יום חמישי, 10 במאי 2012

ביקורת חפה מספוילרים על "הנוקמים" (בתלת ממד)


הערההביקורת כן כוללת התייחסות לחמשת הדקות הראשונות של הסרט; במידה ורוצים להגיע לסרט עם חוויה בתולית ככל האפשר, אפשר לקרוא רק את הביקורת במשפט אחד ולסגור את הביקורת.

סביר להניח שכל מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו, כך שאפשר לחסוך זמן ולסכם את הביקורת במשפט אחד: כל עוד הסרט מרצד לכם מול העיניים, אתם תהנו ממנו, ואפילו תצחקו בקול רם מפעם לפעם; אלא שברגע שתצאו מהסרט, לא יישאר איתכם ממנו דבר.

כאשר הסרט מתחיל, אנחנו פוגשים את הנבל שלו, והדמות היחידה בסרט שיוזמת מאורעות ולא רק מגיבה אליהם, לוקי מאסגארד, חצי-אל כמעט-בן-אלמוות, מגולם בצורה מהנה על-ידי שחקן בריטי בשם טום הידלסטון שלא הכרתי (כי לא ראיתי את הסרט הקודם), שמפציע בחיוך מטורף ומענג בכל פעם שהוא מצליח להכאיב למישהו.

ללוקי יש תוכנית: הוא רוצה לכבוש את העולם ולהיות מלך (אף אחד לא יודע למה), ויש גזע מטושטש של חייזרים (כנראה? הם נראו קצת כמו הכלאה לא גמורה בין סיילונים ולטאות שהשתלטו עליהם הבורג) שהולך לתקוף בשבילו את העולם אם הוא יביא להם קוביה כחולה קסומה בשם הטסרקט (שכנראה בסרט הקודם הסבירו מה הקטע שלה). זהו. זו העלילה. אחרי שחמשת הדקות הללו מסתיימות, אין לסרט עלילה יותר; מה שיש בו, זה הרבה מאוד אקשן מוצלח וכייפי.

אי אפשר להיכנס לכל הקטעים המרגיזים, המיושנים, והנדושים בסרט בלי לחטוא בספוילרים; להתעצבן מהם זו ההנאה העיקרית מכל סרט-קיץ-עתיר-תקציב-מבוסס-משהו-אחר, ואני לא רוצה לגזול את זה ממכם. עם זאת, יש דבר אחד שאפשר לומר, וזה שו'ידון שכח להכניס מטרה לתוך חגיגת-האקשן-ואפקטים-מיוחדים שלו. הגיבורים הולכים מכות (לרוב אחד עם השני, לפעמים גם עם הרעים), עפים מצד אחד של המסך לצד השני, ומתרסקים לתוך כמויות בלתי יאמנות של כלי רכב, כלי טייס (תמיד מקורקעים, אף פעם לא באוויר), ובניינים (תמיד מלאי אנשים, שאף אחד מהם לא נפגע) – אבל שום דבר לא קורה כתוצאה מזה. הגיבור לא מסתכן בהפסד ולא מרוויח מהניצחון, ובלי שיהיה אכפת לנו ממשהו שישתנה בעקבות הסצינה, אנחנו פשוט צופים בספורט; גברים[1] מתאמנים באגרוף מועשר ב-CGI .

מה שכן עניין אותי היה לנחש את סוג הסרט שו'ידון היה יכול לכתוב, אם היו מרשים לו לקחת רק שתיים או שלוש דמויות, במקום כל העשר[2]. כאשר מארק רופלו (שמבוים נפלא ומשחק נהדר) בתור דוקטור באנר פוגש את טוני סטארק של רוברט דאוני ג'וניור, אנחנו רואים מפגש פסגה של שני גאונים שמתנשאים כענקים בין גמדים אינטלקטואלים – תחשבו שרלוק של קאמברבאץ' פוגש את הולמס של יו לאורי – ומקבלים רמז לסוג הסכנות שגאונות כזו יכולה להביא לעולם כשאינה מוגבלת על-ידי תחושת אחריות או מחשבה רציונאלית. להבדיל, כאשר קפטן אמריקה של כריס אבנס (שעושה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא בליגה, וזה ניכר) פוגש את סטארק, אתה מקבל שני חזיונות רבי עוצמה של ארה"ב מתנגשים, הכבוד לצבא ולמסורת ארוכת השנים של מלחמה בעריצות מול החשדנות המובנית נגד הממסד וסודותיו; סטארק היה יכול ללמוד לעבוד בצוות ולכבד אחרים, וקפטן סטיב היה לומד על פקודות לא חוקיות בעליל באמריקה פוסט-9/11, אמריקה של עינויים ומעקב לא חוקי אחר אזרחיה – אבל אלו טיזרים לסרטים אחרים; הדמויות לא יוזמות ולא מתפתחות לכל אורך הסרט.

לכל דמות יש בדיוק סצינה אחת לבדה עם כל דמות אחרת, ו'ידון מדגים מה היה יכול לעשות בסדרת טלוויזיה עתירת-תקציב של שלושה פרקים בני שעה וחצי כל אחד (אהם, אהם), וממשיך הלאה. באופן אירוני, אחד השחקנים הגרועים בסרט הזה (כריס "יש לי הבעת פנים איפשהו מתחת לזקן ולכל השיער הזה" האמסוורת') אמור להיות הלב הפועם של העלילה – איכשהו, המזימה של לוקי אמורה להיות נקמה על מאורעות הסרט הקודם (שכאמור, לא ראיתי), אבל כל הסצינות שלו עם לוקי מרגישות מעושות, ואין לו דיאלוג עם אף אחד אחר; אולי גם ו'ידון לא ראה את הסרט הקודם ולא מבין על מה המהומה.

לבסוף, מילה על התלת-מימד. אין בסרט הזה תלת-מימד. אחרי כמה דקות שבהן התרגלתי למשקפיים הלא נוחים, שכחתי שאני רואה סרט בתלת-מימד. להקרין את הסרט הזה רק בתלת-מימד זו ציניות חמדנית, ואם היו סרטים שבהם הטכנולוגיה הוסיפה להנאה, כאן היא מתחבאת כדי לא להפריע. זה טוב, כי היא לא מפריעה לאקשן. זה רע, כי זה אומר שכולכם הולכים להוציא כסף ולהצדיק את הציניות החמדנית הזו.

סופה של הביקורת הוא כמו תחילתה: מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו בכל מקרה. מי שלא יודע מי הם "הנוקמים," יבוא כדי לראות שעתיים מהנות של אקשן נקי מסיבוכים. בישיבה מול הסרט, עם קולה ופופקורן, אתם תהנו. אבל ביציאה יהיה ברור, אם מי מהדמויות מעניינת אתכם, או אם העלילה ביקום המתמשך שחברת הקומיקס מארוול מייצרת בהוליווד מעניינת אתכם, תצטרכו לחכות לת'ור 2, איש הברזל 3, והרפתקאות האלמנה השחורה קוטלת הערפדים, כדי לגלות מה יקרה.


1 - והם כולם גברים; הסוכנת רומנוב, "האלמנה השחורה" בשבילכם, וסקרלט ג'והנסון בשביל כל השאר, מקבלת מעט מאוד מכתיבת "הנשים החזקות" המפורסמת של ו'ידון. הסצנות בין כל השאר לעומת זאת, יכולות להעסיק shippers למשל שנים...

2 – סמואל ל. ג'קסון מגלם את סמואל ל. ג'קסון, רובין מ-How I Met Your Mother משחקת מישהי חסרת הומור ואישיות, הסוכן קספר מה"בית הלבן" משחק את הסוכן קספר, ואז יש את לוקי, ת'ור, הענק הירוק, האלמנה השחורה, קפטן אמריקה, "עין-הנץ" ואיש הברזל... 

יום שישי, 4 במאי 2012

אנתרופופיליה

בעוד שאני מצביע מרצ משנת 1999, נהייה קשה יותר ויותר לשים את הפתק בקלפי במהלך שנות ה-2000: כהונתו המביכה של ברק וההתבטלות בפני חזון "השלום" של ביילין היו המכות הקשות העיקריות, אבל גם ההיאלמות דום באופוזיציה הפריעה לי. השנה קל לי מאוד לשים את הפתק הזה בבחירות המוקדמות, בגלל שלפני כמה חודשים נרשמתי לעדכוני הדוא"ל השבועיים של ח"כ ניצן הורוביץ. נכון שהוא קצת יותר מדי מלוקק, קצת יותר מדי פופוליסטי, ואולי זה בלתי נמנע במערכת פוליטית של אזרחים כל כך קצרי זיכרון; אלא שבכל פעם, עם אחוז נכבד ממה שכתב הסכמתי לגמרי. אם ח"כ הורוביץ מייצג ציבור מסוים, אין ספק שאני בציבור הזה. 

זו הקדמה, אולי גילוי נאות, לפני שאני מביא ממכתבו האחרון שבו הוא כותב על החוויה האישית שלו מהרצח ב"ברנוער". מאז הרצח לפני שנתיים, היו כל מיני דברים שרציתי להגיד, וחלקם אמרתי בשיחות אישיות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה בצורה פומבית בגלל התחושה שלי שלא "מותר" או "נאות" לכתוב על אירוע כזה בלי שהיית נוכח בו, או נפגעת ממנו. לניצן, שראה את הדם, שהכיר את ההרוגים, שפעל במסגרות הללו, מותר[1].

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך." 

אני לא מדבר על אהבה אישית, ספציפית, אירוטית, אלא אהבה כללית, התחושה, היכולת לקבל את הקבוצה כולה מראש, גם אם פרטים מתוכה דוחים אותך. כן, האדם הספציפי הזה פגע בי, השניא עצמו עליי; אבל האדם כקבוצה, כלל בני האדם, צעירים, מבוגרים, רחוקים, קרובים, רעים, טובים,  - אלו אהובים עליי. אני אוהב אדם; אין בעיניי דבר אחד יותר חשוב בעולם מאשר בני אדם: אלו שחיים, אלו שהיו והפכו לסיפורים וכך לחלק מאיתנו, אלו שעדיין אינם ואנו דואגים להם כאשר אנו מדברים על הסביבה או על הכלכלה או על אוצרות התרבות, המסורת, השפה שלנו. 

נהייה יותר ויותר ברור שאצל ציבור מאוד גדול בישראל, אין אהבה לאדם. יש אהבה לאלוהים (או לדת, או לכוח, או למסורת); יש אהבת הארץ (הרגבים, הנוף, המרחב); יש הרבה אהבה ליהודים. הם יכולים לאהוב את האדם הספציפי, אם זה אוהב את האלוהים או את הארץ כמוהם, אם זה טוב להתיישבות או ליהודים לדעתם, אם זה שייך לדת או לעם כפי שהם מבינים אותם - כי אהבתם היא בראש ובראשונה לאלו, ורק אחר כך לאנשים שנמצאים תחתם. 

השמאל חטא, המון, וחלקו (מיעוטו, רועש והרסני, אך במיעוט) חוטא עדיין. במרוצו לממש את אהבת האדם שלו, הוא שוכח להכילה עבור כל בני האדם, לא רק המדוכאים והכבושים, אלא גם הכובשים - הוא תוקף את עוולות הכיבוש ומתעלם מכך שילדים בני 18, בגדול, אינם בוגרים מספיק כדי לעמוד בפני מכבש לחצים נורא כל כך, והמבוגרים האחראים השולחים אותם להיות המגף הדורס רחוקים תמיד מההפגנות וסיפורי "שוברים שתיקה" והגז המדמיע, אך אשמים הרבה יותר מהם. הוא מגן על שרון ועל ההתנתקות, ושוכח את הכאב בעקירה מהבית, עקירה שכולם, מימין ושמאל, הבינו במהרה שלא מהווה צעד ראשון בתהליך שסופו פתרון ארוך טווח, אלא קורבן שימנע מפתרון כזה להתקיים. הם היו האייל שנתקע בסבך, שמציל גם היום את המתנחלים ביהודה ושומרון מפינוי. 

אהבת האדם הטשטשה, הביקורת על האחראים לכאב, של שני הצדדים, נראתה כשנאה לצד אחד והתעלמות מכאבו וטענותיו הלגיטימיות, והכתם שהטילו בשמאל היה שדאגתו לרווחת הפלשתינים באה על חשבון דאגתו (הרבה יותר, ארוכת השנים הרבה יותר) לאזרחי ישראל (ולצערי, ושוב לזמן ארוך מדי, כמעט רק לאזרחיה היהודיים). אי אפשר לשקם את מקומו של השמאל בשיח בישראל, או להחזירו לכוון את מעשיה ואופייה של המדינה, בלי להתייחס לכתם הזה, ובלי לשכנע את מירב הציבור שאהבת האדם צריכה לקדום לכל האהבות האחרות, שמדינה, צבא, כלכלה, חוק ומשפט - אלו רק כלים, שבני אדם המציאו ועיצבו, שמשרתים אותנו, ולעולם אסור לנו להסכים לאלו שישימו אותם מעלינו. 


1 - הידעתם? ביהדות, משתמשים בדם לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש ולטהר. גם אצלנו, מי ששפכו את דמו זכאי לדבר היכן שלאחרים איננו מרשים.

יום שלישי, 1 במאי 2012

ערומות גם מתחת לבגדים

להלן טענה, תגידו לי אם היא נשמעת לכן מוכרת: "במה לעזאזל אתן [הנשים החילוניות] שונות מהחרדית המצויה? זו נתונה להכתבות הלכתיות מצד הגבר החרדי - ואתן כפופות לתכתיבי הגבר החילוני. זה מורה לכן כיצד להתלבש כדי לא לזכות בתשומת לבו - וזה מורה לכן כיצד להתלבש כדי לזכות בתשומת לבו. בסופו של דבר, כולכן שפוטות ונטולות מחשבה עצמית לא פחות מאחרונת נשות-הרעלה בבית שמש"

בשנה האחרונה התעוררו מיני פרוגריסיביים לרגע ו"גילו" שיש דבר כזה "הדרת נשים" ברחוב החרדי[1]. מולם, יצאו החרדים וטענו: לא כך. אצלנו נשים בטוחות יותר, מכובדות יותר. דווקא ברחובות אחרים נשים מקבלות פחות כבוד. הם מציגים משוואה פשוטה: נשים מתלבשות בצורה שלילית (למתקשות, אם אפשר לזהות את צורת הגוף שלכן או לראות אפידרמיס שלא מכסה לכן את הפנים או הידיים, אז אתן בעייתיות) לא בגלל שהן רוצות אלא כי גברים מכריחים אותן, ואם רק היו משחררים אותן מההכרח הזה (קרי אם גברים אחרים היו מכריחים אותן להתלבש אחרת) מצבן היה טוב יותר. 

זו טענה מעניינת לא כי היא משכנעת איכשהו (אני מתקשה לחשוב על מישהי שלא יצאה מנקודת מוצא שומרת מצוות שהאמירה הזו מעניינת אותה) אלא כי היא סימבולית ליחס הקשה שיש לחברה האורתודוקסית עם נשים במאה האחרונה. כאשר יהודי אורתודוקסי נאלץ להשתמש במושג פמיניסטי מודרני כמו "כבוד האישה" כדי להצדיק משטר דיכוי והשתקה שלה, זה בגלל שהוא בבעיה שקשה לו להיחלץ ממנה. לחרדים הזיזו את שדה הקרב; מה שהיה בחוץ נכנס פנימה, מה שהיה בבית עבר לרחוב, והכלי שהשתמשו בו בקלות עד עכשיו, כלי הצניעות, כדי להצניע את האישה (כל האישה; לא רק המיניות שלה, אלא גם הפיזיות שלה, האינטלקט שלה, הקול שלה) כבר לא עובד.

אם המטרה שלכם היא לתת לאישה שנולדה היום בעולם המערבי גישה שווה (או אפילו קרובה) לגבר שנולד היום לאותה רמת הכנסה, חופש תעסוקתי, חופש תנועה, חופש מפחד ומאלימות, חופש מיני, חופש בבניית משפחה, השפעה פוליטית וחברתית או  רווחה בריאותית - אז יש לנו עדיין עוד המון עבודה. אבל קיומה של העבודה הזו בעתידנו לא מעלימה את העובדה ש"התנועה לשחרור האישה", על צורותיה וגלגוליה השונים והמגוונים, גרמה לשינוי החשוב ביותר והעמוק ביותר בעולם לאורך המאה ה-20: לפני המאה ה-20, נשים היו מוקצות מכל חלק בקביעת גורלן; הן לא יכלו להצביע, להיבחר ולחוקק, לנהל עסקים בצורה חופשית, והתקשו להחזיק ברכוש. הן לא היו חלק מהרפואה שעסקה בהן, או ממדעי ההתנהגות, הכלכלה, והפסיכולוגיה שבחנו אותן. הן לא נהנו מהגנת החוק נגד צורות רבות של אלימות. באף אחד מהמדדים הללו (מלבד הזכות להצביע) העבודה לא שלמה, אבל הצעדים קדימה בכל אחד מהמדדים הללו מדהימים. לאלו שנולדים בעשור האחרון של המאה ה-20 קשה אולי לקלוט כיצד יש חברות בתוך העולם המערבי שבהן, בחלק מהמדדים הללו, נשים עדיין עומדות על האפס.

הרעיון של אישה צנועה לא התחיל במאה ה-19 וגם לא בחברה החרדית, אלא עם שחרור בתחומים אחרים הגיע גם שחרור מיני ואופנתי; אישה "משוחררת" לא הייתה רק אישה שדיברה או התנהגה באופן משוחרר אלא גם התלבשה באופן משוחרר יותר. לפני התנועה הפמיניסטית, מיניות האישה הייתה הדבר היחידי שגברים היו צריכים למשטר, כי לא היה להן שום דבר אחר. אבות ואחים היו צריכים לשמור על הבתולין של הבת/אחות ולהעביר אותה לרשות הבעל, שהיה אמור לוודא שהוא הפרטנר המיני היחיד שלה. אלא שכניסתן של נשים לעולם הפוליטי, הכלכלי, והחברתי, נתנה להן כוח מסוגים נוספים; אם מטרתך היא לייצר חברה שבה הכוח הזה עדיין שמור בלעדית לגברים, אתה נאלץ למצוא דרך חדשה לדכא את הכוח הזה. אם התרגלת להשתמש בכלי הצניעות לדכא נשים, סביר שתנסה להתאים אותו למציאות החדשה הזו.

כאשר החברה האורתודוקסית משתמשת בכלי הצניעות, היא יכולה לייצר אצלנו את התחושה שהבעיה היא במיניות הנשית גרידא; כביכול נוצרת משוואה "אישה חשופה מעוררת תאווה אצל היהודי; זו מניעה אותו לעשות משהו רע; לכן האישה צריכה להתכסות." מעבר לנקודה המגוחכת שאישה צריכה להגביל עצמה בגלל בעיה של מישהו אחר, התנגדות למשוואה הזו מייצרת מצבים אבסורדיים כמו מצעד פמיניסטי לעודד זנות. אנחנו צריכים לדחות את המשוואה הזו באופן כללי; הבעיה עם נשים איננה הלבוש שלהן בציבור. אנחנו צריכים לנתח מחדש את כלי הצניעות לא ככלי להדחיק מיניות, אלא ככלי כללי יותר להצנעת הקיום הנשי באופן כללי.

כך טור דעה הקורא לבחורות להיות "צנועה אבל לא מכוערת" נהיה ברור יותר. לכאורה, מדור בסתירה: נשים מתלבשות ב"צניעות", בגדים ארוכים שמעלימים את צורת גופן, כדי לא למשוך גברים. מה פתאום שיתלבשו בבגדים מכסים, אבל שעדיין נראים טוב? אם המטרה היא למשוך גברים, לעורר תאווה, מלכתחילה הן יכולות להתלבש איך שירצו. הסתירה מתבהרת במסקנת הטור: "יש משהו בסיסי שחייבים לחזק ולתחזק. נכון גם שאנחנו לא צריכים לגדל דור חומרני של פאשניסטיות, אבל תלמידות השביעית והשמינית של היום, ירצו למצוא בן זוג בעוד מספר שנים. הן חייבות ללמוד שלפני יציאה לדייט, חשוב להעיף עוד מבט במראה, ולבדוק אם זו הדמות שהצד השני מצפה לפגוש." המשהו ה"בסיסי" הזה שצריך ללמד דור חדש של בחורות, זה שיופי הוא רק בשביל הגברים, ורק עד שאת מוצאת בן זוג. הבעיה אף פעם לא הייתה עם נשים שמתלבשות כדי לתפוס חתן; היא עם נשים שמתלבשות יפה למען עצמן. כך פאות נוכריות, שנתפסו בעבר כצנועות עוד יותר ממטפחת, מותקפות על פריצותן, בכרוזים או באלימות. הבעיה היא עם פעולה עצמאית שאישה עושה, עם הכסף שלה, לגבי הגוף שלה; אין לזה שום קשר למיניות נשית, ובוודאי שלא לעורר תאווה אצל גברים.

המהפכה הפמיניסטית התחילה בזכות להצביע, ואח"כ להיבחר, לא במקרה. החופש הבסיסי ביותר הוא השותפות בתהליך קבלת ההחלטות. ברחוב האורתודוקסי, פירושו של דבר השותפות בתהליך חקיקת ההלכה. עבור יהודי אורתודוקסי, זו מערכת חוקים רחבה יותר וחשובה יותר מאשר ספר החוקים של מדינת ישראל, שבכתיבתו נשים אורתודוקסיות לכאורה יכולות להשתתף[2]. ברור למנהיגי הרחוב החרדי, שלשם הקריאה לשיוויון עלולה להגיע. זו הסיבה להקצנה בדרישות להעלים נשים, והטענות שאלו הלכות שקיימות לכאורה דורות על גבי דורות. זה מאבק רחב, שיש לו חזיתות בצבא, בהליכה ברחוב, בשירה בציבור, בלימוד בבתי ספר. אסור לנו לטעות ולחשוב שזה מאבק על תאווה ויצרים; זה מאבק על החופש של נשים חרדיות. הנצחון במאבק הזה לא יהיה על זכותן של ילדות בנות 6 ללכת לבית ספר או על קיומן של מדריכות חי"ר; הוא השחרור של נשים בכל מדינת ישראל, לא רק בחלק ממנה, להשתתף במערכת שקובעת את גורלן. אז היכולת שלהן לקום בבוקר ולהחליט מה ללבוש, עבור עצמן, יהיה רק היטב אחד מיני רבים של החופש הזה.




1 - לבני עצמה הייתה חלק מההדרה הזו, כאשר הורידה עצמה מהמודעות של "קדימה" בבני-ברק, חטא לא יסולח בעיניי.
2 - הן זכאיות כמובן להצביע, בינתיים, אבל נאסר עליהן להיות חברות כנסת, לשבת בראשות או במועצת עיריות, וכן הלאה.