יום שני, 30 ביולי 2012

ריאן גוסלינג, פמיניסטית

ריאן גוסלינג, אחד השחקנים הגדולים בזמננו, כובש לבבות עם חיוך מקסים ועיניים חודרות - פרצוף, מבט, גישה של גבר רגיש, שתקן, שרק מחכה שיפענחו אותו. 

זאת כנראה הסיבה שצילומי היח"צ ותמונות הפאפרצי האקראיות שכל כוכב חתיך נאלץ לייצר בכמויות אינסופיות הפכו לקנבס עשיר לניצול עבור מגוון רחב של מסרים[1] וביניהם, Feminist Ryan Gosling: בלוג תמונות שבו ציטוטים ומסרים פמיניסטיים[2] מולבשים על אותו יבול תמונות של "גבר חתיך מחייך או צחוק או נראה חמוד, במבט מצועף מחוץ לפריים, או חודר היישר למצלמה". 

יש איזה הגיון עקום מאחורי לקיחת תמונות כאלו שישמשו כנקודת משען עליה מניחים את המסרים הללו - התמונות הללו הן חלק מהמערכות הכי שמרניות שאפשר לחשוב עליהן: קולנוע המיינסטרים, עיתונות המיינסטרים, עולם הפרסום... אותה תמונה שמוכרת ייצוג של "החבר המושלם", שאמורה להריץ אותך רטובה ומוכנה לקולנוע, עכשיו משמשת, למה? אולי כאייל ניגוח נגד אותה מערכת. אם כי כנראה שלא. 

אולי בגלל שהוא כל כך חתיך, הבנות תפסו אותו קודם, אבל ריאן שייך בדין לבנים, כי בשנים האחרונות הדמויות שהוא מגלם בקולנוע מנסות לענות על השאלה: מה על הגבר לעשות? אם הדור שגדל עם ההבנה שהגבריות הישנה היא "לא בסדר" מגיע לבגרות, איך צריך לשנות אותה, או, האם צריך להחליף אותה במשהו אחר? אם כבר, היה צריך להיות בלוג "ריאן גוסלינג - גבר אמיתי". אבל אין.

הצופה המסור אולי ייתן את [3]Crazy, Stupid, Love כדוגמה לסרט שבו גוסלינג מדבר על גבריות: סוג של "קומדיה" שבה גוסלינג מגלם גבר עשיר וחתיך, בוגר מאפ"י מוכשר ששוכב עם אישה אחרת בכל סצינה, ומרצה לגבר נשוי ועגום, שסורס על-ידי חיי נישואים נוחים מדי, כיצד עליו להחזיר את הגבריות שלו. המסר? להיות גבר אמיתי זה לדעת להשכיב בחורות[4]. אלא שהסרט הזה הוא רק נקודה התחלה פגומה: ג'ייקוב (דמות של גוסלינג), אמנם מדבר הרבה על איך להיות גבר אמיתי, אבל ההתפתחות האמיתית שלו מגיעה כאשר הוא פוגש בחורה, שוכב איתה, מתאהב בה, ואז הופך לבן-זוגה. גבר אמיתי, אם כן, הוא כזה שמוותר על האפשרות להשכיב הרבה בחורות, מתחתן, ומוליד ילדים. הגבר המסורס והעגום שמגלם סטיב קארל פשוט דילג על שלב, והסרט מתאר את ההזדמנות שלו לחזור אחורה, להשכיב בחורות, ולחזור לחיי הנישואין. לכן, זה לא באמת סרט שמדבר על גבריות; זה סרט שמשום מה, יצא ב-2011 אבל מתאר סולם ערכים מ-1974.

בסרט Drive, שיצא בהפרש כמה חודשים מהסרט הטיפשי הקודם, גוסלינג נותן את אחת ההופעות המדהימות, אם לא המדהימה מכולן[5] בקריירה הקצרה שלו: פושע חסר שם[6] שמקצועו לנהוג במכוניות מילוט עבור שודדים, פוגש אישה צעירה (נשואה, עם ילד), מתאהב בה, מקריב את חייו ואת אושרו כדי לעזור לה, וכנראה שלא ממש מצליח.

הגבריות שמציג גוסלינג בסרט הזה היא מהותית, יסודנית, חסרת פשרות: מהותו של הגבר היא אלימות, ואין לו שום דבר אחר להציע. רגעי האושר חולפים, המוות המהיר והאלים הוא התוצאה הבלתי נמנעת של התערבותו בחייה. הנהג של גוסלינג מבלה את רוב הסרט לבדו, וגם כשהוא עם אנשים, בשתיקה. הוא מתקשר במבטים, ובעיקר, במעשים. בהיפוך על ה-reaction shot הרגיל, הסרט מראה את הנהג מגיב למה שהוא רואה, לפני שהוא מראה לנו למה הוא מגיב - האם יש ביטוי טהור יותר ל"מבט הגברי" המעצב את העולם מאשר נהג, לבדו, במכונית סגורה, רעשי העולם ושוכניו כולם נעולים בחוץ, והוא ממסגר בשמשה הקדמית את שאוותה נפשו?

הנהג לובש ג'קט ועליו עקרב, מה שמזכיר את המשל על העקרב והקרפדה; כך הגבר של גוסלינג. אי אפשר לשנות אותו, אי אפשר באמת לשאול "למה?" זוהי מהותו, וכך הוא הולך לנהוג. אל מול התשובה הזו, אנחנו נרתעים: האם באמת מאלימות באנו, ואל האלימות נשוב? בכך כרוכה הגבריות ללא מוצא?

תשובה אחת אפשרית, שהפתיעה אותי, מצאתי בסרט שיצא מוקדם אבל אני ראיתי מאוחר: Lars and the Real Girl. גוסלינג אוהב לגלם דמויות משונות, מפתיעות, וכאן הוא מקבל דמות מורכבת ומעניינת: לארס, שמגע בני אדם מכאיב לו כמו כווית קור, שלא מסוגל ליצור קשרי אנוש, ולכן מזמין בובה שמדמה "אישה אמיתית", מלביש אותה, מסתובב איתה בעיר, מספר לכולם ששמה ביאנקה, שהיא מיסיונרית, שהיא בכיסא גלגלים והם מאוהבים. ההזיה היא דרך עבור לארס לתקשר עם העולם החיצון: אחיו, אשת-אחיו שנמצאת בהריון מתקדם, החברה מהעבודה, החברים מהכנסייה. היא דרך עבור הרופאה שלו לנסות לפענח (עבורה, עבורו, עבורנו) למה ללארס כואב כל כך לגעת בבני אדם אחרים: מאימו שמתה בלידה, ועד לאחיו שעזב את הבית מוקדם, והשאיר אותו עם אביו המנותק, שבור הלב.

מתחת לפשט, על אדם שלומד לתקשר ולחיות בחברה דרך עזרים מלאכותיים, הרגשתי שמסתתר סיפור על שלושה גברים: על לארס, אחיו הגדול גאס, ועל אביהם, האלמן, שגידל שני ילדים בעצמו. גוסלינג, בעצם, גילם עבורי לא רק את לארס שמתמודד עם הטראומה של אובדן אימו, אלא גם את אביו, שמנסה לעכל את המוות של האישה שחסרה בחייו דרך המצאת "אישה אמיתית", והתמודדות עם האובדן שלה. במקביל, לארס אופך את גאס, ואת אשתו קרן, להתגלמות של אביו ואימו: קרן בהריון, ולכן בסכנת מוות, ולכן הולכת לעזוב אותו. אישה=לידה=מוות. אחד המופעים הברורים של הפחד הגברי הקדום מהמסתורין הנשי.

אבל אז, מתחת לשילוש הגברי הזה, מצאתי משהו אחר. הוא התחיל להציץ כאשר לארס שואל את אחיו, איך הוא יודע שהפך לגבר, לאדם מבוגר:






התשובה של גאס היא שבגרות, ההפיכה לגבר מבוגר, טמונה בקבלת האחריות שלך על אנשים אחרים. בנקודה הזו שמתי לב שמלבד גאס ולארס, יש רק עוד גבר אחד שבאמת פועל בסרט: הכומר. רוב הדמויות הסרט הזה, הן נשים; הנשים שדוחפות לקבל את ביאנקה, הבובה, "כאישה אמיתית", קרן, אשתו של גאס, שדואגת לו, הרופאה שמשכנעת אותם לקבל את ההזיה של לארס כדרך התמודדות, מרגו, החברה מהעבודה. דרך הסרט, אנחנו מבינים שגאס לא מתכוון לגבריות במובן השמרני, "לקחת אחריות על האישה והילדים", להיות ראש המשפחה והמפרנס. אנחנו מבינים שהוא מתכוון לאחריות קהילתית, להיות חלק מהקהילה שמקיפה אותך. כאשר לארס יוצא עם ביאנקה הבובה אל העולם, הקהילה שמסביבו (שכאמור, רובה בסרט היא נשים) מקבלת אותו, ודרכו את ביאנקה. דרכה, הוא מוצא את מקומו בקהילה, בקבוצת החברים, בעבודה. ההפיכה לגבר בוגר, אם כך, היא קבלת מקומך בקהילה, וחשוב מזה, קבלת מקומה של הקהילה, של הנשים בקהילה, בך.

הסרט הזה סובל מכך שהוא לא נופל בדיוק בקופסה שהוא כביכול יועד אליה. מבחוץ, הוא נראה כמו קומדיה רומנטית, על אדם מוזר שמשתמש בבובת מין[7] כדי ללמוד לאהוב, ומסיים את הסרט עם הבחורה הבלונדינית מהעבודה. במקום זאת, זהו מבט רחב ומקבל על אדם שמשתמש בחפץ בשביל הליך הפוך מחפצון: להוסיף לעצמו ממדים, להפוך מילד לגבר. הסרט לא נותן תשובה מלאה לשאלת הגבריות, אבל הוא נותן כיוון. להביט מחדש על הצורה שבה אנחנו רואים את עצמנו ואחרים, ולענות על השאלה, מה "אמיתי" בנו ובקשרים שלנו איתם.


1 - החלטתי לא לספק קישורים למגוון הרחב של בלוגי Tumblr שיש באינטרנט עם המם הזה. אני סומך על יכולותיכם לגגל בעצמכם.
2 - חלקם פמיניסטים רק במובן שאישה פמיניסטית כותבת אותם, אבל אני בוחר שלא להיכנס לזה
3 - המתרגם בחר משום מה לתת לסרט את הכותרת "מטורף, טיפש, מאוהב" ופספס לחלוטין שהסרט מדבר על תכונות, ולא על הגבר הספציפי שמפגין אותן.
4 - מעבר לשוביניזם הברור, המסר הזה מפחיד במיוחד כי הוא אומר שבעצם, מי שמגדיר מי הוא גבר אמיתי, הן הבחורות...
5 - צר לי; לא כזה חובב של Blue Valentine. יותר קטעים מצולמים מקמפיין ממש טוב מאשר סרט של ממש.
6 - הנווד של צ'פלין, האקדוחן של איסטו'וד, המספר של נורטון ב"מועדון קרב" - כנראה שכדי להציג את ה-Everyman, אתה לא יכול שיקראו לך ג'ק. או בוב.
7 - כדי לשמור על צניעותה, ביאנקה הבובה ישנה בבית אחר. המגע הכי אינטימי ביניהם הוא נשיקה, לקראת סוף הסרט. די מתוק, האמת.

יום שני, 16 ביולי 2012

על גאוות להט"בים, או, הסיפור האמיתי והמלא של שנאת חצילים

אני מוכן, בפורום פחות-או-יותר פומבי זה, לצאת סוף סוף מהארון ולהודות, בפה מלא: אני שונא חצילים. אני מֶלוֹנְגֶנַפוֹב.

לא נעים להודות, ואולי זה אפילו פוגע בכמה מכם, ועל כך, אני מתנצל. אבל זו האמת. אני נדחה מהצבע הסגול הבוהק, הפוגעני, הצורה שבה הם מאבדים קשיחות או צורה כשמכינים אותם, הדרך שבה בשרם וזרעיהם נוזלים בתוך הסלטים שעושים מהם... המחשבה עליהם עושה לי בחילה, אני משתדל לתפוס מהם מרחק, לא מכניס אותם אליי הביתה. 

עדיין, איכשהו, עד כמה ששנאתי חצילים, אני לא זוכר שאי פעם הרגשתי משהו שלילי כלפי אנשים אחרים שכן אוהבים חצילים. למעשה, עצם הרעיון, לשנוא או להידחות ממישהו בגלל שהוא אוהב משהו שאני שונא, נראה לי טיפשי. לכן, עם פיתוח תחילתה של תודעה פוליטית, עם ניצני ההתבגרות המינית וההבנה שכן, יש זוגות אחרים בעולם שאינם אבא ואימא, נחשפתי גם לתופעה שכולנו בקהילה הלהט"בקססאמ"קית[1] מכירים - הומופוביה[2]

אם לוקחים את היסוד הרגשי הכי בסיסי של הומופוביה ופורשים אותו לעיניי כל, הוא הולך ככה:
  1. אני לא הומו ולא רוצה להיות הומו
  2. אני לא רוצה שאחרים יהיו הומואים. 
אם נתרגם את זה לשנאת חצילים, אז הרגש הזה, שנאת חצילים לא רק קיצונית ואלימה אלא גם מתפשטת, יהיה
  1. אני לא אוהב חצילים ולא רוצה לאכול חצילים
  2. אני לא רוצה שאחרים יאכלו חצילים
כאן, בדיוק בסעיף 2, זו הנקודה שבה אני שובר שורות מהתגובה הרגילה להומופוביה שנראית, לעיניי, כנסיון להתמודד בהגיון וברוגע עם טירוף[3]. שהרי סעיף 2 הוא טירוף מוחלט. כן, ברורה לי הטענה שכל זהות מינית שאינה הטרוסקסואליות מאיימת על הסטטוס-קוו, על הנורמה, על הסדר הישן והטוב שכולנו מכירים ולכולנו נוח איתו. לכן, גם ברור לי הרצון שהאיום לא יהיה - גם אני, שנגעל מחצילים, מעדיף שלא יהיו מונחים על שולחן ארוחת הערב. הם מטרידים את מנוחתי. אבל מרגע שהם שם, הם שם. אין לי כוונה להטריד את אלו שאוכלים אותם, להשמיע קולות מגונים בעודם גורפים עוד פרוסה מכוסה טחינה של המאסה הרוטטת הלא ברורה הזו לתוך פיהם ולועסים בהנאה. אני לא זורק אותם, לא את הסלטים ולא את אוכליהם, מהשולחן, מהחדר, או מהבית. איכשהו, בעודי יושב ליד שולחן האוכל שבו אחות אחת נגעלת מכבד והשנייה לא סובלת קוקה-קולה, בעודי אוכל בהנאה מזה ושותה בהנאה כפולה מזה, חדרה למוחי ההבנה, שלי נראית באמת מובנית מאליה, שלאנשים יש טעם שונה

לפני שנראה שאני מזלזל בהומופוביה או בהשפעות שלה על בני אדם כמוני וכמו חלקכם, בוודאי שאין זה כך. בין אם היא מתבטאת באלימות ובריונות, נסיונות תקיפה, טרור, ורצח, באפליה, בהערות מעליבות וחרם חברתי, או בעשרות דרכים אחרות, אנחנו נפגשים בה כל יום, בכל מקום, לפעמים מהאנשים הקרובים לנו ביותר. בביטויים החיצוניים של הומופוביה יש להילחם, בפה מלא, בכל הכוח. נראה לי מובן לחלוטין הרצון להעלים הומופוביה מסביבתנו, מסביבת כולנו. מה שלא נראה לי הגיוני זה הנסיון, בעודנו נלחמים בה, להגיד משהו שאני לא חושב שהוא נכון. 

להיות לא הטרוסקסואל לא הולך להפוך להיות "נורמלי" עבור הרוב המוחלט של האנשים, כי הרוב המוחלט של האנשים כנראה[4] ימשיך להיות הטרוסקסואל גם בעתיד. אני לא יודע אם הרתיעה האישית בתגובה לתצוגות פומביות של זהות, נטייה או התנהגות מינית שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות תיעלם. אני משוכנע לחלוטין ששנאתי לחצילים תשאר לנצח. כל ניסיון לשכנע אותי לטעום, לנסות, להמיר אותי לאחד מאותם אוהבי חצילים שבבירור יש משהו פגום וחסר בילדות שלהם, מעליב אותי ופוגע באוטונומיה שלי. אבל מעולם לא פגעתי בכבודו או בחירותו של אדם אחר, לאהוב חצילים בנוכחותי, לדבר על אהבתו לחצילים, או לממש אותה, ישר מול הפרצוף שלי[5]

נסיון להציג את הנטיות שלנו, את הזהות שלנו, כמשהו "נורמלי", "חביב", "לא מטריד", חוטא לאמת ומפספס את הנקודה. הנקודה היא זו:
זה לא ראוי ולא צודק, בשום אופן, תחת שום תירוץ, להשתמש באלימות, באיומים, בטרור, כדי לגרום לאנשים אחרים לאהוב את מה שאתה אוהב, ולהפסיק לאהוב את מה שאתה לא אוהב. 
זהו. 
אם אתם מגיעים מסעיף 1 ברשימת הדברים השנואים עליכם לסעיף 2, שבו אתם מנסים לגרום לאנשים אחרים להפסיק לאהוב מה ששנוא עליכם, הבעיה היא אצלכם. אותם אנשים לא צריכים להתחיל להתנהג אחרת, או להציג את האהבה שלכם בצורה אחרת. 

אתם מוזמנים להמשיך, כמו לואי CK, לחשוב שמעולם לא תרצו לתת לגבר אחר מין אוראלי. זה גם סבבה אם המחשבה על גבר אחד שמעניק לגבר אחר עונג מפריעה לכם, מציקה לכם, אפילו מגעילה אתכם. אתם חופשיים לתחושותיכם והעדפותיכם. אני אף פעם לא ארצה שמישהו יאיים עליכם ויציק לכם כדי שתשנו את ההעדפות הללו, כל עוד אנחנו כולנו מסכימים שהמרחב הציבורי, הפוליטי, המקצועי, האקדמי שבו כולנו צריכים להיות חופשיים להשתתף ולבטא את עצמנו, יהיה חופשי מההטרדות, ההשפלות, האלימות, האיומים, הבריונות והטרור שחלקנו צריכים לסבול כל יום. 

חוץ מזה, באימא שלכם, פשוט תפסיקו לאכול חצילים. זה סופר מגעיל. 


1 - תגובתי הבלתי נשלטת כאשר אני נדרש להוסיף יותר מדי אותיות ל"להטב" כדי לוודא שאף אחד לא מרגיש בחוץ...
2 - וביפוביה. וקו'ירפוביה. וכל סוג שנאה, דחייה ופחד אלים אחר שאפשר לדמיין, לקטלג, ולהצמיד לו שם סטרילי. יש להם אולי שמות שונים, והם מתבטאים אחרת, אבל הם כולם מבטאים את אותו הדבר. אז לצורך הפוסט הפטריארכיה תשתלט, ונכנה את זה הומופוביה. יש גבול לכמות ראשי התיבות שאפשר להכניס בכל מקום, לא?
3 - תגובה רגועה שקולה והגיונית להומופוביה אפשר לראות בראיון של אנה טליסמן לערוץ 9, בו היא נאלצת לענות לכמה טענות הומופוביות ופוגעניות ביותר, ועושה זאת בצורה מרשימה. היא גם נותנת את ההגדרה הכי טובה למילה "גאווה" בביטוי "מצעד הגאווה" שראיתי.
4 - או שלא. לג'ון וארלי יש כמה דברים מעניינים להגיד בנושא. 
5 - למעשה, פעם אפילו הייתי ידוע בחצילים המטוגנים שלי, הדבר הראשון שלמדתי לבשל שהיה יותר מורכב מחביתה או שניצל. הכנתי אותם לחבר שלי לשעבר לפני שנפרדתי ממנו, אם כי אני מבטיח לכם שזה לא היה בגלל אהבתו לחצילים. 

המדינה אינה צודקת

פוסט זה נכתב בתגובה לפוסט "כאשר המדינה צודקת: חייו ושריפתו של משה סילמן" של רועי צזנה, במקור בתור רשומה בספרצוף. 

אותי הכותרת של הפוסט של צזנה משעשעת במיוחד: "כאשר המדינה צודקת" - הרי אם מצבנו היה שאנחנו חיים תחת מדינה צודקת, כנראה שהיה פחות זעם. האם המדינה צדקה, לא בהיותה צודקת אלא בכך שמנעה מאדם סיוע, ובכן, לא לי לשפוט. בוודאי שלא לצזנה, ובוודאי שלא כך. איך היות אדם טועה במקרה אחד מעיד על טעותו במקרה אחר? אני בטוח שיש שם לכשל הלוגי הזה. אולי אפילו צזנה משתמש בו כדי לתקוף דתיים.

אם מתעלמים מקריאתו של צזנה פסק דין שלא קשור לסיבות שבגלל סילמן שרף את עצמו, ובוודאי שלא לקשור לטענה המרכזית של אלו המתייחסים לשריפה העצמית כאקט פוליטי, אנחנו מוצאים את הפנינה הזו:
"בחברה, כל חברה, קיימים אנשים שהצליחו בחייהם, ואחרים שנכשלו. קיימים אלו שעלו לראש הפירמידה, כמעט תמיד מתוך עבודה קשה והשקעה עצומה, שתוגברו בכישרונות טבעיים שהגיעו מהגנטיקה ומהחינוך בבית ובבית-הספר. וקיימים אלו שצנחו לתחתית: ה- 'לוזרים'. אלו שלקחו משכנתא על הבית שלא היה להם סיכוי להחזיר אותה, ואיבדו את כל עולמם עם בוא המשבר. אלו שניסו להריץ סטרט-אפ חדש ומדהים מתוך תקווה להתעשר בגדול, בזמן שהם לא מסוגלים לנהל אפילו את משק הבית שלהם עצמם."

זהו השקר הקפיטליסטי במהותו: שאלו שהצליחו הצליחו בזכות כשרון טבעי ועבודה קשה, ואלו שנכשלו הם "לוזרים", שלא מסוגלים לנהל, שמאשימים את כל העולם מלבד את עצמם, שלא לומדים מטעויות. במילים אחרות: מפונקים. אלו שמוחים על חוסר צדק, אלו המפונקים. זה לא שאין להם כסף בגלל שהמערכת פגומה, זה בגלל שהם לא עובדים קשה, חסרים להם נתונים טבעיים, הם לא לומדים מטעויות.

אז, עבור צזנה, ולפחות שלושה אנשים ששיתפו את השטות הזו הבוקר, נחזור לשלושה יסודות של מדינת הרווחה המודרנית:

  1. הדאגה לחלש
  2. הגנה על החלש מפני החזק, או, מדינה צודקת
  3. השוואת הזדמנויות

היום בכל הדמוקרטיות המערביות ואפילו בישראל (שאינה מערבית או דמוקרטית), המדינה לוקחת אחריות מסוימת על כך שאדם אחר אינו מגיע לרווחה מינימלית. הפגיעה ברווחה שלו יכולה להיות שהוא עני, מובטל, חולה, אין לו בית, אין לו אוכל, וכן הלאה. דאגתה של המדינה לנפגע אינה שאלה של אחריות - המדינה לא שואלת האם העני הגיע למצבו בגלל שהשקיע את כל כספו בהימורים, או שהמובטל פוטר כי הוא עצלן. אולי העיקרון הזה בסיסי כל כך שאנשים שוכחים שהוא אינו טבעי, או אפילו מתחייב. מדינה שהייתה אוספת מסים ומשתמשת בהם כדי לבנות כבישים ולנהל צבא בוודאי שהייתה משלימה את אחריותה כלפי אזרחיה. לא מזמן טענו שהסוציאליזם סיים את תפקידו. כנראה שזה כך, משום שדאגתה של המדינה לחלש נתפסת כדאגה מובנת מאליה. צזנה, למשל, לא מתלונן על חופשת לידה בתשלום, על ביטוח בריאות חובה, או סבסוד תרופות. כל אלו חלק מאותו רעיון: שהסבל של אדם אחר מזיז לנו, גם אם הוא אחראי לסבל של עצמו.

היסוד השני מודה בכך שהצדק מושפע מכוח וכסף. לעשיר ולרב ההשפעה קל יותר להשיג את מטרתו מאשר לחלש ולעני. התעלמות מכך היא פריבילגיה של החזק. כאשר מדברים על הבועה התל-אביבית, על ההתעלמות מהפריפריה, על אילמות הקול הערבי, הנשי, הלהט"בי, האתיופי, המזרחי מהתקשורת, כאשר מסתכלים על הרכב היושבים בדירקטוריונים, בחברות הציבוריות, במשרד האוצר, בחברות החדשות: כאשר אנחנו שואלים מי הם בעלי הכוח ומי הם החלשים והנפגעים, אנחנו אומרים (ושוב לוקחים זאת כמובן מאליו) שבמדינה צודקת כולם צריכים להיות שותפים בתהליך. באופן טבעי, אדם מקדם את הדומים לו. אנשים מחפשים את הדומה להם, הנוח להם. יש מנגנונים שגורמים לכך שכוח הוא שמרן, שנשאר באותו המקום, שהחזקים מתחזקים והחלשים מתחלשים. במדינה צודקת, מנסים להיאבק בכוחות הטבעיים הללו ולתת לכולם הזדמנות להשפיע ולהישמע. אולי צזנה רגיל לכך שמשלמים לו כדי לדבר, ושוכח שהכאב של רבים נשאר אילם. לא מראיינים אותם לערוץ 2 או ל-Ynet ואין להם בלוג.

היסוד השלישי, וכנראה החשוב ביותר בהקשר הזה (אם כי לא יכולתי להתאפק מהרחבת היריעה): השוואת הזדמנויות. אדם עשיר מקבל יותר הזדמנויות להגדיל את עושרו. יש לו הון שאפשר למנף לטובת עוד הון. יש לו גישה למוקדי כוח והשפעה. העבודה שלו יעילה יותר (למשל, הוא נוהג לעבודה עם דלקן ומדבר בטלפון בדרך). הוא בריא יותר. ילדיו יהיו מחונכים יותר. הוא יוכל לספק להם הזדמנויות שלחבריהם לא יהיו.
אלו כוחות טבעיים. הם לא "באשמת" העשירים. אבל המודעות לכוחות הללו היא הניסיון להשוות את התנאים. סבסוד השכלה גבוהה. שיעורים נוספים חינם לאלו שלא מצליחים להשלים תעודת בגרות. בתי ספר מקצועיים. הסיבה שיש לנו משרדי רווחה, עבודה, שיכון, היא היסוד הזה. העובדה שהם הפכו לממלכות פרטיות של ש"ס היא בגלל חילונים שבעים שלא אכפת להם מעניים. הם לא צריכים את עזרת המדינה, ובטוחים שכל הישג שיש להם, הם חתומים עליו לבד. גנטיקה ועבודה קשה. לשכונה בה הם גדלו, רמת בית הספר שהלכו אליו, המסים והארנונה ששילמו הוריהם (או לא יכלו להרשות לעצמם), אם הם נולדו יהודים או לא, אם הם מהעלייה הרוסית או לא, כל אלו אינם רלוונטיים להצלחתם. הם עשירים כי הם מוצלחים. ואם אתה עני, זה כי אתה לוזר.

אני לא יודע למה סילמן שרף את עצמו. אני לא מתאר לעצמי את תהומות הייאוש שמובילים אדם לשפוך דלק על עצמו ולהדליק את עצמו. אני לא מדמיין את הכאב שיתעורר אליו, אם ישרוד את הכוויות החמורות. אני לא מדבר עליו, ואין לי דעה לגבי האקט שלו. אבל חשוב לא לשתוק לגבי הטעויות המופיעות כאן, שיש להן תהודה די רחבה. סילמן אינו לוזר. המתקשים לסגור את החודש באשדוד או קריית שמונה או מזרח ירושלים אינם לוזרים. מגיע להם שלא יתעלמו מכאבם הצודק. מגיעה להם מדינה צודקת.