יום רביעי, 29 ביולי 2015

תהיה גבר! מה זה גבר ואיך להיות גבר

שאלו קבוצה של גברים מבוגרים ובנים צעירים, מגיל 5 ועד 50, את אותה השאלה: "על מה אתה חושב כאשר אומרים לך, תהיה גבר?" התשובות מגוונות ומעניינות, אבל שני קטבים, או מחנות, נהיים ברורים:

בקבוצה אחת, יש את כל התשובות שהיינו מצפים לראות: להיות גבר זה להיות חזק; אחראי; מפרנס; ממוקד.

בקבוצה השנייה, יש התנגדות חזקה: "תהיה גבר" זו דרישה סקסיסטית. גבר זה מושג עמום, לא מובן; כל אחד מגדיר לעצמו מה זה להיות גבר; "תהיה גבר" זו ביקורת, שמישהו אומר לך רק כאשר אתה לא גבר. זו קבוצה מלאה שאלות: מה זה אומר בכלל, להיות גבר? אני מבין אותם: אם להיות גבר זה להיות חזק, ואני לא רוצה, או לא יכול, להיות חזק - האם אני לא גבר? מה קורה כאשר "להיות גבר" משתנה?

להיות גבר זה להיות חזק

המילה חזק ונגזרותיה הייתה המילה שהופיעה הכי הרבה בתשובות של 46 הגברים שענו לשאלה (שחשוב לציין, אינם מדגם מייצג), יותר מכל המילים האחרות. אני מאמין שזה אחד הקישורים הכי קרובים עבור רובנו לגבריות: חוזק; כוח. להיות גבר טוב זה להיות גבר חזק; אם אתה חלש, אתה לא גבר. "תהיה גבר", זו האמירה, הדחיפה, כמעט האשמה, כאשר אתה מפגין חולשה. אל תפגין חולשה; תהיה גבר.

בתורה, למילה "חזק" יש עושר של משמעויות: להיות חזק גופנית; להיות בעל אופי חזק; להיות חזק במקום העבודה; להיות חזק במשפחה. להיות חזק מול אחרים, מול לחץ חברתי, מול דעות מנוגדות. להיות חזק מול החולשות שלך, מול הפגמים שלך. לתת כוח לאחרים. להיות חזק במשבר; להיות חזק כשצריכים אותך; לא להישבר, לא להתכופף. 

אבל להיות חזק יכול להיות בעייתי; כי להיות חזק זה להיות קשה עורף. לא לוותר לאחרים, לא להתגמש או להתנצל או להתפייס. להיות חזק אומר תמיד לדבר בקול רם, תמיד להגיב יותר חזק, תמיד להיות זה שעומד אחרון. להיות חזק זה גם ההיפך מלהיות חלש; אז להיות חזק אומר שאסור להראות חולשה, אסור להכיר בקיומה. כי איך תפגין חולשה בלי להפסיק להיות גבר? כך הפרסומת של כללית פונה בעיקר לגברים צעירים ובריאים, כי גברים לא הולכים לרופא כשכואב, הם פשוט מתמודדים עם זה. גברים לא בוכים, הם כועסים. גברים לא מלטפים; הם מרביצים

אז אנחנו, הגברים, מוצאים עצמנו במקום מבלבל: כי לפעמים להיות חזק זה לא דבר טוב, אבל אם להיות חזק זה להיות גבר, זה אומר שלפעמים להיות גבר זה לא דבר טוב?

חשוב להגיד תהיה גבר

אנחנו לא נולדים גברים; אנחנו לומדים להיות גברים. מאבא שלנו, מהאחים שלנו, מהמורים הגברים שלנו והחברים שלנו. מהגברים בטלוויזיה, בקולנוע, בסרטים, בספרים. מהגברים ברחוב. מהגברים בממשלה. מהגברים במדינות אחרות. יש אולי גברים שישאלו "מה זה חשוב? אתה מה שאתה" או "תהיה מה שתרצה". 

בוודאי שזה חשוב; זהות זה אולי הדבר הכי חשוב שיש לנו. אנחנו לא רק גברים; יש לנו הרבה זהויות. אנחנו ישראלים, או אמריקאים, או דרום-אפריקאים, או פולנים; אנחנו יהודים, או לא יהודים. אנחנו מכאן, או מהגרים, או עולים, או זרים. אנחנו מהמרכז, או מהקיבוץ, או מהצפון, או מחיפה. אנחנו שמאלנים, או ימנים. אנחנו אשכנזים, או מזרחים. דתיים. חילונים. אנחנו מדברים על כל הזהויות הללו, כל הזמן; אנחנו אומרים לאחרים איך הם נראים לנו, כל הזמן.

הזהויות האלו שאנחנו מדברים עליהן הן זהויות עמומות, כולן; בגלל שאנחנו בני-אדם, לא תוכניות מחשב. אין דבר כזה, הגדרה ל"להיות מזרחי". אז אם תשאל אנשים מה זה "להיות מזרחי", תקבל מגוון תשובות; ואם תאסוף את כל התשובות האלו יחד, בטח תמצא מילים בולטות, שחוזרות על עצמן הרבה, והמון המון מילים אחרות מפוזרות מסביב; ולא תמצא אף אחד שהוא בדיוק כל הדברים הללו. זה לא מבטל את כוחה של הזהות הזו. 

בעמותה שבה אני מתנדב, מכנה משותף, יש המסתכלים על הזהות הגברית ואומרים: להיות גבר זה מגביל. הם מדברים על מה שטוני פורטר כינה "קופסת הגבריות": להיות גבר זה להתאים לשורה של תכונות (תהיה חזק, אל תבכה, תהיה אחראי, כון הלאה) ואתה לא יכול, אסור לך, לחרוג מהתכונות הללו. לכן זה לא מפתיע שיש כאלו שיגידו "למה להגיד תהיה גבר בכלל?" או שיצביעו על האמירה הזו בתור ביקורת; בתור משהו סקסיסטי. בתור משהו שצריך להפסיק להגיד.

חשוב להגיד "תהיה גבר", כי להגיד לאחרים מה זה אומר עבורנו, להיות גברים, ומה אנחנו מצפים מהם, בתור גברים, זו הדרך שבה אנחנו משפיעים על מה זה אומר; זו הדרך שבה אנחנו מלמדים להיות גברים. ד"ר גבי בוקובזה כתב על כך שהגבריות החדשה מחפשת כיוון כי אנחנו יודעים היום שהרגלים שבעבר נראו לנו נכונים והתנהגויות שבעבר נראו לנו טבעיות, הם הרגלים שצריך להחליף בהרגלים אחרים. אבל בשיחות על גבריות מה שבעיקר קורה הוא שמצביעים לנו על הרגלים רעים והתנהגויות פוגעניות; אנחנו לא מספיק שומעים על הרגלים חיוביים והתנהגויות חיוביות, ולא ברור לאיזה כיוון צריך ללכת. אנחנו, הגברים, לא משתתפים בשיחה הזו מספיק; לא אומרים מספיק "תהיה גבר". 

המחדל בברירת המחדל

אנחנו צריכים ללמוד לעשות הבחנה רק כאשר אנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו. עד אז, מה שמשותף לנו ולכל מי שמסביבנו נראה שקוף, ומובן מאליו. כך בוודאי היה המפגש הראשון בין הילידים ביבשת אמריקה למבקרים הלבנים שהגיעו בספינות העץ הגדולות שלהם: הם נראו כמו בני אדם, אבל מי באמת היו השדים חיוורי הפנים הללו? 

אם נחשוב על התרבות היוונית, הרומאית, ואחר כך התרבות האירופאית-נוצרית, ולבסוף התרבות הצפון-אמריקאית: תרבויות עצומות, כובשות עולם, מעצבות היסטוריה: הן כולן תרבויות של גברים; מי שהוביל אותן, כתב עליהן, עיצב אותן, היו גברים. כאשר כל מי שאתה פוגש באוניברסיטה ובצבא ובפרלמנט, כל מי שאתה קורא את דבריו בעיתון ויושב לידו במועדון - כאשר כל מי שבכלל קיים עבורך במרחב הוא גבר, השאלה "מה זה להיות גבר?" הופכת להיות שקולה לגמרי לשאלה "מה זה להיות אדם?" להיות אישה הופך להיות, בפרפרזה, להיות גבר פגום; אדם עם כוכבית: "בן אדם, אבל אישה."

השינוי הטיטאני של המאה ה-20 היה להכניס נשים למרחבים ציבוריים שהיו, עד אותה תקופה, מרחבים גבריים בלבד: לפוליטיקה, לאוניברסיטה, למשרות ציבוריות ומשרות שלטון. נשים החלו לעמוד על שלהן ולהכריז על עצמאותן כבני אדם מלהיות גברים; הן לא צריכות לוותר על נשיותן כדי להיות מנהלות, מפקדות, נשיאות או ראשות ממשלה. האמירה החלה להיות ברורה: אישה מוצלחת לא צריכה לאמץ תכונות גבריות כדי להצליח; היא "בן אדם, וגם אישה".

נשים פרצו לתוך המרחב הזה, שעד כה התעלם מהן כמעט לגמרי, ומצאו בו שלל רב; בוקובזה מדבר על המהפיכה המינית, יסוד חשוב של שחרור האישה, ואכן חלק גדול מאוד מהכניסה של נשים למרחב הציבורי, המאמץ שלהן להשמיע את קולן, נגע לתחום המיני; עליית המודעות למקרי אונס, הטרדות ותקיפות מיניות, והצורך הדחוף להפחית אותם. אבל גברים לא צריכים מהפיכה מינית; אם כך איזו מהפיכה אנחנו כן צריכים? לכאורה[1] כאשר מפסיקים להשתיק נשים היה צריך רק לתת להן את ההזדמנות לדבר; אבל גברים יכלו לדבר על הכול תמיד[2], אז על מה נשאר להם לדבר?

נתקלים בבעיה הזו לעתים קרובות כאשר מנסים להסביר "פמיניזם" לקבוצות של נערות ונערים: לנערות, מאוד ברור במה נאבקים: סקסיזם במקום העבודה, פערי שכר, פערי ייצוג בכנסת או בעמדות בכירות; פערים בטיפול בבית ובמשפחה. לנערים, זה פחות ברור; להגיד להם שהם נוטים למות יותר ממחלות לב? שהם קורבנות של יותר תאונות עבודה, יותר אלימות פיזית, יותר מקרי פשע, וכמובן - שהם הרוב העצום, המוחלט, מחללי מלחמות? הכול בעצם נגזרות שונות של חוזק, אותה תכונה רחבה של הגבר הטוב: להיות עם ידיים חזקות וטובות, לעבוד בבניין ובסבלות ובחקלאות; לשמור על כבוד המשפחה, על השכונה, על החברים שלך; להתגייס לצבא. זה הכול חלק מלהיות גבר חזק. להצביע על אלו בתור דברים רעים, בתור בעיות, מחזיר אותנו מיד להתחלה: זה רע להיות גבר?

זו הסיבה שפמיניזם נתפס בעיניי רבים כאיום על גבריות; כניסיון לשים נשים עליונות ושליטות על גברים. התוצאה המצערת המיידית היא שעיקר אלו שמדברים על מה זה להיות גבר, הם ריאקציונרים, שמסתכלים על כל הרגל חדש כהרגל לא טבעי ומסרס; שקוראים להחזיר את הגבר למקומו "הטבעי", בתור המחזר הדומיננטי, ראש המשפחה, מנהל העסק. אנחנו כל כך לא רגילים לדבר על גבריות, שהיחידים שמדברים על גבריות הם אלו שרוצים להשאיר אותנו במקום, גבריות שחור-לבן של שנות החמישים. זו הסיבה שיש מעט מדי אתרים כמו The Good Man Project (ואין כזה בעברית[3]), והרבה יותר אתרים כמו מאפ"י, A Voice for Men, או "התנועה לזכויות הגבר". 

אז אנחנו נמצאים במצב שבו אם אתה מדבר על זה שטוב להיות גבר, שאתה גאה להיות גבר, אתה נשמע כמו אל באנדי. זה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו; אני גאה להיות גבר. אני חושב שטוב להיות גבר, וחשוב להיות גבר טוב. הדרך היחידה ללמד להיות גברים טובים, היא לדבר ממקום שבו אתה עצמך גאה בהיותך גבר וחושב שזה טוב. אחרת, הניסיון שלנו להקנות הרגלים אחרים, טובים יותר, יראה כאילו אנחנו חושבים שהדרך היחידה להשתפר היא להיות פחות גברים; וזה לא נכון. זה גם מאמץ שגורלו תמיד להיכשל. גברים, באופן כללי, לא יפסיקו להיות גברים; הדרך היחידה קדימה היא לשנות את מה שזה אומר. 

טוב להיות גבר; חשוב להיות גבר טוב

להיות גבר זה דבר טוב. להיות אישה זה דבר טוב. אפשר להגיד שלהיות גבר זה דבר טוב, מבלי לחשוב שלהיות אישה זה דבר רע; זה כמו שאפשר לחשוב ששוקולד זה דבר טוב, בלי לחשוב ששניצל זה דבר רע. 

ההתמודדות שלנו עם העולם החדש בו אנחנו חיים, והניסיון שלנו לבנות גבריות חדשה כולל ביקורת על הרגלים והתנהגויות שהיו חלק מלהיות גבר באופן מסורתי, והיום אנחנו רואים באופן שלילי. אבל הביקורת הזו מנוסחת, כמעט תמיד, באופן שמדבר על גברים או על גבריות בתור הבעיה; קשה מאוד להסכים עם מישהי שצריך לשנות את העולם לטובה, אם היא אומרת לך שהדרך היחידה לעשות זאת היא להפסיק להיות גבר. לא צריך לעשות זאת.

הדרך לעשות זאת היא לעבור לדבר על הרגלים, ולהכיר בכך שהרגלים הם משהו שאנחנו רוכשים, לא משהו טבעי. בעוד שיש הרבה הרגלים שמאפיינים גברים, אין אף הרגל שמאפיין את כל הגברים ואין אף הרגל שהכרחי להיותך גבר. למעשה, הדבר היחידי שהכרחי להיותך גבר, הוא לראות את עצמך כגבר; להרגיש כגבר. זה הצד הטוב, זה החוזק, שבעמימות של כל זהות באשר היא: דווקא בגלל שהיא עמומה, אפשר לשנות אותה, ואפשר לשנות את הרגלי החיים שלנו ולא לאבד אותה. בגלל שאם מספיק בני אדם הרואים עצמם כגברים יאמצו תכונה כלשהי או הרגל כלשהו, הם יהפכו להיות תכונה או הרגל גבריים.

הדרך לאמץ הרגלים חדשים, שהיום אולי לא נתפסים כהרגלים גבריים, איננה להגיד "להיות גבר טיפוסי זה רע; תתחיל להתנהג פחות כמו גבר טיפוסי." אלא לצבוע את ההרגלים הללו כגבריים. אם אנחנו רגילים לא לבכות, כי "גברים לא בוכים", הדרך להרגיל גברים לבכות איננה להגיד "תתחבר לצד הנשי שלך", כאילו דמעות מגיעות מאיזו אישה פנימית; אלא להגיד "תבכה כמו גבר!" ולהחליט, פשוט כך, שהבכי שלך הוא בכי גברי, ושונה מבכי של אישה, כי אתה הוא זה שבוכה; ואתה גבר. הדרך לאמץ הרגלים חדשים של דאגה לעצמך, של טיפוח, של דאגה לבריאות, אינה לאפיין אותך כ"מטרוסקסואל", אלא לקדם מרכזי בריאות לגבר, מוצרי טיפוח לגבר, ספרים ומגזינים שידברו על הגוף והמיניות של הגבר. גם כאן, כתמיד, מרים את ראשו "החוזק", כי להיות גבר זה להיות חזק; ולהיות חזק, אומרים ב-Dove, זה להיות אבא דואג ומטפח. ולהשתמש בשמפו של Dove, מסתבר.

הדרך שלנו להשתתף במאמץ הזה, היא לזהות ולנסות לאמץ את ההרגלים שיהפכו את העולם לטוב יותר, ולזהות ולנסות להיפטר מן ההרגלים שפוגעים באחרים. הדרך שלנו להשפיע על אחרים, היא לראות את ההרגלים הללו כגבריים, ולדחוק בגברים אחרים לאמץ אותם; "להיות גברים".

תהיה גבר

יכול להיות שאתה לא רואה שום בעיה בעולם כפי שהוא היום; יכול להיות שאתה לא מבין למה שגבר יתעסק בדברים כאלו בכלל; את תשובתי לאלו כתבתי במקום אחר. כאן, עסקתי בהצדקת האמירה: "תהיה גבר". יש בימים אלו שיחה על מה זה אומר: "להיות גבר". אנחנו הגברים צריכים להשתתף בשיחה הזו. אנחנו צריכים לקדם את ההרגלים שאנחנו מאמינים בהם, ולראות אותם כהרגלים גבריים, כי אנחנו גברים ואנחנו נוהגים כך. אנחנו לא צריכים לוותר על הגבריות שלנו כדי לבנות עולם צודק יותר, חופשי יותר, מקבל יותר, או שיוויוני יותר, ואנחנו לא צריכים לראות במי שמנסה לקדם עולם כזה, אויב של הגבריות שלנו. אנחנו חזקים יותר מכל דאגה כזו, ושום דבר לא יכול לקחת מאיתנו את הגבריות שלנו. 

תהיו גברים; ודרשו מגברים אחרים להיות גברים גם. 


1 - חשוב לא לפול במלכודת של "הפמיניזם הליברלי" ולהתייחס לשיוויון פורמלי כאל שיוויון הזדמנויות אמיתי. זה שנותנים לנשים את זכות ההצבעה והזכות להיבחר, למשל, זה לא מספיק כדי לתת להן כוח שווה במערכת הפוליטית. אותו הדבר נכון, אם כי בצורה מעודנת יותר, לתחומי התקשורת, האקדמיה, האמנות, וכן הלאה. []
2 - כמובן, הגישה למוקדי הכוח, ההשפעה והתקשורת לא התחלקה באופן שווה בקרב כלהגברים, אלה הייתה נחלתם של מעטים, וגם הם לא דיברו על כל הדברים; אלא שהרבה פעמים קשה הרבה יותר לזהות את המגבלות המוטלות עלינו הגברים; וזו בדיוק הנקודה. []
3 - גיליתי ממש בעבודה על הפוסט הזה שהבלוג המצוין "ביצים", שעסק בדיוק בנושא של בניית גבריות חדשה, נסגר. אם מישהו מכיר בלוג דומה שעובד באותו הכיוון, ואם אפשר גם באותו הכישרון... שתפו איתנו בתגובות. []

יום ראשון, 26 ביולי 2015

התרגלי לצאת מהקווים

אם אנחנו רוצים יותר נשים בכירות, יותר חברות כנסת, יותר מנהלות וממציאות ופורצות גבול - אנחנו חייבים לחנך את הבנות שלנו אחרת.

אחת התרומות החשובות של הפמיניזם, אולי התרומה הכי חשובה, היא הפניית המבט להתנהגות שלנו, לדברים שאנחנו אומרים, כותבים, יוצרים, למה שמרגיל אותנו, את כולנו, מתינוקות ועד מבוגרים, להתנהג אחרת כנשים וגברים, ולחשוב אחרת על נשים וגברים.

זה אחד הדברים, אני יודע, שגורם הכי הרבה למאזינים לפמיניסטים, ואפילו אנשים שבעצמם מחזיקים בעמדות פמיניסטיות, להגיד: "תנוחו"; זה שהם עומדים מול מישהו, פמיניסט, שיש לו ביקורת על כל דבר שהם עושים, כל דבר קטן שיוצא להם מהפה - ואיך הוא מתחזק את הפטריארכיה; או מקדם את תרבות האונס; או מדכא נשים. זה מייגע.

האמת היא שלפעמים, היה נחמד לנוח; אבל אי אפשר. כי מרגע שפותחים את עינייך לזה, אתה לא יכול שלא לראות את ההבדלים - ולתהות לגביהם.

כך לגבי פרסומת למכללות אורט; לכאורה, הפרסומת הועתקה כמעט מילה במילה, פעם אחת פונה לגברים, ופעם אחת פונה לנשים, וכמו שכתבתי בעבר, אני חושב שזה מצוין. כך צריך; אם יש פנייה לציבור, דרך טובה אחת היא לא לכתוב בלשון זכר ולציין איפשהו בקטן "המודעה פונה גם לנשים", אלא באמת לכתוב מודעה שפונה גם לנשים. אלא שאז, כמובן, יהיו הבדלים, וזה מעניין מה הם ההבדלים הללו שנכנסים, לא בכוונה, כאשר אתם, המפרסמים, מדמיינים נשים או גברים מנהלים את אותה השיחה.

כך הפנטזיה של האישה:
"אני מתחילה לעצב את הבתים הכי יפים בישראל לאנשים הכי חשובים; זוכה בפרסים, מרוויחה מיליונים, מיליונים!"
וכך הפנטזיה של הגבר:
"אני מקים סטארט-אפ היסטרי, גאוני! עושה אקזיט, ומרוויח מאות מיליונים!"

במקרה ראיתי את הפרסומת של הגבר שנייה, והמילה "מאות" קפצה לי, כי עד הנקודה הזו הפרסומות נשמעו לי זהות; אותה שאלת "ואז מה?", אותה חזרה על משל הדייג... אבל זכרתי שאצל הנשים, היא אמרה "מיליונים", לא מאות מיליונים. אז חזרתי לפרסומת ושמתי לב להבדל העיקרי: בפנטזיה של האישה, היא שכירה מאוד מבוקשת ומצליחה; בפנטזיה של הגבר, הוא עצמאי מאוד מצליח - ומצליח פי כמה מאות.

זו פנטזיה; כל אחד מהם יכול להגיד מה שהוא רוצה; בפנטזיה שלי עורב מדבר מלמד אותי לעוף, להפוך לבלתי נראה, ולרפא את כל מחלות העולם - פנטזיה לא חייבת להיות הגיונית. אז למה הפנטזיה של האישה כל כך... סבירה, בעוד שהפנטזיה של הגבר כל כך... מופרכת? או אולי, כל כך נועזת יותר?

הכול, בסופו של דבר, חוזר למה אנחנו מרגילים תינוקות, ילדים וילדות, בנים ובנות צעירים; גננות שעברו סדנאות מגדר, לדוגמה, שמו לב שצעצועים המכוונים לבנות, למשל בובות ובלוקים, שמים במתחם מוגדר; צעצועים המכוונים לבנים, למשל, כדורים, מפוזרים ברחבי החדר. בנאומה המפורסם "Lean In" סנדברג תיארה מישהי שנגשה אליה אחרי ההרצאה ואמרה לה "למדתי להשאיר את היד באוויר" - כי בסוף ההרצאה סנדברג אמרה שהיא תענה רק לעוד שתי שאלות, אבל אחרי שהיא ענתה על אותן שתי שאלות, היא כמובן ענתה על עוד שאלות; אלא שאחרי אותן שתי שאלות, כל הנשים בחדר הורידו את היד... אנחנו רואים שתלמידים מרימים את היד גם כאשר הם לא יודעים; ותלמידות לא. גברים מגישים מועמדות למשרות שהם מתאימים ל-60% מהתנאים המוקדמים שלהן; נשים מגישות מועמדות רק למשרות שהן מתאימות ל-100% מהתנאים המוקדמים שלהן.

בכל תחום שנסתכל עליו, אנחנו נראה את אותו הבדל, ואת אותם הרגלים: נשים שמורגלות לשמור על הגבולות הברורים, לציית לחוקים ולכללים, להיות "בסדר"; להישאר בתוך הקווים, וגברים, שמורגלים להעז, לפרוץ, להפריע ולהתפרץ - לצאת מהקווים.

אלו לא הבדלים "טבעיים"; אין להם קשר להורמונים, אין להם קשר למיתוסים שבנים הם "פרועים" יותר ובנות הן "רגועות" יותר. זה תלוי בתגובות שהם מקבלים; בצעצועים שקונים להם; במה מלבישים אותם. יש נעליים שקל יותר לרוץ איתם, ונעליים שפחות. יש בגדים שמודאגים יותר ללכלך, ובגדים שפחות. יש שיער שצריך לסרק ולסדר ולאסוף ולטפח, ויש שיער שלא. זה קשור לכללי "צניעות" כביכול שלא קשורים בכלל למין אבל מאוד קשורים לנשים שמעיזות, שלא מקבלות את הכללים.

הנה הבעיה: כל עוד אנחנו נתמקד בסוף, נספור חברות כנסת או מנהלות בכירות או ממציאות מצליחות, נמצא תמיד תירוצים; נגיד נשים מעיזות פחות, מתמודדות פחות, מגישות פחות הצעות, פותחות פחות חברות. וזה נכון; נשים מעיזות פחות. לכן אנחנו חייבים להסתכל על ההתחלה: אנחנו מרגילים את הילדות והבנות שלנו מראש להישאר בתוך הקווים. לכן הן מעיזות פחות.

ואז, הפנטזיה הכי נועזת שלהן תהיה פשוט להיות מעצבת הפנים של האנשים הכי חשובים, שהם, מה לעשות, תמיד יהיו גברים.