יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

עוגייה פמיניסטית

זהו הפוסט הראשון בפרויקט "עוגייה פמיניסטית"; זהו פרויקט פתוח, בלי תאריך גג כרגע, שישמח לתורמים נוספים! יש לך רעיון לעוגייה פמיניסטית? השאירו הודעה בתגובות, או בדף הבלוג בפייסבוק.

אז מצאתי את עצמי בשיחה על פמיניזם עם ידיד הבלוג ישי מרזל ואנשים נוספים, ובנקודה מסוימת אחת המשתתפות בשיחה אמרה משהו כמו "ואז יש כל מיני גברים שמגיעים לפורומים פמיניסטיים כי הם רוצים עוגייה פמיניסטית."

עוגייה פמיניסטית? יש כאלו?! אני פמיניסט; גם אני רוצה עוגייה פמיניסטית!

מיד הסתבר שזה לא מה שחשבתי; עוגייה פמיניסטית היא ביטוי סרקסטי; אין באמת עוגייה בסוף[1]. הכוונה כאן היא להעברת ביקורת על גברים שמאמצים מנהג פמיניסטי מסוים, או לפחות מכריזים שהם אימצו אותו, אבל נראה שהם עושים זאת כדי לקבל שבחים מהקהילה הפמיניסטית באופן כללי, ולא כדי לגרום לשינוי חיובי בעולם, וגם, מגזימים בהשפעה של מעשיהם ובעלות שלה. בקיצור, נתנו לאישה מעט כבוד ומצפים שמישהי תתן להם עוגייה על זה.

בהמשך השיחה מרזל דיבר על אקטיביזם סביבתי, וכיצד לארגונים סביבתיים יש אינטרס לשכנע אנשים לעשות אפילו דברים קטנים למען הסביבה; למשל, להפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר. עשינו אנלוגיה בין הגברים שמחפשים עוגיות פמיניסטיות ובין מישהו שהיה מספר בפורום סביבתי שהוא הפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר, ומרזל טען שאף אחד בפורום לא היה לועג לאותו מישהו, אלא להיפך; היו מעודדים אותו על הצעד שלו, מעודדים אותו לגרום גם לחברים שלו להפסיק להשתמש בכוסות קלקר, מעודדים אותו לעשות צעדים נוספים באותו הכיוון, ובינתיים, נותנים לו עוגייה סביבתית[2]

לכן, החלטתי לחלק עוגיות פמיניסטיות. לא במובן המקורי, הסרקסטי, אלא במובן אחר. אני תובע בחזרה את הביטוי, אם תרצו. כל פוסט בפרויקט יהווה עוגייה פמיניסטית אחרת: צעד ברור ופשוט שאני מעודד גברים לעשות כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי. אם עשית את הצעד הפשוט והברור הזה - מצוין! כתוב בתגובות, מגיעה לך עוגייה. ספרו לחברכם, כך שיקבלו עוגיות גם הם. המציאו עוגיות פמיניסטיות משלכם, ושתפו אותן איתי; אני אשמח לכתוב עליהן כאן ובכל מקום אחר. 

ביחד, עוגייה אחרי עוגייה, נבנה עולם טוב יותר, ומתוק יותר.


1 - The cookie is a LIE []
2 - יש פגמים באנלוגיה, והמאבק הסביבתי ומאבקים פוליטיים אחרים לא מקבילים למאבק הפמיניסטי. למשל, הרבה מרחבים פוליטיים פמיניסטיים משמשים גם כמרחב בטוח לאוורר חוויות ותחושות, שקשה או אפילו בלתי אפשרי לדבר עליהם במרחבים אחרים. []

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

איך השמאל מאמץ את סיפוח השטחים

עיתונאי בולט ורעשן בשמאל קורא להפסיק להיאבק למען "תהליך השלום" ובמקום זאת להיאבק למען "זכויות אזרח" לפלשתינים בעיו"ש. אם הקריאה שלו תצליח זו תהיה התחלה של זרם פוליטי חדש: השמאל ההתיישבותי, שדה-פקטו מאמץ את ההתנחלויות ומכיר בסיפוח השטחים לישראל. 

לפני כמה שנים הלכתי במצעד הגאווה בירושלים עם חבר וסיפרתי לו על פוסט שקראתי, שמבקר שמרנים שמחוקקים נגד נישואים חד-מיניים כאשר "ברור להם שהחוקים הללו יחזיקו מעמד עשר, עשרים שנה מקסימום", וכיצד חוקים כאלו הם אקט עוין ומרושע. הכיוון ברור, אמרתי, וזה מובן מאליו שהולכים להיות נישואים חד מיניים חוקיים; אז למה הם סתם נאבקים בזה? הוא הסתכל עליי ואמר "אתה יודע, אני בטוח שלפני 15 שנה זה מה שחשבו על הסכם שלום ופינוי השטחים."

נאלמתי דום, משום שרבע שעה קודם דיברתי בייאוש על מותו של תהליך השלום וכיצד אין סיכוי שאי פעם נפנה את השטחים. עצרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה בדרך? איך הגעתי מתחושה שחייבים לפנות התנחלויות לאמירה שצריך לקבל אותן כעובדה מוגמרת? בימי רבין ואחריו "השלום" היה על שפתי כולם, אפילו ביבי ניהל מו"מ עם הפלשתינים ונתן להם את חברון; משם הגענו למצב שבו לבני מנהלת מו"מ לשם עצמו, בלי מנדט או מטרה, ואחר כך אנחנו מפציצים את עזה במשך חודש רק כדי לקבל "שקט", שזה כידוע לא אומר כלום ותלוי אך ורק בהאם Ynet מדווח על נפילות או לא. אף אחד לא מתכוון לחזור למו"מ ואף אחד לא מדבר על שלום. הנה; אפילו נועם שיזף כבר ויתר עליו. 

השינוי הזה לא קרה מעצמו, ולא בוואקום; הוא התרחש בגלל שהמתנחלים נאבקו מאבק עקבי ועיקש, ולעתים נדמה שהם היו היחידים במערכה. בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, הם הקימו עוד ועוד התנחלויות (ועידן לנדו מזכיר לנו שהעבודה תמיד הייתה תומכת גאה במפעל ההתנחלויות), הגדילו את היישובים הקיימים, והצליחו להביא להכרה ביישובים מעבר לקו הירוק כ"חלק מישראל" על-ידי המצאת מונחים כמו "התנחלויות מבודדות" כדי לתאר התנחלויות שהן... ובכן, לא חוקיות ומשוקצות בדיוק כמו אריאל, או על ידי הטיעון המרתיח "בכל מקרה בכל הסכם עתידי זה יישאר שלנו" (אלא שלעולם לא יהיה הסכם עתידי, וזה לא מצדיק את השוד, הגזל והמרמה שאתם מבצעים כרגע). 

המתנחלים פעלו להרחיב, להעמיק ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון, כי כך הם הצליחו לתעתע בציבור ולשכנע אותו שבעצם זה שלנו, בעצם זה מגיע לנו, ובעצם לעולם לא נתפנה משם. צריכים להיות ברורים במיוחד בהקשר הזה: קיומן של ההתנחלויות מונע התקדמות במו"מ; כל מו"מ שנעשה תוך כדי הרחבת ההתנחלויות (כמו המו"מ האחרון) נעשה בחוסר יושר ואין לו מטרה; וההתנחלויות פוגעות בצורה ישירה בבטחון שלנו ובבטחון של מי שגר שם. הן מחייבות את הצבא לעסוק באבטחה של יישובים בודדים, הן מבזבזות מיליארדים על כבישים עוקפים ותשתיות מיותרות, וכל התנחלות כזו מובילה לעוד מוקד חיכוך, עוד מקום שבו יהודים יכולים לתקוף פלשתינים, לעקור עצים, לשרוף בניינים ומכוניות, ולקבל הגנה והשתתפות של חיילי צה"ל במעשי הטרור שלהם. 

נועם שיזף, באופן ברור ומכוון, משתמש בביטוי "זכויות אזרח" כדי לתאר את מטרת המאבק שלו. בעוד שזכויות אדם הן פנימיות ומגיעות מתוקף היותי אדם, ועל המדינה לכבד אותן ולהיות אחראית למימושן, זכויות אזרח הן חיצוניות ומגיעות לי מתוקף היותי אזרח של המדינה שמעניקה אותן. שיזף מציע שזרם פוליטי בשמאל יאמץ את הפלשתינים כאזרחים. הוא מציע לתת להם זכות הצבעה, להישפט לפי החוק הישראלי בבית המשפט הישראלי, ליהנות מחופש תנועה ועיסוק. במילים אחרות, הוא מציע להסכים בפה מלא לסיפוח הזוחל של המתנחלים ולהפוך אותו לאג'נדה הפוליטית של מפלגות מרצ והעבודה.

זה לא המאבק שלנו. המאבק שלנו צריך להיות לפנות את ההתנחלויות. המאבק שלנו צריך להיות לסגור את המפעל, להפסיק את הגזל, להפסיק את הטרור היהודי, להפסיק לזרוק מיליארדים של שקלים ולשפוך דם לשווא (כן, גם של המתנחלים, שמתים על מזבח התיישבויות שלהם). אין שום הצדקה להתנחלויות, ואין שום עמדה פוליטית ישרה שתומכת בהם. 

זהו אינו מאבק חסר סיכוי. אם כבר, עלינו ללמוד מהצד השני; בנקודה שבה כל המדינה שרה "שיר לשלום" הם המשיכו להשיג תקציבים ולבנות בניינים. הם הפכו את ה-common sense לצד שלהם. הם גרמו לעיתונאים משמאל למשוך בכתפיהם ולהגיד "הפסדנו". עלינו להתחיל במאבק עקבי ועיקש לכיוון השני, עד שנצליח לחזור למקום שבו פתרון שתי מדינות לשני עמים נראה לעין, ובר השגה.


יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

מי בכלל שואל אותך

אם נסתובב בפסטיבל אוטופיה הקרוב ונשאל גיקים "מה הסרט הכי רומנטי אי פעם?" סביר להניח שהתשובה לא תהיה "חלף עם הרוח" או "רומן בלתי נשכח" אלא "הנסיכה הקסומה".

הסרט עושה לנו מה שהסבא השובב עושה לנכד העקשן שלו: הוא מוכר לנו סרט רומנטי קלאסי על נער צעיר שמאבד את אהובתו וזוכה בה בחזרה בכך שעוטף אותו בצלופחים ענקיים, דו-קרב חרבות, נקמה, ופיראט נוראי שעולה באש. זה הסרט הגיקי האולטימטיבי שממנו לומדים על אהבה: הוא מלמד אותנו איך להגיד "אני אוהב אותך!", מראה לנו את הנשיקה "הכי טהורה ומלאת תשוקה מאז שהתחילו להתנשק", ומחתן את הנסיכה עם הנסיך[1].

בעצם... הוא לא מחתן את הנסיכה עם הנסיך. סצינת החתונה עצמה מבדרת כל כך ומצוטטת שוב ושוב כמו בערך כל שאר הסרט בגלל הבישוף שלא מבטא Rים והנסיך המפרדינק שמתרתח "Man and Wife! Say: Man and Wife!" ואחריה יש את סצינת To the pain! הבלתי נשכחת, אבל ביניהן חבוי הדיאלוג הבא: אחרי שנורית אומרת לו'סלי שהיא מצטערת אבל היא כרגע נישאה לנסיך, הוא מחייך ואומר לה שהיא עדיין רווקה:

Buttercup: But it did. I was there. This old man said man and wife.
Westley: Did you say I do?
Buttercup: We sort of skipped that part.
Westley: Then you're not married.
כמה פשוט ומשכנע; הסכמת בכלל להתחתן? לא? אז את לא נשואה.

אני מניח שעד גיל ההתבגרות, אנחנו רואים יותר חתונות נוצריות אמריקאיות בטלוויזיה מאשר חתונות יהודיות במציאות, ובוודאי, שמים לב לטקס הרבה יותר. עומד שם איש הדת הנוצרי, לבוש בשחור, או בגלימות מפוארות, או משהו כזה, ופונה לחתן ושואל "האם אתה... משהו משהו... חולי ועוני... משהו משהו... עד המוות?" והחתן מהנהן בשמחה ואומר "I Do" ואז הוא פונה לכלה ושואל את אותו הדבר ויש רגע מותח, החתן מסתכל בה בעיניים נוצצות, היא מחייכת אליו באהבה, ועונה בקול רועד "I Do" ואז הוא מכריז עליהם בעל ואישה, כולם קמים על הרגליים ומתחילים להריע...

ככה חתונה נראית בראש; אולי זו דימוי כל כך חזק שהיא נראית ככה גם בראש של הקהל של חתונה בישראל: שגם החתן וגם הכלה מסכימים להתחתן; אבל זה ככה באמריקה, זה לא ככה בישראל. כאן, אף אחד לא שואל את הכלה שום דבר; למה מי היא בכלל?

לכאורה זה "היום של הכלה", והיא זו שמלבישים ומאפרים ומספרים בהמון, המון, המון כסף, והיא "מסמר הערב" וכו' וכו', אבל היא לא חותמת על הכתובה ובשום מקום, בין הקדמות הרב הנורא ארוכות והיין וההתרגשות וה"אם אשכחך" הוא מקדש אותה, אבל היא לא מקדשת אותו. היא לא עושה גם שום דבר אחר; היא לא מבטאת כלום[2].

חשוב להבין, שאנחנו לא מדברים על משהו שהוא מסורתי, אולי כמו הצורה שבה אנחנו חוגגים חגים או הצורה שבה כתוב סידור התפילה; אנחנו מדברים על חוק. אסור, לפי החוק, על הכלה לפתוח את הפה ולקדש את החתן שלה. אסור לה לתת לו טבעת. אם תעשה זאת, לפי ההלכה האורתודוכסית היא תבטל את מעשה הנישואים, וממילא אף רב אורתודוכסי לא יסכים לחתן אותה כך. 

חלקכם אולי התחתנתם בחו"ל, ולחברים שלכם אתם מספרים "אנחנו לא התחתנו ברבנות; אנחנו התחתנו במשרד הפנים" - אז זהו, שלא. מדינת ישראל אנוסה להכיר בנישואים שלכם, אבל אתם נשואים ברבנות. אין שום חתונה אזרחית בישראל, לא משנה כמה "משפחה חדשה" מנסים לדחוף את ההונאה הזו; אין גם מעמד אזרחי מקביל לזה[3]. אם תתגרשו, חס וחלילה, זה יהיה ברבנות. בין אם התחתנתם ב"צהר" או אצל רב מאוד ידידותי שפגשתם באיזיווד או פשוט חשקתם שיניים וגמרתם את זה מהר - אתם מצטרפים לסטטיסטיקה; אתם נשואים ברבנות. זה לא משנה אם זה קרה בחו"ל או בארץ, כמו שזה לא משנה לעניינו אם התחתנתם בקיץ או בסתיו, אם הגשתם דג או חזה עוף.

אתכן, את הנשים הצעירות שנוהגות ועובדות והן קול רם וחשוב בניהול הבית שלהן, החיים שלהן, הקריירה שלהן, הילדים שלהן, מערכות היחסים שלהן - אני לא מבין. אני לא מצליח לדמיין את עצמי בא בברית הנישואים בלי לבטא, בצורה הפשוטה ביותר, "אני רוצה בזה; אני עושה את זה; זו כוונתי, זו פעולתי". איך ארגיש שקידשתי את בת זוגתי, אם לא באמת ובתמים אקדש אותה? מדוע שלא ארצה, באמת ובתמים, שהיא תקדש אותי, שהרי בכוונתי לחיות מקודש לה?

מסיבה זו החלטנו להתחתן, אך לא ברבנות, בטקס יהודי אך לא אורתודוכסי, שבו בת זוגתי תקדש גם אותי. מרגע שקיבלנו את ההחלטה הזו, שמתי לב לשלוש תגובות די נרחבות בקרב מכרים ובני משפחה אורתודוכסיים:

  1. מה הבעיה שלכם עם הרבנות? זה סתם אנטי-דת
  2. איך זו חתונה בכלל? זה סתם "טקס"
  3. שנייה, אני צריך לברר עם הרב אם בכלל מותר לי לבוא
התגובה הראשונה בעיניי נובעת ממקרה די חמור של "עגלה מלאה, עגלה ריקה". התרבות היהודית שאיננה שומרת מצוות בישראל התרגלה לפנות מקום לתרבות היהודית השומרת מצוות, להעריץ את "ארון הספרים היהודי" ולהתעלם מן הספריות העמוסות בצד השני; לדבר על "מוסר הנביאים" או "הסוציאליזם של התנ"ך" ולהתעלם מדורות של פרוטסטנטיים נאורים שלעסו עבורנו את הנביאים והשופטים טוב-טוב והגישו אותם לנו דרך מערכת החינוך, החוק והמשפט; עד המשפט השנוא עליי "בוא תעשה שבת", שהרי כידוע חיי רוח והגות יש רק בצד אחד של הגדר. בצד שלנו? כולם אוכלים סמים ושותים סושי. 

התגובה השנייה היא פשוט גרסה של התגובה הראשונה (הנה תגובה שמשלבת את שתיהן ביחד!) אך אני נאלץ להסכים למרכיב אחד בתגובה הזו: לטקס יש כוח חזק ומשמעותי אם הוא העתק של טקסים קודמים. זו הסיבה העיקרית שהיה חשוב לי להתחתן דרך מרכז הויה. זו הסיבה שאנחנו מתחתנים בטקס הדומה מאוד לטקס האורתודוכסי. אם עוד זוגות שדוחים את שנאת-הנשים האורתודוכסית ועוד נשים שמרגישות שזה טריוויאלי שגם קולן צריך להישמע בחופה יאמצו את אותו נוסח טקס, הרי שתוך מספר שנים, לטקס הזה יהיה מקום ברור יותר בתרבות שלנו.

למרות זאת, התגובה השלישית היא זו המרגיזה אותי יותר מכל. כאשר שואלים רבנים אם ללכת לחתונה כזו, הם אומרים לא (תוך כמובן זלזול מתחייב, ע"ע "עגלה ריקה, עגלה מלאה). הם לא אומרים "לא" כי זה טקס טיפשי; הם אומרים "לא" כי זה טקס מאוד רציני וחשוב. חתונה בונה בית; מקימה משפחה; אחרי חתונה באים ילדים[4]. הם אומרים "לא" כי חתונה זה טקס משפחתי, שבטי, ציבורי, שהשתתפות פעילה של המשפחה והשבט והציבור היא חלק חשוב ממנו. הם יודעים שאם הם ימנעו מהיהודים שמקשיבים להם ללכת לטקס הזה, אז ייקשה עליו להתקבל בציבור. הם יודעים שאם הם יאפשרו ליהודים שמקשיבים להם ללכת לטקס הזה, אז הטקס הזה יקבל מקום וכבוד בתרבות היהודית-ישראלית שהוא שקול למקום שיש היום לטקס האורתודוכסי. 

הבחירה לקיים טקס חתונה אורתודוכסי היא מעליבה לנשים יהודיות באשר הן, והיא מעליבה אותי, ולא מתחשבת ברגשותיי; אבל, אני מקבל את זכותו של מישהו אחר להתייחס לאישה כקניין שאין לו דיבור[5]. עם זאת אני פועל כדי להפיץ רעיונות אחרים: שראוי שאישה תדבר, ותבטא הסכמה לנישואים שלה. אם אדם כלשהו בוחר שלא להגיע לטקס חתונה מסיבה זו, הרי שהוא נאבק בהפצה של הרעיונות הללו ומנסה להחליש אותם; ואם הוא בוחר להגיע לחתונה הזו, הרי שהוא בוחר לסייע להפצה של הרעיונות הללו ולחזק אותם.

העגלה שלי איננה ריקה, ולא תפנה את הדרך. בסופו של היום, זו רק שאלה לאיזו עגלה יהיו רתומים יותר סוסים, וזו העגלה שתמשיך קדימה, ותשאיר את השנייה תקועה בצד הדרך.


עדכון: זוגתי כתבה פוסט יותר מוצלח משלי על אותו הנושא; לכו תקראו אותו, שווה לכם.

1 - המהדרין יכולים לטעון שנורית איננה בעצם נסיכה, משום שלא התחתנה עם הנסיך; אבל, עובדה; היא נסיכה. זה מופיע בשם של הסרט. []
2 - בנקודה הזו, יכולות להיות נשים רבות שיכעסו מאוד שאני מחליט עבורן מה המעשים שלהן מבטאים או לא מבטאים; אולי עבורך, הקוראת את השורה הזו, לעמוד בשקט ולקבל טבעת על האצבע זה אקט חזק שמבטא הסכמה ופעולה, איכשהו. אני לא מבין איך, ואני לא חושב שהוא מבטא הסכמה או פעולה עבור מישהו אחר בקהל. אפילו תודה רבה את לא אומרת. אעז ואוסיף שאם היית איכשהו מנסה לבטא הסכמה או רחמנא ליצלן לפעול איכשהו, היו דואגים טוב טוב לגדר אותך לאחרי הטקס, כדי לא לטמא אותו בקולך. רק שתדעי. []
3 - ידועים בציבור הוא מעמד רק מול ביטוח לאומי; גם אם תהיו ידועים בציבור, אין לזה שום משמעות במס הכנסה, בבנק, בבית הספר או בבית החולים, או באלף מקומות אחרים שבהם הזכויות של זוגות נשואים הם אוטומטיות ומובנות מאליהן.[]
4 - Your mileage may vary. []
5 - אם כי אין לו זכות לפעול כלפיה ככזו או לחוקק חוקים שמתייחסים אליה ככה. זה כמו שזכותך להיות שוביניסט אבל לא זכותך לקדם רק גברים במקום העבודה. []