יום שלישי, 15 באפריל 2014

לפיד מתפלל שניתן לו שקט

בתפילה פרטית שפורסמה באופן פומבי, לכבוד חג המבקש מאיתנו לזכור את הניסים שכבר נעשו עבורנו, מבקש מרשראוצר יאיר לפיד, החילוני לכאורה, שאלוהי היהודים יבצע עבורנו שורה של ניסים ופלאות. מדוע על אלוהים לעשות זאת? משום שהעבודה לא הושלמה, החירות לא משהו; בפרפרזה על השיר שאומר שקיבלנו מעל ומעבר, אומר לפיד: לא קיבלנו מספיק.

אם היה אלוהים[1], בטח היה צוחק מהאירוניה שבחג המקדיש שירים ודברי מאכל לציין כל אות וכל מופת, לפיד מתלונן שלא קיבל מספיק, ובכל זאת, בטח היה מעמיק בתפילה ומנסה להבין: מה בעצם לפיד מבקש?

השימוש הקלוקל בפרדוקסים של זנון משך הרבה תשומת לב והומור, וגם הבלוג נהנה מהנושא, אבל זה על פני השטח. יש בעיות חמורות בתפילה של לפיד גם כאשר מעמיקים בה. לאורכה, זו תפילה מאוד מבולבלת, ועולה ממנה פרופיל של אדם שמבין שסביבו יש הרבה בלגן, הרבה קושי, הרבה בעיות, אבל בכנות לא מצליח להבין מה גורם לדברים הללו ומתחנן בפני "אבינו שבשמיים", ז"א בפני דמות אב (נעדר, אולי?) כל יכולה ובעיקר חכמה ובעלת ניסיון הרבה יותר ממנו, לפתור את הבעיות.

כפי שלפיד לא מבין את הגורמים לבעיות, לקשיים ולסבל סביבו, כך הוא לא מבין היטב מה יפתור אותם. יהודים רוצחים יהודים, האם תוכל, אלוהים, לחוקק איזה חוק נגד זה[2]? המו"מ עם הפלשתינים נכשל, ולפיד לא מצליח להבין למה, האם תוכל, אלוהים, לגלגל אותם מאיתנו[3]? אין לנו אהבה זה לזה, אז אולי נפט, אולי איזו המצאת הייטק, יפתרו את זה, כי הרי שום דבר לא מלכד אותנו כעם כמו כסף. אין לנו שמחה במדינה הזו, ולכן מה שאנחנו צריכים יותר מכל דבר, זה שקט. "העולם יצא מדעתו", הוא כותב, ומול עולם שיצא מדעתו, לפיד מתחנן ל"רגע אחד, שבו איש לא יאמר דבר. רגע של תום וטוהר, ללא חדשות, ללא שינויים, ללא מחשבה... רגע אחד של שלווה מוחלטת, בתוך עולם מטורף." 

המילה הזו, התפילה לשקט היא שטלטלה אותי יותר מכל. לו הייתי מנסח תפילה לאלוהים, כנראה שהייתי מבקש צדק; שלום; שגשוג; רווחה. שקט לא הייתי מבקש. השקט של לפיד לא מכיל אף אחד מאלו; זהו שקט אטום, שבו אף אחד לא מדבר, שבו לא שומעים חדשות, שבו לא חושבים. רגע של שלווה בתוך עולם מטורף, שלווה המושגת מכך שאוטמים עצמנו מהעולם הזה שיצא מדעתו.

מדוע מרגיש לפיד שיצא העולם מדעתו? "ככל שעוברים הימים, ומתרבות הדקירות, וההפגנות, והנקמות והשנאות..." [הדגשה שלי] עבור לפיד, יהודי שדוקר תינוקת בגולגולת, פוליטיקאי שמפרסם דברי שנאה ללא-יהודים, ומאות אנשים שמפגינים בעד צדק או חופש או רווחה, זה אותו הדבר. העולם יוצא מדעתו כי אנשים דוקרים, אנשים שונאים, ואנשים מפגינים

לפיד לא באמת רואה בעיות בדברים שמפגינים עליהם. לפיד לא רואה בעיה ביוקר המחייה, הוא לא רואה בעיה במחירי הנדל"ן, בשחיקת השירות הציבורי. הוא לא רואה בעיה בכך שהציבור יממן במיסיו גם את הסבסוד לחברות ההייטק וגם את השמירה על אסדות הגז וגם לא נגבה מיסי חברות וגם לא נקבל אף חלק במכירת הגז. הוא לא רואה בעיה באחזקת השטחים, בגזילת הקרקעות, בטרור היהודי, בסבל היומיומי שהוא חיי הפלשתינים בעיו"ש; לפיד הוא אלוף הסטטוס-קוו, אלוף ה"תעזבו אותי באימש'כם". מה שלפיד רוצה יותר מכל, זה שקט. שקט מהשנאוצרים בגשם, שקט מהמגאפונים שמעבר לקיר. שקט מהציבור; שקט מהעם; הוא רוצה להמשיך להעשיר את חבריו שמימנו לו את הקמפיין והמפלגה, להמשיך לעצום עיניים כאשר הבית היהודי מנשל את הפלשתינים, כאשר פירון מייהד את מערכת החינוך, כאשר הוא מטמטם את מצביעיו, את המערכת הפוליטית, והופך את האישי לחזות הכול. 

לפיד נבחר לכנסת, קיבל 19 מנדטים בצורה שלא האמנתי שאפשרית[4], על בסיס זה שהוא יודע למכור שאכפת לו, שהוא רוצה לעזור, שיש לו פתרונות, ושרק צריך לתת לו זמן והזדמנות. את ההזדמנות הוא קיבל, וכולנו רואים בצורה שאי אפשר להכחיש שלא אכפת לו, שהוא לא באמת רוצה לעזור. הוא מדבר על מו"מ מדיני אבל מחזק את ההתנחלויות ואת הבית היהודי, שנאבקת במו"מ בכל כוחה (ומנצחת). הוא מדבר על תרבות חילונית ונישואים אזרחיים אבל מחזק את הרבנות ואת השליטה השנואה שלה בתחומי החיים שלנו, נותן לשר חינוך אורתודוכסי להפיץ את משנתו בקרב ילדי מערכת החינוך. הוא מדבר על ערכים ליברלים אבל מקדם את הגזענות. הוא מדבר על שיוויון בנטל אבל מעביר חוק גיוס שלא יגייס אף חרדי ולא מקדם שיוויון. הוא מדבר על מצב כלכלי טוב יותר, על הקלה במיסים, אבל בינתיים, משרד האוצר מבטל הטבות, מבטל הקלות, והוא מעביר עוד ועוד מיליארדים למשרד הבטחון, וזה כמובן, על חשבוננו; על חשבון מערכת הבריאות, על חשבון מערכת החינוך, על חשבון מערכת הרווחה.

מה שקורה לא מפריע ללפיד; לפיד מיליונר, וחבריו מיליונרים גם. הוא לא צריך סבסוד לגנים והמע"מ לא מעניין אותו. מה שמפריע ללפיד, זה הרעש. ההפגנות. הכתבות בעיתון. ב-2011, למשך כמה חודשים קצרים, הייתה חברה אזרחית מעורבת בישראל. היו לתקופה הזו כמה השלכות מרחיקות לכת וחשובות[5], ואחת מהן היא להזכיר שאפשר. מזה מפחד לפיד. אין לו שום יכולת לעמוד מול הציבור, ועדיין להמשיך למכור את הלוקשים שלו. כל הסיפור של לפיד הוא שהוא הוא המיינסטרים; הוא "הישראלי". אם מאה או מאתיים אלף ישראלים יוצאים לכיכר ודורשים נסיגה מהשטחים, דורשים גיוס לכולם, דורשים ירידה ביוקר המחייה, לפיד לא יכול להגיד להם לא.

זה נראה כאילו לפיד מבקש עבורנו, הוא מדבר ב"אנחנו" הרבה, אבל צריך לגרד את פני השטח ולראות על מה התפילה הזו באמת: זו לא תחינה לאלוהים, זו תחינה אלינו. שרק ניתן לו רגע שקט. שרק נפסיק להתלונן, שלא נעיז לצאת מהבית ולהפגין. כפי שהשמיים יתעלמו מהתפילה הזו, כך מוטל גם עלינו להתעלם ממנה; להמשיך לעשות רעש, ומעל הכול, לחזור להפגין.



1 - אני חושב שקל לראות שאלוהים המתערב בנעשה בעולם, המקשיב לתפילות, המבצע ניסים עבור אנשים ספציפיים או עבור עמים - אינו קיים. ייתכן שאפשר למצוא מובן מסוים של המילה "אלוהים" שאת חוסר קיומו אי אפשר להוכיח, או מובן מסוים של המילה "אלוהים" שאת קיומו קל להניח (למשל, "אלוהים הוא אהבה"; ובכן, אני מרגיש אהבה - אז אלוהים קיים!) אבל אם אנחנו מתייחסים לאלוהים המתואר במקרא, ובפרט בהגדת פסח - אז לא, הוא לא קיים. []
2 - אתם בטח חושבים לעצמכם, יש כבר חוק נגד זה, לא? יש גם דברה נגד זה. []
3 - הוא נשאל בתגובות אם הוא בעד טרנספר; אני מניח שהוא גם לא בעד רצח-עם, אבל אם הוא לא בעד זה ולא בעד זה, לא ברור לי למה הוא מתפלל; אם לא מעבירים אותם למקום אחר ולא הורגים אותם, איך הם יעלמו? []
4 - והוכיח שכאשר הבלוג אמר שלפיד ישיג "רק" כמה עשרות אלפי קולות, הבלוג טעה, וכנראה שעוד יטעה. []
5 - למשל העבודה המאורגנת בישראל לא ידעה ימים יפים מאלו. מכאן: "בשנים האחרונות החלה התעוררות של עובדים רבים בישראל אשר מאסו בהעסקה הפוגענית, בניצול ובפערי השכר הענקיים בינם לבין הבעלים וההנהלה. עובדים רבים במשק הבינו כי הדרך היחידה לדאוג לזכויות שלהם ולרווחתם היא להתאגד.
להלן רשימה חלקית ומקוצרת של קבוצות עובדים שהתאגדו בשנים האחרונות: ועדי מאבטחים באזור רחובות וירושלים, ועד עיתונאי הארץ, קופי טו גו, קופי בין, הדיילים בישראייר, עובדים פלסטינים במפעל הישראלי אבן בר במישור אדומים, עובדי מפעלי ויטה, כימאגיס, ההתארגנות-מחדש בחיפה כימיקלים דרום, גננות חרדיות ברשת הגנים של “אגודת ישראל”, עובדי חברת ECI, עובדי עמותות חינוך ורווחה, עובדי סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה, עובדי סינמטק ירושלים, עובדי רשת כללית רפואה משלימה, עובדי מוזיאון גן המדע במכון ויצמן, מטפלות משפחתוני התמ”ת ועוד." []

יום רביעי, 19 במרץ 2014

כך בעטו הבריטים את רעיון הגבריות אל מחוץ למסך הקטן, פוסט אורח

(פוסט אורח מאת נועה דרור)

פעם בכמה זמן מבליחה איזו יצירה שהופכת דברים על פיהם ומאלצת אותך לכייל את הפרספקטיבה על יצירות אחרות מהז'אנר – לפי סטנדרטים חדשים. "חוג בלצ'לי" (The Bletchley Circle) עושה את זה לפמיניזם בטלוויזיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה בלצ'לי פארק מרכז פיצוח קודים באנגליה. מיטב המוחות הבריטיים עקבו אחרי תנועת הצבא הגרמני באמצעות יירוט הודעות מוצפנות, פיצוח קודים וזיהוי דפוסים. קצת במפתיע, רוב הפיענוח נעשה על ידי נשים. או שאולי זה לא עד כדי כך מפתיע – בלית גברים, תפקידי עורף רבים אויישו על ידי נשים. וכמו אחרי המלחמה הגדולה, כשהגברים חזרו הביתה, הנשים הללו, שהיו כה חיוניות למאמץ המלחמתי – נאלצו לחזור למושב הנוסע.

ואמנם, הסדרה מתחילה בכך ש-4 מפענחות מבריקות, "נערות בלצ'לי" לשעבר, משרכות את רגליהן בחיי שיממון ובינוניות, בלונדון המשתקמת של שנות ה-50. סדרת רציחות לא מפוענחות תופסת את אוזנה של סוזן (רעייה ואם בפרברים) והיא משכנעת את מילי (סינגלית ומלצרית), ג'ין (ספרנית) ולוסי (רעייה לבעל מכה) שהמשטרה פספסה דפוס חשוב של התנהלות הרוצח ברשת הרכבות שסביב לונדון. ארבע הנשים מפעילות את המוחות שלהן ואת השיטות שלמדו בבלצ'לי כדי לזהות עוד ועוד דפוסים שיובילו אותן אל הרוצח.

המדהים ב-"חוג בלצ'לי" הוא שגיבורי הסדרה האמיתיים הם המוחות של ארבע הנשים. כלומר, הסדרה כולה עוסקת בחשיבה והפיענוח של התעלומות והפשעים. ומה שמאפשר לחוויה המזוקקת הזו, של צפייה בנשים חושבות, מפעילות תושייה, חשיבה עצמאית וכלים לוגיים ואנליטיים – היא העובדה שדמויות הנשים בסדרה אינן בנויות ביחס לדמויות של גברים. ובכך גם גדולתה.

Bletchly Circle Women

באפי, המפצחת, קינג, אוליביה פופ, זינה, חאליסי, מרפי בראון – דמויות הנשים הכי חזקות וכוחניות בטלוויזיה בנויות כולן ביחס לדמויות של גברים ולמושג גבריות כלשהו. הן חזקות למרות/בגלל/על אף/הודות ל- גברים שבסביבתן וברקע. זה תקף אף בסדרות שעוברות בהצלחה את מבחן בקדל: ההשפעה הגברית תמיד ברקע. ה-"ביחס ל-" הוא גם ביחס לאיזה רעיון של גבריות, אפילו שאינו נוכח על המסך או בשיחה – עליו צריך להתעלות ולעומתו צריך להוכיח שאת טובה באותה המידה, אם לא יותר (ורצוי לעשות זאת עם עקבים ואיפור ויושרה ללא רבב, שכן אם תחטאי בתחמנות, תקובעי ברובריקת המכשפה המניפולטיבית).

יוצרי "חוג בלצ'לי" הצליחו לעשות את הנסי והמופלא: הם הצליחו להוציא את הרעיון הגברי הזה מהתמונה. לגמרי. כמעט כל מה שהגיבורות עושות הוא ביחס לאי צדק, פשיעה ופאזלים שצריך לפתור. כאמור – 7 פרקים (אלה עונות בריטיות – 3 ו-4 פרקים בעונה) של לשבת ולצפות בנשים חושבות.

הכלים להוצאת הרעיון הגברי מהמשווה הם רבים ומעניינים, טובים יותר ופחות: שוב ושוב נתקלות הגיבורות בממסד גברי אטום – המשטרה, סקוטלנג יארד, הצבא הבריטי. המוסדות האלה מיוצגים על ידי גברים ובד"כ משיבים את פני הנשים ריקם, כשהן מנסות להאיר את הדפוסים הנעלמים מעין שגילו. הנפנוף חסר הסבלנות שהן סופגות ממיני קולונלים ואינספקטורים הוא כלי נראטיבי מעולה לכך שימשיכו בעבודת הפיענוח בעצמן, אבל יש לו תפקיד הרבה יותר חשוב: הנפנוף ממצב אותן לבד בזירה, אחרי שהמוסדות הכי אמינים וברי-משענת עבור אזרח הפנו להן עורף. זה מחייב עצמאות וחתרנות אולטימטיבית, כזו שנשים נוטות לזנוח בשלב מאוד מוקדם של החיברות, כי תמיד יש מי שיפתח את הסתימה, יחליף את הגלגל, יתקן את המחשב, יכלא את הרעים. אבל סוזן, מילי, ג'ין ולוסי נשארות בלי תמיכה של גבר כזה ומסתדרות מצויין.


רובד פמיניסטי נוסף הוא הפשעים שאיתן מתמודדות הנשים (ספויילר!): בעונה הראשונה, מדובר ברוצח סדרתי שרוצח נשים, כולל מעשי אלימות מינית, סטוקינג ושלל תענוגות מיזוגניים. בעונה השנייה מתמודד החוג עם טבעת של סחר בנשים שבראשה עומדת אישה. יש בזה משהו נפלא מבחינה סיפורית – האמירה שגם נשים מתנכלות לנשים ובזות להן לצד ההעמדה של אישה חזקה, מתוחכמת וכוחנית בעמדת הנמסיס של נשות החוג. היא שוות ערך להן ומאתגרת את יכולות הפיענוח והתושייה שלהן כמו כל ארכי-נבל נושא פאלוס.

אלמנט מענג נוסף ב"חוג בלצ'לי" הוא עבודת הפיענוח עצמה וזה קשור פחות לפמיניזם ויותר לטלוויזיה ואולי קצת לנוסטלגיה. תהליך הפיענוח מאוד נוכח בסדרה, כולל מעקב מדוקדק אחרי דפוסי תנועה של חשודים, דדוקציה ועבודה של ממש עם מכונת אניגמה. יש משהו כל-כך הרבה יותר מספק בגיבורות שבונות טבלאות ומוחקות בעיפרון שורות בלו"זים של רכבות – מאשר בשליפת המידע והצלבת הנתונים הבלתי נראית והבזקית של גאוני מחשבים בתפקיד האנליסט של סדרות מתח מודרניות באופיין.