יום רביעי, 16 בינואר 2013

120 סיבות


יום שני, 7 בינואר 2013

התמנון מציץ מעל המים

קראו את הטור הזה. אתם יכולים לקרוא אותו בלי חשש; הוא לא מתלהם. רק עיתונות, בלי שמות ומקומות, רק ניתוח של המציאות. הבאת סיפור לידיעת הציבור. לידיעתכם.

שנה שעברה, עם המחוש מהודק סביב צווארו, הציבור יצא לרחוב. חלקים עצומים ממנו.

בתחילת המחאה התקשורת ניסתה, שוב ושוב, בשם בעלי העיתונים וראשי המפלגות, להציג את המחאה כאילו הייתה עניין אשכנזי-מרכזי מצומצם. הייתי בבאר שבע בשבת שבה יצאו לפריפריה; זו לא הייתה מחאה אשכנזית, ולא מחאה של המרכז. זו הייתה מחאה של ציבור מדמם, שעומד לפני קריסה. למרות נסיונות אלו, המחאה תפסה פופולריות, ולפתע, נהיה בסדר, אפילו "מקובל" להיות בעדה. כולם היו בה; גם חברי כנסת של הקואליציה, גם של הליכוד. 

אותו קולקטיב נזיל שניהל אותה קיבל החלטה מוטעית וסירב לצייר מטרות על גבו של נתניהו או שטייניץ, והמחאה הגיעה לשיאה בהפגנה של חצי מיליון בני אדם בכל הארץ - וגוועה. ללא מטרות קונקרטיות, לא יכלה המחאה להשיגן.

בתחילת הקיץ הנוכחי היא החלה להתעורר מחדש. מכל עבר, לא רק אצל שמאלנים הזויים, היו רחשושים: הקיץ מגיע, האם המחאה תחזור? הפעם התגובה של כלי התקשורת הייתה מהירה הרבה יותר, ומראש עיתונאים קיבלו הוראות לא לסקר את המחאה אלא אם הם חייבים. לא רק הם; גם שוטרים נשלחו לשבור את המחאה: הם צולמו מרביצים למפגינים, ראשי המחאה זומנו לחקירות "מראש", רק כדי לערער אותם, ודפני ליף חטפה מכות.

העיתונות המציאה "אלימות" שלא הייתה ולא נבראה. חלון לכאורה נשבר. למחרת כל אמצעי התקשורת דיווחו שהמחאה הפכה לאלימה וכל מיני פרשנים-מטעם התלוננו "ככה המחאה איבדה אותי" - כאילו אותם פרשנים היו בה אי פעם. הפעם היא לא הייתה פופולרית. הפעם כולם ראו מה ביבי ושטייניץ עשו להמלצות טכטנברג (שמראש היו חלק קטן ממה שהמחאה באמת רצתה להשיג). הפעם היה ברור מי המטרה, וברגע שנהייתה "פוליטית", לא הצליחה להתרומם. איך אפשר לצאת נגד "השיטה"? מה יחליף אותה?

חוסר היכולת של המחאה להתעורר מחדש לא קיים בוואקום; הוא קיים לצד מפלגת "יש עתיד" ותאוות הכוח וההון של חבריה; הוא קיים לצד הציניות של הליכוד ביחס למתפקדיו, בוחריו, והציבור הישראלי; הוא קיים לצד הייאוש משיטת המפלגות, החיפוש של מאות אלפי אזרחים אחר "מישהו לבחור בו". הוא קיים לצד השקט, וההתפוררות. 

בכל שבוע, חתימת מוצציו של התמנון ברורה יותר; בכל נכס מופרט שעובר לידיו של בעל-הון, בכל תקציב שמקוצץ לשכבות החלשות כדי לממן עוד הטבה למיליארדר. התמנון מעז להציץ מעל פני המים ולקחת עוד ועוד כי הייאוש משרת אותו; הייאוש שמשאיר אותנו בבית, שמשכנע אותנו שאין אלטרנטיבה. שרק הליכוד יכול. שרק ביבי יכול. 

זו טעות. גם אם שלי יחימוביץ איננה ראש ממשלה אידיאלי, או אפילו ראש ממשלה טובה, לדעתכם, יש עושר משמעויות נוספות להצבעה מעבר לבחירה (לכאורה בלבד) בראש ממשלה. הרכב הכנסת קובע את הוועדות, קובע את החוקים, קובע את השרים. גם אם שלי יחימוביץ תהיה ראש ממשלה לא טובה, שריה יהיו שרים טובים יותר, הכנסת סביבה תהיה כנסת טובה יותר, אם המיואשים מהשיטה ילכו להצביע, ויצביעו למפלגות השמאל. 

המפלגות הסקטוריאליות לא נאבקות בתמנון; לש"ס ולבית היהודי אין אינטרס להיאבק בשיטה, היא משרתת אותן היטב. ליכוד-ביתנו נרכש, מן המסד ועד הטפחות, על-ידי שלדון אדלסון וחבר-ליצים מיליונרים מארה"ב. זו לא מפלגה שחייבת איזשהו חוב לציבור הישראלי - אפילו לא לבוחריה שלה. התקווה: לפירוק השיטה, לשיפור תנאי המחייה שלנו, לתיקון החברה הישראלית, נמצאת בהצבעה למפלגות השמאל. 

נצלו את בטחונו של התמנון כדי לתקוע צלצל בלבבו. 

יום חמישי, 3 בינואר 2013

מכתב פתוח לפמיניסטית רדיקלית

אתמול, כתבתי ביקורת מעליבה על פוסט שכתבה הילה "ואן דר" בניוביץ, שכותבת בלוג פופולרי ובין השאר הייתה מהיוזמות והמארגנות של אירוע השירה במחאה על הדרת נשים שנה שעברה. בניוביץ הגיבה לפוסט שלי עם הבהרות, ובשיחה פרטית שאלה - מדוע ההבהרות שלה לא מקבלות תגובה רצינית? תגובה רצינית אכן מגיעה לה. אז, בניגוד לטון ההומוריסטי של הפוסט הראשוני, להלן תגובה רצינית. 

אני לא פמיניסטית

את התודעה הפמיניסטית שלי פיתחתי בגיל מאוד צעיר, כל כך צעיר, שלא ידעתי שזו תודעה פמיניסטית. גדלתי בבית שבו נשים, אמהות, סבתות, אחיות, היו בעלות דעה, משקל, מקום, וכוח, וזה נראה לי טבעי ונכון. הבית שלנו לא היה מקום שיוויוני ומושלם, היו בו התנהגויות שוביניסטיות: לדוגמה, אבא שלי החליט מה רואים בטלוויזיה, וישב תמיד בראש השולחן. אבל לא ראיתי את ההתנהגויות הללו כמשהו נכון ואידיאלי; היה ברור לי שהן צורמות על רקע השיוויון הרחב יותר שאליו ההורים שלי שאפו. אחותי הצעירה נתנה לזה ביטוי מאוד חזק: אצלנו בבית, כולם עובדים, ביחד. ככה נבנתה התודעה שלי. 

לרוע מזלי, אולי, שפה מתאימה לא התפתחה, בגלל שהמילה "פמיניזם" לא הייתה אצלנו בבית. אם יש משהו מאוד חשוב שהייתי רוצה שאנשים, ובמיוחד נשים שמגדירות את עצמן פמיניסטיות, יקחו מכאן הוא זה: בסביבתי הקרובה והלא-רחוקה-מדי, יש הרבה מאוד נשים עם דעות פמיניסטיות, שלא משתתפות בתנועה ולא מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. נשים שמרגישות את הדיכוי, שנאבקות בדיכוי, שעוזרות לעצמן ולנשים אחרות, אבל לא מרגישות חלק מהתנועה. הן לא סובלות מתודעה כוזבת; הן לא הטמיעו את הפטריארכיה; הן לא מפונקות שדואגות רק לפריבילגיה של עצמן. הן נדחות מהצורה שבה השיח הפמיניסטי עובד. חוט השני העובר בפסקאות הללו הוא התגובה של נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות לדחייה הזו, ובמיוחד כשהיא מגיעה מצדו של גבר. אם יש "רצינות" בטקסט הזה, זה הניסיון להציג את הביקורת הזו על השיח בצורה שתאפשר לשמוע אותה, שלא תהיה "מעליבה".

תהיה רדיקלי

המפגש הראשון שלי עם ארגון פמיניסטי היה עם "פאנורמה", ארגון המגדיר עצמו כארגון ביסקסואלי פמיניסטי שמאלני רדיקלי נגד הכיבוש, ובדרך כלל גם צמחוני או טבעוני. אם עומס התארים נראה לכם הומוריסטי, אז לא. הבטחתי להיות רציני, וכך הארגון אכן מגדיר את עצמו, ולכן פונה בעיקר לאנשים היושבים על חיתוך כל המעגלים הללו. 

המילה רדיקלי חשובה כאן; כי פאנורמה הוא אכן ארגון רדיקלי. רדיקלים, למדתי בכימיה, הם חומרים לא יציבים שקל להם להגיב עם חומרים אחרים. כאן רדיקל הוא לא מי שקל לו להגיב לאחרים, הוא מי שקל לו להגיב לאחרים באלימות. 

אולי כאן יש איזו מעין שאיפת אוויר חדה פנימה, כאילו אני תוקף את פאנורמה. ממש לא. להיפך; אני חושב שאלימות היא התגובה הנכונה - בהגדרה מסוימת של אלימות.

קל מאוד להבין למה פאנורמה חייב להיות ארגון רדיקלי ברגע שעושים את החלוקה הבאה: כאשר רוצים לשנות מערכת, יש רק שתי דרכים לעשות זאת: דרך חוקי המערכת, או מחוץ לחוקי המערכת. בהגדרה, כל שינוי של המערכת מחוץ לחוקי המערכת, הוא באלימות. ככה זה. אם מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות עד שראש הממשלה מתפטר, זה שינוי מחוץ לחוקי המערכת; זה שינוי באלימות. כאשר המערכת לא הוגנת, כאשר חוקיה בנויים כך שאי אפשר יהיה לעשות את השינוי המבוקש, אז השינוי היחידי שנותר, הוא שינוי באלימות. 

זו טענה פמיניסטית די ברורה בעיניי שחוקי המערכת, כפי שהם בנויים כרגע, לא מאפשרים לנשים לשנות אותם לטובתן. לא מאפשרים לקדם שיוויון. במצב כזה, הצורך לנהוג באלימות ברור לי, ואני בעדו. הבעיה שלי, אם כן, איננה עם הבחירה באלימות; היא הבחירה באלימות לא אפקטיבית. הבעיה שלי עם פאנורמה לא הייתה שזה ארגון רידקלי; היא הייתה שזה ארגון קטן שרוצה להישאר קטן (ע"ע החיתוך בין כל המעגלים השונים), ומתנהג באלימות ללא הכוונה או תוכנית מוגדרת. אולי זה חלק מהרעיון; אולי כדי להיות קו'ירי עד הסוף חייבים גם לנהוג ללא תוכנית וגבולות גם בחיים הפרטיים. אני לא יודע. אבל זה מה שהפריע לי בארגון הזה.

ביקורת מעליבה על פמיניסטיות 

בנקודה זו התחיל מתח מאוד חזק אצלי: הייתי משוכנע בדעות שלי, בצורך בשינוי רדיקלי רחב יריעה; הייתי אופטימי לגבי השינוי הזה - אבל מצאתי שאנשים שהחזיקו באותן דעות לא הגדירו עצמם פמיניסטים ולא היו חלק מהשיח. זו הייתה נקודה מבלבלת, שהצריכה עיון. האינטראקציה שלי עם בניוביץ, אני מאמין, היא חלק מהעיון הזה.

שנה שעברה, הייתה לנו אינטראקציה די חריפה ב-Twitter. הרמטכ"ל ושר הבטחון התלוצצו על חשבונן של חיילות, ניסו להשתיק את זה, ולא הצליחו. היא כותבת על זה כאן, ויום קודם היא צייצה: "אל תגידו שלא ידעתם: בצה"ל נשים הן לא בני אדם, ובטח שלא חיילות שוות-ערך לחיילים. הן חומר הומוריסטי לדגנרלים ושרי ביטחון מחרבי מפלגות". 

הציוץ הזה הניב שיחת ציוצים ארוכה, שסופה כנראה היה ידוע מראש - הרבה עלבון מצד אחד, הרבה אי-הבנה מצד שני. אם אני מסתכל על השיחה הזו שוב, היא מתאפיינת בשני דברים: חוסר סימפטיה מהצד שלי לעלבון של בניוביץ, וחוסר הקשבה מהצד של בניוביץ, במיוחד לטענות הנוגעות לאחריות של פמיניסטיות או התנועה הפמיניסטית למשהו

המילה הזו: אחריות. היא מילה נפיצה מאוד. בחלקים נכבדים מהשיח הפמיניסטי שאני פוגש האחריות נמצאת על כתפם של "גברים". כאשר אתם קוראים טקסט פמיניסטי, אתה תראו את המילה הזו הרבה: "גברים". סביר להניח שלפחות חלק מקוראי הפוסט הזה הן נשים, לכן, המילה הזו לא נוגעת לכן, אבל כאשר מישהו אומר "גברים" הוא אומר "גם אתה, איתי, שכן אתה גבר", וכאשר מישהו אומר "גברים אשמים" הוא אומר, "גם אתה, איתי, אשם" שזה משפט מאוד מרגיז.

הנקודה שתמיד עולה אצלי היא שהבעיה איננה "גברים", הבעיה היא "התנהגות". אין שום דבר מהותני בהתנהגות גברית; התנהגות גברית הייתה שונה לפני חמישים שנה ומאה שנים ואלף שנים, היא שונה בין סין לאוסטרליה לאיטליה לישראל, היא תהיה שונה עוד חמישים שנה ועוד מאה שנה ועוד אלף שנים, והיא תהיה שונה בין פלשתין ובין אירופסטאן ובין האימפריה החללית המונגולית - הבעיה, הגורמים לדיכוי ולפטריארכיה ולחוסר השיוויון ולתרבות האונס ולאווירת הפחד, הבעיה מגיעה מהתנהגות, של גברים וגם, חשוב לזכור, של נשים. את ההתנהגות צריך לתקוף. לא "גברים". למה ההבחנה הזו בעייתית?

זה קשור, כמובן, להתנגדויות השגורות שנשים המגדירות עצמן כפמיניסטיות פוגשות כשהן מנסות לטעון בעד העמדה שלהן. אחת מהתנגדויות שגורות אלו היא הבידוד של הטענה שלהן לידי טענה אחת ויחידה, ואז פתירת הטענה הזו במשיכת כתפיים. למשל, בהקשר של ברק וגנץ, היו רבים שאמרו "זו כולה, בדיחה, מה אתן נלחצות? למה אין לכן חוש הומור??" והטענה שלהן היא, כמובן, שזו לא רק בדיחה. שההקשר חשוב (בניוביץ אפילו כותבת מילים אלו ממש).

הבעיה מתחילה כאשר ההתנגדות שלי, כל ההתנגדויות שלי, נשמעות כמו התנגדויות אחרות שאני לא חושב או מרגיש, ומקבלות את התשובות שההתנגדויות ההן מקבלות. זה היה הרושם החזק שקיבלתי משיחת הציוצים עם בניוביץ: שהיא עונה לאיש קש. לרוע המזל, Twitter זו פלטפורמה מאוד גרועה לשיחה אמיתית. זה משהו שהייתי צריך לקחת בחשבון.

למה הייתי צריך לבקר פחות פמיניסטיות

לפני כמה חודשים, שוחחתי עם חברה לגבי הביקורות התכופות שלי בפייסבוק על טקסטים פמיניסטיים. היא שאלה, מה בעצם המטרה שלי, ואמרתי שבעיניי הטקסטים האלו לא אפקטיביים; בנקודה אחת נגעתי קודם (שנשים רבות לא מגדירות עצמן פמיניסטיות למרות הדעות והפעולות שלהן) ובנקודה שנייה אגע עוד מעט (שיש גברים המרגישים מותקפים ומסורסים מהשיח הזה). מטרת הביקורת שלי היא שהטקסטים הללו יהיו אפקטיביים יותר.

היא ציינה בחוכמה שאני לא משיג את המטרה שלי, ולמעשה עושה משהו הפוך: אני מייצר אווירה אנטי-פמינסטית אצלי בפייסבוק. רק כאשר היא הצביעה על זה שמתי לב שההרכב של האנשים שמגיבים לפוסטים כאלו התחלף, לאורך החודשים שבהם כתבתי אותם. אם נחלק, לכאורה, את המגיבים ל"שמאל" ו"ימין", במובן של "אנשים המגדירים עצמם פמיניסטים" מול "אנשים התוקפים את התנועה הפמיניסטית" אז ה"שמאלנים" הפסיקו להגיב לפוסטים ולהתמודד עם הביקורות, ואילו ה"ימנים" התחילו להגיב במספר הולך וגדל בהסכמה גורפת. היא המשיכה והצביעה על כך שאותם אנשים כותבים דברים בתגובות שאני לא מסכים איתם, אבל נמצאות בהקשר של ההודעה שלי ומייצרות רושם כזה. אחרי השיחה הזו כתבתי עוד הודעה אחת או שתיים, תיקנתי את המגיבים שהגיבו בצורה שלא הסכמתי איתה, אבל אז הפסקתי לכתוב ביקורות כאלו. הביקורת הזו, שהמטרה שלה הייתה להפוך את הפוסטים שלי ליותר אפקטיביים[1], השתיקה אותי. המטרה עדיין הייתה חשובה לי, אבל הכלים היו נהירים הרבה פחות.

אחד הדברים שבולטים עבורי שוב ושוב, ואני מקווה שגם עולה מהפוסט הזה, הוא שאותן בעיות הנמצאות מחוץ לשיח, ונגדן אנחנו נאבקים, נמצאות גם בשיח עצמו. טקסט פמיניסטי ביקורתי שידבר על מנגנוני דיכוי, יפעיל אותם מנגנוני דיכוי בתגובות לאותו הטקסט... אדם, המבקר אחרות על שאינן פתוחות לביקורת בגלל שהן חוששות שביקורת תשתיק אותן, יקבל ביקורת על ההתנהגות שלו, שתשתיק אותו... בעצם, מה שהבנתי מאוחר יותר, הוא שחברתי ביקשה ממני לייצר את אותו טקסט, רק בצורה חכמה וקשה יותר. הקושי הזה הוא שהשתיק אותי. על כך הנקודה הבאה:

קשה נורא להיות פמיניסטית אפקטיבית

שבוע שעבר, התלהבתי בקול רם[2] מכמה גברי כיסוי הטלפון שקיבלתי מה'. תוך כדי ההתלהבות, גם שילבתי אמירות לכאורה פוליטיקלי קורקטיות לגבי השימוש במילים "גברי" ו"נשי". הקוראים הגיבו על כך ואחד מהם, אחד מאותם "ימנים" שצוינו קודם, הגיב בדיוק לנקודה הזו: הסירוס הנשי-פמיניסטי של השיח הגברי. "כאשר אני אומר שגברי זה טוב", הוא אומר, "אומרים לי שאני שוביניסט". התשובה שלי אליו רלוונטית כאן, ומבקרת גם את ההתנהלות שלי עצמי: כאשר מישהי מגיבה לדיכוי, גם אם אנחנו לא מסכימים עם התגובה לדיכוי, חשוב שנכיר בקיומו של הדיכוי בצורה פעילה. במקרה של השיחה שלי עם בניוביץ לפני שנה, לא הגבתי לתגובה שלה בצורה שהכירה בקיומו של הדיכוי. 

התגובה שלי ל"ימני" חשובה מסיבה נוספת: היא שמה אחריות גם על האישה, לא רק על הגבר. היא דורשת ממנה לפעול בתוך המרחב הציבורי הגברי ולעזור לשנות אותו למרחב משותף, אפילו שהפעולה הזו קשה יותר עבורה מאשר הגברים. אחריות זו מילה נפיצה מאוד. בגלל שאחריות=אשמה, ואם אנחנו מאשימים את הנשים, אז אנחנו משתתפים בדיכוי שלהן, לא? לא אם אנחנו מתמקדים בהתנהגויות, שזה מה שאני עושה. הדיכוי קיים, ונשים מורחקות מצמתי החלטה והמרחבים הכלכליים הפוליטיים הדתיים והחברתיים הם ברובם המכריע מרחבים גבריים שלנשים קשה יותר לנוע בהן ולפעול בהן. הצבת אחריות על נשים לשנות התנהגויות שמרחיקות אותן מהצמתים הללו לא מאשימה אותן בקיומה של ההרחקה. זו ביקורת דגש על שינוי ההרחקה זו, במקום לחפש את מי להאשים.

להיות אישה פירושו לפחד

יהיו שיגידו, בצדק, שלנשים לא רק קשה יותר לפעול, אלא גם מסוכן יותר לפעול. הן יגידו שההתעלמות שלי מהסכנה הזו, גם היא חלק מהדיכוי. בניוביץ כותבת על זה הרבה מאוד:

""הוחלט שאקח מונית הביתה. הצלחתי לתפוס מונית תוך זמן קצר, ואחרי כמה דקות של נסיעה, תהיתי ביני לבין עצמי אם אי פעם אוכל לעלות על מונית ולא לפחד שהנהג זומם לעשות לי משהו. במיוחד בשעות לילה, בכבישים ריקים ואפלים.

כי להיות אישה, פירושו לפחד."

להיות פירושו לפחד; ה' כתבה על זה גם, שהפחד הזה עובר מאם לבת, בלי קשר למציאות. אם לקשר רגע להתחלה: גם במשפחה שלי, אני הלכתי מאוחר בלילה לבד, האחיות שלי קיבלו טרמפ. אף פעם לא הייתה שיחה על זה שרחובות נס-ציונה מסוכנים לבנות - זו הייתה פשוט המציאות; המסר שעובר מהורים, לבנות. להיות אישה פירושו לפחד. 

אני לא מתעלם מהפחד הזה, אבל אני לא מרגיש אותו. לכן, אולי, קל לי יותר להגיד[3]: הפחד קיים; אבל הוא מגיע מהתנהגות גם של גברים, וגם של נשים. בשלושת השנים האחרונות התחלתי ללמד, ילדים מחוננים מכיתה ג' עד ט', ומי שמחברת ילדות הן ילדות אחרות ונשים אחרות, לא גברים. לבנים כמעט אין נגיעה לבנות בגיל הזה, אלא אם הבנות יוצאות לשחק איתם ב"משחקים של הבנים", ואז התגובה היא בעיקר סקרנות מהחידוש. כאשר ילדה מגיעה לגילאים הללו (ג', ד', ה') מי שאומרות לה שהיא צריכה להפסיק להתרוצץ ולהתחיל ללבוש בגדים שקשה יותר לשחק בהם בכדור או בתופסת, הן הבנות. כאשר בכיתה ד' מגיעות שמונה בנות, כולן לובשות ורוד, מול 16 בנים[4] שלובשים את כל הצבעים משחור ועד לבן (מלבד ורוד, כמובן) זה לא בגלל שהבנים האחרים שמים לב מה הן לובשות ומעירים על כך.

הטון שלי אולי נשמע "מאשים"[5] אבל זו לא הכוונה שלי. הכוונה שלי היא להצביע על כך שכפי שיש התנהגויות שגברים יכולים וצריכים לאמץ כדי להיאבק בדיכוי, כך יש התנהגויות שנשים יכולות וצריכות לאמץ כדי להיאבק בדיכוי. שחלק מההתנהגויות הללו אינן התנהגויות נעימות. דוגמה רלוונטית, היא שנשים יכולות וצריכות לאמץ מאבק לשירות שיוויוני בצה"ל לנשים כדי להיאבק בדיכוי. כל עוד צה"ל הוא מסלול ישיר לתפקידים בכירים בשוק הפרטי ובפוליטיקה, הדרת נשים מהמסלול הזה פוגעת בשיוויון בישראל. לחבר את המאבק הפמיניסטי בהכרח, בהגדרה, למאבק פציפיסטי זו אחת הסיבות שיש נשים רבות שמרגישות דחייה מהמונח "פמיניסטי". אם להזכיר שוב את התשובה שלי ל"ימני", השילוב הראוי של נשים בצה"ל הוא לא הפיכתן ל"תואמות-גברים" וטשטוש המאפיינים הנשיים שלהן, אלא הפיכת צה"ל ממרחב גברי לא בטוח למרחב משותף בטוח. זה דורש עבודה, זה דורש שינויי התנהגות, זה דורש יותר אומץ מנשים מאשר מגברים, יותר וויתורים מנשים מאשר מגברים - אבל בלי העבודה הזו, אז הרבה מאוד מאמצים אחרים לשנות את החברה בישראל חסרי משמעות. אי אפשר לדבר על ייצוג נשים בכלכלה ובפוליטיקה, בלי לדבר על צה"ל.

אם היה דירוג של מאבקים ומאמצים[6] אז ברור שגברים צריכים לעשות "יותר". זה לא בגלל שהם "גברים והם לא בסדר ומהותית הבעיה היא בהם", כי זה לא נכון. גברים צריכים לעשות יותר כי קל להם יותר לעשות כי המרחבים שאנחנו נעים בהם הם מרחבים גבריים. בגלל שבמשך דורות, המקומות בהם התקבלו החלטות ובהם רוכז הכוח, היו לגברים בלבד, ולכן מה שנראה לנו כמרחב ציבורי היה, למעשה, מרחב גברי. כאשר נשים החלו להיכנס למרחבים הללו, המרחב השתנה, נהיה לכאורה "נשי" יותר. אותם גברים שהתנגדו לכך נתפסו, בעיניי פמיניסטיות רבות, כגברים שמגינים על הפריבילגיות שלהם. כנראה חלקם אכן הגנו על הפריבילגיות שלהם, אבל אחרים, התנגדו לשינוי כי זה טבע האדם. עבור רבים מן הגברים, יש התנגדות לשינוי הזה כי אין תחליף.

פמיניסטיות נאבקות ליצור מרחבים גם לגברים

אם אנחנו עוסקים בהקשבה לצד השני, הקשבה שתהפוך את הביקורות שלנו לאפקטיביות, הקשבה שתייצר מאבק משותף במקום לייצר ריבים פנימיים, אז אנחנו צריכים להקשיב גם לזה: אם המרחב הציבורי היה מרחב גברי והוא נהפך למרחב משותף (וזה דבר טוב), אז צריכים להקים מרחבים גבריים חלופיים לזה.

אם היו מרחבים נשיים תמיד (כי הן הודרו מהמרחבים הציבוריים), אז טבעי לנו שיש מרחבים נשיים כאלו; פחות טבעי לנו לייצר מרחבים גבריים. במקביל לפעולה להפוך את המרחב הציבורי למשותף צריכה להיות פעולה לייצר מרחבים גבריים חדשים. יש, למשל, אלמנטים חזקים מאוד של "מרחב גברי" בצה"ל. המילואים נתפסים כ"חופשה" לבן-זוג, מהבית, מן הילדים, אפילו מבת-הזוג. אם נפעל להפוך את היחידה הצה"לית למרחב משותף, זה ידרוש לשנות אותה בצורות מהותיות רבות, אבל גם, ידרוש ליצור מרחב גברי מקביל עבור המרחב הגברי שהלך לאיבוד[7]

נחזור, אם כן, למקום שממנו התחלנו: הפוסט של בניוביץ, והתגובה המעליבה שלי אליו. בניוביץ מדברת באריכות על החברות שעוברת ילדה בת 10 ועל כך להיות "אישה" זה לא בסדר. התגובה שלי, אם לנקות החוצה את ההומור, הייתה מאוד קצרה: אז מה? התגובה שלי הייתה קצרה מדי, אז היא נקראה כך: "יש פטריארכיה ואת מתלוננת במקום לעשות משהו לגבי זה", שזו לא הייתה המחשבה שלי. המחשבה שלי הייתה "יש פטריארכיה ואת מחזקת אותה במקום לעשות משהו לגבי זה, או במינימום, לפחות לא לחזק אותה".

יש שיח פמיניסטי מסרס

כאשר אני קורא טקסטים פמיניסטיים, מכל הגוונים, הבחנתי בין שלושה סוגים של טקסטים לפי סוג העולם האידיאלי שהן מציירות: בסוג הראשון, לא יהיה עולם כזה; לגברים היה יותר מדי כוח, והם לעולם לא יסכימו לוותר עליו כי הם נהנים מהפריבילגיות שלהם יותר מדי. בסוג השני, גברים הם בעיה מהותית שמייצרת דיכוי מעצם טבעם, ולכן הדרך היחידה ליצור עולם חף מדיכוי היא להעלים ממנו את הגברים (או את גבריותם). בסוג השלישי, עולם אידיאלי שבו גברים ונשים חיים בשיתוף מלא (ז"א נהנים ביחד ממרחב בטוח, מאפשר, שבו יש להם מקום, כוח, וקול) הוא אפשרי, וצריך לעבוד ליצור אותו ביחד. 

הסוג השני של טקסטים הוא נפוץ מאוד. הוא מתאפיין, למשל, בדיבור על "גברים" ולא בדיבור על התנהגויות. הוא מצייר את אותם "גברים" כאחראים בלעדיים לכל צורה של דיכוי הקיימת נגד נשים. הוא מצייר בפרוטרוט את הדרכים בהם גברים מגיבים לביקורת פמיניסטית ומנסים למנוע שינוי, כשהוא מתעקש להצמיד מניעים שליליים לאותם תגובות והתנגדויות. הוא הופך כל דיבור על התנהגות שנשים צריכות לאמץ לדיכוי וכל דיבור על התנהגות שגברים צריכים לאמץ לנכון מעצם טבעו. בקצרה, זהו טקסט מסרס; מסרס משום שהוא אומר לכל גבר שרוצה לבנות עולם משותף עם נשים שהדרך היחידה לעשות זאת היא להיפטר מהגבריות שלו. 

אם "להיות אישה פירושו לפחד" אז זה לא מפתיע שהעולם האידיאלי היחידי האפשרי, עולם נקי מפחד, הוא גם עולם נקי מגברים. יש היצביעו על התדירות המחרידה של אונס והטרדות מיניות ויאשימו אותי בכך שאני מתעלם מהגורמים האובייקטיביים לפחד הזה. אני מסכים; היחס שלי לפחד הזה אנליטי מדי. אני לא חש אותו, רק שומע עליו דיווחים. אם זה גורם לתחושת חוסר אכפתיות, זה לא מכוון. המניע שלי אינו להתפלש בתחושת אשמה או לדחות את קיומו של הפחד; הוא למצוא דרך לשפר את המצב. בדרך, אני לעתים שוכח מהרגשות של הצד השני. לכן אני נשמע אפתי.

התגובה הרצינית לפוסט של בניוביץ

הבעיה העיקרית שלי עם הפוסט המקורי ממנו התחלנו, ועם הרבה טקסטים אחרים של בניוביץ, היא ההתפלשות בפחד. ניקח לדוגמה טקסט שלה על ציצים. כאן, בין שלל תיאורי ההליכה ברחוב ויופיו של דניאל קרייג, עולה טענה אחת ברורה: אם אני יוצאת מהבית, אסור לכם להסתכל עליי. המבטים שלכם גורמים לי לפחד.

אפשר וצריך לבקר את ההתנהגות של אנשים ולדרוש שיתנהגו בצורה שתוביל לבניית עולם טוב יותר; אבל כשאנחנו מתחילים לצנזר מבטים, אנחנו צועדים במרץ מעבר לגבול אל עולם חסר הגברים[9] שהוא העולם היחידי נטול הפחד שאותו בניוביץ יכולה לדמיין. זה לא טקסט אפקטיבי. זה טקסט שרק מעט מאוד גברים יכולים לקבל, שהרבה מאוד גברים יידחו ממנו, וייתכן, שגם חלק מהנשים. 

את התגובה המעליבה שלי תמצתה בניוביץ ל"את פמיניסטית רדיקלית טיפשה שמקרקרת כתרנגולת ולא עושה כלום". זה לא יפה, וחבל שהעלבתי אותה; זו לא הייתה המטרה שלי[8]. בניוביץ חכמה מאוד וכותבת טוב מאוד; היא לא מקרקרת, והיא כנראה פמיניסטית - אבל היא בפירוש לא רדיקלית.

היא לא שוברת באלימות את חוקי המערכת כדי לבנות עולם טוב יותר - להיפך. היא מחזקת את העולם הקיים בתפיסה שלה שהדרך היחידה להתמודד עם המבט הגברי היא להסיר אותו. בעצם האמירה הזו, היא מנציחה את היותם של הגברים בעלי הכוח, היא מנציחה את היותו של המבט הגברי מבט יוצר והורס.

היא טועה. נשים יכולות להתקיים מחוץ לוואקום חסר גברים. אם אנחנו רוצים לחיות בעולם טוב יותר עבור כולנו, אנחנו חייבים ליצור מצב שבו הן מתקיימות ופועלות במרחב ציבורי משותף. אנחנו פוגעים משמעותית באידיאל הזה כאשר אנחנו מתעלמים מההתנהגויות שנשים צריכות לאמץ כדי לגרום לזה לקרות, מתעלמים מחוסר האפקטיביות של טקסטים מסוימים, ומתעלמים מהסירוס שיש בטקסטים מסוימים. 



1 - יש המון מטא בפוסט הזה, אני יודע.
2 -  באינטרנט, בקול רם פירושו לכתוב את המחשבות שלך.
3 - הקלות הזו כנראה תורמת לתחושה שאני אדיש אליו.
4 -  כן, יש חוסר איזון נוראי בכיתות מחוננים, אני יודע. זה מפריע לי כל יום ויום.
5 -  וצר לי על זה, זה האינטרנט, זה לא אני.
6 - למה לא? יש דירוג לכל דבר; פשוט אם מדרגים מאבקים כטקטיקה של השתקה, אז זו בעיה, אבל גם לאמץ מדיניות שאומרת שאין דירוג ואין אג'נדה ואין סדר עדיפויות זה טיפשי.
7 - זה הפך להיות פוסט דווקא על צה"ל, וחבל כי זו בעצם אנלוגיה לכל ביקורת על מרחבים גבריים שצריכים להשתנות, כמו הדת היהודית, או משרדי הממשלה, או עולם העסקים.
8 - בכנות, לא חשבתי שהיא תקרא את התגובה הזו.
9 - אולי לא נטול גברים לגמרי; יש "גברים אמיתיים" שיכולים להיות בו. גברים המגיבים בצורה "הנכונה" ובצורה זו בלבד.