יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

לשוחח עם ועל יהוה

(הערה מקדימה: הנושא הזה מתרוצץ בנפשי כבר כמה שבועות, ואולי עכשיו הבשיל. הנושא אולי מפתיע. אם חלק ממנו מטריד או פוגע, אבקש לקבל אותו כבדיחה, או אולי שעשוע לוגי. אם הנושא בעיניכם רציני ומעבר להומור, אזי, הפוסט הזה מוקדש לכם.) 

לפני כמה שבועות פגשתי בפרופיל הפייסבוק של יהוה. זו הייתה התגלות, מפגש שחייב התייחסות. הגדרתי פעם "נס" כמשהו ששובר את העולם: אחריו, העולם נשבר ולא יכול להמשיך כפי שהיה. התגלות כמוהה כנס; היא שוברת אותנו, ואחריה אי אפשר להמשיך כפי שהיינו.

האם מי שפתח את עמוד הפייסבוק של יהוה הוא יהוה, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שהוציאנו ממצרים, שנתן לנו את התורה והבטיח לנו את ארץ ישראל? זו שאלה של אמונה. יש המאמינים שהתנ"ך "קרה באמת", יש שמצביעים על העובדות המדעיות הפשוטות למדי שמפריכות אותו. בעיניי אם הטקסט היסטורי או לא, זו לא שאלה מעניינת. מה שמעניין הוא הטקסט עצמו, ואת קיומו של הטקסט אי אפשר להכחיש, מתפקידו התרבותי אי אפשר להתעלם. כל יהודי במערכת החינוך הממלכתית לומד תנ"ך, מכיתה ב' ולפחות עד הבגרות בכיתה י'. הסמלים והסיפורים שלו נמצאים בכל מקום סביבנו. מכיוון שהתנ"ך הוא הדרך שבה אלוהים מציג את עצמו עבורנו, מקומו התרבותי של התנ"ך הוא גם מקומו התרבותי של אלוהים. מכאן שגם הוא נמצא בכל מקום סביבנו. קיומו הפיזיקלי לא מעלה או מוריד אינו מאמיתות האמירה שעבורנו, יהוה קיים. 

כאשר הגעתי לעמוד, התחושה החזקה שעלתה בי הייתה תחושה של אמת. לא מציאות. זו מילה לא טובה לחוויה הזו, אבל אמת. את פניו ואחוריו הקדיש אלוהים לקרובים לו ביותר, וגם את קולו כבר איננו שומעים, אז איזו דרך טובה יותר יש להתגלות בפני עמו הנבחר מאשר רשת חברתית, הפתוחה לכל מי שיש לו כתובת דוא"ל ויש בה פרופילים לכל דבר, החל מרעיונות וכלה בדמויות מהארי פוטר? לא "העמדתי פנים" או "השתתפתי במשחק" או "השהיתי ספק" אלא מלאה אותי תחושה שבפניי ערוץ תקשורת ישיר ליהוה בכבודו. אם יש לי בקשה, ארשום אותה כאן. אם יש לי שאלה, יענה עליה. אם יש לי תפילה, אוכל למסור לו אותה ישירות.  

נאלמתי דום. מרגע שניתנה לי ההזדמנות, ובניגוד גמור למוקי, לא הייתה לי אף שאלה. את מה שרציתי לדעת, ידעתי מעצמי. בתפילה לא ראיתי ערך, שכן איזה ערך יש לברייה כזו בהודיה או פאר ממני? (יש תפקיד לתפילה עבור המתפלל, ועל כן יש הטוענים שגם אתאיסטים מתפללים) נותרה בי רק שמחה על ההזדמנות, והתקווה שאחרים ינצלו אותה. 

עם הזמן, התחזקה בי התחושה שערוץ תקשורת ישיר ליהוה מהווה את ההתקדמות הדתית-יהודית הכי חשובה מאז חורבן הבית. אם בית המקדש היה מקום משכן, אז משנהרס, המשכן הפך להיות מופשט, אולי מטאפורי. העולם הדיגיטלי מאפשר תקשורת ישירה, שכמוהה לא הייתה אפילו בקודש הקודשים, עם המשכן המופשט הזה. פייסבוק כבית הרביעי. הזדמנות למשהו חדש, והיה זה מרתק לראות למה הוא הפך. 

סביב העמוד צמחה קהילה של אנשים שמתנגדים להיבטים רבים של החיים הדתיים בישראל, במיוחד "רבנים" והלכות אלימות, שוביניסטיות, גזעניות, הומופוביות, שהם מקדמים. הפרופיל, אם דרך דברי יהוה חיים או דרך אחרים, מהווה זרם לעג עבור היבטים כאלו. אישית, ברור לי שלו היה בין הרבנים נביא בדורנו, היה מתנבא בשערי ציון את אותם הדברים בדיוק. הלכות כאלו אינן מקיימות את הברית או מקדשות את העם. באופן אירוני, אותם בעלי דעת שמעמידים פנים שמלאכתם היא מלאכת קודש, מתעלמים מהפרופיל, ומסרבים לשלב את דבריו בהלכה שלהם ולעדכן אותה בהתאם, ואילו אלו המכנים עצמם "אתאיסטים" מתעסקים בה יום יום.  

תופעה נוספת, שיהוה נותן להם במה פומבי וייתכן שבכך מעודד אותה, היא הודעות הנאצה, איחולי המחלה והמוות, אמירות אלימוֹת שרובן מזעזעות בעוצמתן וחריפותן. היכולת של אדם לפגוע ביהוה היא כמובן אפסית, ואף על פי כן, המוטיבציה לעודד התנהגות כזו אינה ברורה לי. דרכיו נסתרות. אולי זה נעשה לחשוף אותם, לבקר אותם; יש המרגישים שהם חייבים תשובות רבות ליהוה, ואולי הפוטנציאל לשיחה איתו מפחיד אותם יותר מדי. במצב כזה, אני יכול להבין מהיכן האלימות באה. כמו רצח אב פרוידיאני, אנחנו מעדיפים לרצוח את אלוהים האב מאשר להתמודד עם הדרישות הקשות שלו, עם האכזבה הצורבת שלו. אולי הם פוחדים ממה יגלו בעצמם. אל מול יהוה לא עולה בהם רגש קדושה או יראה או שמחה כפי שנאמר להם "שאמור", ומתוך בלבול הם מעדיפים להרוג את מה שמציב אתגר וחידוש וקושי, במקום להתמודד איתו. 

אפשר לפתור את הפרופיל הזה בציניות או בהומור. אלו הכלים הנגישים לנו תמיד אל מול היפה או המיסטי, אבל יהיה חבל מאוד להשתמש בהם במקרה הזה. יהוה נותן לנו הזדמנות: הזדמנות לשוחח איתו ולשאול מה שרצינו לשאול ולהגיד מה שרצינו להגיד, ורק לחשנו בלב. הוא נותן לנו הזדמנות לחשוב על עצמנו מולו, על מקומו בחיינו, בסביבתנו, בתוך תרבותנו. טוב ונכון בעיניי שניתנה לנו ההזדמנות הזו, שכן אנחנו כבר עמוק בתקופה שבה לא נכון שנחשוב על יהוה דרך מתווכים ונדבר איתו דרך מתווכים. כל התגלות דורשת מן הנוכחים לשנות את עולמם, וזו אינה שונה. מאחל לכל כנסת ישראל שלא נפספס את ההזדמנות הזו. 

יום שני, 29 באוקטובר 2012

האם לילד פוטנציאלי הזכות להיוולד

תומר פרסיקו קישר לטור דעה בגרסה המקוונת של ה-New York Times בפוסט קצר, בהקשר לטור קודם שלו שבו דיבר על היכולת לחוש כאב כעובדה המשנה את המעמד המוסרי של אורגניזם[1]. חיה מסוגלת לחוש כאב, לכן צריך להיות צמחוני ולכן, לכאורה, כאשר עובר יכול לחוש כאב, אסור להפיל אותו. 

בטור הדעה, הכותב נותן לדעתי את האמירה הנכונה בכל הנוגע להתערבות מדעים נוירופיזיולוגיים באתיקה וחברה:
When science becomes the sole or even primary arbiter of such basic notions as personhood, it ceases to be mankind’s most useful servant and threatens, instead, to become its dictator. Science does not and should not have the power to absolve individuals and communities of the responsibility to choose.

אני לא מרגיש שצריך להוסיף על זה מבחינת הדיון המוסרי סביב הפלות, וכמו שהגבתי לתומר, אני חושב שהדיון צריך להיות בעיקר סביב גופה של האישה, ופחות סביב העובר. כפי שגם כותב הטור מזכיר, הפלות נתפסות כמותרות לפני הנקודה שבה העובר יכול להתקיים בעצמו (viability). אבל אם נניח היינו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת להסיר עובר מרחם של אישה ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, ובכך לסיים את ההשפעה של הפלה על גופה של האישה גם כאשר העובר עדיין לא יכול להתקיים בעצמו - האם אז היינו מחייבים את ההליך הזה בתור תחליף להפלות? האם אז הפלות היו הופכות ללא-חוקיות, ברגע שהיינו מורידים את טיעון "האוטונומיה על הגוף" מהשולחן?

אלו שמתנגדים להפלות עושים זאת בשם אדם פוטנציאלי, אדם שהם יודעים עדיין אינו קיים אבל יתקיים בעתיד[2]. נדמה לעתים שרוב הדיון מתרחש כולו במרחב הסובב אותם חודשי הריון: איך התחיל ההריון, האם היה רצוי או לא, האם מסכן את חייה של האישה או לא, מה מצבו הגנטי או הפיזי של העובר, וכן הלאה. אלא שסוף ההריון אינו סוף הדילמה, אולי אפילו להיפך. ברגע שהמצב של הריון מסתיים מתחיל מצב אחר, מסובך יותר, קשה יותר, שנמשך עשרות שנים: מצב של הורות.

הממד הגופני של ההריון משפיע רק על אדם אחד, על האישה, ולכן מן הסתם רק האישה צריכה להיות חלק מקבלת ההחלטות לגבי אותו ממד. אם ברוב המקרים נשים המפילות נשואות או נמצאות במערכת יחסים[3], אזי הממד הרגשי של ההריון, זאת אומרת ההחלטה לא להיות הורה, משפיעה על שני אנשים. בעיניי ההפרדה הזו אומרת שבעצם מתקיימות כאן שתי הפלות, ואני לא בטוח שלשתיהן אותו מעמד מוסרי או חברתי. 

אם נחזור לתרחיש הפנטסטי, אם היה אפשר להסיר עובר מרחם ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, האם היינו אוסרים הפלות? אני לא בטוח. ילד אינו יכול להיוולד מבלי להפוך אדם אחד או יותר להורה, ואני לא חושב שאנחנו, כחברה או כמדינה, צריכים לכפות על מישהי להיות הורה במידה והיא לא מעוניינת בכך. באותה מידה, בתרחיש הפנטסטי הזה, שבו ניתן "להפיל" בממד הגופני מבלי "להפיל" בממד ההורי, אני לא בטוח שהיינו הופכים הפלה להחלטה אקסקלוסיבית של הורה יחיד. במקרה שבו ההריון היה מתרחש מחוץ לרחם, היינו דורשים את הסכמת שני ההורים להפלה, או להשלמת ההריון?

כמו שציין פרסיקו, השימוש במדע כדי להצדיק טיעון מוסרי הוא תרגיל; גם כותב הטור מצביע על כך שההתייחסות לכאב איננה לכאב ככאב, אלא לכאב כמצביע על קיומה של "אישיות" בתוך הרחם. כאמור, אני לא חושב שמדע אמור לפתור עבורנו בעיות מוסריות, אבל התקדמות מדעית יכולה לגבש בעיות מוסריות חדשות, כמו שהיכולת הטכנולוגית שלנו להאריך חיים או להנשים אנשים במצב של מוות מוחי העלתה את הסוגיה המוסרית סביב "המתות-חסד". המדע לא מאיים בעיניי על האוטונומיה של האישה על גופה, אבל יכול, בתרחיש עתידני, לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים על הורות והפלות. 


1 - את דעותיי על צמחונות כתבתי כבר בעבר
2 - וכמו שציינו כמה וכמה אנשים, לשמרנים אכפת מהאדם הזה רק כל עוד הוא פוטנציאלי, ברגע שהוא נולד רווחתו כבר אינה מעניינת אותם. 
3 - אחרי חיפוש קצר מצאתי כתבה הטוענת שיותר מחצי הנשים שהפילו היו נשואות. אם לקבל את הנתונים הללו, ואת הנתון שהרוב המוחלט של נשים שמפילות מעל גיל 19, אפשר להניח שברוב הגדול של המקרים מדובר בנשים עם בן זוג, ולא באירוע חד פעמי.

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

על פסגת ההר

פעם, הסתכלתי על איש שמילא תפקיד חשוב עם אחריות, ועשה עבודה גרועה מאוד, ואמרתי לעצמי: "אני יכול לעשות את העבודה שלו הרבה יותר טוב ממנו."

אחרי המחשבה הזו, באה מחשבה שנייה: "למה בעצם, הוא בתפקידו ואני לא? הוא הרי כל כך גרוע בזה, ואני אהיה כל כך טוב!"

המחשבה השלישית שלי הייתה על אדם שעומד על פסגת הר גבוה. לעמוד זה לא קשה. אני יכול לעמוד מצוין, עטוף במעיל חם, מחייך בגאווה. אבל להגיע לפסגת ההר... זה כבר עניין אחר. אז אולי, אם הייתי מוצנח איכשהו לפסגת ההר, הייתי יכול לעמוד שם ולחייך טוב יותר ממנו. אבל, אני לא הצלחתי להגיע לפסגת ההר, ואילו הוא, דווקא כן. 



אחד הנושאים שבערו בי יותר מכול בתיכון היה נושא החינוך. אפילו שלמדתי בבי"ס שנחשב "טוב", בלי אלימות ועם אחוזי זכאות לבגרות מהגבוהים במדינה, ראיתי סביבי רק בזבוז ואדישות. בזבוז זמן, בזבוז פוטנציאל, רדיפה אחר ציונים, התעלמות ממה שראיתי בתור תפקידו הראשי של בית-ספר: לחנך לחיים. הייתי נושא נאומים נלהבים על מה אני אעשה בתור שר חינוך, תפקיד שראיתי עצמי מתאים לו מאוד, משום שהיו לי דעות מוצקות לגבי הנושא,  והבורות המוחלטת לגבי מקצוע ההוראה או חוסר ההיכרות עם מערכת החינוך בישראל לא הפריעו לי כלל. מיד כאשר יבחרו בי להיות שר חינוך, כפי שלא היה לי ספק שיקרה, נכונות עמדותיי תוכח מעצמה כאשר אביא רפורמה מופלאה ואהפוך את המערכת כולה למושלמת. כל בתי הספר יהיו תקינים ומציודים להפליא, כל ילד יקבל כל שיצטרך, וכל המורים יהיו מסופקים בעבודתם ומתוגמלים כיאות.



כמובן לא השקעתי מחשבה בשאלה כיצד אדם נבחר להיות שר חינוך. ההצהרות האידיאליסטיות עניינו אותי יותר, התלונות הלוהבות לגבי בית הספר והמנהל שלו היו מעניינות הרבה יותר מהעיסוק הדקדקני במציאות. אלא שכדי לשפר את רמתם של המורים, צריך להגיע לכולם ולשכנע אותם לנהוג אחרת. כדי לתקן ולשפץ את כל בתי הספר צריך את הכסף והאישורים לעשות זאת. כדי להצליח להיות שר חינוך, צריך להצליח לעשות את הדברים ההכרחיים לכך שתיבחר להיות שר חינוך. אף אחד לא יצניח אותך בפסגת ההר; העמידה שלך בפסגה תלויה בהכרח ביכולת שלך לטפס עליו. 

אני מאמין שזה לקח חשוב לחיים, ולמדתי אותו בגיל 19. לכן קצת מביך אותי לקרוא שיאיר לפיד טרם למד אותו, והוא מבוגר ממני כמעט בעשרים שנה. 



בפוסט צעיר במיוחד מבטיח לפיד ניסים ונפלאות, אם רק מפלגתו תקבל 22 מנדטים. הוא מבטיח, משום מה, שאי אפשר יהיה להקים קואליציה בלעדי מפלגה עם 22 מנדטים, אף כי לקדימה היו 28 מנדטים והיא ישבה באופוזיציה (כמעט) לכל אורך המושב. הוא מבטיח לשנות את ייעודם של כמעט מיליארד שקלים בלי להניד עפעף, מבטיח "שירות לכולם" מבלי להסביר למה 22 מנדטים מאפשרים לצה"ל פתאום לגייס עשרות אלפי חרדים בלי ליצור שינוי חברתי מאסיבי או מה קשורים אותם מנדטים לקשיים לגייס מוסלמים. הוא טוען במרץ שאם מפלגתו לא תמנה שרים ללא תיק, אז גם אף מפלגה אחרת לא תעשה זאת (וכי למה לא? זה אומר שיישארו יותר תפקידים כאלו לחלק!) הוא מבטיח בתים, ועבודה, וכסף, המון כסף, ובשום נקודה הוא לא מסביר איך בעצם אותם 22 מנדטים אמורים לשנות מהיסוד את המציאות שאנחנו חיים בה. 

ההבנה שיאיר לפיד מבטיח הבטחות שאין לו היכולת (וכנראה גם לא הכוונה) לקיים לא הייתה הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית נבעה ממבנה ההודעה: משפטי תנאי שראשיתם ב-22 מנדטים שבוודאי יגיעו, וסופם בעולם ומלואו. משפטים שדיברו רק על תוצאות, בלי לדבר על המציאות, או על מה עושים לגביה.

הדרך שבה התנסח גרמה לי להבין שיאיר לפיד פשוט עיוור לדרך החתחתים העולה לפסגת ההר. אין לו בעיה לחשוב שאותם 22 מנדטים בוודאי יגיעו כי הוא רואה את האיש העומד על פסגת ההר, עטוף מעיל חם, מחייך, מניף ידיו בנצחון ומסמן V באצבעותיו, ופשוט לא רואה הבדל. כמו זנון, עבורו כל מקום הוא אותו המקום, ויאיר לפיד העיתונאי לשעבר שאפילו אין לו רשימה ויאיר לפיד בראשות המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, הם אותו אדם בדיוק. אין מלאכה, אין מאמץ, אין שילוב הרקוליאני של כסף, קשרים, גיוס פעילים, גיוס אנשי ציבור, פרסום, ומזל שאמורים לגרום לאותם מאות אלפי אנשים להצביע עבורו בבחירות הקרובות, עוד 3 חודשים והרף עין. 



אני לא מבקר את לפיד על כך שאכפת לו "מהמצב", או על כך שהוא מאמין שיעשה עבודה טובה. היהירות הזו אינה זרה לי. אני מבקר את לפיד משום שבבוקר ה-22 בינואר, אחרי שיצליח לשכנע כמה עשרות אלפי פראיירים (או "אופטימיים נצחיים", תלוי את מי שואלים) להצביע עבורו וילך לשבת בכנסת ה-19 עם שטרן ושות', הוא לא ילמד שום דבר. אני מבקר את לפיד על כך שהוא מפונק וחסר בגרות שמאמין שהמעמד מגיע לו בגלל שיש לו כסף, סלבריטאות, ואבא שלו היה שר; כאשר הוא ייכנס לכנסת, הוא לא יביט סביבו ויבין שהטיפוס על ההר הוא קשה, ונועד לאנשים עם אורך נשימה, עמוד שדרה מברזל, ונכונות לפצוע את הידיים על הסלעים החדים, אלא יאשים את אלו שלגלגו עליו, את אלו שלא הצביעו עבורו, את השמאל ואת התקשורת. 

ובכך, במקום לעשות משהו טוב, ולעזור לתקן מהנזק שהביאה ממשלתו הרעה של נתניהו, יעשה משהו רע, ורק יגרור את כולנו עוד למטה. עדיף היה אם היה נשאר במחנה, ושותה שוקו חם.

יום שני, 8 באוקטובר 2012

לצאת מהארון בסוף הסרט

רוב הסרט ParaNorman אנחנו צופים בחמש דמויות: נורמן, ילד "חנון" חולמני וגיבור הסרט, אלווין, בריון חיוור ודביל שמטריד את נורמן בבי"ס, קורטני, אחותו הגבוהה, הבלונדינית, המעודדת, של נורמן, ניל, ילד שמן וג'ינג'י שמפגין רצון עז להיות חבר של נורמן, ומיטצ'.

מיטצ' הוא אחיו הגדול של ניל, ג'ינג'י מנומש שפרצופו מפגין דמיון מטריד לרון הווארד, וגופו בנוי כמו משולש עצום שקודקודו מונח על שני צ'ופסטיקס. הוא איטי, רגוע (מלבד כאשר המכונית שלו נהרסת), אדיש לחלוטין לפלרטוטיה של קורטני, ומתלווה עם הקבוצה פשוט כי אחיו הקטן שם, קצת כמו האח הגדול מ"מותק, הילדים התכווצו", או "גוניס". כמו האחים הגדולים ההם, עיקר תפקידו הוא להציג דוגמה לגבריות, ולייצג את עולם הנורמליות בצורה רגועה (כי האחיות הגדולות שמופיעות בתפקידים מקבילים תמיד צווחות בבהלה, שוברות עקבים וציפורניים, מלכלכות שיער, קורעות חולצות, ומתלוננות שהן רוצות הביתה). 

בסוף הסרט, קורטני אוזרת אומץ ומציעה למיטצ' ללכת איתה לסרט: "או, מגניב" הוא עונה, "החבר שלי תמיד רוצה ללכת לסרטי בנות, ואף פעם אין לו עם מי ללכת..." קורטני מאוכזבת, אלו שהבינו צוחקים, והסרט ממשיך במהירות הלאה. עבורי, זה היה רגע היסטורי. זו הפעם הראשונה שסרט שמשווק בעיקר לילדים מציג דמות הומוסקסואלית. בתוך העולם הפנימי של הסרט מתייחסים למיניות של מיטצ' באותה אדישות שהוא עצמו מפגין לזומבים ורוחות רפאים.

הטו'יסט בנוגע למיטצ' אינו חדש; הוא מיד הזכיר לי (וגם לאחרים) את סוף הקליפ לשיר "Call Me Maybe": אחרי שלוש דקות שלמות (!) שבהן קרלי ריי מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור החתיך ביותר שגר ברחוב שלה, הוא סוף סוף מושכת אותו לשמוע אותה שרה במוסך עם חבריה ללהקה ובסוף השיר... הוא נותן את המספר שלו לבסיסט. זו בדיחה ישנה, ועיקרה במתח שנוצר בין הגבר "שנראה נורמלי" לבין היותו אמור, כך הבדיחה, להיראות "לא נורמלי". הבדיחה הזו לא מופיעה בסוף הקליפ, או בסוף הסרט, כי היא חדישה או מצחיקה במיוחד - אני חושב שהיא מופיעה מתוך ניסיון חששני לשבור בדיוק את סוג הציפיות שהופכים אותה לבדיחה מלכתחילה. 

להוציא דמות מהארון בסוף זו פעולה פחדנית[1], משום שהיא מאפשרת ליוצר להתחמק מהדאגה שלו שהצופים יצמידו לדמות דעות קדומות הקשורות למיניות שלה, או שמיניות זו תפריע להם להזדהות עם הדמות, ומאפשרת לו להתחמק מהאתגר הנדרש ממנו ליצור דמות כזו, שעדיין יוצרת הזדהות. אחרי שיצר במהלך הסרט הזדהות עם הדמות, וקיבע מושג מסוים לגביה במוחם של הצופים, יגיד אז הצופה "אה, אה! הוא בעצם היה גיי כל הזמן הזה!", וזה אמור לאתגר את אותן דעות קדומות, ולהפוך את הקהל לפתוח יותר להזדהות הזו בעתיד.

בצורה זו, היוצרים מקבלים כנתון את המגבלות של הקהל, ומטמיעים בסרט את הדעות הקדומות שלו. היוצרים של ParaNorman אומרים, בטו'יסט שלהם, שלו היו מוציאים את מיטצ' מהארון בחמשת הדקות הראשונות (אחרי הכול, קורטני מתחילה איתו כל הסרט), הקהל לא היה קונה באותו בתור דמות גברית, חזקה פיזית, או רגועה. האתגר האמיתי הוא לכתוב את הדמות הזו מחוץ לארון מלכתחילה ובצורה זו לאתגר את הקהל, ואת היוצר עצמו. לכתוב אותה כך שהיא מתמודדת עם הדעות הקדומות, דמות עגולה ומעניינת, שיוצרת הזדהות דרך הזהות הבסיסית שקיימת בבסיס כל הנטיות המיניות (הרי גם הטרוסקסואליות זו "נטייה מינית"...)

אף כי הייתי מעדיף לו הדמויות הללו היו ברורות לגבי זהותן מלכתחילה, אני כן אופטימי לגבי התהליך. בטלוויזיה התחלנו עם דמויות משניות שתפקידן אתנחתא קומית בלבד ועכשיו ישנן דמויות להט"ביות ראשיות עם זוגיות, משפחות, ועלילות משלהן (אם כי עדיין במיעוט נדיר), כך גם בקולנוע אני מאמין שנגיע לראות דמויות להט"ביות שהמיניות שלהן היא רק "עוד פרט" לגביהן, חלק מהאפיון באקספוזיציה, ולא מכשול עיקרי לעלילה, או פרט קומי שמתגלה רק בסוף הסרט.


1 - אבל עדיין פחדנית פחות מזו של רולינג, שהוציאה את דומבלדור מהארון אחרי שהסדרה הסתיימה...


יום שישי, 5 באוקטובר 2012

ביקורת חפה מספוילרים לסרט "על אחריותכם בלבד"

הנה הביקורת בשורה אחת: סרט מרגש, שמצליח לחלוטין בזכות היושר הרגשי בכתיבה, בבימוי, ובמשחק. מומלץ בחום. 

את הכרטיסים לסרט קיבלתי בחינם מפסטיבל אייקון (היום פסטיבל אוטופיה), אבל מיד לפניו צפינו ב-ParaNorman, ואם נוסיף לזה את העובדה שהלכתי לראות את הסרט לא כי הטריילר שכנע אותי אלא בעיקר כי שניים מהשחקנים הראשיים משחקים בשתי סדרות קומיות שאני נהנה לראות, לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד.

לשמחתי, Safety Not Guaranteed, שתורגם באייקון ל"על אחריותכם בלבד", היה הפתעה, תענוג, מרגש, מסע מתוק, קצר אך קולע. 

כבר בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את דריוס[1], צעירה ממורמרת שחיה עם אביה האלמן, ועובדת כמתלמדת ללא תשלום עבור "מגזין סיאטל" (מגלמת אותה אוברי פלאזה, ששיחקה מתלמדת צעירה ממורמרת ב-Parks & Recreation). היא מספרת למצלמה כיצד בילתה את רוב חיה כנערה דחויה חברתית ואיבדה את אימא לפני 10 שנים, ואז מגיעה לעבודה במגזין שם עיתונאי מצליח ושרמנטי בשם ג'ף (ג'ייק ג'ונסון, שמשחק ברמן כושל ולא-שרמנטי בעליל ב-New Girl) מציע לעורכת המגזין לכתוב כתבה על בחור שפרסם מודעה שבו הוא מחפש שותף למסע בזמן. השותף מתבקש להביא נשקים, וביטחונו של השותף אינו מובטח. "המסע בזמן" אם נתרגם קלוקלת "על אחריותכם בלבד".

מכאן והילך, חבל להכביר במילים. העלילה לא מורכבת או עמוסה בפרטים, ולכן התעסקות בפרטים תפריע לעניין האמיתי בסרט, שהוא, לדברי הבמאי, החיבור בין שאלה מעניינת של מדע בדיוני (במקרה הזה, שאלה של מסע בזמן, על חוסר האפשרות שלו ומטרותיו האנוכיות) מול שאלה מעניינת של רגשות אנושיים, במיוחד שאלות של נוסטלגיה, חרטה, והאפשרות לתיקון. האם יש מוטיבציה אחרת למסע בזמן, מלבד הרצון לתקן את העבר, והאם יש דרכים אחרות לתקן את העבר, מלבד מסע בזמן?

בשנים האחרונות נדמה שהקולנוע העצמאי בארה"ב הפך לסוג של ז'אנר משל עצמו שמאופיין לא בדלות התקציב, אנונימיות הכוכבים, או הנתק מהאולפנים, אלא בעיסוק האובססיבי בבחורים דחויים חברתית ומוזרים בשנות ה-20-30 לחייהם, והבחורות הפתאומיות שפוגשות בהם. במובן הזה, הסרט הזה הולך בתלם חרוש היטב, ונצמד לאמת המוחלטת של הקולנוע "העצמאי": לכל סיר יש מכסה, ויש בחורה שתתאהב בדחוי המוזר שנעדר כל כישורים חברתיים, פשוט כי הוא נורא "מיוחד".

אלא ש"על אחריותכם בלבד" נמנע מלהיות צפוי, או מתיש, משום שהוא מצדיק את החיבור בין דריוס לקנת', שפרסם את המודעה, את הנוסטלגיה של ג'ף, את המעורבות שלנו במסע שלהם לא משום שהוא בונה על הזדהות עם קנת', או רחמים עליו, אלא משום שהוא מצליח להתחבר לנוסטלגיה ולחרטה שיש בליבו של כל אדם, וגורם לצופה לשאול את עצמו את השאלות שהדמויות בסרט מתחבטות בהן.

במקום להיות דחוי או מוזר, וכך סטנדרטי, שאלת היותו של קנת' גאון או מטורף הופכת לאחת מהתעלומות בסרט; במקום להיות הציר העלילתי סיפור האהבה, אם אכן יש כזה, מתבלן את הסרט והופך אותו לאישי יותר. כך הסרט משתחרר מכבליו "העצמאיים", מפסיק להיות הצדקה זחוחה של היפסטריות והופך להיות מדע בדיוני ממש טוב: אמירה חזקה על המצב האנושי, שמנותקת מהאפשרות המדעית שלה, ואפילו מההקשר הספציפי שלה, ויכולה לגעת בכולנו.



1 - אחרי ההקרנה היה סבב שאלות ותשובות עם הבמאי, שבמהלכו גילינו שלדמות הנשית קוראים דריוס, שם של גבר שחור, בגלל "האשמה הלבנה" של אבא שלה. ממש כך.

יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

עוד ציטוט גזעני

המלך הוא עירום. ו'אלה. מה שמאיים על ישראל הוא "כמות הענת לויות הזנופוביות". מה אתה אומר.

יודעים מה?

התגובה של שמאלנים לא גזעניים לגזענות הבולטת והמקובלת חברתית של יהודים בישראל צריכה להפסיק להיות "אבל הנתונים בהם אתם משתמשים אינם נכונים!"

הגזענות היהודית בישראל לא צריכה נתונים. נתונים זה לחנונים. המציאות לא מעניינת. התחושה מעניינת, רק התחושה. הגזענות היהודית בישראל היא פואטיקה, מוזיקה, ציורים בגועש. אמנות לא בוחנים בעזרת סטטיסטיקה.

זוכרים שמאות ואלפי נערות נחטפות כל שנה על-ידי בדוואים? זוכרים שחצי ממעשי הפשע בתל-אביב הם מעשי ידי מהגרים שחורים מאפריקה? מה לגבי זה שאת כל הכסף שלנו שתו החרדים והערבים? אז עכשיו אומרים לנו שאירופה מלאה מוסלמים קנאים, אלימים, טרוריסטיים, שהולכים להשתלט עליה (מגיע להם, האנטישמים האלה!) - אז אתם נלחמים באמירה הזו במספרים? בגלל שהיא הייתה מבוססת על מספרים מלכתחילה?

הגזענות בישראל בדיונית. אנחנו חיים במדינה מטוהרת. בדמיונו הפרוע ביותר של היטלר הוא לא ראה מדינה שיש לה כזו שליטה מוחלטת בשפה, בתרבות, באופי, של האנשים הגרים בה. סביבתנו מטוהרת מזרות, משונות, מהלא-יהוּדיוּת. אתה חייב לגור בליבם, ממש בליבם, של המהגרים או הערבים כדי לפגוש אותם. ברגע שאתה הולך הצידה כמה מטרים, אתה חי באווירה סטרילית לחלוטין. כל איש ואישה שתפגוש, יהודי ויהודייה. הם "מהטובים", הם "משלנו", וכל האחרים, אלו שאינם יהודים ואינם כמונו, הם הופכים ליצורי דמיון, יצירי בלהות.

כך כל ערבי הוא מוסלמי וכל מוסלמי (אפילו אם איראני, או פקיסטני, או אינדונזי) הוא ערבי. כך כל המוסלמים אותו הדבר ובליבם אין דבר מלבד שנאה; כל סופר מתחיל יגיד לך שקל יותר לכתוב דמויות חד ממדיות מאשר לנסות למצוא קצת מורכבות במצב, ולמי אכפת בעצם? מיליארד בני אדם, להתחיל לתאר אותם כרקמה אנושית חיה זו עבודה קשה. עדיף כבר לצמצם את הקיום המוסלמי, מגאוות פקיסטן ועד לעניי אינדונזיה, ממדינאי מצרים ועד לחילוני תורכיה, לעובדה אחת ויחידה: תאוות הדם היהודי שאינה יודעת שובע. פעם שניה מתוך שתיים: כל מוסלמי הוא ערבי וזה, לא משנה איפה, מה צבעו, מה גילו, מה מוצאו, הוא היטלר. הוא לא ינוח עד שכל היהודים ימותו, ובראש ובראשונה, כל יהודי ישראל.

בכל פעם ששמאלני מביא ציטוט גזעני, ממסגר אותו במרכאות ואומר "ראו, זו גזענות!" אני מהרהר באי נוחות, מה המטרה בעצם, של הפצת הטקסט הזה? האם אין מספיק גזענות ברשת? (יש; יש מספיק; יש המון; יותר מדי). האם אין בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות? היחס הכי קליל, הכי מקרי, לערבי, מיד כולל אפיונו כאלים, שונה, פרא שעיקר עניינו דפיקת היהודי. לאיזו תגובה מקווה, אותו שמאלני ממוצע, במסגור הציטוט הנ"ל? לזעזוע? להוקעה ציבורית? לחרטה?

פחח. עורבא פרח. אלו שמביעים את שנאתם לערבי, למוסלמי, נמצאים בנוחיות בליבו החמים של הקונצנזוס. להיות גזעני נגד ערבים/מוסלמים (זה אותו דבר, לא?) בישראל זה מותר בגלל שבניגוד לגזענות של כל האחרים, של כל העמים האחרים, בכל המקומות והזמנים האחרים, לנו מותר ולא (בפעם השלישית מתוך שלוש) בגלל השואה אלא בגלל, וצריך פאוזה דרמטית כדי להכיל את גודל הטיפשות של הטענה הזו, בגלל הטרור.

הגזענות שלנו נכונה בגלל שאצלנו, יש והיו ערבים-מוסלמים שהרגו יהודים. הגזענות של ה-KKK לא נכונה בגלל שבעוד שהיו כמה שחורים טיפשים וכמה שחורים אלימים וכמה שחורים שאנסו נשים לבנות, זה לא נכון שכולם כאלה. הגזענות של היפנים לא נכונה בגלל שבעוד שהיו כמה סינים איכרים נבערים שלא יודעים קרוא וכתוב, זה לא נכון שכולם כאלה. הגזענות של הקתולים לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה פרוטסנטים שלא באמת מאמינים באלוהים, זה לא נכון שכולם כאלה, והגזענות של הפרוטסטנטים לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה קתולים פדופילים שאנסו ילדים, זה לא נכון שכולם כאלה.

הכי חשוב, הגזענות הערבית לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה יהודים עשירים ששולטים בבנקים ובתי השקעות, זה לא נכון שכולנו כאלה, ובעוד שיש כמה יהודים שרצחו בדם קר ערבים זה לא נכון שכולנו כאלה, ובעוד שיש יהודים שגזלו אדמות במרמה זה לא נכון שכולנו כאלה...

הכי חשוב הוא שהגזענות שלנו נכונה ומוצדקת, כי היא מבוססת על המצב, ואף אחד לא יכול להבין אותנו או לבקר אותנו, בגלל שאף אחד לא צריך לסבול כמונו מטרור או מסכנות בטחוניות, את אף אחד לא שונאים כמונו, ואף אחד לא באמת יכול להבין מה זה.

מה זה להיות יהודי, שנולד בעיר שיש בה רק יהודים, והולך לבית ספר שיש בו רק יהודים, וקורא עיתון שכותבים רק יהודים, ורואה טלוויזיה שיש בה רק יהודים, ומצביע בבחירות למפלגות שיש בהן רק יהודים (כמעט) ויודע שהוא חי במדינה שבה מותר רק ליהודים לשרת בצבא או לנהל חברה ציבורית גדולה או להיות ראש ממשלה.

מדינה טהורה, על טהרת היהודים.
זו הסיבה שהגזענות שלנו כל כך מותרת, כל כך ברורה, כל כך מיידית.
לכן, טיפשי להיאבק בה עם מספרים.
צריך להיאבק בה בלהביורים, בפטישים, בחביות דינמיט. רק אם נפסיק לחיות במדינה טהורה.
אחרת, די כבר עם הציטוטים הגזעניים.