יום שבת, 17 בדצמבר 2011

קוסקוס



[הסיפור הבא בדיוני לחלוטין; כל דמיון בינו לבין אנשים אמיתיים במציאות מקרי בהחלט.]


את סיפורו של חברי שמואל שמעתי בתור למיקרוגל.


שמואל משך את תשומת ליבי בשיעור "שפה ועולם" בתחילה בגלל השאלות שלו, שנשמעו כאילו היו לקוחות משיעור אחר, ואחר כך בגלל השילוב האקראי של מילים וביטויים באנגלית בשטף הדיבור הלא פוסק שלו. אמרנו אחד לשני "שלום" בתור לקנות קפה בזמן ההפסקה, והחלפנו כמה מילים אחרי שגילינו ששנינו אוהבים לראות Glee. עם הזמן התחלנו להיפגש קצת קודם, לשבת זה לצד זה בשיעור, להישאר לאכול אחרי השיעור... בקיצור, נהיינו חברים.


כמו סטודנטים רבים, גם אני מדי פעם חסכתי כסף בכך שהבאתי "אוכל" מהבית, בדרך כלל סנדביץ' פסטרמה ומיונז. שמואל, לעומתי, השקיע בעצמו, והביא כלי פלסטיק אטום, וכאשר פתח אותו, הניב ריחות שמימיים. בפעם הראשונה שישבנו לאכול יחד אחרי השיעור, שאלתי אותו מה זה והוא ענה במילה אחת מהירה, "קוסקוס". הוא לא הציע לי לטעום, ואני התביישתי לבקש.


שבוע לאחר מכן, כאשר התיישבתי לצידו על הספסל מחוץ לבניין, מחזיק קפה ביד אחת ואת הסנדביץ' בשנייה, ושאלתי אותו מה הוא אוכל, ושמואל ענה מהר וללא שהיות, "קוסקוס".


כאשר שאלתי בשבוע השלישי, התשובה הצפויה הגיעה מהר וכמעט מתחת לטווח השמיעה, "קוסקוס"; כאילו התבייש בתשובה.


אכול סקרנות, חיכיתי כל השבוע להזדמנות ללחוץ את שמואל אל הקיר, ולהבין למה ומדוע הוא מביא רק ודווקא קוסקוס, שבוע אחרי שבוע. כשנעמד בתחילת התור למיקרוגל, מאחורי חמישה סטונדטים אחרים, קפצתי עליו ממקום מחבואי, והתעקשתי לקבל תשובה.


"זה לא רק לשיעור", הוא התחיל, מביט קדימה מעבר לכתפו של הר אדם נמוך מחזיק שלוש קופסאות ומפת שולחן, אל ראשית התור שם שתי ערבות בוכיות התווכחו זו עם זו האם לחמם את המרק 47 שניות ב-75% כוח או 32 שניות ב-85% כוח, "אני אוכל קוסקוס כל יום, גם לארוחת צהריים, וגם לארוחת ערב."


"עד כמה שידוע לי, לא כזה פשוט להכין קוסקוס; למה אתה לא מכין אורז, או פסטה?" תמהתי


"אני לא מכין את הקוסקוס; אימא שלי מכינה אותו. כל שבוע אני נוסע פעמיים בשבוע להביא אספקה חדשה של קוסקוס."


"אתה לא גר ברמת מגשימים או משהו? זה לא קצת רחוק?"


שמואל הסתובב אליי, ומה שראיתי בעיניו גרם לי לקחת צעד אחורה "כן, זה רחוק. זו נסיעה של חמש שעות באוטובוס, הלוך ושוב, פעמיים בשבוע. אבל אין לי ברירה" הוא הביט למטה אל הקופסה שבידו "אין לי ברירה..." ואז הוא נשם נשימה עמוקה, ובעיניו היה מבט רחוק כשהתחיל לספר לי את סיפורו 


"אימא שלי בשלנית מצוינת, והיא עושה הרבה דברים טוב, כמו סטייקים, או שניצלים, או פשטידות... היא אופה, היא מטגנת, היא אפילו מכינה גלידה... וגם, מדי פעם, היא הייתה עושה קוסקוס. כשהתחלתי את התואר ועברתי לגור מחוץ לבית, אז הייתי לוקח איתי שאריות כשהייתי נוסע לאוניברסיטה, אתה יודע, דברים שנשארו מארוחת ערב במוצ"ש.


"אחרי כמה זמן, אימא שלי החליטה שאני לא אוכל מספיק, אז היא התחילה לבשל במיוחד בשביל שיהיה לי אוכל לקחת; גולש עם אורז, חזה עוף וירקות, מוקפץ, דברים כאלו. שבוע אחד, מתישהו לפני שנתיים, היא הכינה קוסקוס. אתה יודע איך מכינים קוסקוס? מכינים את הקוסקוס עצמו במין חבית פלסטיק גדולה כזו, ואז עושים מרק ממש טוב, עם חומוס וגזר ורגלי עוף בסיר ענקי, ואז שמים את הרוטב על הקוסקוס וככה אוכלים אותו. כשזה חם וישר מהסיר זה נהדר.


"מן הסתם לא יכולתי לקחת את הסיר איתי למעונות, אז אימא שמה לי קצת מרק בכלי פלסטיק אחד וקוסקוס בכלי פלסטיק אחר, וככה נסעתי למעונות. אלא שביום רביעי נגמר לי המרק, אבל לא הקוסקוס. אני לא מתכוון שנשאר קצת קוסקוס, נשארה מנה שלמה של קוסקוס... אז ביום חמישי בערב נסעתי הביתה ולקחתי את הכלי איתי חזרה, כדי לאכול אותו עם המרק. אבל לא נשאר מרק. אז באותו סוף שבוע אימא שלי הכינה שוב פעם קוסקוס, ואכלנו אותו לארוחת ערב של יום שישי וארוחת ערב של יום שבת, וביום ראשון לקחתי איתי קוסקוס ומרק למעונות... ואז ביום רביעי נגמר לי המרק, ונשאר הקוסקוס..." לרגע עברה בי צמרמורת, כשדמיינתי את מבטו של שמואל, שהוא פותח את המקרר ומבין שנגמר המרק לקוסקוס


"אז הברזתי מהשיעורים של יום רביעי וחמישי, ונסעתי הביתה. אלא שאבא שלי כבר סיים את כל המרק בערב הקודם... אז אימא שלי הכינה עוד קוסקוס! וזה מה שאכלנו, יום רביעי בערב, ויום חמישי בערב, וביום ראשון נסעתי חזרה למעונות ואז..." הוא לא המשיך. אני הבנתי כבר מה קרה.


"ניסיתי למצוא לזה פתרונות; קניתי רוטב לפסטה מוכן, ערבבתי עם קטשופ, אפילו ניסיתי להכין מרק עוף, סתם ככה! וכלום לא עזר. זה היה כמו לאכול רוטב עם פתיתים, או משהו כזה... רק המרק של הקוסקוס הפך את הקוסקוס לנימוח עם תבלינים וטעם שהשתלבו איתו בדיוק... וכל שבוע, היא הכינה עוד ועוד קוסקוס, ועוד ועוד מרק לקוסקוס... ועכשיו... זה כל מה שאנחנו אוכלים, זה בכלי פלסטיק במקפיא וסירים במקרר ובאריזות במזווה... אחותי אפילו התחילה לצאת עם בחור בשם קוסקוס..."


הוא נראה כל כך עצוב שטפחתי על שכמו "אל תדאג, שמואל... עוד שנה אנחנו מסיימים את התואר, ואז תוכל לחזור הביתה..." הוא הביט אליי בתקווה "ולאכול קוסקוס עם מרק ישר מהסיר. הרבה יותר טעים ככה."

----

לפעמים אתה פותח את הבלוג וחושב שתמצא קיתונות רותחים על חוק "החשמל הכשר" המטומטם (יש עצומה נגד, אגב; חתמו נא) ובמקום זה מוצא סיפור קצר על קוסקוס. ככה זה. אגב, למעוניינים אפשר להירשם לעדכונים, ובסרגל מימין אפשר להשתמש במגוון רשתות חברתיות להגיד לחבריכם, היי הנה בלוג

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

ביקורת על "דפיקה", של מרי רואץ'

אני מודה, קניתי את הספר כי הוא היה במבצע וההקדמה שעשעה אותי. לא הייתי בטוח שזה באמת ספר שארצה לקרוא, אבל טיול בן יומיים לצפון העניק לי זמן פנוי במכביר, וממד נוסף לחווית הקריאה. 

גיליתי שקריאת הספר "דפיקה" אינה רק חוויה אישית - זו גם חוויה חברתית. אנשים שטיילו איתי שמו לב לספר (בטח בגלל השם הענקי בוורוד על רקע לבן) ושאלו על מה אני קורא. כשעניתי "סקסולוגיה", התגובות היו מגוונות. אחד מהשואלים לא האמין לי - כאילו הרעיון שיכתבו ספר על סקסולוגיה, במקום על סקס, בלתי אפשרי. המחשבה שזה בעצם ספר על סקס, ולא על סקסולוגיה, הייתה נפוצה: נשאלתי אם יש בספר "טיפים", למשל, קיבלתי הבעות הפתעה שאני קורא ספר "כזה". כמו שרואץ' אומרת, סקס הוא לא נושא שמדברים עליו, ואם כבר מדברים עליו, זה נעשה בתחפושת. 


חלקו העיקרי של הספר הוא סקירה שטחית אך רחבת היקף של סקסולוגים ומחקריהם, מתחילת המאה ה-20 ועד למחקרים העכשוויים ביותר (כולל מחקר שבו הסופרת משתתפת בעצמה, יחד עם בן זוגה הסבלני), ושל אזורים שצומחים במקביל להתפתחות הדיבור על סקס: כמו כתיבת ספרים פופולריים, או צעצועי מין. כתופעת לוואי, רואץ' נחשפת לאוסף הבלתי נדלה של ביטויים וכינויים שמשתמשים בהם חוקרים וממציאים כדי לתאר את מחקריהם והצעות הפטנט שלהם, משום שאם היו כותבים בכנות על מה המחקר שלהם, או לשם מה נועדה המכונה שהם מוציאים עליה פטנט, היו כנראה מאשימים אותם בהפצת תועבה.

כדי לחקור סקס, את ההיבטים הפיזיולוגיים או ההתנהגותיים שלו, צריך לספק סיפור כיסוי, אליבי שיצדיק את המחקר. ניתן להשיג מימון לחקור את חיי המין של נכים, למשל, כי ניתן לתאר את המחקר כתרפיה פיזיולוגית להתמודדות עם נכות; אבל, כפי שאומרת אחת החוקרות, אף אחד לא יכול לחקור את ההשפעות החיוביות של אוננות, כי אין שום דרך לנסח הצעת מחקר כזו בלי להגיד בדיוק מה אתה מתכוון לעשות. כך אנחנו חיים במציאות האבסורדית שפעילות פיזית שנראה שיש לה השפעות חיוביות, נשארת מסתורין גמור לממסד הרפואי, כי אף אחד לא יכול לחקור אותה. 

למרות שרואץ' נוגעת בקלילות בלבד בנושאים הבעייתיים יותר של סקסולוגיה (לדוגמה, קינסי כידוע היה מראיין סוטים ופושעים בצורה שנראתה למבקריו כתומכת; רואץ' לא מביעה עמדה או אפילו מעמיקה בשאלת הגישה של מחקר סקסולוגי לסטיות או פשעים על רקע מיני) הספר מכיל חומר רקע איכותי למכביר, ורשימות קריאה נוספות לרוצים להעמיק. נקודה נוספת לזכותו היא שהספר מאוד מצחיק - מצאתי עצמי צוחק בכל רם שוב ושוב. עבור המחברת, זו כנראה דרך טובה לכתוב על סקס, אבל לא רק. יותר מסקס, היחס של החברה "המהוגנת" והממסד האקדמי לתחום, שילוב של מבוכה, ריחוק, וסקרנות מציצנית, הוא שמצחיק אותה. האנשים שהיא פוגשת ומראיינת רציניים ומקצועיים. לא הם, אלא נושא העבודה שלהם הוא שמביך אותנו, ואל מול המבוכה הזו, אנחנו צוחקים. 

 בעוד שזה ספר טוב ומהנה, אני ממליץ בחום נגד הקנייה שלו בעברית. התרגום, של אלה בשן, הוא אחד התרגומים המחרידים שקראתי. שוב ושוב, ביטויים וניבים באנגלית מתורגמים מילולית לעברית, ללא קשר לנושא הפסקה. אם הספר מגיע למדפי הספרייה הקרובה למקום מגוריכם (או לימודיכם), הוא יוכל בקלות להעביר ליל חורפי ליד התנור, עם כוס שוקו חמה ביד אחת, וגישה למחשב נייד ביד השנייה.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

שיפצו"ר

כשהייתי חייל סדיר הסתובבתי עם כיסים תפוחים, כפי לפי המור"קים של אבא שלי, ככה נראה חייל: מוכן לכל. עטים עובדים, איזולירבנד, טסטר, אולר, תחבושת, שפתון, פלסטר... ופנקס. החל מהשבוע הראשון, בכל פעם שנתקלתי במשהו שהייתי רוצה, שנגמר לי, או שהייתי רוצה לשפר, הייתי מוציא את הפנקס, ורושם אותו לעצמי. לקראת השבת הייתי מתקשר הביתה, במידה והיה צריך לקנות דברים, ומעביר את הרשימה לעורף. בסוף השבוע היינו מארגנים את השיפצו"רים לפי הרשימה, ומגיעים לשבוע הבא מוכנים קצת יותר. קצת יותר.

אבא שלי היה מאוד בעד. הוא מגלם בהרבה דברים את רוח ה"נסתדר" היהושראלית שגורמת לכל כך הרבה צרות כשמנסים לגרום לקבוצת ישראלים להישאר בקבוצה ולשחק לפי החוקים, אבל מועלית על נס בתור "המוח היהודי" כשהיא גורמת לנו להמציא את האנטי-וירוס, להנחית מטוס בלי כנפיים, או לזכות בפרסי נובל. הוא היה מוכן לקנות, להכין, ולתקן כדי שלילד יהיה נוח וטוב יותר בשירות - רק דבר אחד עצבן אותו מאוד. גרם לו להוציא עשן מהאוזניים. כשהייתי לוקח איתי נייר טואלט. 

בין של"ג למלחמת לבנון השנייה
המור"קים של אבא שלי נשמעו כמו גרסה מעודנת של "גבעת חלפון", מאוכלסים בחיילים לא מגולחים, שתמיד ממהרים ללגלג על המפקד, אבל רבים ביניהם מי יסיים לגרז את הטנק ראשון. את השיפצו"ר הוא יכל להבין - חלק חיוני מהחוויה היה להבין את המערכת, ולשפר אותה, במיוחד אם המפקד לא מאשר, במיוחד אם זה נגד התקנות. אבל מתחת לזה צריכה להיות שכבה מוצקה ויסודית שאפשר לסמוך עליה, לעמוד עליה, שבלעדיה רוח ה"נסתדר" הופכת להיות רפא קטלני של אנוכיות ובוז לחברה. במילים אחרות, צה"ל לא צריך לספק לחיילים שלו טסטר, וברור שצריך להביא עוד פלנלית מהבית, אבל נייר טואלט? זה משהו שהצבא צריך לספק. 

אם חוסר נייר טואלט (ואוכל, ומים חמים, ומדים, וכו') היה הסימניה בתחילת הספר, מלחמת לבנון השנייה[1] הייתה השיא הדרמטי. בסופו של דבר אפילו הגדוד שלי גויס, והגענו ללול תרנגולות בגבול לבנון כדי להתכונן לפלישה פנימה ומצאנו עצמנו לבד. בלי אוכל, מים, כדורים או מחסניות, מדים, נעליים, או טנקים. בשלושת הימים הראשונים של שהות הגדוד על הגבול, מי שהאכילו והשקו את הגדוד היו קיבוצים בסביבה, וקציני לוגיסטיקה חכמים הצליחו להרים, להעביר, ולגנוב ציוד נדרש ממקומות עלומים. הפעם הפריץ שממנו שדד היהודי החכם היה צה"ל בעצמו[2]. זו הייתה מלחמה שהבהירה לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שצה"ל הוא לא צבא אחראי. הוא צבא מתנהל.

מיד אחרי המלחמה, נכתבו דו"חות, נאספו מסקנות, והיום המצב אמור להיות שונה. צה"ל מבטיח שבפעם הבאה שתהיה מלחמה, לחיילים יהיו מים ואוכל. אז אנחנו מגיעים להיום (13.12). ב"ישראל היום" נכתב תחת הכותרת המתחכמת "בחזרה לתורנות מטבח" שצה"ל החליט להקפיא תוכנית שמחליפה את המטבח הצה"לי בחברות קייטרינג חיצוניות. התוכנית הייתה אמורה לחסוך לצבא כסף, אבל הסתבר שהיא יקרה יותר מהמתוכנן. האוכל האזרחי היה כל כך טעים שנוכחות בחדר האוכל הצה"לי בבסיסים עלתה ב-30%.

בוא נעזוב רגע את הרעיון של מיקור חוץ בצה"ל[3], ונתמקד בנתון. אותם 30% לא היו בדיאטה עד שצה"ל החליט להחליף סגל במטבח; הם יצאו מהבסיס לארוחת צהריים וקנו אוכל בעצמם. האם יש משהו יותר בסיסי, שצה"ל אמור לדאוג לו, מאשר אוכל[4]? לפני המעבר לקייטרינג, כאשר אותם אלפי חיילים אכלו בחוץ, מה הם חשבו? מה הוריהם חשבו (שבטח עזרו לממן את האוכל הזה)? האם גם הם ראו אדום, ולא הבינו למה הצבא לא דואג למשהו כל כך בסיסי?

חייל הוא לא הילד של אף אחד
הצבא צריך לבסס צורכי בסיס, ולמעשה צריך לשאוף שאף חייל לא יביא כלום מהבית, משנקל ועד שרוך נעל, בגלל שברגע הגיוס ולבישת המדים הצבא אמור לגלגל את המתגייס מהיותו בן-אדם להיותו חייל. בתור זרועה ומגנה של המדינה, צבא חייב, כדי להיות אפקטיבי, לגזום ולהגביל את האנושיות של חייליו. זה נעשה כדי שהם יעשו משהו שהוא מטבעו פסול (להרוג אנשים אחרים) וכדי להוריד מהם את האחריות למעשה הזה. הורדת האנושיות של החייל לא משרתת רק אותו, אלא גם במובן אולי פרדוקסלי, את אויביו. הפגיעה בחייל הופכת למוצדקת מעצם היותו חייל - הוא אמור להיות המטרה של האויב, משום שהיותו מטרה לגיטימית הופכת את המטרה האזרחית, את הלא-לוחם והלא-חמוש, את בית החולים והאמבולנס, האוטובוס והשוק, למטרות לא לגיטימיות[5].

כאשר מתגייסים התחילו להביא מגבות, שמיכות, כפכפי אמבטיה, פלאפונים, נייר טואלט, אוכל, ערכות עזרה ראשונה, ועוד ועוד ועוד, הצבא נשם לרווחה, לקח צעד אחורה, והתחיל להתלונן על אמהות שמתקשרות למג"ד. במקום זאת היה צריך לשרטט קו ברור בין חיי האזרח לשירות החייל ולהבהיר שהצבא לוקח אחריות על השירות הזה, מלבישת המדים ועד פשיטתם. חוסר האחריות הזה מגיע לשיאו בהתנהגות של חיילים במחסומים, ומול אוכלוסיה אזרחית (ובמיוחד מפגינים) בעשור האחרון. אני לא מנקה את ידיהם של החיילים - כל אדם אחראי למעשיו. אבל יש אחריות גדולה יותר שמונחת לא אצל המפקדים הישירים שלו, שהם ילדים במעט מבוגרים ממנו, אלא אצל כל המערכת שנמצאת מעליו: מפקדי הגדודים והחטיבות, הפרקליטות, המטכ"ל, ושר הבטחון כמובן. הפוסט האחרון של גורביץ המתאר את תגובות הצבא למותו של מוצטפא תמימי מהווה מסר מאוד ברור לכל בחור צעיר שעומד במחסום - שההתנהגות שהובילה למותו של מפגין לא חמוש היא התנהגות ראויה. זו הדרך שבה הצבא גורם לעוד ועוד שפיכות דמים. פעילות של מחסום ווטש, או "שוברים שתיקה", היא ההורים שקונים לבן שלהם מדים, או הבן שלהם שהולך וקונה לעצמו אוכל כי האוכל בבסיס לא אכיל. פעילות אזרחית בוואקום שהשאיר הצבא. 

כפי שהייתי מייעץ למלש"ב צעיר להימנע מגיוס לצבא שלא דואג לבריאותו, שעות השינה שלו, מלבושו, או מזונו, כך הייתי מייעץ לחייל שנדרש להתייצב במחסום להימנע משירות בצבא שלא דואג לרוחו או לאופיו. אני מסכים עם הפעילים שמבקשים ענישה הוגנת ואמיתית לחיילים שגורמים למותם של מפגינים ולא חמושים, אבל חשוב לי עוד יותר למנוע את המיתות הבאות. כרגע, שום דבר לא מונע אותן. 


1 - אני מרגיש נורא מצחיק לקרוא לזה "מלחמת", שכן זו לא הייתה מלחמה, אפילו שיש לה אות מערכה. []
2 - יש לי עוד כמה דברים לכתוב על רמת המוכנות של הטנקים, אבל אני חש שזה יהיה לחצות איזה קו של צנזורה צבאית, או משהו כזה. בוא נגיד שהטנקים של צה"ל סבלו מ-Resurrection Sickness חמורה, ומזל שלא היו צריכים להילחם בצבא מסודר. []
3 - יהיה הרבה יותר חכם להוציא מחוץ לצה"ל דברים כמו ניהול כוח האדם, או את הפרקליטות הצבאית. []
4 - האמת, שאני יכול לחשוב על שינה ובריאות, שני תחומים נוספים שבהם צה"ל לא מצטיין... []
5 - הדבר הראשון שכל הוגה צבאי היה צריך להצביע עליו שמי שצריך להיאבק בארגוני טרור זו המשטרה, לא הצבא, כי ארגון טרור בהגדרתו הוא אנטיתזה לצבא: הוא פוגע במטרות אזרחיות, וחבריו נטמעים באוכלוסיה אזרחית. בדיוק כמו ארגוני פשע מאורגן, ולא כמו מחתרות ולוחמי גרילה. []