יום רביעי, 20 ביוני 2012

Macho Weiber Mit Dicken Kanonen

(פירוש הכותרת הוא "נשים מאצ'ואיסטיות עם רובים גדולים"; זהו התרגום לגרמנית למשחק תפקידים הומוריסטי שנכתב בשנות השמונים)

שי זלדיסקלי ספסוב כתב טור דעה באתר GameX שבו הוא מקונן על חוסר הסובלנות על תעשיית משחקי המחשב[1], תעשייה שמרנית ושוביניסטית באופן ידוע, לבחורות, ולבחורים בעלי מיניות לא-הטרו. הוא מציין, וצודק, ששחקנים מתרעמים על כל רמז להומוסקסואליוּת בדמויות שלהם בצורה קיצונית, בעוד שמיניות אחרת, למשל פריצות מינית או לסביוּת, לא מפריעה להם באותה המידה. 

אין הרבה מה לחדש בתחום הזה; זלדיסספסוב מצטרף לקולות אחרים שקוראים ליותר סובלנות במשחקי מחשב, והאובססיה הגברית עם הפאלוס ואקט החדירה ידועה וכבושה היטב. בקצרה, הומוסקסואליוּת מפריעה לגברים בצורה שלסביוּת לא מפריעה להם, כי הומוסקסואליוּת פוגעת להם בגבריוּת, ולסביוּת לא פוגעת "להם" בנשיוּת. 

מה שמשך את תשומת ליבי הייתה המסקנה של זלדיסספסוב שמובילה אותו לקרוא למובילי התעשייה "להתבגר": 

"משחקים עם עלילה כזאת לא נדירים ולהפך, הם נפוצים מידי. משחקים רבים נכתבו על ידי גברים, אבל הכותבים שוכחים שקהל היעד שלהם לא מורכב מגברים בלבד, וייצוג כזה של נשים כביצ'יות שרק מחכות לגבר הנכון ש"יביס" אותן ויגרור אותן ערומות אל השקיעה – פשוט מזעזע."

אז, אם לנסח מחדש, זלדיסספסוב מבקר את כותבי המשחקים שהם עדיין נערים בני 12, ומצליף בהם על כך שהם כותבים רק לילדים בני 12. אני, בנימוס ומתוך כבוד, חושב שהוא לגמרי טועה. קהל היעד של המשחקים עליהם זלדיסספסוב מדבר בטור (Mass Effect 3, StarCraft 2, וכן הלאה) הוא אכן נערים צעירים. זה לא נכון לדרוש מכותבי המשחקים האלה לכתוב אותם אחרת. הם פשוט צריכים לכתוב, בנוסף, משחקים אחרים.

כתבתי בעבר על ההבדל בין "פנטזיה נשית" ל"פנטזיה גברית"[2] ואני חושב שאנחנו רואים כאן המשך של אותה התופעה. המשחקים שעליהם מדבר זלדיסספסוב הם משחקים שבהם אלטר-אגו של השחקן יוצא למסע הגיבור ומציל את העולם. זה מה שחשוב לשחקן, ומה שיספק אותו. הנקודה שבה אני חולק על זלדיסספסוב היא הנקודה שבה הוא חושב שיש קהל גדול של שחקניות שמעוניין במשחקים כאלו, ולא משחק בהם כי הם שוביניסטים מדי. אני חושב שיש קהל גדול של שחקניות שלא משחק משחקי מחשב, כי הן מעוניינות במשחקים אחרים ועוד אין כאלו. הן רוצות לשחק משחקים שבהם הפרוטגוניסט אינו גיבור מושלם, כי אם גיבור פגום שמעורר אמפתיה, ומרכז העלילה היא לא עליה בדרגות מול בוסים שעולים בדרגות קושי, אלא ההתמודדות של הגיבור עם עולמו הפנימי ועם כשלונותיו בעבר. סוג הדברים שהיו גורמים לילד בן ה-12 הממוצע לזרוק את הקונטרולר הצידה ולקלל[3], וגורמים לשחקנית להעמיק עוד בסיפור ובדמויות.

משחקים כאלו דורשים משאבים, מבחינת זיכרון, גרפיקה, ומקום, שלא היו זמינים בעבר, וגישה שונה לכתיבת משחקים והפצתם. בעוד שמשחקים כמו Heavy Rain מתחילים לבצבץ, הוא סבל משמרנות עלילתית (ומכך שהיה מדכא נורא). אנחנו עדיין לא רואים משחקים מושקעים מבחינה גרפית וסיפורית שפונים לקהל שונה ומשווקים בצורה שונה. הדעה הרווחת היא שנשים משחקות מעט ולא רוצות להשקיע זמן או כסף במשחקים, ולכן מכוונים אליהן בעיקר את שוק המשחקים הרגעיים, משחקים כמו Zuma ו-Angry Birds שעושים מיליונים במכירות, אבל בוודאי שלא מקדמים את האיכות או מציגים עלילה מעניינת. חברות המשחקים וכותבי המשחקים יצטרכו לזכור שמשחק מחשב הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור, וצריכים לרצות לספר סיפורים אחרים, שיפנו לקהל חדש ושונה. אז נתחיל לראות גיוון אמיתי, הן במשחקים שלנו, והן בקהילה שמשחקת אותם.


1 - והקונסולות; אבל בעברית, לכנות את התחום "משחקי וידאו" נשמע כאילו אני מדבר על מכונות פאקמן ענקיות שמופעלות במטבעות. אז אני אמשיך להגיד "משחקי מחשב" ואתם תבינו שאני מדבר על משחקים דיגיטליים שרצים על מגוון פלטפורמות, ולא רק משחקים ל-PC או למקינטוש. אם יש Assassin's Creed לסלולרי, אז בכלל באיזה ביטוי אפשר להשתמש שיכסה את כל האפשרויות?
2 - וגם אז שאלו למה בעצם אני משתמש ב"פנטזיה נשית" ו"פנטזיה גברית" אפילו שאני לא מדבר, בעצם, על פנטזיה שכותבים רק גברים או נשים, או שנכתבת רק עבור קהל נשי או גברי, ואולי בעצם כדאי להשתמש בשמות טובים יותר. זו ביקורת נכונה, אבל כרגע לשם הנוחות אני ממשיך כך. 
3 - בוודאי בעזרת וריאנט כלשהו של המילה Fag

יום שלישי, 5 ביוני 2012

הם יורים גם באמריקאים

(הערה מקדימה: תמיד נדמה שלהסביר אלוזיה מאבד 90% מהאפקט, אבל אחרי שראיתי אנשים חסרי הומור מבינים לא נכון כמעט כל דבר, שווה לומר שהכותרת היא פרפרזה על "הם יורים גם בסוסים", סרט מטלטל ושווה צפייה, ולא קריאה לירות באמריקאים, או האשמה ששירותי הבטחון בנתב"ג יורים באמריקאים)

בכתבה מהיום, מתואר כיצד מאבטחי נתב"ג, כחלק ממאמציהם למנוע מטרוריסטים מסוכנים להיכנס לישראל, מכריחים מבקרים, בדרך כלל כאלו בעלי שם או מראה ערבי, לפתוח את חשבונות הדוא"ל והפייסבוק הפרטיים שלהם. כך יוכלו שירותי הבטחון לבחון תקשורת פרטית של אותם פרטים לחבריהם, ולבחון האם מדובר במבקרים תמימים, או "אקטיביסטיים", שהגיעו לישראל כדי למחות על פשעיה. 

אבל אני לא מקשר לכתבה כי מפתיע אותי שישראל מנסה למנוע ממפגינים להיכנס אליה או שערבים, אפילו ערבים-אמריקאיים, מושפלים תדיר על-ידי זרועותיה הרשמיות של המדינה. אני מקשר אליה בגלל משהו שאחת הנשים המושפלות אמרה, ומצוטט בכתבה:

Tamari said she was searched, placed in a holding cell and flown back to the U.S. the following day. "The idea that somebody my age, a Quaker, on a peace delegation with folks from the U.S., would be denied entry – that never crossed my mind," she said.

התגובה שלה מרתקת. סנדרה תמרי, אמריקאית בת 42 מסנט לואיס, לא מופתעת שמונעים כניסה מבחורים מוסלמים צעירים, כהי עור ומשופמים[1]; אבל היא מזדעזעת שזה קורה לה. לנשים נוצריות מבוגרות זה לא אמור לקרות. אם נחלק את העולם בגסות ל"טובים" ו"רעים", אז די ברור איפה נמצאים טרוריסטים, ואיפה נמצאות נשים מבוגרות. בעיניי תמרי, נעשתה טעות; מישהו שם אותה בקבוצה הלא נכונה, יחד עם הרעים. 

את אותה חלוקה שטחית עושים אמריקאים גם ביחס לישראל. ישראל היא בצד של אמריקה, בצד של הטובים, ולכן מעשיה הם "טובים". זה גורם לעיוורון עקבי בכל הנוגע למעשיה "הרעים" של ישראל. אף פעם לא הבנתי, למשל, איך ישראל יכולה למנוע מיהודי להתחתן עם נוצרי או מוסלמי, ועדיין ליהנות מתמיכה כל כך רחבה במדינה שבה איסור כזה הוא שיקוץ מזעזע. למעשה, נראה היה שהדיון האמריקאי בישראל היה שטחי לא משנה מאיזה צד: תומכי ישראל היו מתעלמים מכל דבר שישראל עושה שאינו ליברלי (למשל, להרחיב התנחלויות, מאסרים מנהלתיים, צנזורה צבאית על העיתונות, וכן הלאה) ומתנגדיה תמיד מגיעים לאמירות שטחיות כמו שהיהודים שולטים באמריקה או שהם צריכים לחזור לפולין, סטייל הלן תומס

בלי להיגרר לקריאות חוזרות ונשנות להתערבות בינלאומית בישראל[2], יש ערך בביקורת ידידותית הוגנת אך נוקבת. בלי הדרדרות לפנטזיות אנטישמיות, שמטרתן לענג את הקורא ותו לא, אך להפסיק את ההתעלמות מההפרות החוזרות ונשנות של ישראל את החוק, וזכויות האדם והאזרח. 


1 - כן, זה אני משתמש בדעות הקדומות שלי ושל הקוראת כדי לבסס נקודה רטורית. כמאמר וונגוט, so it goes. 
2 - אני דווקא מלא תקווה שנסתדר לבד; אם להמשיך את עפר שלח, משבר חוק ההסדרה יכול להוביל סוף סוף לסיפוח השטחים והפסקת הכיבוש.