יום רביעי, 26 בפברואר 2014

מבטה של פמיניסטית אחת על גבריות גיקית

להיות "בחור נחמד" זה לא לראות מאצ'ואיזם כמשהו שלילי, וזה לא לאמץ אסטרטגיות רומנטיות מסולפות כדי להשיג בחורות. זה לוותר על מודל גברי אחד, כי אתה לא מתאים לו, ולאמץ מודל גברי אחר, שאתה מתאים לו יותר, בדרך כלל בלית ברירה.



כתבתי הקדמה שמסבירה מדוע כותבות פמיניסטיות מעדיפות להימנע מלכתוב על פריבילגיות נשיות. אני רוצה, בפוסט תגובה לפוסט שכותרתו על גיקים, בחורים נחמדים, וגבריות אלטרנטיבית להסביר מדוע בעיניי זה מאוד בעייתי כאשר מישהי כותבת טקסט מנקודת מבט גברית בלי לדבר על פריבילגיות נשיות, ובמיוחד, הפוסט הזה לא מקיים את הבטחתו לדבר על גבריות אלטרנטיבית, ובמקום זאת עושה את חלקו כדי להשמיץ את הנערים שנוטים להיות חלשים יותר ובוחרים במודל של "הבחור הנחמד" כדרך התמודדות הן עם פריבילגיות גבריות והן עם פריבילגיות נשיות בחיים שלהם. 

אני רוצה להתחיל בקבלה של "עריכת האזהרה" של חנה, כותבת הפוסט, ולומר שאין לי כוונה לתקוף את הטקסט כלא תקף. אין לי כוונה לומר שלחנה אין זכות לכתוב על החוויה הגברית רק כי היא מבססת אותה על דיונים ברשת או היכרות עם חבריה[1]. אין לי כוונה לתקוף את התופעות שהיא מתארת, אלא להציע דרך הסתכלות אחרת, או כלשונה "reframing של תפיסת עולם קיימת" ובמיוחד להצביע על כך שחנה מתעלמת מכך שהרבה מדרכי ההתנהגות שהיא מתארת גיקים מאמצים כאופן התגוננות וכתגובה לפריבילגיות נשיות ולא, כמו שהיא מציעה, כאסטרטגיה חלופית להשגת בחורות. 

בתחילת הפוסט שלה, חנה טוענת שכאשר נער לא עומד במודל של גבריות מאצ'ואיסטית, הוא מאמץ מודל גבריות חלופית, וכנגזרת מזה, הוא מגדיר את הגבריות שלו כדחיית הגבריות המאצ'ואיסטית. מכיוון שזו נקודה כל כך קריטית בפוסט הזה, שווה להתחיל בה ולדחות אותה מכל וכל. בעוד שזה נכון שהרבה מאוד גיקים, או חנונים, לא עומדים מבחינה התנהגותית ובמיוחד גופנית במודל של גבריות מאצ'ואיסטית, זו תהיה טעות גדולה להניח שהם דוחים את סולם הערכים של הגבריות הזו. אם נבחן את הגיבורים ודמויות המופת שלנו במשחקי תפקידים, ספרי מד"ב ופנטזיה, סרטי אקשן, קומיקס סופר-גיבורים, משחקי מחשב, משחקי קונסולות, וכל תחום תוכן אחר שגיקים ממלאים אותו במיליוניהם נראה, שוב ושוב, את אותם גיבורים העונים להגדרות הקלאסיות של גבריות מאצ'ואיסטית: גברים גבוהים, יפי תואר, חסונים, פעילים, יוזמים, בריאים, פזיזים, ברי מזל, מוצלחים מאוד מבחינה רומנטית; בקיצור, הם "כלים", הם "זיינים", הם "תותחים", כמעט כולם. כן, יש לנו את פרודו, והוא חלש פיזית; אבל כל הגיקים רוצים להיות אראגורן. 

מה שחשוב שנראה כאן הוא שבניגוד לנערים המנסים לממש את מודל הגבריות המאצ'ואיסטית ב"עולם האמיתי", גיקים מסתפקים במימוש המודל הזה בתחום התוכן המועדף עליהם. הם קשוחים ואלימים ובלתי פגיעים במשחק המחשב או משחק התפקידים או בספר הפנטזיה האהוב עליהם, אבל כאשר הם יוצאים החוצה, הם נתקלים בעובדה הלא מעורערת שהם לא יכולים (או כי הם לא מסוגלים או כי הם בוחרים שלא) לממש את המודל הזה מול אנשים אחרים שאינם גיקים. לעומת זאת, בתוך עולם התוכן שלהם, הם מקבלים כבוד והערכה מעמיתיהם לקבוצה, שגם הם כמוהם, גיקים שמעריכים את מג"מ[2], אבל מעתיקים את ההערכה שלהם לעולם התוכן הזה. כך שבכיתה, כולם מעריכים את "מלך הכיתה" שנורא מוצלח בכדורגל, או שמצליח עם הבנות הפופולריות; אבל אחר הצהריים חבריו של הגיק מתלהבים מכמה הוא מצליח לחסל אחרים ב-Halo או איך הברברי דרגה 15 שלו הצליח להשכיב את בתו של בעל הפונדק. עבור הגיקים הללו, עולם התוכן שלהם הוא מרחב גברי בטוח, מקום שבו חוסר היכולת שלהם לממש את מג"מ לא מפריע להם והם לא נתונים לביקורת בגינו. 

אחת הבעיות הגדולות בפוסט הזה היא ההתעלמות מכך שנערות, ומכאן גם גיקיות, הן חלק ממה שמחברת נערים לראות את מג"מ בתור משהו חיובי, וחלק ממה שמחברת אותם להצטער על כך שהם לא יכולים לממש אותו בעולם האמיתי. בכניסה ההולכת וגוברת של נערות גיקיות לתוך עולמות התוכן שהיו ברובם מרחבים גברים כמעט לגמרי, הגיקיות חוות דחייה. את הדחייה הזו חנה מפרשת כאמירה שנערות לא יכולות להיות גיקיות "באמת", כי גיקיות היא דחיית הגבריות. אלא שהסיבה שגיקים דוחים גיקיות מתוך עולמות התוכן שלהם נובעת מהפחד שהם לא יוכלו להמשיך להרגיש בטוחים במרחב הגברי הנקי שלהם. עד כניסת הגיקיות, המרחב שלהם היה נקי ממבטים שיפוטיים שגרמו להם להרגיש רע לגבי זה שהם לא מצליחים לממש את מג"מ. התגובה היחידה שהם יכולים לדמיין שהם יקבלו מגיקיות היא תגובה של דחייה: הגיקיות יחשבו שהם מרושלים, לא מקולחים, גמלוניים, חסרי אישיות, אימפוטנטיים. בגלל שהצלחה עם המין הנשי היא גם חלק קריטי במג"מ וגם משהו שהגיק נכשל בו בצורה כל כך כואבת, המבט הנשי עבורו הוא רק זה: השמדת המרחב הבטוח. הדוגמאות לא רבות אך חזקות מאוד: החל מנקמת החנונים, "גוניס", דרך רייצ'ל ורוס, "תיאוריית המפץ הגדול", ועד "היפה והחנון": תקוותו היחידה של החנון היא להצליח בעולם האמיתי ולהוכיח את אונו מול גברים אחרים; רק כך הוא יכול לקבל הערכה נשית. בתור גיק, הוא אבוד.

אני בשום פנים ואופן לא אומר שהדחייה שגיקיות מקבלות מגיקים כאשר הן מנסות להיכנס למרחב הגיקי היא מקובלת או נכונה או מוצדקת. אני אומר שאין שום דרך לפרק את הדחייה הזו, מבלי הכרה בפריבילגיה הנשית שהנערות הללו נהנות ממנה. החלק השני של הפוסט עוסק בדיוק בפריבילגיה הזו, אבל איכשהו, מתעלם לחלוטין מקיומה של הפריבילגיה הנשית הזו ובמקום זאת משמיץ את הגיק על היותו "נחמד". כדי להבין ולפרק את הדחייה שגיקיות סובלות ממנה אנחנו צריכים להכיר בכך שבעולם המיני והרומנטי, שהוא כמובן עניין עצום וחשוב עבור כל אחד ובטח שעבור גיקים וגיקיות, דווקא הגיקיות נהנות מזכויות-יתר. ממש כמו הפריבילגיות שנערים בדרך כלל נהנים מהם בעולם המיני והרומנטי בחוץ, הפריבילגיות הנשיות שקופות עבור הגיקיות, והן מעדיפות להתעלם מקיומן כדי שלא יצטרכו לוותר עליהן. 

כאשר הגיק בא במגע עם המין הנשי, אומרת חנה, הוא לא יכול לאמץ לעצמו את מג"מ אז הוא מאמץ לעצמו מודל גברי אחר: מודל "הבחור הנחמד". במודל הזה, הגיק הוא אדיב, הוא מכבד היררכיות וסמכות, ומאמץ אידאלים רומנטיים של "אהבה חצרונית". חנה מפספסת שהאדיבות וכיבוד הסמכות הם טקטיקות שהגיק מאמץ משום שקשה לו או שהוא בוחר לדחות את האלמנט הזה במג"מ הדורש גסות רוח וערעור על סמכות[3] בעולם האמיתי. היא טועה בגסות כאשר היא כותבת שגיקים מדחיקים את המיניות שלהם. עולם התוכן של גיקים מלא בסקס[4], אבל בעוד שהם יכולים לדמיין שהם מוצלחים רומנטית בעולם התוכן שלהם, עד ש-Weird Science או Her או ה-Holodeck ב"מסע בין כוכבים" יהפכו למציאות (עוד כמה דוגמאות חזקות לעד כמה גיקים יכולים להיות אובססיביים לגבי סקס) אין להם ברירה אלא לנסות להצליח עם נערות אמיתיות בעולם האמיתי. שם הם מגלים שחוסר היכולת שלהם לממש מג"מ נכון גם לגבי העולם הרומנטי.

הפריבילגיה הנשית שקופה לחנה; הנה היא: בעולם הרומנטי הנורמלי שלנו, הצורך ליזום, ליצור, ולהוכיח נמצא כולו על הגבר. נער שלא יודע ליזום מצבים רומנטיים, שנבוך מכדי לדבר עם נערות שהוא לא מכיר, שלא יודע כיצד להפגין חיבה או משיכה או להראות את המיניות שלו, פשוט לא יצליח למשוך נערות ולצאת איתן. חנה בעצמה כותבת זאת, בפסקה מרגיזה במיוחד שהופכת את זה לאשמת הנער עצמו: "מן הסתם, זה הופך את דרכי החיזור שלו למאוד לא אפקטיביות. רוב הנשים והנערות שמעוניינות בקשרים עם גברים או נערים (גם הצעירות שבהן שעוד חוששות לבצע אקטים מיניים של ממש), לא מעוניינות בגבר א-מיני. אם גבר לא מראה שום משיכה, למה שאישה תימשך אליו? אני חושבת שאולי גברים לא מבינים את זה כי מקובלות התפיסה של אישה כאובייקט (מיני או רומנטי) מאפשרת להם משיכה חד צדדית, אבל אצל נשים זה הרבה יותר נדיר." מה שקיים בתפיסה המקובלת הוא לא משיכה חד-צדדית אלא תקשורת חד כיוונית. בעוד שמצופה מהגבר להבהיר את הכוונות שלו, האישה אמורה לרמוז לו בעדינות שהוא יכול להמשיך, שהיא מגיבה באופן חיובי לניסיונות החיזור שלו, שעדיין יש לו סיכוי להשיג "כן".

אני שוב חוזר ומדגיש: אני לא מאשים נערות בכך שנערים לא יודעים איך להתחיל איתן. אני אומר שאין מודל רומנטי נורמטיבי רווח שנער, שלא מסוגל או לא רוצה לממש את מג"מ בעולם האמיתי, יכול לאמץ. בנוסף, אני אומר בתוקף שאי אפשר ליצור מודל רומנטי חלופי ולהפוך אותו לנורמטיבי ורווח, בלי שיתוף פעולה של נערות והנכונות שלהן לחברת נערים גם למודל הרומנטי הזה. אני אומר שהתנגדות של נערות למודל רומנטי חלופי כזה נובעת מחוסר הרצון שלהן לוותר על פריבילגיות נשיות בתוך המודל הרומנטי הקיים, ז"א, חוסר הרצון שלהן לעבור מתפקיד של מושא התשוקה, מושא החיזור, ומושא האהבה, לתפקיד שנושא גם הוא בעול היוזמה הרומנטית.

נער אדיב, שמתנהג באדיבות ובידידותיות לנערה שהוא מעוניין בה מבחינה רומנטית, אינו יודע כיצד להפגין את המשיכה שלו וכיצד לסמן לה שהוא מעוניין להפוך "ליותר מידידים". כאשר נער כזה מתלונן שהוא נכנס ל-"friend zone", זו יכולה להיות אמירה כמו "את חייבת לי סקס כי הייתי נחמד אלייך", אבל כמעט תמיד זו תהיה אמירה כמו "אף פעם לא היה לי סיכוי, מול כל הגברים האחרים האלה". ה"מאנייקים" שחנה מדברת עליהם, אינם גברים שהגיק נדחה מהם; הם גברים שהוא מקנא בהם, כי הם יודעים כיצד לבטא את המשיכה והתשוקה שלהם, והם מצליחים להשיג בנות, והוא לא. חנה יכולה לטעון, בצדק גמור, שאין לנערה שום דרך לדעת שהגיק נמשך אליה אם הוא לא מראה את זה או אומר לה. היא יכולה גם לטעון, ושוב להיות צודקת, שאם ה"מאנייק" מציע לנערה לצאת איתו, היא יכולה לומר "כן", ואם הגיק לא, היא אף פעם לא תגיד לו "כן". אבל היא אף פעם לא עושה את הצעד המתבקש הלאה. בגלל שהצעד הזה דורש מחנה להכיר בכך שאם בתוך מערכת היחסים בין הנער לנערה, מצופה ממנו להפגין תשוקה ומשיכה, ולא מצופה ממנה להבין את התשוקה או המשיכה הזו או לשאול אותו[5] לגביהן, זו פריבילגיה של הנערה בתוך מערכת היחסים הזו. יש להכיר בכך ששינוי המודל הזה דורש ויתור על הפריבילגיה הזו, וכמו שאנחנו יודעים היטב, ויתור על פריבילגיה לא יכול להתקיים בלי להכיר בקיומה, וזה מאבק לגרום לקבוצה שנהנית מפריבילגיה להכיר בקיומה ולוותר עליה.

התחלתי את הפוסט הזה באמירה הפרובוקטיבית שחנה משמיצה את "הבחור הנחמד". הפסקה שגרמה לי לכתוב בלהט רב הולכת כך: "כאן הגענו ל- ™Nice Guy, שהוא בעצם בחור שהפך למריר ומיזוגני בעקבות הבעיה שתיארתי בפסקה הקודמת. זה הבחור שנוהג להסתובב סביב אישה ולשחק אותה ידיד נאמן כשבעצם הוא עושה את זה רק כי הוא רוצה לצאת איתה, מבלי להגיד לה שהוא מעוניין, ואחר כך להתלונן שהיא שמה אותו בפרנדזון ובכלל נשים מעדיפות מניאקים, וזה הכל כי הוא נחמד מדי, וזה לא הוגן כי מגיע לו כי הוא נחמד. הוא בעצם חווה את אותם קשיים כמו כל בחור נחמד/ג’נטלמן אחר, אבל הוא בוחר להאשים את הנשים בחוסר ההצלחה שלו." הפסקה הזו מפגינה חוסר מודעות פוגעני לדיכוי שממנו סובל הגיק. כמו שכתבתי בהקדמה על פריבילגיות חנה נדרשת כאן בתקיפות לבחון את הפריבילגיות שלה לא כדי להשתיק אותה או כדי למנוע ממנה בעתיד לכתוב על גיקים, אלא כדי לחשוב "האם הפריבילגיה של חנה מונעת ממנה לראות מה פוגע בגיק?"

הבחור שמסתובב סביב האישה ועושה זאת "רק כי הוא רוצה לצאת איתה" לא יודע כיצד להגיד זאת אחרת. אין מולו אף מודל חלופי: הוא לא יכול להיות "מאנייק", אז נשאר לו רק להיות ידיד. כאשר חנה כותבת "הוא בוחר להאשים את הנשים בחוסר ההצלחה שלו" בטון המשמיץ הזה, היא מתעלמת מכך שזו אמנם לא אשמת הנשים, אבל שהפריבילגיה שלה מגינה עליה מחוויה דומה. אם חנה תסתובב סביב הגבר, כלשונה, בגלל שמצופה ממנו לעשות זאת, הוא ישקיע זמן בלנסות להבין את ההתנהגות שלה, לקרוא את המחוות שלה, ואולי אף ישאל אותה (אם הוא "מאנייק" מספיק) אם היא רוצה אותו. אף אחד לא ישים את חנה ב-friend zone אלא אם היא תבחר להיות שם.

חנה ואני רוצים את אותו הדבר. שנינו רוצים שגיקיות לא יחוו דחייה ממרחבים גיקיים ושגיקים לא ינהגו באלימות וגסות נגד גיקיות שמנסות להיכנס למרחב הגיקי. שנינו רוצים שנערים יוכלו לאמץ מודלים חלופיים של גבריות. שנינו רוצים שנערים ירגישו שהם יכולים להיות אדיבים בעולם האמיתי, וירגישו בנוח להיות ידידים של בחורות, וירגישו חופשיים לבטא את המשיכה או התשוקה שלהם לבחורות הללו בצורה שלא דורסת את האדיבות שלהם. אבל אם התגובה של פמיניסטיות לטקסט הזה היא המחשבה שאני איכשהו "מגן" על מיזוגנים, או שאני מצדיק את מי שחושב שהידידות והנחמדות שלו מזכות אותו במשהו מלבד חיוך ונחמדות בחזרה, אז אנחנו אף פעם לא נשיג את מה שחנה ואני רוצים. כדי להשיג את זה, צריך להכיר באיום שגיקיות מהוות על הבטחון של גיקים במרחב שלהם, למצוא לזה בדיוק את אותם פתרונות שמוצאים עבור נשים כאשר אלו מאוימות מכניסה של גברים למרחב שלהן, ולהכיר בפריבילגיה הנשית בתוך העולם הרומנטי כדי שיהיה אפשר לפרק אותה ולהציע מודל רומנטי חלופי שגיקים יוכלו או ירגישו בנוח לאמץ.



הנה בלוג חב חוב באופן כללי והפוסט הזה חב חוב באופן מיוחד לידיד הבלוג ישי מרזל שכתב את הפוסט המחכים הזה שבו הוא מבקר קומיקס הנקרא The Friend-Zoner vs. Nice Guy ומבטא חלק מהרעיונות שמצאו דרכם לפוסט הזה.


1 - אף כי ביקורת שגורה היטב בפי פמיניסטיות כנגד גבר שכותב על פמיניזם היא שהוא עושה זאת בלי להיות אישה בעצמו, ורק מהיכרות עם חברות שלו ומדברים שכותבים לו בדיונים ברשת.[]
2 - זה יהיה נורא ארוך אם אני אצטרך לכתוב מודל הגבריות המאצ'ואיסטית כל פעם מחדש.[]
3 - ובאמת, היא מוזמנת לכל פורום משחקי מחשב, ערוץ צ'אט או שרת VOIP כדי לשמוע בדיוק כמה גסות רוח ומרדנות יש אצל גיקים כאשר הם מרגישים בטוחים בעצמם.[]
4 - רשימת הדוגמאות היא באמת אינסופית, קפטן קירק וקומנדר רייקר והיינליין וספרי "סקס במשחקי תפקידים", וכל ה-naked mods של כל משחקי המחשב אי פעם, ו-GTA וכל משחקי המחשב שיוצאים מאז, השדיים של לארה קרופט, כל הדמויות הנשיות ב-League of Legends, הציורים של Larry Elmore ו- Ralph Bakshi, פליקס החתול, כל הסופר-גיבורות שלובשות חוטיני וחזיה להילחם בפשע, הנסיכה ליה... אין שום מקום שיד גיק נגעה בו שאינו שטוף זימה. פשוט, חוק 34. להכול יש פורנו.[]
5 - מזכיר לכם משהו?[]

על פריבילגיות

למה בעצם לטרוח לכתוב טקסט "על פריבילגיות"? בגלל שלמילה הזו יש תפקיד מיוחד בתוך המאבק הפמיניסטי, ולאחר מכן, היא התפתחה לכלי פוליטי בתוך המאבק הפמיניסטי שכדאי לבחון אותו ולפרק אותו. 

פריבילגיה היא "זכות-יתר" שיש לאדם במצב מסוים או עניין מסוים, ואין לאדם אחר. אם לך יש מחשב אישי בחדר ולאחותך הקטנה אין - אז יש לך פריבילגיה שאתה יכול לשחק במחשב בחדר ולראות סרטים ב-YouTube, והיא לא. אם אתה היחידי עם מכונית מבין חבריך, אז הם צריכים לנסוע באוטובוס לסרט שאתם רואים ביחד, ואתה מגיע בנוחות. אם לימודים באוניברסיטה עולים הרבה כסף, אז אנשים שיש להם הרבה כסף יכולים ללכת ללמוד באוניברסיטה, ואנשים שאין להם מספיק כסף, לא. וכן הלאה.


אחת התרומות הכי חשובות של המאבק הפמיניסטי עבורי לדרך שבה אני רואה את העולם, היא ההצבעה על כך שהמנגנונים שמשמרים דיכוי של קבוצות חלשות, ובמיוחד נשים, עובדים בצורה ערמומית פעמיים: הם גם שקופים, וגם תמימים. זאת אומרת, שבתחילה קשה להבחין שהם נמצאים שם בכלל, ואחר כך, קשה להצביע על "מה לא בסדר כאן". הדוגמה הכי בולטת, המדד הכי חזק שמשתמשים בו כדי לדבר על דיכוי הוא כאשר מדברים על אי שיוויון בייצוג נשים במוקדי השפעה וכוח ובבעלות על משאבים והון[1]. כאשר מנסים להסביר למה יש אי שיוויון בייצוג מתחילים ללכת אחורה: יש הרבה פחות מנהלות ממנהלים כי יש פחות מנהלות זוטרות ממנהלים זוטרים כי יש פחות ראשי צוות נשים מראשי מוות גברים כי יש... ואז מגיעים לאיזה קו (אותה "תקרת זכוכית" ידועה לשמצה) שמתחתיו יש "מספיק" נשים או אפילו רוב נשי, ומעליו פתאום המספרים מתהפכים ויש המון גברים ומעט נשים. למשל, כל התלמידות לומדות פיזיקה בחטיבה (או "מדעים"), אבל אז מעט מאוד נערות לומדות פיזיקה 5 יח' בתיכון, ועוד פחות נערות הולכות ללמוד פיזיקה באוניברסיטה. אז ברור שרק שתי נשים אי פעם זכו בפרס נובל לפיזיקה! עם כל כך מעט פיזיקאיות, למה אפשר לצפות. אבל אם אנחנו שואלים "למה" או "איך", אנחנו עוברים מ"כל הילדות לומדות מדעים" ל"מעט נערות לומדות פיזיקה מוגבר", קשה לנו למצוא תשובה, כי כאמור בהתחלה, המנגנונים שגורמים לכך הם גם שקופים, וגם נראים לנו טבעיים.

כאשר יש מנגנון שמעדיף גברים על נשים (או ילדים על ילדות, נערים על נערות, בחורים על בחורות, וכן הלאה) זה מכונה בשפה של המאבק הפמיניסטי "פריבילגיה"[2]. אם נער מתקשה בפיזיקה וההורים שלו לא נותנים לו לוותר ומשלמים למורה פרטית ומשפרים את הציון שלו מ-70 ל-90 ולכן הוא מתאהב במקצוע והולך לעשות פיזיקה 5 יח', ואם נערה מתקשה בפיזיקה אז ההורים והמורה שלה מציעים לוותר ואומרים לה "לא נורא, 70 זה בסדר", אז ההשקעה העודפת בנער הזה היא הפריבילגיה שלו. אם ראשי צוותים גברים נוטים להעדיף לשכור עובדים על גבי עובדות לצוות שלהם, ונוטים להעריך יוזמה ועצמאות אצל העובדים שלהם יותר מאשר אצל העובדות שלהם, זו פריבילגיה, והפריבילגיה הזו מובילה לכך שיותר עובדים גברים מתבלטים בהשוואה לעובדות, יותר מהם מקבלים קידום, יותר מהם מגיעים לעמדות ניהול ואז הם ממשיכים לקדם בעיקר גברים. מה שחשוב כאן הוא שההורים של הנער והנערה ההיפותטיים שלנו והמנהלים שמקדמים בעיקר עובדים, לא שמים לב שהם עושים את ההעדפה הזו, כי המנגנון הזה שקוף, ואם מישהו יצביע להם על זה[3] אז נראה תהליך של הצדקה והצטדקות: "אבל היא לא אוהבת פיזיקה והוא כן!" "אבל הוא כל הזמן מתנדב לעוד ועוד משימות, והיא לא!" וכן הלאה. קשה לשרטט קו ישיר בין המנגנונים הללו, שנראים כל כך טבעיים ותמימים רוב הזמן, ובין האפליה ואי השיוויון והדיכוי; לכן זה מאבק. אבל זו לא הנקודה העיקרית כאן, אז נגבש שכאשר המנגנון מעדיף אותנו, אנחנו קוראים לזה "פריבילגיה", שקשה לראות את זה בלי מאמץ מודע ומכוון, ונמשיך הלאה.

כאמור, אחד מתפקידיו הראשונים של המאבק היה להפוך פריבילגיות בלתי נראות לנראות, ולשכנע את הרוב הגברי בעל הכוח וההשפעה שאלו פריבילגיות לא טבעיות, אלא מנגנונים חברתיים שאפשר לשנות. לכן, באופן טבעי, הדבר העיקרי שהפמיניזם התעסק בו בהתחלה היה פריבילגיות גבריות. אם נציץ לרגע בהגדרה שחלק מהפמיניסטיות נותנות למילה הזו, נראה שיש החושבות שזו ההגדרה היחידה למילה הזו, אבל אם נחזור להגדרה המקורית, ואכן, הטובה יותר, של פריבילגיות נראה שזכות-יתר בעניין מסוים זה משהו שיכול להיות לכל אחד, בעניין כלשהו. אפשר בקלות לראות שליותר גברים יש יותר פריבילגיות מאשר לרוב הנשים, אבל בעניינים מסוימים, אפשר לראות בקלות פריבילגיות נשיות על גבי חסרונות גבריים. אז למה הפמיניזם לא מתעסק בזה?

הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא שכאשר מתבצע דיבור על פריבילגיות נשיות הוא כמעט אף פעם לא משמש להנכחה כנה של פריבילגיות נשיות לטובת פירוקן, אלא בעיקר כהתקפה צבועה על המאבק הפמיניסטי עצמו. אנשים הטוענים "טענות שיוויון" מזויפות למיניהן[4], מצביעים על פריבילגיות נשיות כסימן לכך שהסדר הקיים או בסדר, או לא נורא כל כך, ומתנגדים לצעדים היותר רדיקליים שהפמיניזם דורש.

לנהל דיאלוג אמיתי ותקיף מספיק על פמיניזם זה קשה, כי המאבק הפמיניסטי במהותו דורש שינויים רדיקליים באורח החיים שלנו, ובאופן טבעי ונורמלי, אם משהו מאיים לך על אורח החיים, אתה נוטה להעדיף להתנגד לו. הפוסט המאוד מוצלח הזה מתאר כיצד השיח הפמיניסטי יכול להיות מאוד לא נגיש, גם כי הוא טכני, וגם כי הוא דורש שינויים גדולים ואנשים מעדיפים "צעדים קטנים, לאט, ובלי להפיל את השיטה בבת אחת." אז בתוך דיאלוג שבכל מקרה קשה לנהל, עדיף לפשט אותו ולא להיכנס לפינות יותר מורכבות שרק מאכילות את הטרולים או נותנות תחמושת לגיס חמישי. קל יותר להסביר למה אתה מתנגד לפריבילגיות גבריות, אם אתה לא מתעסק בזה שיש גם פריבילגיות נשיות. 

ככל שהמאבק הפמיניסטי התרחב וצבעיו התרבו, כך המושג של פריבילגיות נהיה עמוס יותר; אם התחלנו בדיבור על פריבילגיות גבריות מול פריבילגיות נשיות, עם הזמן קבוצות אחרות נעמדו ודרשו להכיר בפריבילגיות של האחרים מולן, זאת אומרת, בחוסר הפריבילגיות שלהן - להט"בים מול סטרייטים, לא-לבנים מול לבנים, טרנסג'נדרים מול סיסג'נדרים, לא בריאים מול בריאים, זקנים מול צעירים, עד שהגענו למאסה קריטית שהובילה ליצירתו של הכלי הפוליטי שבו עסקינן: הביטוי check your privileges. 

הכוונה בביטוי, שבן פחות מעשור, היא לבקש מהדובר לבחון האם ייתכן והוא מתעלם מההשפעה של הפריבילגיות שלו על נקודת המבט שלו, והאם זה מקשה עליו להבין את בן שיחו או להסכים איתו. אם נחזור להתחלה, אז כאשר הנערים בפיזיקה 5 יח' מתרברבים שהם עובדים קשה ובכיתה אין הרבה נערות כי "הבנות לא משקיעות", נבקש מהם לבחון את הפריבילגיות שלהם ולראות האם הם נהנו מעזרה או יתרונות או זכויות יתר שהנערות לא. אבל, אם מטרת הביטוי הזה הייתה להעשיר את הדיאלוג ולעזור לדובר לראות מנגנונים שהם מטבעם שקופים, הוא במהרה הפך לפארסה: כלי נשק פוליטי שמשמש להשתקת הדובר. במקום לעזור לו לראות את הפריבילגיות שלו ולהצביע איך הן משפיעות על נושא הדיון, מושא הביטוי אמור לשתוק ולעמוד מבויש בפינה, כי לו יש פריבילגיות. רק לאלו שסובלים מותר עדיין לדבר[5].

בסקירה מעניינת משנה שעברה, הדלי פרימן, עיתונאית ב-Guardian מצביעה על איך השימוש בביטוי התפשט, חיזק את העיסוק בפוליטיקה של זהות, ומביאה קצת מהביקורת עליו: שהוא משמש להשתקה, והעיסוק המוגזם בו בא על חשבון עשייה פמיניסטית. במקום לפעול ביחד ולגייס בעלי ברית כדי להוביל לשינוי פוליטי, אנחנו מחטטים באובססיביות בביוגרפיה של כל אחד ואחת, ומחפשים היכן הם הם נהנים מפריבילגיות, ואיך גם להם אין זכות דיבור, כי הם לא יודעים איך זה. במקום לבנות דיאלוג, הביטוי הזה מפורר אותו: כל אחד עומד לבד בנקודת החיתוך הבודדה שלו בין כל מעגלי זכויות היתר שלו, ובגלל שאין באמת בן אדם שלא נהנה מפריבילגיה איפשהו, הוא תמיד יוכל להשתיק כל אחד בעזרת הביטוי הזה. ככה לא בונים מאבק פוליטי.

ב"מעונן חלקית" היא מזכירה לנו, יש למאבק צורך באנשים עם פריבילגיות[6]. לא רק שריבים מרירים על מי נהנה יותר ומי סובל יותר דוחים אנשים מהמאבק ומחלישים אותו, אלא שזה גם מרוקן את המילה הזו מתפקידה החשוב בתוך המאבק. המטרה של "בחן את הפריבילגיות שלך" היא לא להשתיק את הדובר. להיפך. היא לעודד אותו לדבר מתוך נקודת מבט של השני. היא לעודד אותו לנסות לדמיין איך זה לחיות בלי הפריבילגיות שלו. היא להוביל אותו להבנה שחיים שבהם כל הפריבילגיות שקופות, הם חיים שגם הוא נפגע מהם, בגלל שיש הרבה עניינים שבהם דווקא הוא סובל מחוסר זכויות.




2 - כאשר נגיע לשלב שבו "פריבילגיה" הפכה לכלי פוליטי שיש לפרק, נזכור את הנקודה הזו בתור הנקודה שבה הבעיה התגנבה פנימה: כאשר אנחנו משווים בין זה שיש לנער היפותטי הרבה כסף, או מכונית, עם זה שגם הוא בורג במערכת שבמקרה מעדיפה אותו על פני הנערה.[]
3 - וזה התפקיד הראשון של המאבק; להפוך מנגנון שקוף למנגנון נראה.[]
4 - המכונות גם "פמיניזם ליברלי", כאילו כדי להעליב במכה אחת גם פמיניסטים וגם ליברלים.[]
5 - כמובן, הפמיניסטיות שמשתמשות בביטוי כדי להשתיק את הדובר האחד, מגלות שבקלות הביטוי מופנה כלפיהן אם הן במקרה סיסג'נדריות או סטרייטיות או אשכנזיות או בעלות תואר שלישי או בלי משקפיים או שאין להן שיתוק מוחי או ששני ההורים שלהם בחיים או שהן גדלו עם כלב.[]
6 - או, כמו שאני אוהב להזכיר, היה צריך לשכנע מספיק גברים כדי שיצביעו בעד לתת לנשים זכות הצבעה.[]

יום שני, 17 בפברואר 2014

Now Asok Is Gay, Too

אני זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי שג'יי קיי רולינג "הוציאה את דמבלדור מהארון", די התעצבנתי. דמות כל כך דומיננטית באחת מסדרות הספרים הכי מפורסמות בעולם, אם רולינג הייתה חושפת את המיניות של דמבלדור בזמן שהספרים נכתבו ונקראו, ולא לאחר מעשה[1], הייתה יכולה להועיל להרבה מאוד אנשים, ולהוות צעד גדול לכיוון יותר שיוויון ויותר חופש מאלימות ופחד עבור צעירים להט"בים. 

הדעה שלי השתנתה מאוחר יותר כאשר קיבלתי את זה שבניגוד לאנשים אמיתיים, שקיימים כל הזמן, דמויות ספרותיות קיימות במעין מצב קוונטי, סטייל החתול של שרדינגר: עד שרולינג לא נדרשה לשאלה הזו, דמבלדור היה גם סטרייט וגם הומו. רק כאשר היא נאלצה לענות כך או אחרת, היא קיבלה החלטה ספרותית, ופוף!, רטרואקטיבית, דמבלדור תמיד היה גיי. מאוד נוח. זה בגלל שבמציאות ספרותית, אפשר לקבל החלטות כאלו, שרטרואקטיבית ישנו את כל מה שאנחנו רואים את דמבלדור עושה ושומעים את דמבלדור אומר לאורך שישה ספרים[2]


אז במציאות ספרותית, כאשר אתה נדרש לשאלה, אתה מספק תשובה. עד אותו רגע, כל האפשרויות קיימות, אבל רק כאשר אתה מספק תשובה, אתה מעלים את כל האפשרויות האחרות ומשאיר רק את התשובה שלך בתור האמת, תהיה אשר תהיה. אבל מה קורה כאשר אתה מספק תשובה, לא כי אתה נדרש, אלא מתוך מוטיבציה פוליטית? אני מאמין שכאשר רולינג חשבה על דמבלדור, חשה אותו בתור דמות, זה נראה לה הגיוני שהוא יהיה הומוסקסואל. האם דמבלדור היה "פחות" הומוסקסואל אם היינו יודעים בוודאות שרולינג ביצעה את ההחלטה הספרותית הזו לא כי היא הרגישה לה החלטה נכונה, אלא כי היא רצתה לקדם מכירות, או לעורר סערה תקשורתית, או לקדם slash fiction?

השאלה הזו עולה כאשר אנחנו מסתכלים על האיורשת "דילברט" ועל הדמות של אסוק המתלמד הנצחי, באיור הבא:


באופן בוטה וגלוי סקוט אדמס אומר לנו: הפכתי את הדמות שלי, אסוק, להומוסקסואל כאמירה פוליטית על מה שהודו חוקקה. זה לא שכאשר אדמס נדרש לשאלה, הוא פתאום הבין שאסוק הוא גיי. האמירה הזו לא עלתה מתוך התחושה של אדמס מי ומה הוא אסוק. זו החלטה פוליטית, וככזו, האם יש לה פחות תוקף?

כמו שאין מניעה שדמבלדור יהיה הומו כי לאורך הספרים לא ראינו אותו יוצא עם אף אחד ולא שמענו על אף מערכת יחסים שהוא היה בה, כך גם אסוק קיים במציאות א-מינית המתאימה לשוליות הדמות והיותו שק אגרוף נצחי עבור רוב הדמויות האחרות. ההבדל העיקרי, לתחושתי, הוא שאם עובדת היותו של אסוק גיי לא הגיעה מתוך תחושה פנימית, ספרותית, של אדמס שאסוק הוא גיי, אפשרי שהיא תבוא בניגוד לדברים שאחרים שלמדנו על אסוק בעבר. בנוסף, אם דמבלדור יצא מהארון ושום דבר כבר לא ישנה את המיניות שלו, לגבי אסוק, עמדה פוליטית אחרת יכולה לשנות את המיניות שלו בעתיד, כפי שהיא שינתה את המיניות שלו עכשיו. 


זה מצחיק, אבל אנחנו מתייחסים לעובדות ספרותיות כאילו הן עובדות אמיתיות, בעוד שברור לנו שהן שרירותיות ונתונות להחלטתו הבלעדית של הסופר. אם אדם שאנחנו מכירים או הומוסקסואל או לא, מדובר בתוצר של הרבה מאוד גורמים שונים, ונדמה כעובדה לא מעורערת[3]. אבל במקרה של דמות ספרותית, אפילו שאנחנו יודעים שמדובר בהחלטה שרירותית, זה אמור להרגיש לנו מציאותי ולא מעורער באותה מידה. לדעתי, זה מצביע על המקום שבו אנחנו רוצים שסיפורים יעמדו עבורנו. שירגישו יציבים ולא מעורערים כמו המציאות. 



1 - היא חשפה את העובדה הזו עשר שנים אחרי שהספר הראשון יצא לאור.
2 - ספוילר!
3 - לפחות עבור אלו מאיתנו שחושבים שזו עובדה לא מעורערת. גם על זה בעצם אפשר להתווכח...

יום שלישי, 11 בפברואר 2014

להיות צ'יינה מיאויל

זה פוסט ראשון בסדרה חדשה על משחקי תפקידים בעולמות ווירטואליים. זה גם וידוי, על זה שלפני כמה שנים עשיתי משהו שלא בסדר, שעיצב את הגישה שלי לאיך כותבים וקוראים ב-Facebook: ביליתי כמה חודשים בניהול פרופיל מזויף של צ'יינה מיאויל[1].




לפני חודשיים שלחה לי מייל הרוזנת, והרוזנת הציעה לי שוחד כתיבה: אני אכתוב, היא תצייר. הרוזנת מציירת הרבה יותר טוב מאשר אני כותב, לכן זה היה שווה עבורי (ובעצם לא ממש שוחד), אבל הנושא שאני בחרתי, משחקי תפקידים בעולמות ווירטואליים, תקע אותי. 

הראש שלי היה בלימודים ועבודה, הנחישות שבה ממשלת הרשע של נתניהו מובילה אותנו אלי תהום מילאה אותי ייאוש, והכתיבה נראתה עיסוק לא חשוב שאין לו זמן. מה התועלת בכתיבה של משחקי תפקידים, עיסוק נאצל ככל שיהיה, כאשר האדמה בוערת? במקרה, דווקא היום הגיעה התשובה לשאלה הזו. בחור חביב מאוד כתב לי[2], בתגובה למשהו אחר לגמרי, הגנה מרגשת על מקומה של אמנות בעולם:
האומנות, ורק האומנות... היא שיכולה לחולל לדעתי שינוי תרבותי עמוק בחברה שלנו. רק האומנות יכולה לחולל, לתעד ולהציף מן העבר, את שיחה וההתעסקות בתכנים ערכיים בחברה ובאתוסים שלה. אומנם זה לא מיידי כמו אלה לפרצוף, אומנם האומנות בארץ ובעולם כרגע נמצאת במשבר חסר תקדים של קונספטואליות ופוסט מודרנה שלא מאפשרת כמעט שום שיחה והתפתחות כיוון שאין עוד דימויים משותפים לגעת בהם... אך בכול זאת, משם תבוא הטלטלה, ורק משם היא תתחפר מספיק עמוק בנפש בכדי ששינוי בתשתית החברה יוכל לקרות. אני פשוט לא רואה שום דרך אחרת בה זה יהיה עמוק מספיק.
אני מסכים איתו; גם כאשר המצב גרוע ומייאש, אנחנו עדיין צריכים לעסוק באמנות. לכן, אולי זה הולם שהפוסט הראשון לגבי הווירטואליה הזו, יעסוק באמן שהוא גם אקטיביסט פוליטי שמחרים את ישראל.



פעם לפני שנים רבות שיחקתי משחק מחשב דרך Facebook, משחק שבו מגדלים גידולים ווירטואליים בחווה ווירטואלית. חלק מאוד חשוב מהמשחק היה "עזרה" שקיבלת מאנשים ברשימת ה"חברים" שלך באתר. אותם "חברים" היו אמורים לשחק באותו משחק גם, ודרך המשחק, לשלוח לך מתנות ובונוסים, ואתה היית שולח להם בחזרה. כמו וירוס שמחפש להדביק עוד ועוד מארחים, המטרה היא די ברורה: אתה מגייס את החברים שלך שיעזרו לך במשחק, הם בתורם מגייסים חברים שלהם, ובמהרה, המשחק "מדביק" עשרות מיליוני משתמשים.

אישית, לא רציתי למלא את זרם העדכונים של החברים שלי בתחנונים לתרסיס הדברה או זרעי תותים, ולכן החלטתי לפתוח פרופילים מזויפים, שמאחוריהם לא יהיה אף אדם, שאותם אצרף לרשימת החברים שלי, שדרכם אשחק במשחק, וכך אעזור לעצמי. אף אחד לא צריך לבזבז זמן על המשחק שלי חוץ ממני.

כאן אנחנו מגיעים לצומת הראשון שבו משחקי תפקידים פוגשים את השימוש שלי ב-Facebook. כדי לפתוח פרופיל, כל מה שאתה צריך הוא כתובת דוא"ל ייחודית, שלא מוצמד לה כבר פרופיל אחר. הפרופיל יכול להיות חף מכל מידע מזהה או שימושי. אבל ברגע שראיתי את כל השדות הריקים הללו, השם ושם המשפחה, היכן למדת, היכן אתה עובד, הרגשתי צורך לענות על השאלות הללו. לא יכולתי לסבול את המלבן האפרפר בוהה בי, ללא פרצוף. לכן החלטתי לכתוב דמויות. חשבתי שזה יהיה פשוט, ואפילו כיף, אבל אחרי שני אנשים מזויפים, כולל מקום לידה, היכן הם סיימו תואר ראשון ואיפה הם עבדו, באר ההשראה ייבשה; ואני רציתי עוד פרופילים.

בדיוק באותו הזמן קראתי את הספר Un Lun Dun. העלילה של הספר לא רלוונטית לסיפור, אבל חשבתי על זה שהשאלת הזהות של הסופר יכולה לחסוך לי הרבה עבודה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני כותב דמות על בסיס אנשים אמיתיים או אישויות היסטוריות, ולא ראיתי בזה שום בעיה. המטרה שלי לא הייתה להתחזות לצ'יינה. המטרה שלי הייתה רק לגדל תותים, ולטובת זה, רציתי לגלם דמות שתעזור לי לגדל תותים. אז פתחתי פרופיל, מילאתי אותו בפרטים של צ'יינה שהוצאתי מדף הו'יקיפדיה שלו, וחזרתי לשחק.

עבר יום, ואחרי יום, צ'יינה קיבל הצעת חברות.

זו הייתה חוויה מעניינת. האיש שהציע חברות לצ'יינה לא היה מישהו שצ'יינה מכיר. הוא היה מישהו שכמוני, קרא את הספרים של צ'יינה ומאוד נהנה מהם. הצעת החברות לא הייתה יותר מאשר הבעת חיבה ווירטואלית, או לפחות כך אני מניח. לא היה שום דבר בפרופיל של צ'יינה מלבד מידע שאפשר למצוא בו'יקיפדיה; לא כתבתי בשמו עדכונים, לא שיתפתי קישורים או עשיתי Like לתמונות. תהיתי אם אני צריך לאשר את החברות או לא, ובכנות, לא הצלחתי לחשוב על אף סיבה אחת טובה למה לא לאשר את החברות. מה יכול להיות הנזק?

כנראה שיש אנשים שכאשר סופר שהם אוהבים ומעריכים מאשר את החברות שלהם, הם מתרגשים לגבי העובדה הזו, ומספרים עליה לחברים שלהם. כמו כן, העובדה שנהיית חבר של מישהו מופיעה בזרם העדכונים שלך, ואולי יש לך חברים שגם קראו את הספרים של אותו מישהו וגם רוצים להציע לו חברות. במהרה, הפרופיל של צ'יינה מיאויל היה מקבל כ-2-3 הצעות חברות ביום, ובגלל שלא רציתי להפלות את כל האנשים החדשים הללו ביחס לאותו חבר ראשון, גם אותם אישרתי.

זה לא הסתיים בהצעות חברות: אנשים כתבו על הקיר של צ'יינה תודות נרגשות על כך שאישרתי את הצעת החברות שלהם. הם שלחו הודעות אישיות, כותבים כמה הם אוהבים את הספרים ומעריכים את העבודה שלו. אז עניתי, כמעט תמיד באותו הנוסח: Thank you very much. That's very nice of you. You're very kind. גילמתי את הדמות. לא חשבתי לעצמי שאני מדבר "בשם" צ'יינה, כי לא חשבתי שאני אומר משהו שצ'יינה היה אומר. חשבתי שאני אומר משהו שכל אחד היה אומר, אם היו נותנים לו מחמאה.

אף שהתחלתי מרצון כנה להיות חוואי וירטואלי מצליח, בנקודה הזו בזמן, החזקתי זהות מזויפת של אדם אמיתי ב-Facebook מול כ-300 אנשים זרים שאף אחד מהם לא הכרתי. לא הרגשתי שקיבלתי החלטה להופיע מול כל כך הרבה אנשים, אבל במובן מסוים, הרגשתי שאני נותן להם משהו. כל מי שרצה להיות חבר של צ'יינה ב-Facebook, עכשיו יכול היה לעשות זאת, ועד כמה שהאקט הטכני הזה ריק או מלא בתוכן, הוא היה זמין עבורו.

כמובן, עבור אנשים מסוימים, האקט הזה יכול להיות מלא בהרבה מאוד תוכן, והאנשים הללו הם האנשים שמכירים את צ'יינה באמת[3]. האדם הראשון שהציע לצ'יינה חברות ב-Facebook היה קורא אקראי, ולאורך התקופה הזו, הפיזור היה אקראי למדי. אבל, כמו במשחק שש דרגות של הפרדה מקווין בייקון, בסופו של דבר, מישהו שהציע חברות לצ'יינה היה חבר של מישהו שהציע חברות לצ'יינה שהיה חבר של מישהי שבאמת מכירה את צ'יינה. והיא שלחה לי הודעה ואמרה, אני לא מבינה מה הולך פה, כי צ'יינה אמר שהוא שונא את Facebook ואין לו פרופיל. זו כנראה האמת לאמיתה, אמרתי לעצמי, זה באמת לא הפרופיל של צ'יינה, ובמקום לענות עם האמת או לשקר ולתחזק איזו אשליה, בחרתי שלא להגיב.

דרך חבריו, צ'יינה למד על קיומו של פרופיל מוזר תחת שמו, עם פרטיו האישיים, לקח את זה קשה, ודרש מהחברה להסיר את הפרופיל. אחרי ש-Facebook לא ענו לבקשות חוזרות ונשנות שלו, פרסם את העניין באינטרנט במכתב אינטנסיבי למדי, והפרופיל נמחק. וזו סופה של האנקדוטה. עד היום, רק בן אדם אחד מלבדי ידע שניהלתי פרופיל מזויף של צ'יינה מיאויל. עכשיו גם האינטרנט יודעת.



לרוב, כתיבה על משחק תפקידים מתרכזת בשני גורמים מרכזיים: גילום דמויות, והמשחקיות של הפעילות. חלק נכבד מהזמן המוקדש לדיון על תיאוריה של משחקי תפקידים או איך עושים משחקי תפקידים בצורה טובה, נוגע לאיך מגלמים את הדמות היטב, ואיך מצליחים במשחק. אבל הנקודה שבה משחק תפקידים מתחיל לא קשורה לחוקים ולמסגרת שהופכים אותו למשחק או לדמויות שדרכן אנחנו פועלים במשחק, אלא למרחב המדומיין המשותף. כאשר קבוצה של אנשים מסכימה לדמיין את אותו הדבר, באופן משותף, משחק תפקידים יכול להתחיל, ואם מסיבה כלשהי המרחב הזה מתפרק, אם השיתוף מפסיק, המשחק נגמר.

למשך כמה חודשים, תוך מעורבות מועטה מאוד שלי ובעיקר טכנית, קבוצה של יותר מ-300 אנשים דמיינו את אותו הדבר, במשותף. כולם דמיינו שהם חברים של צ'יינה ב-Facebook, וכולם דמיינו שגם כל האנשים שהם רואים ברשימה חברים של צ'יינה ב-Facebook. העובדה הדמיונית הזו לא השפיעה על חייהם: הם לא דיברו עם צ'יינה, לא עשו איתו תוכניות, לא השיגו ממנו דברים. לולא זה היה קורה, חייהם היו נראים בדיוק אותו הדבר, ללא פריט אחד שהיה לא נכון. 

כמובן, שתי הפסקות הללו מדלגות על נושא "ההסכמה". אף אחד מהאנשים הללו לא הסכים להשתתף במשחק שבו מישהו שהם לא מכירים מעמיד פנים שהוא צ'יינה מיאויל. או שאולי כן? יחד עם דברים אחרים, החוויה הזו שכנעה אותי שמה שנכתב ב-Facebook איננו אמיתי מעבר לעובדת היותו כתוב באתר. עבור האנשים הללו הפרופיל הזה ייצג אדם אמיתי; עבור צ'יינה, הוא ייצג מניעים נסתרים, שליליים, מישהו שרוצה להרוויח מהפרסום שלו, מהעבודה הקשה שלו. עבורי, זה היה משלוח זרעי תותים שלא הייתי צריך להציק למישהו אחר בשבילו, אבל חשוב מזה, זה לא היה אמיתי. כמו שידעתי שאני לא מגדל תותים אמיתיים, כמו שאני יודע שהאנשים תחת הכותרת Friends אינם בהכרח חברים שלי וחלקם אפילו לא מכירים אותי ולא פגשו אותי מעולם, כך ידעתי שהפרופיל אותו אני מתחזק איננו אמיתי, ובמובן מסוים, גם הפרופיל שנמצא תחת השם Itai Assaf Greif איננו אמיתי. הוא אולי מכיל כמה עובדות ביוגרפיות נכונות ואמיתיות לגבי, אבל זה לא מה שהופך אותו לאמיתי. אם הבחירה שלי לחשוף מעצמי היא מה שהופכת אותו לאמיתי, ואני בוחר שלא לעשות זאת, אז כל האנשים שחברים שלי בפייסבוק משתתפים במשחק תפקידים: הם מסכימים להיחשף לדמות הזו, לבוא איתה באינטראקציה, ולקחת אותה בערבון מוגבל. Facebook מטשטשת את ההסכמה הזו, והיא לא מופיעה בשום מקום גלוי, אבל היא שם. כאשר אנחנו כותבים ב-Facebook, אנחנו מבצעים אקט יצירתי, גילום דמות, הופעה מול קהל, וכאשר אנחנו מקבלים את התוכן הזה כמייצג משהו, אנחנו מסכימים, למשך זמן מה, לדמיין שאנחנו פוגשים אנשים אמיתיים.



1 - מסיבות תמימות לחלוטין, כמו שהמשך הפוסט יצדיק.[]
2 - בחור חביב שבמקרה או לא במקרה, אני מכיר דרך משחקי תפקידים.[]
3 - וכנראה שגם עבור צ'יינה, אם כי מהכיוון ההפוך.[]