היי, ממש מעל המשפט הזה יש כפתור צהוב שכתוב עליו עדכונים ואם תלחצו עליו תוכלו להוסיף את הנה בלוג לקורא הרסס האהוב עליכם. כדאי לכם. זה יעשה לכם טוב.
היום, בכיתה, חילקתי דף עם החומר לשיעור עליו רציתי לדבר עם הילדים. כל ילד וילדה קיבלו דף, אחת הילדות קמה מול הכיתה והתחילה להקריא. די מהר, אחת הילדות מרימה את היד:
"למה הדף מנוסח בלשון נקבה?" היא שואלת
"כי הוא מנוסח בגוף שני יחיד; "את נתקעת", "את צריכה לעשות"; זו הסיבה."
"אבל מה עם הבנים?" היא שואלת
"אצלהם זה כתוב בלשון זכר. "אתה", "עושה""
היא עדיין לא מבינה. זה נראה מוזר מדי.
"בבית-ספר" אני שואל אותה "איך זה כתוב בדרך כלל?"
"כתוב בלשון זכר, ואז יש אלכסון וכתוב נקבה"
"ואיך זה מרגיש?"
"לא נעים; כאילו זה לבנים, אבל אה גם לבנות."
"אוקי, אז זו הסיבה. רציתי שתרגישי נעים. רציתי שגם לכן יהיה נעים, וגם לבנים יהיה נעים; אז עשיתי דף בלשון זכר לבנים, ודף בלשון נקבה לבנות."
יש לי כיתת מחוננים, ילדי כיתה ד', אותה אני מלמד שיעור שעוסק נומינלית במשחקי תפקידים. לכן כל שבוע יש לי הזדמנות לפגוש ילדי בית-ספר יסודי שיש להם יכולת יותר חזקה לבטא מה הם מרגישים וחושבים, בנושא שבדרך כלל מוציא מילדים דברים שהם לא מדברים עליהם בשיעור אסטרונומיה, מוזיקה, או בישול מולקולרי. זה גיל שבו הם עוד לא למדו להסתיר את התגובות הראשוניות שלהם לדברים, ולכן, ברגע שקורה משהו שנתקל בלבנים הטריות שמניחה החברה בראשם, שמפרידות בכוח בין "דברים של בנים" ו"דברים של בנות", מיד שמים לב. ברגע שבת אוהבת את "שר הטבעות", אפילו שזה סרט של בנים; ברגע שמתארים בן אבל הוא לבוש בוורוד, או בת, אבל היא משחקת אביר ומדברים אליה בזכר - הדברים האלה קורים, כי תרגילי אלתור מוציאים מה שיש בראש, ומה שיש בראש כמעט תמיד לא מתאים לדרך הצרה שבה אתה "אמור" לדבר ולהתנהג, והם ילדים. השליטה העצמית שלהם לא מלאה; יש בהם עדיין רמות לא מעטות של חופש[1].
יש הרבה מאוד מנגנונים שהתוצאה[2] שלהם היא הקטנת המקום של נשים בחברה והפחתת הכוח שלהם. הרבה מהמנגנונים הללו מאוד ברורים: כאשר מנסים לשכנע אותו שנשים הן חלשות מדי מכדי להתמודד עם קשיי תפקידים בכירים, או שהן לא מתאימות "מבחינה רגשית" לפיקוד וניהול, שזה "טבעי" שהן ישארו בבית - המנגנונים הכי בולטים, שמושכים אש ויוצרים רעש, הם מנגנונים שמפעילים גברים ונשים מבוגרים על נשים מבוגרות. אלא שהמנגנונים הללו הם תופעת-לוואי. הם לא המקור, הם פשוט אחד מהפירות, המאוחרים למדי יש לציין, של דפי העבודה בכיתה ד', שהם בעצמם פירות של הצבע הוורוד והכחול במחלקת יולדות, של צעצועים לילדים (שהם גם לבנים וגם לבנות) וצעצועים לילדות (שהם רק לילדות). של ציורים אחרים על הסרבל הכחול והסרבל הוורוד, של הקופסה של לבני הצעצוע ושל ספרי הילדים - הם עובדים, עובדים כל הזמן, בנוחות ורכות ובלי לשים לב ובלי שהם מושכים אש כי הם לא מירב מיכאלי.
מירב מיכאלי מעצבנת די הרבה אנשים[3] כי היא מתעקשת להשתמש בלשון נקבה ברבים. "בעברית" כך אומרים המתעצבנים "ריבוי הוא בלשון זכר". נכון שזה ההרגל; שפה היא דבר חי, והרגלים משתנים. צורם לי במיוחד ההיפוך של מגדר, כאשר אומרים "קול קוראת" או "אנשות"; אני לא חושב שזה לשנות הרגלים, אני חושב שזה לעשות דווקא, ומעט מאוד דברים משתנים לטובה כשעושים דווקא.
אבל בריבוי אפשר להתייחס לכל מיני קבוצות, וכאשר אני מדבר על קבוצה שיש בה יותר בנות מבנים, אני משתמש בלשון ריבוי נקבה, וברוב הפעמים שאני עושה זאת, זה מעורר תגובה והקבוצה עליה אני מדבר מופתעת. גרוע מזה, אני שם לב, שוב ושוב, שקבוצה המורכבת רק מבנות, תדבר על עצמה לפעמים בלשון זכר ולא בלשון נקבה.
בגלל שזה מנגנון רך ולא ברור, ההתעקשות עליו מעצבנת ומעוררת התנגדות. זה נראה לא חשוב. אם יש תלמיד אחד וארבע תלמידות בקבוצה, למה צריך להגיד "אתן מתבקשות להרים כיסאות" ולא "אתם מתבקשים להרים כיסאות"? מה זה משנה?
אז, נראה שזה משנה. נראה שכאשר ילדה בכיתה ד' קוראת דף עבודה וכתוב "אנא קרא/י את שלושת הפסקאות לפני שתענה/י על ארבע השאלות שבתחתית הדף" היא לא מתרגמת את זה בראש ל "אנא קראי את שלושת הפסקאות לפני שתעני על ארבע השאלות שבתחתית הדף" אלא קוראת את המשפט, כנראה כפי שרשמו אותו: "אנא קרא את שלושת הפסקאות לפני שתענה על ארבע השאלות שבתחתית הדף... אה, נכון; יש גם בנות בכיתה; אז גם אתן" וזה גורם לה להרגיש לא נעים. אף אחת לא אוהבת להרגיש לא נעים, אז היא תתרחק מהתחושה הזו, שזה אומר להתרחק ממה שמייצר את התחושה הזו.
אני כמובן לא אומר שבכל תחלואי החברה אחראי האלכסון הזה; אני מצביע עליו כי הוא משהו ש: א. אפשר לתקן די בקלות; פשוט מדפיסים שתי גרסאות לדף העבודה[4] ב. מכיוון שזה קטן, זה שקוף ורוב האנשים לא ישקיעו בזה תשומת לב.
יש דברים פשוטים, שצריך לשים אליהם לב, שאפשר לתקן אותם בקלות, וההשלכות שלהם לטווח ארוך עצומות. זה מתחיל בבית, בפעוטון, בגן הילדים, בבית הספר היסודי. זה לא מתחיל ברחוב.
לקינוח, אנקדוטה: קראתי על מחקר[5] שמורים ומורות נותנים לבנים להשתתף בשיעור בצורה משמעותית יותר מאשר לבנות. מורים שנתנו יחס פחות או יותר שווה לבנים ובנות הרגישו שהם נותנים לבנות 90% מהיחס שלהם בשיעור. באחד אירועי משחקי התפקידים שהנחיתי היה מיעוט של שחקניות בקהל, אז נתתי להן להשתתף ביחס של 1 ל-3; על כל שני שחקנים שהזמנתי להשתתף, הזמנתי שחקנית. בפעם השלישית שקראתי לשחקנית, אחד השחקנים הריע בקוצר רוח "אוף! כל הזמן אתה מזמין בנות!"
ככה זה; דברים קטנים עם השפעה גדולה. שם מתחילים.
1 - לא לעוד הרבה זמן, לצערי.
2 - אתם תמצאו בהרבה טקסטים פמיניסטיים את הניסוח "מנגנונים שהמטרה שלהם" אבל האנשת מנגנונים חברתיים היא לא רעיון טוב אם מטרתך לשנות אותם.
3 - ביניהם גם אותי
4 - מילא דפי עבודה; לעבור על הרפתקה בת 14 עמודים ולמצוא את כל הפעמים שבהם פניתי למנחה בלשון זכר ולשנות את זה לפנייה למנחה בלשון נקבה בשביל המנחות זה כבר ממש מעייף... אבל זה שווה את מבטי חוסר האמון של הבנות שמקבלות את דפי העבודה הללו, בכל פעם. יחד עם זאת, לפעמים אני מרמה ופשוט כותב ברבים; שיתמודדו.
