יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

עוגייה פמיניסטית

זהו הפוסט הראשון בפרויקט "עוגייה פמיניסטית"; זהו פרויקט פתוח, בלי תאריך גג כרגע, שישמח לתורמים נוספים! יש לך רעיון לעוגייה פמיניסטית? השאירו הודעה בתגובות, או בדף הבלוג בפייסבוק.

אז מצאתי את עצמי בשיחה על פמיניזם עם ידיד הבלוג ישי מרזל ואנשים נוספים, ובנקודה מסוימת אחת המשתתפות בשיחה אמרה משהו כמו "ואז יש כל מיני גברים שמגיעים לפורומים פמיניסטיים כי הם רוצים עוגייה פמיניסטית."

עוגייה פמיניסטית? יש כאלו?! אני פמיניסט; גם אני רוצה עוגייה פמיניסטית!

מיד הסתבר שזה לא מה שחשבתי; עוגייה פמיניסטית היא ביטוי סרקסטי; אין באמת עוגייה בסוף[1]. הכוונה כאן היא להעברת ביקורת על גברים שמאמצים מנהג פמיניסטי מסוים, או לפחות מכריזים שהם אימצו אותו, אבל נראה שהם עושים זאת כדי לקבל שבחים מהקהילה הפמיניסטית באופן כללי, ולא כדי לגרום לשינוי חיובי בעולם, וגם, מגזימים בהשפעה של מעשיהם ובעלות שלה. בקיצור, נתנו לאישה מעט כבוד ומצפים שמישהי תתן להם עוגייה על זה.

בהמשך השיחה מרזל דיבר על אקטיביזם סביבתי, וכיצד לארגונים סביבתיים יש אינטרס לשכנע אנשים לעשות אפילו דברים קטנים למען הסביבה; למשל, להפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר. עשינו אנלוגיה בין הגברים שמחפשים עוגיות פמיניסטיות ובין מישהו שהיה מספר בפורום סביבתי שהוא הפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר, ומרזל טען שאף אחד בפורום לא היה לועג לאותו מישהו, אלא להיפך; היו מעודדים אותו על הצעד שלו, מעודדים אותו לגרום גם לחברים שלו להפסיק להשתמש בכוסות קלקר, מעודדים אותו לעשות צעדים נוספים באותו הכיוון, ובינתיים, נותנים לו עוגייה סביבתית[2]

לכן, החלטתי לחלק עוגיות פמיניסטיות. לא במובן המקורי, הסרקסטי, אלא במובן אחר. אני תובע בחזרה את הביטוי, אם תרצו. כל פוסט בפרויקט יהווה עוגייה פמיניסטית אחרת: צעד ברור ופשוט שאני מעודד גברים לעשות כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי. אם עשית את הצעד הפשוט והברור הזה - מצוין! כתוב בתגובות, מגיעה לך עוגייה. ספרו לחברכם, כך שיקבלו עוגיות גם הם. המציאו עוגיות פמיניסטיות משלכם, ושתפו אותן איתי; אני אשמח לכתוב עליהן כאן ובכל מקום אחר. 

ביחד, עוגייה אחרי עוגייה, נבנה עולם טוב יותר, ומתוק יותר.


1 - The cookie is a LIE []
2 - יש פגמים באנלוגיה, והמאבק הסביבתי ומאבקים פוליטיים אחרים לא מקבילים למאבק הפמיניסטי. למשל, הרבה מרחבים פוליטיים פמיניסטיים משמשים גם כמרחב בטוח לאוורר חוויות ותחושות, שקשה או אפילו בלתי אפשרי לדבר עליהם במרחבים אחרים. []

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

איך השמאל מאמץ את סיפוח השטחים

עיתונאי בולט ורעשן בשמאל קורא להפסיק להיאבק למען "תהליך השלום" ובמקום זאת להיאבק למען "זכויות אזרח" לפלשתינים בעיו"ש. אם הקריאה שלו תצליח זו תהיה התחלה של זרם פוליטי חדש: השמאל ההתיישבותי, שדה-פקטו מאמץ את ההתנחלויות ומכיר בסיפוח השטחים לישראל. 

לפני כמה שנים הלכתי במצעד הגאווה בירושלים עם חבר וסיפרתי לו על פוסט שקראתי, שמבקר שמרנים שמחוקקים נגד נישואים חד-מיניים כאשר "ברור להם שהחוקים הללו יחזיקו מעמד עשר, עשרים שנה מקסימום", וכיצד חוקים כאלו הם אקט עוין ומרושע. הכיוון ברור, אמרתי, וזה מובן מאליו שהולכים להיות נישואים חד מיניים חוקיים; אז למה הם סתם נאבקים בזה? הוא הסתכל עליי ואמר "אתה יודע, אני בטוח שלפני 15 שנה זה מה שחשבו על הסכם שלום ופינוי השטחים."

נאלמתי דום, משום שרבע שעה קודם דיברתי בייאוש על מותו של תהליך השלום וכיצד אין סיכוי שאי פעם נפנה את השטחים. עצרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה בדרך? איך הגעתי מתחושה שחייבים לפנות התנחלויות לאמירה שצריך לקבל אותן כעובדה מוגמרת? בימי רבין ואחריו "השלום" היה על שפתי כולם, אפילו ביבי ניהל מו"מ עם הפלשתינים ונתן להם את חברון; משם הגענו למצב שבו לבני מנהלת מו"מ לשם עצמו, בלי מנדט או מטרה, ואחר כך אנחנו מפציצים את עזה במשך חודש רק כדי לקבל "שקט", שזה כידוע לא אומר כלום ותלוי אך ורק בהאם Ynet מדווח על נפילות או לא. אף אחד לא מתכוון לחזור למו"מ ואף אחד לא מדבר על שלום. הנה; אפילו נועם שיזף כבר ויתר עליו. 

השינוי הזה לא קרה מעצמו, ולא בוואקום; הוא התרחש בגלל שהמתנחלים נאבקו מאבק עקבי ועיקש, ולעתים נדמה שהם היו היחידים במערכה. בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, הם הקימו עוד ועוד התנחלויות (ועידן לנדו מזכיר לנו שהעבודה תמיד הייתה תומכת גאה במפעל ההתנחלויות), הגדילו את היישובים הקיימים, והצליחו להביא להכרה ביישובים מעבר לקו הירוק כ"חלק מישראל" על-ידי המצאת מונחים כמו "התנחלויות מבודדות" כדי לתאר התנחלויות שהן... ובכן, לא חוקיות ומשוקצות בדיוק כמו אריאל, או על ידי הטיעון המרתיח "בכל מקרה בכל הסכם עתידי זה יישאר שלנו" (אלא שלעולם לא יהיה הסכם עתידי, וזה לא מצדיק את השוד, הגזל והמרמה שאתם מבצעים כרגע). 

המתנחלים פעלו להרחיב, להעמיק ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון, כי כך הם הצליחו לתעתע בציבור ולשכנע אותו שבעצם זה שלנו, בעצם זה מגיע לנו, ובעצם לעולם לא נתפנה משם. צריכים להיות ברורים במיוחד בהקשר הזה: קיומן של ההתנחלויות מונע התקדמות במו"מ; כל מו"מ שנעשה תוך כדי הרחבת ההתנחלויות (כמו המו"מ האחרון) נעשה בחוסר יושר ואין לו מטרה; וההתנחלויות פוגעות בצורה ישירה בבטחון שלנו ובבטחון של מי שגר שם. הן מחייבות את הצבא לעסוק באבטחה של יישובים בודדים, הן מבזבזות מיליארדים על כבישים עוקפים ותשתיות מיותרות, וכל התנחלות כזו מובילה לעוד מוקד חיכוך, עוד מקום שבו יהודים יכולים לתקוף פלשתינים, לעקור עצים, לשרוף בניינים ומכוניות, ולקבל הגנה והשתתפות של חיילי צה"ל במעשי הטרור שלהם. 

נועם שיזף, באופן ברור ומכוון, משתמש בביטוי "זכויות אזרח" כדי לתאר את מטרת המאבק שלו. בעוד שזכויות אדם הן פנימיות ומגיעות מתוקף היותי אדם, ועל המדינה לכבד אותן ולהיות אחראית למימושן, זכויות אזרח הן חיצוניות ומגיעות לי מתוקף היותי אזרח של המדינה שמעניקה אותן. שיזף מציע שזרם פוליטי בשמאל יאמץ את הפלשתינים כאזרחים. הוא מציע לתת להם זכות הצבעה, להישפט לפי החוק הישראלי בבית המשפט הישראלי, ליהנות מחופש תנועה ועיסוק. במילים אחרות, הוא מציע להסכים בפה מלא לסיפוח הזוחל של המתנחלים ולהפוך אותו לאג'נדה הפוליטית של מפלגות מרצ והעבודה.

זה לא המאבק שלנו. המאבק שלנו צריך להיות לפנות את ההתנחלויות. המאבק שלנו צריך להיות לסגור את המפעל, להפסיק את הגזל, להפסיק את הטרור היהודי, להפסיק לזרוק מיליארדים של שקלים ולשפוך דם לשווא (כן, גם של המתנחלים, שמתים על מזבח התיישבויות שלהם). אין שום הצדקה להתנחלויות, ואין שום עמדה פוליטית ישרה שתומכת בהם. 

זהו אינו מאבק חסר סיכוי. אם כבר, עלינו ללמוד מהצד השני; בנקודה שבה כל המדינה שרה "שיר לשלום" הם המשיכו להשיג תקציבים ולבנות בניינים. הם הפכו את ה-common sense לצד שלהם. הם גרמו לעיתונאים משמאל למשוך בכתפיהם ולהגיד "הפסדנו". עלינו להתחיל במאבק עקבי ועיקש לכיוון השני, עד שנצליח לחזור למקום שבו פתרון שתי מדינות לשני עמים נראה לעין, ובר השגה.