יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

Love Actually

אוקי, אז נראה לי שאני אפסיק לסדר את החדר בחושך ואשב לצפות ב-Love Actually.
מחשבה ראשונה: שמתם לב שכל הזוגות סטרייטים?

אחד הדברים שאני מוצא תמיד מושך בסרטים בריטיים (וגם בטלוויזיה בריטית, אם כבר) זה שזוגות שחורים-לבנים הם די סטנדרט. יש לפחות שלושה בסרט הזה, שלא לדבר על שתי דמויות אחרות שמתאהבות בזרים. אל מול צריכת התרבות הרגילה שלי (USA! USA! USA!) זה מרגש. בסרט אמריקאי, אם יש איזה בחור שחור, כל מה שצריך זה לחכות עד שהבחורה השחורה (ותהיה רק אחת) מגיעה, ואיתה הוא יסיים את הסרט. זרים? הם בסרט כדי לאיים על הלבן שרוצה בבחורה. הם לא מקבלים אותה בסוף. 

אנדרו לינקולן משחק דמות משנית ואנחנו אמורים לחשוב שהוא מאוהב בחבר שלו (נכון שזה היה יכול להיות מגניב?) ומגלים בסוף שאהבתו היא בעצם קירה נייטלי (למרות שהנינג׳ה תטען שגם זו בעצם אהבה הומוסקסואלית).

הייתי בטוח שזה מארק פויירשטיין בהתחלה אז חיבבתי אותו יותר. יש לי פינה חמה בלב למארק מאז שגילם ביסקסואל בפרק של אלי מק׳ביל; זו הפעם הראשונה שראיתי אותו, וחשבתי שהוא מאוד חמוד, בשביל ביסקסואל. ממש ה-image שאנחנו צריכים לשדר. אלי זורקת אותו כשהוא יוצא מהארון, כי היא לא יכולה להתגבר על הסטריאוטיפ של ביסקסואלים כלא-נאמנים. כרגיל, אין לאף אחד בעיה עם זה. יש צורות של פוביה שהן פשוט יותר מקובלות מאחרות.

השפה שלנו מעודדת אותנו לראות צלילים מסוימים כמביעי תחושות מסוימות. למשל, יש תמיד צלילים גרוניים בשפות מומצאות לאורקים. זו הסיבה שיש מבטאים סקסיים בעינינו, או מבטאים שנשמעים ״כבדים״, או מאיימים... זה עוד לפני שדיברנו על משקל תרבותי, נניח, עבור ישראלים ומבטא גרמני.

אז המבטא של ליאם ניסן - הוא אמור להיות סקסי; שון קונרי עושה את זה. איאן מק'גרגור מביא אותה. עם זאת, זה הסרט היחידי שבו אני מחבב אותו. הוא לגמרי אנושי בסרט הזה; בכל האחרים הוא מודלים שונים של אותו רובוט. זה אומר טובות על הבמאי, שעושה עבודה נהדרת עם כולם. טוב, כולם חוץ מנייטלי; אבל זו לא אשמתו.
הפרצוף שלה תקוע עם הבעה אחת מאז שהייתה ילדה.

יש כל כך הרבה פנינים בסרט הזה: לורה לייני נפלאה; הזוג שמזדיין כמו סוס נדנדה כל הסרט ואיכשהו מתקשר אחד עם השני יותר מכל הזוגות האחרים בסרט; קארל המעצב הברזילאי בתחתונים; אמה תומפסון מאזינה לג׳וני מיטשל (תומפסון מצליחה בערך 50:50 עם הסרטים שלה; מול כל ״מהומה רבה על שום דבר״ אפשר לשים ״ג׳וניור״ מצער); נאום האהבה של ביל ניי; בעצם כל הסוף של הסרט... למה לנו אין משהו מקביל לחג המולד??? אני לא יכול להגיע לפתח הדלת של אשתו של חבר שלי ולהגיד לה "זה חנוכה; ובחנוכה אומרים את האמת!"

יש הרבה יצירות שחוגגות את האהבה. אני מרגיש שרובן רוצות שתהיה שמיימית, מושלמת, כך שתגיע לגבהים שאנחנו מדמיינים לעצמנו כשאנו מביטים במושא אהבתנו. יש כמובן את אלו שמודות בכך שאהבה היא נושא מלוכלך (סיבה אחת שבגללה אני מחבב את ויקי כריסטינה ברצלונה; זה והקוויריות) אבל הן עושות זאת במבט מעמיק בסיפור אחד. הסרט הזה נותן מזנון שלם של אהבה נבוכה ומלוכלכת, ואני יודע שזה אומר שכל אחד מהסיפורים הוא פצפון, בקושי מספיק כדי להכיר את הדמויות העיקריות ולהבין מה הן רוצות, אבל אני לגמרי מתחבר לזה. אולי כי המשחקים שלי הם מזנון, מלאי דמויות שזוכים להכיר לרגע בלי לשמוע את סיפורן המלא; אולי כי החיים שלי מלאים אנשים שאני זוכה להכיר רק קצת (כמו החיים של כולנו).

זה אחד הדברים שסרטים עושים טוב יותר מספרים; הם יכולים לכווץ לשעתיים את הסוכריה הזו שאתה צריך אחרי יום קשה. תודה לאל שיש לי Yes Max.

לילה טוב, ושבאיאה יהיה בעדכם.

בהערת סיום:
אם היו עושים סרט שלם רק על ראש הממשלה והעובדת השמנמנה שלו, איך זה היה נראה בהשוואה ל״נשיא מאוהב״?

האחר

אני מסדר את החדר, ואל תשאלו איך זה קשור, זה פשוט הוביל לכך שהסתכלתי על ספריית ה-Drafts בהוטמייל שלי (אלוהים אדירים, כמה שזה אתר נוראי בהשוואה ל-Gmail...) ומצאתי שם מכתב לא נעים לרון מיברג.

לפני שנה מיברג פתח מגזין אינטרנטי בשם "אחר", שנועד לספק תוכן "איכותי" בעברית, בתשלום. ראיתי שיוסי גורביץ כותב במגזין, ואמרתי לעצמי שכך אני גם תומך בעבודה של גורביץ, וגם אולי מקבל תוכן "איכותי" בעברית, לכן שילמתי את הסכום וקניתי מנוי לשנה שלמה. 

התחרטתי במהרה. במשך כחודש עדיין קראתי את העדכונים שהגיעו אליי, ובנקודה מסוימת פשוט נשברתי. זו הייתה כתיבה נפוחה, מלאה בעצמה, מאדם שיושב רחוק ומדבר אל אנשים שלדעתו, כנראה, לא רק שלא קוראים אנגלית, גם לא יצליחו למצוא את ארה"ב על המפה. בסוף לא שלחתי את המכתב, כי לא ראיתי מה לי ולביקורת על רון מיברג, אבל מתוך עניין גיגלתי את השם. גיליתי שהמגזין נסגר; וזה אפילו קרה שבוע שעבר, אז אני לא מאחר למסיבה או משהו כזה. הפוסט האחרון של מיברג מכנה עצמו כאב לכשלון, אבל אני לא בטוח שהוא למד את הלקח. כאשר הוא שואל האם האינטרנט יום אחד יצליח לתחזק מודל של מנויים, יש לי תחושה עזה שהוא בחיים שלו לא שילם על תוכן באינטרנט, וכנראה לא מבין מה גורם לאנשים לעשות זאת.

יש אנשים שעושים כסף באינטרנט; הנה כמה איורי-רשת שזו העבודה היחידה שלהם; התוכן העיקרי שלהם, אגב, זמין באינטרנט בחינם. סאם טסוי (Sam Tsui) נהיה סלבריטי-מקוון כי העלה מחרוזת שירים של מייקל ג'קסון ל-YouTube בשבוע שבו מייקל ג'קסון מת, תפס תשומת לב עם טריק עריכה נחמד, ועכשיו הוא והמפיק שלו עושים כסף ממכירת שירים מקוריים ב-iTunes. בשני המקרים תוכן חינמי מייצר קהילה, היוצר מספק תוכן מקורי לקהילה שקשה להשיג במקום אחר, והקהילה משלמת לו. חורים ברשת, אגב, הציעו לרון מיברג לעשות בדיוק את זה. הוא מן הסתם לא הקשיב. 

יש משהו עלוב במישהו שמנסה משהו במשך שנה שלמה, מפסיד לא מעט כסף לעצמו ולאחרים, ובפוסט האחרון שלו מדגים שלא למד דבר מהכישלון הזה. למרות זאת, אני מצטער שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה "מגיע לו". אני כנראה לא בן אדם נחמד במיוחד.

יום שני, 27 בדצמבר 2010

Don't Read This Post

אני לא גאה בהודעה הזו. אבל, מטבעה של האינטרנט שמפורסמים בה גם דברים שאתה לא גאה בהם...


השיר הזה עושה היגיון. קשה שלא להתחבר לחופש שלו; רק דבר אחד צורם לי (מלבד גישת ה-In Your Face שמפריעה לי, כנראה בגלל הארון הפנימי שלי), וזה השימוש בביטוי "דו-מיני".

"דו-מיני" הוא הרמפרודיט, בנם/בתם של הרמס ואפרודיטה, הן גבר והן אישה. היצור המושלם, אם תרצו; או האומלל מכולם - שכן אין לו אח ורע... "ביסקסואל" הוא שמי שנמשך לשני המגדרים; פאנסקסואל (ואם תרצו לקרוא את זה כ-funsexual, אז למה לא...) הוא מי שנמשך לכל הקשת המגדרית, ולא מגביל את עצמו להנחה המסורתית, שיש רק שניים (כמוני, למשל).

כל פעם שמישהו אומר שאני "דו-מיני" אני מיד הולך בראש לתחילת הדרך, שבה חשבו שהסיבה שיש גברים שנמשכים לגברים היא שהם לא קיבלו מספיק טטוסטרון ברחם; אז לא. אני לא לסבית; אני לא אישה שנמשכת לגבר וגבר שנמשך לאישה. אני גבר שנמשך לגברים ונשים. דו-מיני תשאירו לצפרדעיםחלזונות. תודה.

Tom Selleck is Gay

סיימתי לראות ״אין ואאוט״. חשבתי לפתוח בציטוט מהסרט, אבל האמת היא שכל פסקה שנייה על הנושא שווה ציטוט - וכמובן, כל פסקה ביניהן היא קיטש צפוי מראש.

כאן אני מתאר את העלילה בקצרה - הווארד בראקט (קווין קליין) הוא מורה לספרות אנגלית בעיירה הקטנטנה גרינליף אינדיאנה מתמודד עם זה שתלמיד שלו לשעבר מוציא אותו מהארון. הוא חי כסטרייט, מאורס שלוש שנים, ואחרי שמנשק אותו טום סלק, מבין שהוא גיי (אם כי, בכנות, איזה גבר לא היה מגיב ככה אם טום סלק היה מנשק אותו?).

הווארד יוצא מהארון בטקס (עונה "I'm gay" במקום לענות "I do"), מפטרים אותו כי הוא הומו, אבל הוא מגיע לטקס הסיום בכל מקרה, שם תלמידיו ואנשי העירייה מכריזים בגאווה שאם מנהל בית הספר מודאג מכך שהווארד יהפוך תלמידים להומואים, ובכן, זה מאוחר מדי. הם כבר כולם ״גיי״. זה סוף מאוד אפקטיבי, ולא במפתיע. הרי הבעיה האמיתית היא אכן הקהילה - ההשפעה הקהילתית של מיעוט הומוסקסואלי.

באמצע הסרט הווארד שואל למה לכולם נורא אכפת; הוא לא השתנה, הוא אותו אדם - אבל מילה אחת קטנה וכל השאר משתנים. אני לא מסכים עם הווארד. אם נתעלם לחלוטין מהשאלה הערכית, האם היה מותר לו לשקר לארוסה שלו ולהישאר בארון כדי לשמור על העבודה שלו (כמובן שלא) עדיין נשארת האמירה של הווארד: הוא אותו אדם, זה כל השאר שמשתנים. הוא עומד מול מנהל בי״ס (בוב ניוהארט הקאמפי בצורה נפלאה, שהבין שרק מישהו מודחק ואומלל יכול לייצג הומופוביה בצורה אמפתית) שטוען שברגע שהווארד יוצא מהארון, משהו בו משתנה וזכותו לפטר אותו.

הוא כמובן צודק; וסוף הסרט מוכיח זאת. האם אנשי העירייה והתלמידים היו עומדים שכם אל שכם בתמיכה במורה אנונימי רק כי הוא הומו? כנראה שלא. הם גרים בעיר קטנה, עם ערכים קטנים, בעולם קטן מאוכלס בדאגות קטנות. נישואים חד מיניים? גאים בצבא? אלו שאלות לאנשים אחרים. אבל אם מדברים על החוויה האישית שלהם - אז הווארד הוא אחד משלהם. והם יתמכו בו כשצריך.

היציאה שלך מהארון משנה; היא משנה לאנשים סביבך חתיכה מהמציאות. אם הם משפחה וחברים, עמיתים לעבודה, פרטנרים רומנטיים, היא עלולה לשנות חתיכה גדולה מהמציאות. זה לא חשוב עבור הווארד, עבורו זו מילה קטנה וחייו ייראו פחות או יותר אותו הדבר. אבל מה לגביי הנערים והנערות בבית הספר, שעבורם זו שאלה קריטית, לפעמים שאלה של חיים ומוות? ובכן, זה משנה את המציאות גם עבורם. לכן המנהל צודק - ללמוד עם מורה הומו משפיע על הילדים. לכן זה חשוב שהם יצאו מהארון.

ובכל זאת אסיים בציטוט:
Peter Malloy: One day I just clicked. I said: "Mom, Dad, Sparky, I'm gay."

Howard Brackett: So what happened?

Peter Malloy: My mom cried, for exactly 10 seconds, my boss said: "Who cares?", and my dad said: "But you're so tall...!".

-- IMDb Quotes: In & Out (1997)

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

שיר על בחורות בכלל

אני שומע בחצי אוזן 88FM וצלילי נשיפה מתכתיים נוגים מושכים את תשומת ליבי, מוכרים למחצה; הקריין מציג את השיר הבא ״למרות שזה שיר קיצ׳י ושמאלצי, אנחנו זוכרים לו חסד נעורים״ ומקנח ב״חוץ מזה, אז הוא שר על בחורות בכלל״ - ואז ג׳ורג׳ מייקל מתחיל לשיר.

השיר ידוע ומוכר כמעט מיידית; שמו Careless Whisper (מכירים?) והדבר הראשון שאני חושב עליו, מן הסתם כי אני רגיש לנושא, הוא: ״מי אמר שאז הוא שר על בחורות בכלל?״

אני עובר על המילים לשיר, וכמובן, הכול גוף שני יחיד - כל כך נוח שבאנגלית You שומר על אמביוולנטיות מגדרית; האם הוא כתב את זה לבחורה, שרצה לרקוד איתה הרחק מההמון? או שאולי בגד בחבר בלחישה חסרת אחריות - וגילה סוד שנשמר בארון?

כמובן, משורר לא חייב לכתוב על מה שקורה לו במציאות; ביונסה כותבת על בחורים שבוגדים בה והיא בתגובה נפרדת מהם בעוד יש לה זוגיות יציבה כבר שנים (לפחות לפי האינטרנט). לכן זה לא מעניין למה ג׳ורג׳ מייקל התכוון. מעניין למה הקריין התכוון.

משום שהקריין, כאשר שמע את השיר או אז בשנות השמונים, שמע בלדה מתנצלת לבחורה; שמע והזדהה עם הרגש המובע בשיר. זה הרגש הזה, הרגש שהמאזין חש גם הוא, האהבה לחבר שנבגד, ההליכה על רגליים חסרות קצב, שעל פי הקריין היה חייב להיות מוכוון כלפי בחורה. אחרת איך יכול להיות שהזדהה איתו?

כמו שכתב ארון סורקין, כל טיעון נגד נישואים חד-מיניים מגיע בסופו של דבר לאמירה שאהבה הומוסקסואלית נחותה בצורה כלשהי לאהבה הטרוסקסואלית; בלחישה לא זהירה, ובטח בלי להתכוון להעליב אמר הקריין משהו דומה: ששירים על אהבה הומוסקסואלית פשוט נשמעים אחרת, ומאזין הטרו פשוט לא יכול להזדהות איתם. שזו אהבה שונה מדי. משם הדרך לאהבה נחותה, קצרה מדי.

ולקינוח, שיר אהבה

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

הצלפה

ענת סרגוסטי, מנכ״ל ארגון אג׳נדה כותבת ב״ישראל השבוע״:
״במהלך כנס אילת לעיתונות, וגם מעל דפי עיתון זב, ייחסו לאג׳נדה, הארגון שאני עומדת בראשו, נטיות פוליטיות, וזו הסיבה לכתיבת דברים אלה.״
היא ממשיכה לפרט את פעילות הארגון שמטרתו יצירת סיקור הוגן יותר של ערבים וחרדים, בין השאר, בתקשורת, והעלאת הנראות של אוכלוסיות חלשות ומיעוטים בתקשורת, ביניהם העדה האתיופית. למשל, הארגון הביא עיתונאים ערבים ואתיופים לכנס אילת ״שבלעדינו ספק אם היו מגיעים לשם״ היא טוענת.

היא מקנחת באמירה:
״מי שמקשר בין האג׳נדה הזאת לבין פוליטיקה הוא במקרה הטוב בור, ובמקרה הרע - רשע.״


אני כנראה שניהם. בור כי לא ידעתי שהארגון קיים, ואני שמח שיש ארגון כזה אם כי קצת מצטער שמי שעומדת בראשו כנראה לא מצטיינת בתקשורת.

רשע, כי עבורי טריוויאלי שמדובר בפוליטיקה.

במובן הרחב, הכול פוליטיקה. גם יגאל עמיר עשה מעשה פוליטי. אבל גם במובן הצר, העלאת נראות של אוכלוסיות חלשות היא אג׳נדה שמאלנית לעילא. היא מגיעה ישירות מההבנה שבדמוקרטיה ייצוגית, לתקשורת תפקיד חשוב בעיצוב סדר העדיפויות של נבחרי הציבור. אם אכן, כדבריה, ״קולם של יוצאי אתיופיה נעדר כמעט לחלוטין מהתקשורת, ואנחנו נחשפים אליהם בדרך כלל רק בדרך שלילית״ הרי שוודאי שהרמת קולם בכלי התקשורת ושינוי הייצוג תהיה בעלת השפעה על חייהם. זו פוליטיקה, הזירה שבה חברי הקבוצה מקבלים החלטות המשפיעות על גורל כל חברי הקבוצה.


מדוע אם כן ענת סרגוסטי מתגוננת? היא יודעת שהיא עוסקת בפוליטיקה; היא רוצה להקל על מיעוט בקבוצה לתקשר עם שאר חברי הקבוצה, ולשנות את איך שהוא נתפס על-ידי שאר חברי הקבוצה, עמדה סוציאליסטית קלאסית. למה ההתגוננות? כי לא מדובר בציון עובדה פשוט, ״הרי זו פוליטיקה״, אלא טיעון ערכי: האג׳נדה שמאלנית. בשיח ״אםתרצוישראלהיוםהשמאלהלאומי״ שלנו, להיות שמאלני פירושו להיות שונא המדינה ושונא יהודים; ואכן, מי שמכנה את הארגון שונא יהודים ושונא המדינה הוא במקרה הטוב - בור, ובמקרה הרע -
רשע.


יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

הנה בלוג


עכשיו שיש לי כלי לכתוב איתו כל הזמן, והרצון להביע דברים מדברים שונים, עלה הרעיון לפתוח בלוג.

אז, הנה בלוג.


- My name is Itai Greif and I approve this message.