצמה כמוהם.
האם דיברת עם ההורים שלך על זה מתישהו במהלך ההתבגרות? חשבת לעשות את הניתוח בעצמך?
כן, דיברתי איתם. זה היה נושא שהרגשתי צורך להעלות יותר מפעם-פעמיים. ותמיד כשחשבתי אם לעשות לעצמי ברית, לא לקח לי יותר מכמה שניות להחליט שאני לא באמת רוצה. אחרי הסקס הראשון שלי, כשראיתי שהגרוע מכל לא קרה, זה הפסיק להיות עניין. זה כמובן סובייקטיבי לגמרי, והתנסות עם בת זוג פחות גמישה מחשבתית היתה יכולה להיות שונה לגמרי. אבל אני חושב שאפילו בגיל 17 הבנתי שאני לא רוצה להיות עם אנשים שלא יקבלו אותי כמו שאני. זה לא שאני מסתובב וצועק את זה ברחובות, אבל לא היתה לי בעיה עם בנות זוג.
נשמע שיש לך טיעונים די חזקים מהילדות והבגרות שלך מדוע ברית מילה מיותרת. מה גרם לך לחשוב שזה ייצור בעיות לבנים שלך?
אח שלי לא הסתדר באותה קלות כמוני, וזה גרם לי לחשוב על זה. הכאב של הברית הוא לא משהו שהבנים שלי מודעים לו, והגעתי למסקנה שלהיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם.

---

התשובות שלו הדהימו אותי. הוא חיזק את ההנחה שלי^[4] שאין השפעה חברתית שלילית לנוכחותה של ערלה בחיים של מישהו. כמי שאין לטקס הזה שום משמעות דתית עבורו, הוא ביטל את האפשרות שיעשה את הניתוח בעצמו, בפעמים שבהן חשב על הרעיון, ומדגיש שגם היום, גם מבחינת הבנים שלו, אין לטקס שום ערך דתי בעיניו. הערך היחידי הוא חברתי, אף שהוא עצמו לא נימול ולא סבל מכך. הדהים אותי לראות כמה חזק הלחץ החברתי להיות כמו כולם, גם על מי שמגדיר עצמו כאתאיסט או שמאלני. לחץ חברתי כל כך חזק שנהיה שקוף; שמטביע את כל הטיעונים נגדו, עד שההורים פשוט מושכים בכתפיהם, ועושים את זה. רק כדי להפסיק את הלחץ.

ההצדקה שלו לגרימת כאב לאחר, שאותה שמעתי גם מהורים אחרים, היא "הבנים שלי לא יהיו מודעים לו". זה כמובן לא נכון; בנים שעוברים ברית מילה סובלים במהלך הניתוח, במהלך תהליך ההחלמה, ורגישים לכאב גם חודשים לאחר מכן. מה שהוא מתכוון לומר הוא "הבנים שלי לא יזכרו את הניתוח ולא יבואו אליי בטענות". העובדה שאדם אחר לא יזכור את העוול שעשית לו לא מצדיקה את העוול בשום אופן. כמו שכתבתי בתחילה, צריך הצדקה בעד גרימת כאב לאחר; אי אפשר להצדיקה בכך שתתחמק מלשלם על העוול.

המשפט "להיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם" עורר אצלי תחושות קשות, כמי שבילה את כל ילדותו בלהיות שונה מיתר הילדים, וסבל מבריונות ולעג. אם מלאך כלשהו היה מציע לי נס, לחזור להיות בן 5 אבל להיות "כמו כולם", הייתי מסרב בתוקף. אם היה מציע לי אותו מלאך להפסיק להיות ביסקסואל ולהפוך להיות סטרייט, הייתי מסרב בתוקף. כל חלק בי שייך לי, ולא הייתי מוותר עליו כדי להיות "כמו כולם", וצר לי לשמוע שמישהו היה רוצה למחוק את הייחודיות של הילדים שלו ולהפוך אותם ל"כמו כולם" רק כדי למנוע מהם מצוקה חברתית. תפקידנו לבנות חברה שנותנת מקום גם לשונה, ומעניקה לכל אחד הגנה מפחד ואלימות, בין אם חנון או מישקפופר או גרוע בכדורגל או נשי או תולעת ספרים או עבר דירה באמצע השנה או נשאר כיתה או מגמגם או פשוט מוזר. אני מקווה שאף הורה, כשהוא מביט בילד המוזר שלו, לא אומר לעצמו "חבל; אם היה ניתוח קטן בגיל 8 ימים שהיה הופך אותו לפחות מוזר, פחות הוא, הייתי עושה אותו; הוא הרי לא מודע למה שעושים לו..."

פסקה על הזהות היהודית שלי. כמו כל הזהויות האחרות שלי, בעוד שיש להן בוודאי מרכיב היסטורי או גופני, בסופו של דבר, הן עניין של בחירה. אני מרגיש יהודי ומזדהה כיהודי מתוך בחירה. אני מאמין שאגדל את ילדיי כיהודיים^[5] ובאופן טבעי, זו הקבוצה שאני מרגיש לה שייכות ואקווה שהם ישתייכו לאותן קבוצות שאני שייך להן, כפי שאני מעדיף שיגורו בישראל, ידברו עברית, וישחקו משחקי תפקידים. אני דוחה מכל וכל את האמירה שברית מילה קשורה איכשהו לזהות יהודית. לא היה אף רגע בילדות שלי שבו מישהו הצביע על איבר המין שלי והסביר למה הוא נראה כך ולא אחרת; לעומת זאת, ילדותי מלאה בטקסים יהודיים אחרים, כגון קבלת שבת, בית שבו לא אוכלים חזיר או מערבבים בשר וחלב, סדר פסח, צום ביום כיפור, ועוד. אם נסתכל על בתיהם של מיליוני יהודים אחרים בישראל, אני מאמין שנראה דברים דומים. אלו הדברים שמעצבים את הזהות היהודית של הילדים שגדלים בהם. לא ברית מילה.

מה שעזר לי לגבש סופית את ההתנגדות המוחלטת שלי לברית מילה הייתה פסקה שכתב מישהו באחד מדיוני הפייסבוק על הנושא, בה כתב "למה רק לבנים מגיע? אז החלטתי להזמין את כל החברים והמשפחה לטקס קצר, שבו אצרוב את בתי בת 8 ימים על הטוסיק בעזרת ברזל מלובן בצורת מגן דוד." התחלחלתי מהתמונה של הברבריות והאכזריות לאותה תינוקת מסכנה, ועדיין; כוויה על הישבן, אם מורחים עליה באופן קבוע משחה אנטיספטית כדי שלא תזדהם, הרבה פחות מסוכנת לבריאות התינוקת מאשר ברית מילה...

---

1 - אני מקבל את זה שחולשתו של הפוסט הזה היא שאין לי בנים; אני גם מקבל את האמירה שייתכן וכאשר יוולדו לי בנים, אני אחשוב או ארגיש אחרת. אפשרי. הנה זה קרה לד"ר רועי צזנה, וכשהוא מדבר על הקולות המאוכזבים ששמע, אני הייתי אחד מהם. [↪]
2 - בכל מקרה, גם אם מלים את הבן, חובה לעשות זאת בהליך כירורגי, ולאחר כמה חודשים, שבהם הערלה נפרדת מהפין והניתוח קל יותר ובטוח הרבה יותר. בגיל 8 ימים הערלה עדיין צמודה לפין מה שהופך את הניתוח לכואב יותר ומסוכן יותר; אין בישראל שום רגולציה על מוהלים, מה שמעלה את הסיכוי לסכנות בריאותיות ולתקלות במהלך הברית. אין שום עדויות לכך שבגיל 8 ימים יש עדיפות במערכת החיסונית, קרישת הדם, או היחס לכאב; זה הכול אגדות ובדותות שנועדו לגרום להורים להרגיש טוב יותר עם הכאב העז שהם גורמים לבן שלהם. [↪]
3 - מכיוון שאין לי דרך לוודא שמדובר באדם אמיתי, אני מקבל את הביקורת שייתכן ומדובר בהמצאה. אישית, אני לא מאמין שמישהו היה משקר לגבי דבר כזה, ובכל מקרה, נראה שהרוב מאמין רק לסטטיסטיקות שתומכות בדעתו, אז זה כנראה לא משנה... [↪]
4 - על בסיס החוויה האישית שלי מהטירונות, המלתחות בקאנטרי-קלאב וטיולים שנתיים; אם הייתי נשאל מי מהאנשים שהיו במקלחות איתי נימול ומי ערל, לא הייתי יכול לענות כי ביליתי 0% מהזמן בלבדוק. אני מאמין שכמוני, כך גם כל האחרים שהיו שם. [↪]
5 - אני מקבל את ההגדרה של דוקינס, שאין "ילד יהודי" או "ילד קתולי" כי אין להם אוטונומיה לפתח אמונה דתית משל עצמם; אבל מנהגים דתיים יש, ואם אותם ילדים יגדלו בבית שבו המנהגים הדתיים היחידים הם יהודיים, ואין מנהגים דתיים אחרים, אז במובן הצר הזה, הם יהיו ילדים יהודיים. [↪]

נוהל חניבעל

כמה מילים על נוהל חניבעל, ועד כמה הוא נוכח בצבא.

הקדמה ראשונה: אני מדבר על השירות הצבאי שלי כי הוא מהותי לנושא הדיון, לא כי אני חושב שדיון צבאי הוא תנאי הכרחי להשתתפות בדיון על צה"ל, או כי הוא אינדיקציה לערכיות כלשהי אצל הדובר.

הקדמה שנייה: אני מדבר על השירות הצבאי שאני עברתי; אני לא אומר שכך זה בכל היחידות בצה"ל. אם אתה התגייסת לפני שנתיים ושמעת משהו אחר, זה לא הופך את הסיפור שלי לשקרי; הוא פשוט קרה עם מפקד אחר, לפני עשור וחצי.

---

התגייסתי באוגוסט, 1999, ונשלחתי לשרת בחטיבה 188, כחלק מחיל השיריון בצה"ל. עברתי טירונות ומקצועות בבסיס קלמן-מגן הידוע גם כביסל"ש, בסיס כל כך שכוח אל ועוין שחיילים נדרשו לשמור בו בזוגות, לא בגלל סכנה כלשהי (מול משטחי הטנקים, למשל, אין גדר) אלא בגלל שכאשר חיילים התבקשו לצעוד לבדם במשך שעות ארוכות מסביב לבסיס, הם נטו לירות בעצמם.

אחרי 4 חודשים עברנו לרמת הגולן כדי להשלים את המסלול, ואחרי השלמת המסלול, צורפתי לפלוגה ו' של גדוד 74 בתור נהג טנק. בתחילת השירות "הקרבי" שלי, אהוד ברק הוציא אותנו מרצועת הבטחון בלבנון, אז ביליתי כמה שעות בנקודה הכי דרום מערבית של לבנון, כמה מאות מטרים מהגבול, מה שדי שעשע אותי. שמעתי ברדיו בחדשות מדווחים שהטנק האחרון עזב את לבנון, בעודי יושב על טנק עדיין בתוך לבנון (אבל אולי זה לא נחשב לבנון-לבנון; לא יודע).

אחרי היציאה מלבנון, קו כחול וקו אדום התמזגו לקו סגול, והגדוד שלנו תפס עמדות לאורך הגבול. הטנקים היו פזורים במוצבים שהחזיקו אותן פלוגות של חיילי חי"ר; באותו זמן זה היה פלוגות של חטיבת הצנחנים. אני לא זוכר את מספר הגדוד, רק את הסמל שלו, כד קטן שחלק מחיילי הגדוד היו שמים על שרוך שקשרו מסביב לצווארם. הסיפור הפלוגתי היה שהכדים הקטנים הכילו את מיצי התאווה של חברותיהם של אותם חיילים. אז זה נראה לי הגיוני.

היינו טנק בודד באחד המוצבים, מנותקים מהחי"ר, עם משימות משל עצמנו. אבל, היינו עדיין מחוברים לפלוגה, ולחטיבה שלנו; בעצם היינו מחוברים לכמה יחידות כי גם להיררכית הפיקוד של הצנחנים היה מה להגיד עלינו וגם להיררכית הפיקוד של המוצבים עצמם, אז אני לא זוכר מי היה המפקד, מה הייתה דרגתו, כאשר עברנו את התדרוך הזה. אבל היינו לפחות 20 איש בתדרוך, חי"רניקים ושיריונרים. זה היה לפני החטיפה של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד^[1]. הדאגה מחטיפה הייתה באוויר; המוצב היה קרוב לגבול, המשימות היו על הגבול או מעבר לו, ועל כן היינו רלוונטיים מאוד לדאגה הזו. הקצין המתדרך הצביע על דרך עפר שנכנסת עמוק יותר לתוך לבנון, הצביע על שער בגדר שהדרך מובילה אליו ואמר שאם תהיה חטיפה, שם היא תהיה^[2], ואז, יכניסו את החיילים למכונית, היא תמהר במעלה הדרך, ותעלם מעבר לגבעה, לתוך לבנון. הוא סיפר לנו על קצין מודיעין שנתפס על ידי חיזבאללה, ואיך צה"ל היה צריך לשנות את כל נהליו, את כל הצפנים שלו. הוא תיאר את הנזק שיגרם לצה"ל אם חייל חי יגיע לשבי האויב, ואמר, "אם המכונית הזו תעבור את הרכס, אנחנו לעולם לא נראה את החייל הזה יותר".

זה היה לפני החטיפות בלבנון, לפני גולדווסר, או גלעד שליט. הכרתי שני מקרי חטיפה בתרבות הפופולרית: רון ארד, ונחשון וקסמן. האחד השאיר את אשתו האומללה קורבן נצחי, והשני מת כאשר ניסו לחלץ אותו. נראה שהיה עדיף כבר למות. זה היה הרעיון של הקצין הזה; הוא אמר "אם נראה שאנחנו לא מצליחים לעצור את החטיפה, אם נראה שהמכונית הולכת להימלט, אז צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את המכונית" כאן הוא עבר להסתכל ישירות על צוות הטנק שיעשה את המעשה הזה, אם וכאשר הוא נדרש "צריך לפגוע במכונית ולהרוג את החייל."

חשוב לי להבהיר שזה לא היה תדריך סודי, או בקוד, או לא רשמי. זה היה תדריך מבצעי, על הסכנות בגזרה, ועל המטרות והמשימות של הכוחות שהיו בה. כולם היו צריכים לדעת מה כולם אמורים לעשות, כי כולנו היינו ביחד באותו המוצב. ההוראה הזו גם לא עוררה התנגדות, לא היה דיון. הקצין הבהיר מה צריך לעשות, שעדיף לנו, לכולנו, חייל מת על חייל חטוף, ואם נראה שאי אפשר לעצור את החטיפה, צריך להרוג אותו. זה לא נרמז. זה נאמר. זה גם קיבל שם. נוהל חניבעל.

אני לא יודע אם זה נוהל טוב, או נוהל רע. זה היה לפני 14 שנים, ואני בכנות לא זוכר אם זה היה אחד הגורמים שעיצבו את התודעה הפוליטית שלי, שהבהירו לי שלצה"ל לא באמת אכפת משלומי ורווחתי, לא כמו שהיינליין או בן-גודיון הבטיחו לי. אני יכול לומר שלא הייתי יורה לחייל אחר בגב כדי שלא יהפוך לשבוי חי. אני יכול לומר את זה, אבל אני לא יכול לדעת שזו האמת. אף פעם לא הייתי במצב שבו קיבלתי פקודה כזו, שבו נדרשתי לקבל החלטה כזו.

אני לא מציע עמדה לגבי ערכו של הנוהל; אבל אם אנחנו מנהלים דיון על קיומו של הנוהל, אז הוא קיים. בצורה ברורה ומפורשת, מול האנשים שנמצאים בסכנת חטיפה, והאנשים שיתבקשו להרוג אותם במידה והם נחטפים.

---

1 - הייתי צריך לבדוק בו'יקיפדיה כדי לדעת מה היו שמותיהם. [↪]
2 - ואכן, שם היא הייתה. [↪]

להתגלח במונדיאל

נראה שלאימא שלי יש דרך מוזרה לאהוד קבוצות כדורגל: אהדתה חמקמקה, תלוית הקשר, תלוית ביצועים על המגרש; למשל, היא תאהד את הקבוצה שנאבקת בקבוצה השנואה עליה ("פורטוגל! ברזיל!") או קבוצה שמשחקת יפה מאוד ("אתה רואה כמה יפה הם נאבקים על כל כדור?"), ובהיעדר כל מאפיין אחר, לפי כמה השחקנים נראים נחמד. או יפים. 

אנחנו לא בית שרואה כדורגל; אין "שירים ושערים" ואין דגלים על הקירות. אבל נדמה שהדחייה של כדורגל אצלנו בבית מגיעה יותר מהבוז שחשות נשות הבית^[1] לרמה של השחקן הישראלי הממוצע^[2] ולא מדחיית המשחק עצמו. כי בליגת האלופות, ובוודאי בזמן המונדיאל, הטלוויזיה פתוחה, אפילו בשעות הקטנות של הלילה; והיושבות מול המסך כבר יחליטו בינן ובין עצמן את מי לאהוד. 

כדורגל הוא הספורט הכי פופולרי בעולם, במרווח עצום, והוא ספורט באמת ובתמים גלובלי, המעניין כל אומה, כל עם, בכל פינה נידחת, כי כדורגל הוא משחק שבו "קבוצת גברים המייצגים אומה אחת, פולשים באופן טקסי לתוך שטחה של אומה אחרת". לכן אנחנו מדברים על "גרמניה" ואיך "גרמניה" ניצחה את "ברזיל הגדולה" אף שאין קשר^[3] בין השחקנים או המאמנים שנפגשו על המגרש באותו משחק היסטורי שבוע שעבר (8 ביולי) ובין הפעמים הקודמות שהנבחרות של האומות הללו נאבקו זו בזו. עבור אלו המרגישים זיקה לגרמניה או לברזיל, בין אם הם אזרחים מלידה או אזרחים מאמצים, קנצלרית או נשיא, הנבחרת עולה מעבר ל-11 שחקניה והופכת להיות תמצית אותה לאום, ותמצית הלאום הזו נאבקת בתמצית הלאום אחרת - או, לפעמים, נטחנת עד דוק^[4].

אז אם הן לא מרגישות קשר לאומי לאף אחת מהקבוצות, אם תמצית הלאום הזו חולפת דרכן בלי להשאיר עקבות, הן יכולות לאהוד את המשחק כמשחק, בלי רקע, בלי סנטימנטים; בלי דגלים או שנאה לזה או אהדה להוא. רק השחקנים, רק הכדור, רק המשחק. 

---

לפני יותר מחצי שנה התחלתי בפרויקט "זיפים", והיו לו תוצאות טובות, ואולי גם תוצאות לא טובות. בכל מקרה, אני שמח שעשיתי אותו. במקרה, או שלא במקרה, לקראת המונדיאל האנשים הטובים ב-Gillette רצו שאנסה בדיוק את אותו סכין גילוח, רק עם צבעים שונים על הידית. אני לא יודע למה הצבעים על הידית אמורים לשנות את חווית הגילוח; הם בהחלט לא שינו את חווית הגילוח שלי, שעליה כתבתי בהרחבה כבר אז. לרגל המצב, הרמתי עמוד חדש שמאגד את אותו פרויקט, ויהיה נחמד אם תבקרו בו. 

בנוסף, התבקשתי להעלות תמונה של "לפני" ו-"אחרי"; כפי שאפשר לראות, סכין הגילוח הזה עדיין חזק ואימתני ביותר אל מול זיפי שיער אדם; אין אף שערה, עבה ככל שתהיה, שיכולה לעמוד בפניו:

אני חושב שהאנשים הטובים ב-Gillette יכולים להיות גאים בעצמם. 

---

1 - כזה המצב; אצלנו בבית, הנשים (אימא ואחות) רואות כדורגל, הגברים רואים סדרות גרועות. [↪]

2 - זה לא קטע פרובינציאלי, או הדשא הירוק של השכן הרחוק. מספיק להביט בכמה משחקים כאן ושם, וכמו שאימא שלי אומרת, ברור שבליגות הטובות באירופה ודרום אמריקה "משחקים את כל ה-90 דקות"; אצלנו אחרי שעה הם מתחילים ללכת על המגרש בעייפות. [↪]
3 - כן, כן, אני יודע ש-Klose היה גם במשחק ההוא, ב-2002. יופי; גם אתם יודעים להשתמש ב-Wikipedia. [↪]
4 - ראיתם את המשחק הזה?! 4 גולים בשש דקות!! בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה; לא האמנתי שדבר כזה בכלל אפשרי ברמה הזו. [↪]

לפיד מתפלל שניתן לו שקט

בתפילה פרטית שפורסמה באופן פומבי, לכבוד חג המבקש מאיתנו לזכור את הניסים שכבר נעשו עבורנו, מבקש מרשראוצר יאיר לפיד, החילוני לכאורה, שאלוהי היהודים יבצע עבורנו שורה של ניסים ופלאות. מדוע על אלוהים לעשות זאת? משום שהעבודה לא הושלמה, החירות לא משהו; בפרפרזה על השיר שאומר שקיבלנו מעל ומעבר, אומר לפיד: לא קיבלנו מספיק.

אם היה אלוהים^[1], בטח היה צוחק מהאירוניה שבחג המקדיש שירים ודברי מאכל לציין כל אות וכל מופת, לפיד מתלונן שלא קיבל מספיק, ובכל זאת, בטח היה מעמיק בתפילה ומנסה להבין: מה בעצם לפיד מבקש?

השימוש הקלוקל בפרדוקסים של זנון משך הרבה תשומת לב והומור, וגם הבלוג נהנה מהנושא, אבל זה על פני השטח. יש בעיות חמורות בתפילה של לפיד גם כאשר מעמיקים בה. לאורכה, זו תפילה מאוד מבולבלת, ועולה ממנה פרופיל של אדם שמבין שסביבו יש הרבה בלגן, הרבה קושי, הרבה בעיות, אבל בכנות לא מצליח להבין מה גורם לדברים הללו ומתחנן בפני "אבינו שבשמיים", ז"א בפני דמות אב (נעדר, אולי?) כל יכולה ובעיקר חכמה ובעלת ניסיון הרבה יותר ממנו, לפתור את הבעיות.

כפי שלפיד לא מבין את הגורמים לבעיות, לקשיים ולסבל סביבו, כך הוא לא מבין היטב מה יפתור אותם. יהודים רוצחים יהודים, האם תוכל, אלוהים, לחוקק איזה חוק נגד זה^[2]? המו"מ עם הפלשתינים נכשל, ולפיד לא מצליח להבין למה, האם תוכל, אלוהים, לגלגל אותם מאיתנו^[3]? אין לנו אהבה זה לזה, אז אולי נפט, אולי איזו המצאת הייטק, יפתרו את זה, כי הרי שום דבר לא מלכד אותנו כעם כמו כסף. אין לנו שמחה במדינה הזו, ולכן מה שאנחנו צריכים יותר מכל דבר, זה שקט. "העולם יצא מדעתו", הוא כותב, ומול עולם שיצא מדעתו, לפיד מתחנן ל"רגע אחד, שבו איש לא יאמר דבר. רגע של תום וטוהר, ללא חדשות, ללא שינויים, ללא מחשבה... רגע אחד של שלווה מוחלטת, בתוך עולם מטורף." 

המילה הזו, התפילה לשקט היא שטלטלה אותי יותר מכל. לו הייתי מנסח תפילה לאלוהים, כנראה שהייתי מבקש צדק; שלום; שגשוג; רווחה. שקט לא הייתי מבקש. השקט של לפיד לא מכיל אף אחד מאלו; זהו שקט אטום, שבו אף אחד לא מדבר, שבו לא שומעים חדשות, שבו לא חושבים. רגע של שלווה בתוך עולם מטורף, שלווה המושגת מכך שאוטמים עצמנו מהעולם הזה שיצא מדעתו.

מדוע מרגיש לפיד שיצא העולם מדעתו? "ככל שעוברים הימים, ומתרבות הדקירות, וההפגנות, והנקמות והשנאות..." [הדגשה שלי] עבור לפיד, יהודי שדוקר תינוקת בגולגולת, פוליטיקאי שמפרסם דברי שנאה ללא-יהודים, ומאות אנשים שמפגינים בעד צדק או חופש או רווחה, זה אותו הדבר. העולם יוצא מדעתו כי אנשים דוקרים, אנשים שונאים, ואנשים מפגינים. 

לפיד לא באמת רואה בעיות בדברים שמפגינים עליהם. לפיד לא רואה בעיה ביוקר המחייה, הוא לא רואה בעיה במחירי הנדל"ן, בשחיקת השירות הציבורי. הוא לא רואה בעיה בכך שהציבור יממן במיסיו גם את הסבסוד לחברות ההייטק וגם את השמירה על אסדות הגז וגם לא נגבה מיסי חברות וגם לא נקבל אף חלק במכירת הגז. הוא לא רואה בעיה באחזקת השטחים, בגזילת הקרקעות, בטרור היהודי, בסבל היומיומי שהוא חיי הפלשתינים בעיו"ש; לפיד הוא אלוף הסטטוס-קוו, אלוף ה"תעזבו אותי באימש'כם". מה שלפיד רוצה יותר מכל, זה שקט. שקט מהשנאוצרים בגשם, שקט מהמגאפונים שמעבר לקיר. שקט מהציבור; שקט מהעם; הוא רוצה להמשיך להעשיר את חבריו שמימנו לו את הקמפיין והמפלגה, להמשיך לעצום עיניים כאשר הבית היהודי מנשל את הפלשתינים, כאשר פירון מייהד את מערכת החינוך, כאשר הוא מטמטם את מצביעיו, את המערכת הפוליטית, והופך את האישי לחזות הכול. 

לפיד נבחר לכנסת, קיבל 19 מנדטים בצורה שלא האמנתי שאפשרית^[4], על בסיס זה שהוא יודע למכור שאכפת לו, שהוא רוצה לעזור, שיש לו פתרונות, ושרק צריך לתת לו זמן והזדמנות. את ההזדמנות הוא קיבל, וכולנו רואים בצורה שאי אפשר להכחיש שלא אכפת לו, שהוא לא באמת רוצה לעזור. הוא מדבר על מו"מ מדיני אבל מחזק את ההתנחלויות ואת הבית היהודי, שנאבקת במו"מ בכל כוחה (ומנצחת). הוא מדבר על תרבות חילונית ונישואים אזרחיים אבל מחזק את הרבנות ואת השליטה השנואה שלה בתחומי החיים שלנו, נותן לשר חינוך אורתודוכסי להפיץ את משנתו בקרב ילדי מערכת החינוך. הוא מדבר על ערכים ליברלים אבל מקדם את הגזענות. הוא מדבר על שיוויון בנטל אבל מעביר חוק גיוס שלא יגייס אף חרדי ולא מקדם שיוויון. הוא מדבר על מצב כלכלי טוב יותר, על הקלה במיסים, אבל בינתיים, משרד האוצר מבטל הטבות, מבטל הקלות, והוא מעביר עוד ועוד מיליארדים למשרד הבטחון, וזה כמובן, על חשבוננו; על חשבון מערכת הבריאות, על חשבון מערכת החינוך, על חשבון מערכת הרווחה.

מה שקורה לא מפריע ללפיד; לפיד מיליונר, וחבריו מיליונרים גם. הוא לא צריך סבסוד לגנים והמע"מ לא מעניין אותו. מה שמפריע ללפיד, זה הרעש. ההפגנות. הכתבות בעיתון. ב-2011, למשך כמה חודשים קצרים, הייתה חברה אזרחית מעורבת בישראל. היו לתקופה הזו כמה השלכות מרחיקות לכת וחשובות^[5], ואחת מהן היא להזכיר שאפשר. מזה מפחד לפיד. אין לו שום יכולת לעמוד מול הציבור, ועדיין להמשיך למכור את הלוקשים שלו. כל הסיפור של לפיד הוא שהוא הוא המיינסטרים; הוא "הישראלי". אם מאה או מאתיים אלף ישראלים יוצאים לכיכר ודורשים נסיגה מהשטחים, דורשים גיוס לכולם, דורשים ירידה ביוקר המחייה, לפיד לא יכול להגיד להם לא.

זה נראה כאילו לפיד מבקש עבורנו, הוא מדבר ב"אנחנו" הרבה, אבל צריך לגרד את פני השטח ולראות על מה התפילה הזו באמת: זו לא תחינה לאלוהים, זו תחינה אלינו. שרק ניתן לו רגע שקט. שרק נפסיק להתלונן, שלא נעיז לצאת מהבית ולהפגין. כפי שהשמיים יתעלמו מהתפילה הזו, כך מוטל גם עלינו להתעלם ממנה; להמשיך לעשות רעש, ומעל הכול, לחזור להפגין.

---

1 - אני חושב שקל לראות שאלוהים המתערב בנעשה בעולם, המקשיב לתפילות, המבצע ניסים עבור אנשים ספציפיים או עבור עמים - אינו קיים. ייתכן שאפשר למצוא מובן מסוים של המילה "אלוהים" שאת חוסר קיומו אי אפשר להוכיח, או מובן מסוים של המילה "אלוהים" שאת קיומו קל להניח (למשל, "אלוהים הוא אהבה"; ובכן, אני מרגיש אהבה - אז אלוהים קיים!) אבל אם אנחנו מתייחסים לאלוהים המתואר במקרא, ובפרט בהגדת פסח - אז לא, הוא לא קיים. [↪]

2 - אתם בטח חושבים לעצמכם, יש כבר חוק נגד זה, לא? יש גם דברה נגד זה. [↪]

3 - הוא נשאל בתגובות אם הוא בעד טרנספר; אני מניח שהוא גם לא בעד רצח-עם, אבל אם הוא לא בעד זה ולא בעד זה, לא ברור לי למה הוא מתפלל; אם לא מעבירים אותם למקום אחר ולא הורגים אותם, איך הם יעלמו? [↪]

4 - והוכיח שכאשר הבלוג אמר שלפיד ישיג "רק" כמה עשרות אלפי קולות, הבלוג טעה, וכנראה שעוד יטעה. [↪]

5 - למשל העבודה המאורגנת בישראל לא ידעה ימים יפים מאלו. מכאן: "בשנים האחרונות החלה התעוררות של עובדים רבים בישראל אשר מאסו בהעסקה הפוגענית, בניצול ובפערי השכר הענקיים בינם לבין הבעלים וההנהלה. עובדים רבים במשק הבינו כי הדרך היחידה לדאוג לזכויות שלהם ולרווחתם היא להתאגד.
להלן רשימה חלקית ומקוצרת של קבוצות עובדים שהתאגדו בשנים האחרונות: ועדי מאבטחים באזור רחובות וירושלים, ועד עיתונאי הארץ, קופי טו גו, קופי בין, הדיילים בישראייר, עובדים פלסטינים במפעל הישראלי אבן בר במישור אדומים, עובדי מפעלי ויטה, כימאגיס, ההתארגנות-מחדש בחיפה כימיקלים דרום, גננות חרדיות ברשת הגנים של “אגודת ישראל”, עובדי חברת ECI, עובדי עמותות חינוך ורווחה, עובדי סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה, עובדי סינמטק ירושלים, עובדי רשת כללית רפואה משלימה, עובדי מוזיאון גן המדע במכון ויצמן, מטפלות משפחתוני התמ”ת ועוד." [↪]

כך בעטו הבריטים את רעיון הגבריות אל מחוץ למסך הקטן, פוסט אורח

(פוסט אורח מאת נועה דרור)

פעם בכמה זמן מבליחה איזו יצירה שהופכת דברים על פיהם ומאלצת אותך לכייל את הפרספקטיבה על יצירות אחרות מהז'אנר – לפי סטנדרטים חדשים. "חוג בלצ'לי" (The Bletchley Circle) עושה את זה לפמיניזם בטלוויזיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה בלצ'לי פארק מרכז פיצוח קודים באנגליה. מיטב המוחות הבריטיים עקבו אחרי תנועת הצבא הגרמני באמצעות יירוט הודעות מוצפנות, פיצוח קודים וזיהוי דפוסים. קצת במפתיע, רוב הפיענוח נעשה על ידי נשים. או שאולי זה לא עד כדי כך מפתיע – בלית גברים, תפקידי עורף רבים אויישו על ידי נשים. וכמו אחרי המלחמה הגדולה, כשהגברים חזרו הביתה, הנשים הללו, שהיו כה חיוניות למאמץ המלחמתי – נאלצו לחזור למושב הנוסע.

ואמנם, הסדרה מתחילה בכך ש-4 מפענחות מבריקות, "נערות בלצ'לי" לשעבר, משרכות את רגליהן בחיי שיממון ובינוניות, בלונדון המשתקמת של שנות ה-50. סדרת רציחות לא מפוענחות תופסת את אוזנה של סוזן (רעייה ואם בפרברים) והיא משכנעת את מילי (סינגלית ומלצרית), ג'ין (ספרנית) ולוסי (רעייה לבעל מכה) שהמשטרה פספסה דפוס חשוב של התנהלות הרוצח ברשת הרכבות שסביב לונדון. ארבע הנשים מפעילות את המוחות שלהן ואת השיטות שלמדו בבלצ'לי כדי לזהות עוד ועוד דפוסים שיובילו אותן אל הרוצח.

המדהים ב-"חוג בלצ'לי" הוא שגיבורי הסדרה האמיתיים הם המוחות של ארבע הנשים. כלומר, הסדרה כולה עוסקת בחשיבה והפיענוח של התעלומות והפשעים. ומה שמאפשר לחוויה המזוקקת הזו, של צפייה בנשים חושבות, מפעילות תושייה, חשיבה עצמאית וכלים לוגיים ואנליטיים – היא העובדה שדמויות הנשים בסדרה אינן בנויות ביחס לדמויות של גברים. ובכך גם גדולתה.

באפי, המפצחת, קינג, אוליביה פופ, זינה, חאליסי, מרפי בראון – דמויות הנשים הכי חזקות וכוחניות בטלוויזיה בנויות כולן ביחס לדמויות של גברים ולמושג גבריות כלשהו. הן חזקות למרות/בגלל/על אף/הודות ל- גברים שבסביבתן וברקע. זה תקף אף בסדרות שעוברות בהצלחה את מבחן בקדל: ההשפעה הגברית תמיד ברקע. ה-"ביחס ל-" הוא גם ביחס לאיזה רעיון של גבריות, אפילו שאינו נוכח על המסך או בשיחה – עליו צריך להתעלות ולעומתו צריך להוכיח שאת טובה באותה המידה, אם לא יותר (ורצוי לעשות זאת עם עקבים ואיפור ויושרה ללא רבב, שכן אם תחטאי בתחמנות, תקובעי ברובריקת המכשפה המניפולטיבית).

יוצרי "חוג בלצ'לי" הצליחו לעשות את הנסי והמופלא: הם הצליחו להוציא את הרעיון הגברי הזה מהתמונה. לגמרי. כמעט כל מה שהגיבורות עושות הוא ביחס לאי צדק, פשיעה ופאזלים שצריך לפתור. כאמור – 7 פרקים (אלה עונות בריטיות – 3 ו-4 פרקים בעונה) של לשבת ולצפות בנשים חושבות.

הכלים להוצאת הרעיון הגברי מהמשווה הם רבים ומעניינים, טובים יותר ופחות: שוב ושוב נתקלות הגיבורות בממסד גברי אטום – המשטרה, סקוטלנג יארד, הצבא הבריטי. המוסדות האלה מיוצגים על ידי גברים ובד"כ משיבים את פני הנשים ריקם, כשהן מנסות להאיר את הדפוסים הנעלמים מעין שגילו. הנפנוף חסר הסבלנות שהן סופגות ממיני קולונלים ואינספקטורים הוא כלי נראטיבי מעולה לכך שימשיכו בעבודת הפיענוח בעצמן, אבל יש לו תפקיד הרבה יותר חשוב: הנפנוף ממצב אותן לבד בזירה, אחרי שהמוסדות הכי אמינים וברי-משענת עבור אזרח הפנו להן עורף. זה מחייב עצמאות וחתרנות אולטימטיבית, כזו שנשים נוטות לזנוח בשלב מאוד מוקדם של החיברות, כי תמיד יש מי שיפתח את הסתימה, יחליף את הגלגל, יתקן את המחשב, יכלא את הרעים. אבל סוזן, מילי, ג'ין ולוסי נשארות בלי תמיכה של גבר כזה ומסתדרות מצויין.

רובד פמיניסטי נוסף הוא הפשעים שאיתן מתמודדות הנשים (ספויילר!): בעונה הראשונה, מדובר ברוצח סדרתי שרוצח נשים, כולל מעשי אלימות מינית, סטוקינג ושלל תענוגות מיזוגניים. בעונה השנייה מתמודד החוג עם טבעת של סחר בנשים שבראשה עומדת אישה. יש בזה משהו נפלא מבחינה סיפורית – האמירה שגם נשים מתנכלות לנשים ובזות להן לצד ההעמדה של אישה חזקה, מתוחכמת וכוחנית בעמדת הנמסיס של נשות החוג. היא שוות ערך להן ומאתגרת את יכולות הפיענוח והתושייה שלהן כמו כל ארכי-נבל נושא פאלוס.

אלמנט מענג נוסף ב"חוג בלצ'לי" הוא עבודת הפיענוח עצמה וזה קשור פחות לפמיניזם ויותר לטלוויזיה ואולי קצת לנוסטלגיה. תהליך הפיענוח מאוד נוכח בסדרה, כולל מעקב מדוקדק אחרי דפוסי תנועה של חשודים, דדוקציה ועבודה של ממש עם מכונת אניגמה. יש משהו כל-כך הרבה יותר מספק בגיבורות שבונות טבלאות ומוחקות בעיפרון שורות בלו"זים של רכבות – מאשר בשליפת המידע והצלבת הנתונים הבלתי נראית והבזקית של גאוני מחשבים בתפקיד האנליסט של סדרות מתח מודרניות באופיין.