יום ראשון, 21 ביוני 2015

צביעה של דברים נשיים בצבעים אחרים כדי לקבל גבריות

הבנייה של גבריות חדשה היא גם ניסיון לפרק את השיוך של תכונות שליליות לנשיות.

אחד ההרגלים שמאוד קשה לשבור אצל אנשים היא התחושה שדברים שאנחנו רואים היום כשייכים לגבריות או לנשיות, תמיד היו דברים גבריים או נשיים.

כך, למשל, בסקירת הספר The Prime of Life על התבגרות באמריקה:
In the arena of friendship and in sharp contrast to today, men were perceived to be far superior to women at forging bonds with members of the same sex, in part because women were expected to save their empathy and relational resources for their husbands. Men were even physically demonstrative in their platonic affections for other men and routinely shared beds with close friends, as in the case of the friendship of Abraham Lincoln and Joshua Speed, who for four years shared not just a house but also a bed in Springfield, Ill., when Lincoln was a young statesman.
חשוב להבהיר את ההקשר שבו השינה המשותפת הזו התרחשה: תקופה שבה ילדים ישנו במיטה עם ההורים שלהם, או חלקו כל הילדים מיטה אחת, תקופה שבה היו מושגים שונים של פרטיות ואינטימיות מאשר היום.

הנקודה שמעניינת אותי כאן היא כיצד חברות קרובה ואינטימית נחשבה כתכונה "גברית", והיום היא נחשבת תכונה "נשית" - כאשר "החברות הכי טובות" משתפות ותומכות ומדברות על הדברים האישיים ביותר, ואילו "החברים הכי טובים" שותים בירה ביחד בשתיקה ורואים פוטבול. אלו דימויים, כמובן, וככאלו לא מייצגים בצורה מדויקת את המציאות, אך אפשר לראות בבירור איך משהו שנראה ואולי מרגיש בטבעי וברור מאליו, הוא למעשה הרגל מגדרי שיכול להשתנות מן הקצה אל הקצה.

מה שמעניין לראות הוא כיצד בכל פעם שתכונה גברית הולכת ומתפשטת כתכונה נשית, נראה שיש תנועה מהירה עוד יותר לנתק את התכונה הזו מהגבריות. אם הוראה נתפס כמקצוע גברי וחשוב, כאשר הוא משתנה והופך למקצוע נשי, הגברים בורחים ממנו. אם סריגה, או איפור וגנדרנות, נתפסים כעיסוקים גבריים, כאשר הם משתנים והופכים לעיסוקים נשיים, הגברים בורחים מהם. אפילו בשמות פרטיים, רואים תמיד את אותה התנועה: שם לבנים הופך לשם לבנות, מבלה תקופה מסוימת כשם הן לבנים והן לבנות, ואז מפסיק להיות שם לבנים; וחוזר חלילה.

הסיבה לכך היא שהרגלים, עיסוקים, מראה חיצוני, מקצועות וכן הלאה, הם בעצם כל מה שמבחין בין הגבר לאישה (ולא בין הזכר לנקבה). אם לא יהיו תכונות שונות, לא יהיו מגדרים, כי זה מה שהופך מגדר למגדר: הרגלי חיים; תכונות שאנו משייכים למגדר זה ולא לאחר.

הבעיה מתחילה כאשר הניגודים הללו כמעט מחייבים הצמדת ערך חיובי למגדר אחד ושלילי למגדר אחר: אישה היא חלשה, פטפטנית, מתפרקת במשבר; הגבר חזק, מדבר רק כשצריך, סלע מוצק בזמן אסון. הגבר אלים, לא יכול לשלוט בעצמו, לא יודע להתבטא במילים; האישה מכילה, יודעת לתמוך ולעזור, תרבותית יותר; וכן הלאה. כל תכונה טובה המוצמדת למגדר אחד, תמיד תגיע עם אותה תכונה מוצמדת באופן שלילי למגדר השני (גברים טובים במתמטיקה, נשים גרועות במתמטיקה; גברים יודעים לעשות רק דבר אחד, נשים יודעות לעשות כמה דברים במקביל; וכן הלאה). השאלה היא לא אם יש אמת בניגודים הללו, אלא האם הם הכרחיים.

אני מאמין שלא; יש דרך להצמיד ערכים דומים הן לנשיות והן לגבריות, והדרך הזאת היא להעמיד פנים שמשהו הוא שונה, סתם ככה. פשוט כי הוא לגבר או לאישה; כמו שלוקחים את אותו צעצוע, וצובעים אותו בוורוד או בכחול. ידיד הבלוג ישי מרזל כתב לאחרונה על תגובה פמיניסטית למספר גדול של מוצרים, המשווקים לגברים בדרכים שונות, שהם למעשה בדיוק אותם מוצרים המשווקים לנשים. שיווק מוצרים כאלו הוא ניסיון ליצור גבריות חדשה, המכילה תכונות והרגלים שנתפסים כנשיים, ומאמצת אותם בלי לשנות אותם (וכך מבלי להצמיד ערכים שליליים לתכונות ולהרגלים הנשיים). השינוי של אותם הרגלים ותכונות, הצביעה שלהם מחדש (לעתים, באופן מילולי) כמשהו "גברי" היא הכרחית; משום לאמץ את כל ההרגלים והתכונות של המגדר השני, זה להפסיק להיות חבר במגדר שלך.

כמו שהטקסט של מרזל מראה, מגדרים מוגדרים כניגודים, ולכן השינוי של המגדר הגברי משפיע גם על ההגדרה של הנשיות, ובאופן טבעי, זה גורר תגובות נגד. אבל זה לא צריך להבהיל אותנו או להאט אותנו; צביעה מחדש של תכונות והרגלים כאלו, והאימוץ שלהם, היא דרך אחת חשובה לפירוק הניגודים הללו, ויצירת עולם שבו לא מחייבים צד אחד להיות השלילי וצד אחד להיות החיובי; הם יכולים להיות פשוט בצבעים שונים.

יום שני, 15 ביוני 2015

איך למנוע אונס

האם לא צריך ללמד נשים להימנע מאונס? תוצאות של מחקר אחד שנערך בקנדה מראות בצורה שקשה להתעלם ממנה שיש ערך רב בללמד המנעות.

451 נשים צעירות, בשנתן הראשונה בשלוש אוניברסיטאות בקנדה נבחרו באופן אקראי להשתתף בסמינר על מניעת אונס והתמודדות עם התקפות מיניות; שנה לאחר הסמינר, אותה קבוצה של נשים נבדקה מול 442 נשים אחרות בשנה הראשונה באוניברסיטה, שלא עברו את הסמינר אלא קיבלו עלון בנושא התקפות מיניות; התוצאות היו מובחנות וברורות: בקבוצה שלא עברה את הסמינר היה סיכון כפול (!) לאונס - כמעט 10% מול 5% בקבוצה שכן עברה את הסמינר. הסיכון לנסיון לאונס היה עוד יותר נמוך: 3.4% מול 9.3% בקבוצה שלא עברה את הסמינר, ז"א סיכוי נמוך פי שלושה!

התוצאות ברורות: אם אישה צעירה עוברת סמינר המדריך אותה כיצד להתמודד עם נסיונות אונס, כיצד לזהות סימני סכנה, וכיצד להציב גבולות בהתנהגות מינית, הסיכוי שינסו לאנוס אותה והסיכוי שהיא תיאנס נמוכים משמעותית.

כאשר אנחנו בוחנים את הטקסטים שמקדמות פמיניסטיות להתמודדות עם אונס, אנחנו נראה לעתים קרובות גרסה כזו או אחרת של אותו המשפט: "אל תלמדו אותנו לא להיאנס, תלמדו אותם לא לאנוס". "מה גורם לאונס? אנסים!" ובכן, קשה להתווכח עם תוצאות; הסטטיסטיקה בכתבה היא שבממוצע, על כל 22 נשים שיעברו את הסמינר הזה, אונס אחד ימנע. זו סטטיסטיקה מספיק חזקה כדי לעודד אותנו לשאוף לכך שכל אישה צעירה תעבור סמינר כזה בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה; משום שזה ימנע מאות מקרי אונס בשנה. יהיו עדיין מקרי אונס, אבל הרבה מקרי אונס אחרים ימנעו; ואונס הוא משהו מחריד ומזיק מספיק בשביל שזה ימשוך הרבה תשומת לב.

סקירת המחקר גם עוזרת לנו לשים לב לאילו מקרי אונס נמנעים; אנחנו מורגלים לחשוב על אונס בתור סיפור מאוד חד וברור: אישה נמצאת לבדה, גבר זר קופץ עליה מאחורי השיחים - אבל במציאות, הרוב הברור של מקרי האונס הם אונס מצד גבר מוכר: בעל, בן זוג, ידיד, או מכר בדייט. הסמינר גם חשף שבהרבה מקרים, ההתמודדות של נשים עם אונס מצד גבר מוכר היא של הלם ושיתוק; אחת הדרכים שבהן הסמינר עזר לנשים לצמצם מקרי אונס הוא בכך שסייע להחליף את ההלם הזה בתגובות אחרות: השתחררות מאחיזה, צעקה בקול רם. במילים אחרות - הפיכת שתיקה לדיבור, שיתוק לפעולה.

הסמינרים הללו לא ימנעו את כל מקרי האונס, כי חלק ממקרי האונס הם באמת גברים זרים שפשוט מחפשים את מי לתקוף; אבל הם יעזרו למנוע מקרי אונס מגברים מוכרים. פמיניסטיות לא מקדמות פתרונות כאלו ולמעשה נאבקות בהן בצורה פעילה כי קל מדי להפוך קידום סמינר כזה להאשמת הקורבן; קל מדי להגיד "לא צעקת ולא נאבקת, ולכן האונס קרה באשמתך". לצערי, כמו שכתבתי בעבר, המטרה היא לא להאשים את הקורבן אחורה, אלא למנוע נפגעות אונס קדימה; אבל כמו שאפשר לראות בתגובות שם ובמקומות אחרים, הרעיון הזה לא מתקדם. כל ניסיון להציע צעדים לשינוי שלא מתחילים ונגמרים במשפט "תלמדו גברים לא לאנוס" נתקל באטימות מוחלטת.

זה נובע משני גורמים. הגורם האחד, סירוב לקבל את העובדה שמקרי אונס מסוימים, ובמיוחד במקרים של אונס מצד גבר מוכר, קורים לא כי הגבר החליט לאנוס אלא כי הוא לא הבין שהוא אונס. תקשורת ברורה יותר יכולה להבהיר שאין רצון והסכמה מצד האישה, ושהוא צריך להפסיק. סמינרים כאלו, וקמפיינים אחרים לתקשורת ברורה יותר במהלך יחסי מין, שמטבע הדברים פונים גם ואף בעיקר לנשים, יכולים לסייע לנשים לתקשר גבולות בצורה ברורה יותר ולהכין אותם להתמודדות עם חוסר הבנה כזה, שעלול לקרות. תקשורת ברורה יותר תבטל את גורם חוסר ההבנה, ותמנע את האונס. בעוד שאפשר להדגיש מול נערים וגברים צעירים את הצורך בתשומת לב לשפת גוף וסימנים אחרים לא מילוליים ולאותות של רצון והסכמה אצל הפרטנרית שלהם, נסיונות כאלו ינחלו הצלחה חלקית בלבד כל עוד אנחנו לא משלימים אותם עם דחיפה להרגיל נערות ונשים צעירות לתקשר יותר; אם יש מעט מאוד תקשורת שאפשר לפרש והרבה מאוד מקום לפרשנות, יש מקרים רבים של חוסר הבנה. הרגלים מיניים ורומנטים נוכחיים, המדגישים שתיקה ופאסיביות אצל נשים ופיענוח, ניחוש, ונקיטת פעולה על סמך מעט מאוד סימנים אצל גברים, מובילים למקרי אונס שאפשר וצריך למנוע.

הגורם השני הוא העובדה שיש, בפירוש יש כאלו המשתמשים בטיעונים דומים לאלו כדי להאשים את הקורבן. עובדת קיומם של גברים המאשימים את הנפגעת מאונס בכך שהאונס קרה, לא צריכה להשתיק אותי מקידום אמצעים שלדעתי יצמצמו מקרי אונס, אלא מחייבת התייחסות לדבריהם והבחנה בינם וביני. לכן חשוב לי לציין שאני לא מדבר אחורה, לנפגעות אונס, אלא קדימה, למי שלא נפגעה. משום שדיון על מי אחראי על מה ומה היה אפשר לעשות כדי למנוע אונס שכבר קרה, סביר שלא יעזור למי שנפגעה מאונס. אני לא יודע מה כן יעזור, ואני לא מעמיד פנים שיש לי מושג ולא מנסה לנחש; אני בפירוש לא פונה למי שנפגעה מאונס, ולא מחפש לפשפש בקורותיה בניסיון להבין מה לבשה, מה שתתה, מה אמרה ואיפה בילתה ועם מי. אני לא חושב שהאשמה נופלת עליה, כמו שאני לא חושב שאם אתה חוצה את הכביש במעבר חציה בלי להסתכל ימינה או שמאלה ודורס אותך נהג שיכור ונשארת משותק לכל החיים - זה באשמתך; אני כן חושב שכדאי לחנך ילדים וילדות להסתכל ימינה ושמאלה לפני שהם חוצים את הכביש כי עובדתית לעשות זאת מפחית את מספר התאונות ויגרום לכך שפחות מהם ידרסו וחלילה פחות מהם יהפכו לנכים לכל החיים.

המחקר הזה צריך לקבל תשומת לב מצד ארגונים ויחידים המעוניינים לצמצם מקרי אונס אצל נשים צעירות בצבא ובאוניברסיטה; הוא צריך להוביל ליישום סמינרים דומים במסגרות הללו, כדי לצמצם בצורה משמעותית חלק מיותר משלושת אלפי (!) מקרי האונס שנשים סובלות בשנה בישראל. זה לא הכול, אבל זה הרבה; וצריך להגיד את זה.