יום שני, 25 במאי 2015

תני לי להסגביר

דבר מעניין קרה בדרך לפורום - בקבוצת "פמיניזם צעדים ראשונים" שאל בחור את השאלה: "מה זה הסגברה ואיך אני בתור גבר נמנע מלהסגביר" הוא קיבל הסבר, וחלקו מעניין, אבל העיר אחד המגיבים שמשתמשים בהסגברה לאו דווקא כביקורת, אלא כטקטיקה של השתקה, בדומה לביטוי "בחן את הפריבילגיות שלך". 

היה אפשר לפתור את ההערה שלו כתלונה שגורה של גבר שלוקחים לו את הפריבילגיות, לולא התגובה הראשונה לפוסט, זו של שולפת צפורניים, שהדגימה היטב שימוש קלוקל בביטוי הזה. 

נקדים ונאמר שאיננו חושב שהסגברה איננה בעיה קיימת. או שאני מבין הסגברה טוב מאחרות. הגדרה יפה למונח מופיעה (איך לא) בעמוד הו'יקיפדיה

Explaining without regard to the fact that the explainee knows more than the explainer, often done by a man to a woman.

כאמור, זו תופעה קיימת, ואני מניח שיהיה נכון לומר שהיא מתרחשת בעיקר מכיוונו של גבר לאישה; בין אם זה גבר שיניח שהוא מבין יותר מאישה שהוא לא מכיר בנושאים כמו כלכלה, פוליטיקה, עסקים או נושאים אחרים שנחשבים "גבריים", או אולי עמית לעבודה שיניח שהוא מבין יותר מעובדת אחרת, גם אם היא בכירה ממנו או מנוסה ממנו. המונח מצביע על כך שיש גברים, אולי גברים רבים, שנוהגים לחשוב שבממוצע, גברים מבינים יותר מנשים, ולכן הם יכולים להניח שהם מבינים במשהו יותר מבת השיחה שלהם, לא משנה מי היא. 

חשוב לתת להרגל הזה מונח משלו, כי זה הרגל נפוץ וחשוב להצביע עליו; ואם אתה גבר שסובל מן ההרגל הזה, חשוב לך ולנו שתשים לב אליו ותנסה להפטר ממנו בדרכים יצירתיות. אבל רק משום שהמונח מתייחס בעיקר לגברים, ואפילו כולל את המילה גבר בתוכו, אין זה אומר שרק גברים סובלים מהמנהג הזה. בתגובה לפוסט, "שולפת צפורניים" חלקה כמה תמונות עם דוגמאות להסגברה; הנה דוגמה אחת:




זו דוגמה שהזדהיתי איתה מאוד, כי פגשתי אותה ממש לאחרונה בדיון ארוך מאוד על אלימות מינית ואונס; אחד המגיבים באופן די שגור ביקש מבנות השיחה איתו "נתונים" או "קישורים למאמרים" שיתנו תוקף להודעות שלהן; הוא סירב לקבל את ההודעות שלהן כבעלות ערך, אם הן כללו טענות סטטיסטיות כמו "מקרים רבים" או "כמעט כל הנשים", ללא הנתונים הללו. אחד הדברים הכי מרתיחים שיש הוא שהאדם איתו אתה מדבר מבטל כל מה שאתה אומר ומסרב להתייחס לדברים שלך ברצינות, מתוך עמדה מופרכת וצבועה שהוא עצמו לא עומד בה. 

מה שהפך את התמונה הבאה למפתיעה במיוחד:




חשבתי כמה מוזר זה שפמיניסטית כלשהי תחשוב שהיא מבינה איך גברים חושבים טוב יותר מגבר אחר. לא כי זה בלתי אפשרי, אלא כי נראה שהיא "לא מייחסת חשיבות לחוויה שלי ושל גברים אחרים"; נראה שהיא חושבת שהיא מבינה טוב יותר מהגבר שמולה, לא משנה מי הגבר שמולה. 

הסגברה זה מונח טוב וחשוב כי הוא מצביע על הרגל קיים, והדבר הראשון שצריך לעשות כדי לעקור הרגל שלילי קיים ולהחליף אותו בהרגל חיובי יותר הוא להכיר בו ולדעת לזהות אותו; אם אתה שם לב שאתה מזלזל בבת השיח שלך ומניח מראש שהיא לא מבינה על מה היא מדברת, אתה צריך להשתדל להפסיק וללמוד להמנע מהנחות מוקדמות כאלו. אבל, אולי, השילוב של המילה "גבר" במונח הזה גורם לפמיניסטיות מסוימות להניח שזה משהו שיכול לקרות רק בין גבר לאישה, במקום משהו שיכול לקרות בין כל אחד לכל אחד. 

יום ראשון, 22 במרץ 2015

נפלאה אהבתך לי

מדוע אני צריך פמיניזם? מדוע אני נאבק? הנה סיבה אחת. 

היום במהלך סדנה של מכנה משותף עלה הנושא של ביטוי רגשות, כיצד נשים מבטאות רגשות ואילו גברים לא[1]. אחד הנערים ציין שהוא דווקא מבטא אהבה, לחברה שלו; "ומה לגבי החברים שלך?" שאלתי, "להם אתה מבטא אהבה?" זה היווה פתח לדיון מפתיע במורכבות שלו, שבו חלק מהנערים לא הבינו כיצד יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים שאינה אהבה רומנטית ("ומה לגבי אהבה בין אבא לבן?", "טוב, זה משהו אחר לגמרי").

חלק מהנערים חשבו שאין טעם לבטא אהבה לחבר; אחדים בכלל סירבו להכיר בקיומו של רגש כזה, בין חברים; מקסימום "מחבב". נער אחד ביטא חשש שאם היית אומר לחבר שלך שאתה אוהב אותו, הוא היה חושב שאתה דפוק ומפסיק לדבר איתך לגמרי - ואחר אמר "דווקא אין לי בעיה להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם; אבל איך עושים את זה? זה אני לא יודע." את המילים "אני אוהב אותך" יכול בן להגיד להורה, יכול בן זוג להגיד לבת זוגו, ולשמוע ממנה; אבל חבר לחבר? את זה אי אפשר לבטא.

ישי מרזל, ידיד הבלוג, וחבר אותו אני אוהב, ציין שזו אמירה לא נכונה, שגברים אינם מבטאים רגשות; גברים מבטאים רגשות כל הזמן, הוא אומר, רק במעשים; לא בדיבורים. זה פקח את עיניי לשים לב לתופעה מעניינת בכיתות אותן אני מלמד: ילדות שהן חברות טובות, לעתים קרובות נכנסות זו למרחב האישי של רעותה: הן יושבות על אותו הכיסא, יושבות אחת על השנייה, מלטפות את השיער של האחרת, מתרפקות זו על זו, והקרובות במיוחד ילכו במסדרון שלובות ידיים. ילדים שהם חברים קרובים לעתים קרובות נכנסים זה למרחב האישי של רעהו - אבל רק באלימות. דחיפות, צ'פחות, אגרופים לכתף, בעיטות - ואלו לעתים קרובות מסלימים, כאשר התחככות אקראית, שמקורה כנראה באופן טבעי בכך שחבר מחפש את קרבתו של חברו, מובילה לדחיפה, מובילה למכה, שמובילה למכה עוד יותר חזקה, כי כל אחד חייב להחזיר לשני. 

אז מרזל צודק, שבנים מבטאים את רגשותיהם; אבל ההבדל בולט לעין. החבר מחפש את קרבתו של החבר, אבל קרבה זו כמעט תמיד תוביל למגע שאינו נעים, למכה. המגע הנעים, בין אם זה ליטוף או חיבוק, אינו נמצא בין חברים. היעדרו של המגע הנעים מכאיב במיוחד משום שערכו כל כך גדול, העלות שלו כל כך נמוכה, והדרך להגיע אליו טבעית להפליא. אולם, כאשר הורים מסתכלים בחשש בכל ביטוי של קרבה גופנית כאות לנטייה אחרת, כאשר החברה מקנה הרגלים של ריחוק ופיזיות מאוד מסוימת, אותם ילדים יגדלו להיות נערים וגברים שכאשר יעמדו בפני השאלה, איך להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם, ימצאו עצמם ללא תשובות טובות. 

אני שמח לומר שהתמזל מזלי להיות חבר של לא מעט גברים שלהם דווקא הרגלים אחרים, וכמובן שאין זה במקרה. אבל, המאבק הוא אישי אך לא מוגבל רק אליך או אליי. אנחנו נאבקים כדי שכאשר בנים, ילדים, גדלים, הם ילמדו גם הרגלים של מגע נעים. לכן אנחנו צריכים פמיניזם.



1 - זה כמובן לא מדויק, ועל כך בהמשך הפוסט. או כפי שכבר ראיתם אם כמוני אתם קוראים הערות סוף-דבר רק בסוף. []