יום חמישי, 7 באפריל 2011

השקרים שגדי טאוב מספר

ביום רביעי, גדי טאוב, אחד מתוקעי השופר של תנועת הימין המתחדשת "השמאל הלאומי" (ניתוח קוסמטי לקדימה?), כתב: "חוק ועדות הקבלה... הופך לאסורה את הפרקטיקה שהיתה נהוגה במקומות רבים. לא רק שאינו מתיר אפליה, הוא קובע במפורש כך: ”ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית.“ זה לא מבטיח כמובן שסעיפים אחרים בחוק לא ינוצלו לרעה, אבל האיסור המפורש על אפליה ייתן בידי בתי המשפט כלי מובהק נגד מצב כזה." טאוב מגיב לביקורות שהושמעו על החוק הזה, וחוקים אחרים, שהם מנציחים מצב של אפרטהייד במדינת ישראל. טאוב יודע שוועדות קבלה מונעות מערבים לעבור לגור ביישובים יהודיים; הוא יודע שיש הפרדה בין יישובים יהודיים ליישובים ללא-יהודיים, הבדל בקבלת תקציבים, באישור מתארי בנייה, בהגדרות כערים (מה שמקל על שליטה עצמית מצד הרשות המקומית). אם הוא יודע את זה, למה הוא משקר?

כשהייתי בחטיבה, הכיתה שלי יצאה לטיול, ובמסגרת הטיול עברנו בבית של בן-גוריון, שהפך למוזיאון לזכרו. אני לא זוכר את המוזיאון, אבל אני זוכר שיחה שהייתה לכיתה אח"כ עם המדריכה, שבמהלכה היא שאלה "מה זו ציונות?". הרמתי את היד ואמרתי "הרצון להקים בית לאומי לעם ישראל, ספציפית בארץ ישראל." 
החלק השני של המשפט הזה הוא מה שתמיד הבדיל, עבורי, בין הציונים לתנועות אחרות. באותה תקופה, התקופה שבה הידע האזרחי והפוליטי שלי הסתכם בסיסמאות ודברים שקלטתי מהמורים שלי ומספר אזרחות, הייתה התקופה שאמרתי משהו כמו "המתנחלים הם הציונים האמיתיים" - משפט שעד היום אימא שלי מצביעה עליו כסימן לליברליות של הבית האולטרא-שמאלני שלנו. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהקמת ישובים חדשים ויישוב הארץ על כל חלקיה, כולל רמת הגולן והנגב, הן חלק חשוב מהתנהלות חכמה של לאום בארצו. לקח שלמדתי היטב משנותיי במשחק Civilization - מי שלא הקים ערים חדשות כל הזמן, הפסיד במרוץ לקידמה, עוצמה צבאית, ועושר כלכלי. גם קברניטי המדינה מכירים את הלקח הזה: זה לא סתמי שמול 600 יישובים יהודיים חדשים, לא הקימו לערבים אף יישוב חדש.

טאוב מכיר את המציאות הזו, יודע שחוק ועדות הקבלה נועד לשמר אותה, ובכל זאת מעמיד פנים שהחוק כביכול שיוויוני, ואיכשהו יאפשר לערבים לעבור להתגורר ביישובים יהודיים - למה? בגלל ליברמן. נאום ליברמן באו"ם חשף אמת שהתנועה הימנית שטאוב מייצג מנסה לטשטש: שמדינת ישראל היא מדינה רב-לאומית., שחי בה לאום יהודי, היהושראלים, וחיים בה עוד לאומים: בעיקר, ערבים-ישראלים. טאוב מדבר מאותו מיתוס שואה שנייה[1] כמו ישראל ביתנו או אם תרצו - החשש שלו שהמשך הכיבוש יחייב את מדינת ישראל לספח את השטחים ולתת לפלשתינים אזרחות ישראלית - מה שיקדם את היום שבו ייבחר ראש ממשלה ערבי-ישראלי. נאום ליברמן חשף את הצביעות מאחורי הביטוי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי": "יש שני לאומים, שניהם חיים על אותה אדמה, ושניהם מרגישים קשר לאותה אדמה" - הדרך היחידה, לפי ליברמן, להפסיק את הסכסוך ביניהם היא לתת לכל לאום בית לאומי משלו, בארץ ישראל. חלוקה מחדש של הגבולות, החלפת אדמות, והקמה מחדש של מדינת ישראל ומדינת פלשתין: זו ללאום היהושראלי, זו ללאום הערבי-ישראלי-פלשתיני.

הכרה במציאות שליברמן משרטט, שיש מתח בלתי אפשרי בין הניסיון להימנע מאישומים באפלייה ואפרטהייד, ובו בעת לעצב את ישראל כמדינת לאום אחד אף כי חיים בה שני לאומים, מחייבת את האדם הכן לקבל אחת משתי חלופות: או להכיר בישראל כמדינה רב-לאומית, ולפעול לעצב מחדש את דמותה כדי שתוכל להכיל לאומים נוספים בתוך הזהות הלאומית שלה (כפי שנעשה, ברמות שונות של הצלחה, בבלגיה, קנדה, שוויץ, קפריסין, וכו'), או להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, וכפועל יוצא, לקבל את האפלייה בין בעלי הבית ובין הדיירים שלהם. המחזיק במיתוס השואה השנייה לא יכול לקבל את האפשרות הראשונה, ומי שמנסה להציג עצמו כשמאל ולהתנגד למושג "אפרטהייד"[2] לא יכול לקבל את האפשרות השנייה. מה נשאר לעשות? לשקר. שזה מה שטאוב עושה.

התשובה שלי לשאלה של המורה "מהי ציונות?" הייתה פגומה כי היא נבעה מהבורות שלי לגבי המציאות לפני 1948 - המיתוס שלפיו ארץ ישראל הייתה ריקה, והציונים פשוט באו ויישבו אותה. ידעתי שיש ערבים בישראל, אבל מכיוון שגרתי בישוב יהודי, הלכתי לבית-ספר יהודי, ולא למדתי ערבית, ידעתי שיש ערבים בישראל באותה מידה שידעתי שיש טוטסי באפריקה או אינוייט בקנדה: כי הטלוויזיה אמרה לי שהם קיימים. אם היום שואלים אותי מהי ציונות, לא קשה לי לענות; התשובה כבר נמצאת שם, רק צריך להוסיף לה מילה אחת:
"הרצון לשמר בית לאומי גם לעם ישראל, ספציפית בארץ ישראל."
זה לא קשה. פשוט צריך להפסיק לשקר לגבי זה.


1 - אני מקשר לעצמי; נורא, אני יודע, אבל אחת השאיפות שלי כאן היא להתחיל לייצר מונחים שאני חושב בהם, ולא אצטרך להסביר יותר.

2 - טאוב השווה בין האשמת ישראל באפרטהייד ובין בגידה במדינה בעזרת אותו היגיון כמו "אם תרצו": האשמת ישראל בהיותה אפרטהייד מחליש את מעמדה בעולם, החלשת מעמדה בעולם מחליש את עמידתה של ישראל מול אויביה, ואלו יקומו עליה וישמידו אותה; מכאן שביקורת על ישראל היא סיוע לאיוב בזמן מלחמה, או, בגידה.