יום ראשון, 26 ביוני 2011

קריאה להפסיק את תהליך השלום

אתמול בלילה (25.6.2011) הייתי בהופעה של שרה סילברמן. בנקודה כלשהי בהופעה היא פונה לקהל ושואלת "יש כאן פלשתינים?" אף אחד לא עונה. אין "לא", וכמובן שאין "כן", יש רק צחוק קלוש ושתיקה מביכה. אמרתי לעצמי שהיא התבלבלה; היא הייתה צריכה לשאול "יש כאן ערבים?" כמובן שגם אז, התשובה הייתה כנראה "לא". בין 1,200 אנשים שהיו בפארק הירקון לצפות בשרה סילברמן ביום שבת בלילה, לא אופתע אם אגלה שלא היו ערבים. 

אני חי במדינה מופרדת. אני נבוך לומר שהיא מופרדת בצורה כל כך עמוקה שלקח לי הרבה שנים להבין את זה. בשום נקודה בזמן שגדלתי לא שאלתי את עצמי למה אין ערבים בבית הספר שלי. על בחינות הבגרות היו שאלות בערבית ובעברית וידעתי שאלו שתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל כי חיים בה יהודים וערבים, והנחתי, בתור בן נוער, שאיפשהו יושב ילד ערבי ועונה על אותן שאלות מול אותה מחברת. לא שאלתי את עצמי אף פעם למה גם אין אף נערים יהודיים בכיתה שלו

את "חורף בקלנדיה" הייתי צריך להפסיק לקרוא באמצע. תיאורי האכזריות היו מוגזמים עבורי. עצמתי עיניים. לא רציתי לדעת. כאשר קראתי שמאז קום המדינה הוקמו 600 יישובים יהודיים חדשים מול 0 (אפס) יישובים ערביים חדשים, לא הצלחתי להבין למה חברי כנסת ערביים לא מתעסקים בזה, ורק בזה, כל שבוע בכל שנה מאז 1948. אני עדיין לא מצליח. פוסטים כאלה מעוררים בי בעתה: הם מתארים מדיניות שיטתית, בת עשרות שנים, של ייהוד אזורים. היום אני כבר לא ילד; אני יודע למה אין ערבים בנס-ציונה: איזו משפחה ערבית תרצה לעבור לגור שם, להיות המשפחה הערבית היחידה? בגן הילדים האחרים יצביעו על הילדים שלהם, ישאלו לגבי השם ושם המשפחה המוזרים, המבטא. בזמן סוכות או שבועות, הם יהיו עם הילדים האחרים? יקשטו את הסוכה, או יצבעו ציורי נוף? בזמן שיעורי תנ"ך, הם יישבו בחדר מורים? 

אני מודה שעד שלב די מאוחר, חשבתי בכנות שרוב האנשים משני הצדדים רוצים סוג כלשהו של "הסכם שלום". דובר על הנושא כל כך הרבה שגם ידעתי פחות או יותר איך הוא ייראה: מדינה פלשתינית, גבולות 67' עם חילופי שטחים, כן לבירה במזרח ירושלים, לא לזכות השיבה. התוצאה הסופית של ההסכם נראתה ידועה לכולם; השאלה היחידה הייתה אם ימותו חמשת אלפים או חמישים אלף לפני שיישמו אותו. במלחמת לבנון השנייה הייתי במילואים, שלישון קטון בגדוד טנקים שנכנס לתוך לבנון והפציץ כפרים. במפקדה היו מקושרים לאגד תותחנים שהפגיז כפרים עמוק יותר בתוך לבנון; השפה שבה אנשים השתמשו הייתה חד-משמעית: לעשות כמה שיותר נזק, לגרום כמה שיותר הרס, ולא משנה המחיר. אחד החיילים אמר שאנחנו עושים "עבודת קודש": מגינים על חיי יהודים בארץ ישראל. משימת הצבא היא "להגן על אזרחי מדינת ישראל", אבל מטרתנו במבצע הזה לא הייתה להגן על "אזרחים"; היא הייתה להגן על יהודים.

עד לעופרת יצוקה כבר היה ברור לי שהרוב המוחלט של יהושראלים לא שואל "כמה אנשים נהרגו" הוא שואל "כמה יהודים נהרגו" בכל מקרה של היתקלות אלימה בין הצדדים; מבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-100 פלשתינים שקול לחלוטין למבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-1,000 פלשתינים; זו הסיבה לשינוי בתפיסה של צה"ל: למה מפגיזים כל כך הרבה, כל כך בקלות. כי מבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-1,000 פלשתינים עדיף על מבצע צבאי שבו נהרגים 40 יהושראלים ו-100 פלשתינים, כי חיילים נזהרו בבחירת מטרות, במחיר הבטחון האישי שלהם. 

ברגע שנתניהו נבחר להיות ראש ממשלה, המדיניות שלו נראתה לי ברורה: להשהות לכמה שיותר זמן. נתניהו, כמו הרוב הגדול של הפוליטיקאים ב"ימין", שבוי בתוך תפיסה מיסטית של המציאות: כולם, לא משנה אם הם נוצרים או מוסלמים, קרובים או רחוקים, הם אנטישמיים. עמוק בפנים, גם אם הם לא מודים בזה באמת, הם שונאים יהודים. לכן, זו רק שאלה של זמן לפני שאומות העולם יתאחדו כולן נגדנו ויעיפו אותנו לים, או חזרה לפולין, או אפילו רק חזרה לתוך גבולות 48'. מכיוון שהסוף ידוע מראש, כל שנותר הוא להיצמד לרגבים כמה שיותר זמן לפני שמעיפים אותנו משם.

ברגע שמבינים שנתניהו לא רוצה לפנות שטחים, ההתנהגות שלו הופכת למאוד רציונאלית: אי אפשר לכבוש באמת את השטחים, קרי להפוך אותם לשטחי מדינת ישראל לפי החוק הבינ"ל, כי אז יהיה צריך לתת לפלשתינים השוכנים בהם אזרחות ישראלית, וזה אומר זכות הצבעה. המחיר האמיתי בהשהיית פתרון סופי לסכסוך הוא בסבל פלשתיני; יש מספיק עדויות על הסבל הזה, גם בלי ללכת ל"משבר הומינטרי" בעזה - רופאים ללא גבולות, אמנסטי, Human Rights Watch, ארגוני האו"ם... מגבלות על תנועה, על עבודה, מגבלות על גישה למים, לאוכל, לסיעוד רפואי, זכויות אנוש בסיסיות שנמנעות מהם - לדברים האלו יש משמעות עבור ארגוני שמאל בינ"ל. עבור רוב היהושראלים בארץ, סבל ערבי לא נספר במחיר המדיניות שלהם. רק סבל יהודי. סגר הרמטי על השטחים מוריד סיכוי לפיגועים קרוב מאוד לאפס, והסבל היהודי מצטמצם בהתאם. לכן אין עם המדיניות הזו שום בעיה.

הגזענות הזו כל כך עמוקה, כל כך בסיסית, ש"השמאל הלאומי" אימץ אותה כמדיניות אמיצה חדשה לכיבוש המרכז הפוליטי והפיכה למפלגת שלטון. למה שנצביע למען השמאל הלאומי? למה שנתנתק מהשטחים? כי אם נמשיך להחזיק בהם אנחנו עלולים "להפוך למדינה דו-לאומית". מדינה שבה חיים שני לאומים: היהודים, והפלשתינים. למרבה האירונית, רק ליברמן אמר את האמת וחשף את הגזענות הזו: אנחנו כבר חיים במדינה דו-לאומית. יהודים וערבים. "למה", ליברמן שואל, "רק לערבים מגיעה מדינה חד-לאומית? גם לנו מגיע!" אם נוקטים בעמדה הגזענית, אז עד הסוף. גם נחלק את הארץ, וגם נעביר את כל ערביי ישראל מעבר לגבול. העמדה של "השמאל הלאומי" עובדת כמו זאב הערבות שרץ באוויר כל עוד הוא לא מסתכל למטה; היא עובדת כל עוד היהושראלי לא אומר לעצמו "רגע, אני לא חי במדינה שחיים בה רק יהודים... למה מפריע לי אזרחים ערביים שגרים ברמאללה, אבל לא מפריע לי אזרחים ערביים שגרים בנצרת, תל-אביב או חיפה?" העיוורון פושה בכל, ובתוכו, אפשר לפעול לייהוד צפת, אפשר לפעול נגד "נישואים מעורבים", אפשר להרוס יישובים של בדואים. 

כל עוד לא יקרה קסם, המגע היחידי בין הרוב המוחלט של יהושראלים וערבים יהיה דרך חדשות, מערכונים, וחדשות בעיתון - על הזר, האיום, המחבל. במציאות הזו, נמשיך לא לספור את הסבל הפלשתיני, נמשיך להתעלם מהגזענות המוחצת של הממסד כלפי אחינו האזרחים, ואותו "שלום" בדיוני יתרחק ויתרחק. אומרים שאבו-מאזן יכול להביא את המשחק לסיום אם יפרק את הרשות הפלשתינית, יכריז שתהליך השלום הסתיים ויקרא לקבלת אזרחות ישראלית. אני חושב שזו בדיוק צריכה להיות ההצעה של השמאל הישראלי. יש לכבוש את עזה, יהודה ושומרון; להחיל ריבונות ישראלית מלאה, חוקית, על כל השטחים שבהם שולטת ישראל ביד גסה ובמגף צבאי; ולאזרח את תושביה. לא עוד מאחזים והתנחלויות ומחסומים והתעללות והתאכזרות וייהוד הגליל ושריפת עצי זית ופוגרומים. דין רמאללה ואיתמר כדין נצרת וקריית טבעון.
ובא לציון גואל. 

יום שני, 20 ביוני 2011

מחאה נגד סגירת תיקי אונס והטרדה מינית

בחודש מרץ השנה הגישה אישה, שנכנה אותה "מיכל", תלונה על אונס נגד גבר, שנכנה אותו "יואב". "יואב" עובד בתחום התקשורת, וידוע בתחום, ולכן הוציא צו איסור פרסום מחשש פגיעה בפרנסתו (זהותה של המתלוננת נשמר בסוד מתוקף חוק העונשין[1]). הסיפור עלה לכותרות באפריל כאשר הבלוגר ריצ'רד סילברסטיין פרסם את זהותו של הנאשם, מה שהוביל כמה כותבי בלוגים ושוכני פורומים להניח שצו איסור הפרסום יצא ועמד ללא ערעור מצד התקשורת בגלל שמדובר ב"מישהו מהברנז'ה". כאשר בסוף מאי סגרה המשטרה את התיק מהיעדר ראיות, מכיוון שהיה מדובר כבר בתיק אונס בעל פרופיל גבוה, היו מארגוני הנשים שניצלו את הסגירה כדי למחות על עוולה אחרת: סגירת תיקי אונס רבים מהיעדר ראיות.

ב-9 ביוני אורגנה הפגנה מול פרליקטות ת"א, תחת הכותרת: "מחאה נגד סגירת תיקים והשתקת נפגעות אונס" - כאשר ההזמנה להפגנה דיברה על 80-90% מתיקי אונס והטרדה מינית שנסגרים בגין היעדר ראיות או חוסר עניין לציבור. תיאור ההפגנה עצמו דיבר על כך שכלב השמירה של הדמוקרטיה "החליט לעצום את עיניו" - בסיפור הזה, המשטרה, התקשורת והפרקליטות, כולם "מעוזי הגברים" משתפים פעולה כדי להשתיק נפגעות אונס: גברים אונסים נשים; גברים אחרים עוזרים להם להסתיר זאת, וכאשר הם לא מצליחים לעשות זאת, הם דואגים שתיקי אונס והטרדה מינית ייסגרו ולא יגיעו לבית המשפט. 

אני חושב שאפשר לנסח בקלות שתי מטרות שתהיה לגביהן הסכמה מקיר לקיר: צריכים להיות פחות מקרי אונס והטרדה מינית במדינת ישראל, ואחוז גבוה הרבה יותר מהמקרים שכן קורים צריכים להסתיים במשפט, ובמקרה הנכון, בהרשעה. בין התגובות היו כמה צפויות למדי: "מדובר באנס אכזרי במיוחד וזה ביזיון שהוא לא נשפט". לפי אלו, הדרך להגיע לאחוז גבוה יותר של תיקים שמגיעים לבית משפט היא לשבור את אחיזתם של אותם גברים בתקשורת, המשטרה והפרקליטות. אני רוצה להציע דרך אחרת לקדם את שתי המטרות הראויות שלנו; בפרט, אני מרגיש שהפגנות מסוג אלו, וטענות מסוג אלו, לא מקדמות את המטרות הראויות הללו בכלל. לכן, כדאי לבקר ולשנות אותן, וכך אולי לצמצם את ממדי התופעה האכזרית הזו. שכן, הסעד המשפטי לא באמת מתקן את ההשלכות הנפשיות והחברתיות החמורות על הנפגעות; צמצום התופעה חשוב לא פחות מאכיפת החוק לגביה. 

הפקפוק שלי באפקטיביות של ההפגנה התחיל כאשר קראתי את דבריה של "מיכל" (שימו לב: הפוסט מכיל תיאורים מפורשים של מין ואלימות, שעלולים להיות קשים לקריאה), שפורסמו בבלוג אמריקאי שנכתב בעברית, כדי לעקוף את איסור הפרסום הכללי[2]. עדותה של "מיכל" כתובה בלשון פשוטה והיא חושפנית מאוד. היא מדברת על רגשות ותחושות, על ההבנות שלה מדבריו והתנהגותו של "יואב" כלפיה. "מיכל" מתארת איך היא ו"יואב" הגיעו לדירתו, כאשר זרם הסיפור מופרע מדי פעם בהדגשות והערות שהרגשתי שהוספו מאוחר יותר כדי להדגיש את הדומיננטיות שלו והקורבנות שלה. הליטוש המשפטי הטריד אותי רק עד לתיאור מעשה האונס עצמו. המעשה המתואר הוא אלים, חסר פשרות, מתואר בקווים שחורים עבים שלא משאירים מקום לדקויות או התלבטות. "איך קורה", שאלתי את עצמי, "שהאיש הזה לא מגיע לעמוד בפני שופט?" הרגשתי טינה רבה כלפי "יואב", צורך עז לספק את תחושת חוסר האונים במשפט צדק - ואז המשכתי לקרוא. 

המשך סיפורה של "מיכל" מבלבל - אחרי שהאקט האלים מסתיים היא נשארת בדירתו של "יואב". היא מדברת עם אימא שלה בטלפון ואומרת לה שהיא נשארת לישון שם. ישנו אקט מיני שני. "מיכל" נשארת לישון במיטתו של "יואב", ועוזבת למחרת בבוקר. 

במהלך השבועות שאחרי, "מיכל" מנסה להבין מה קרה באותו ערב. היא מתכתבת עם "יואב", ואפילו נפגשת איתו, ובאותה שיחה, ש"יואב" הקליט[3], "מיכל" אומרת שהיא לא מאשימה אותו בכלום. המצוקה של "מיכל" הולכת וגוברת; התחושה שלי הייתה שהיא מנסה לדבר עם "יואב" לא כדי להפליל אותו אלא כדי להכניס את מאורעות אותו ערב לאיזה נרטיב הגיוני, שיהיה מוסכם על שניהם, ויפתור את מצוקתה. אבל "יואב" רק גורם לה להרגיש רע יותר. בכאבה היא מדברת עם אחותה ועם עמית לעבודה, ובסופו של דבר, הם משכנעים אותה להגיש תלונה. אני לא יודע אם הגשת התלונה גרמה לה להרגיש יותר טוב - אבל שם העדות מסתיימת.

רק על סמך עדות זו, ניסיתי לדמיין איך אמור שופט במקרה כזה להכריע בדין. נראה היה שאין שום וויכוח בין "מיכל" ו"יואב" לגבי העובדות - הם הגיעו לדירתו, היה ביניהם אקט מיני אחד, שכנראה היה אלים, אקט מיני שני, ולמחרת בבוקר היא הלכה. יש תכתובות דוא"ל, ושיחה מוקלטת - שלגבי התוכן של שתיהן אין וויכוח. נקודת המחלוקת היחידה היא שאלת ההסכמה: האם "מיכל" הסכימה לאקטים המיניים או לא. כשניסיתי לדמיין את אותו שופט, לא ראיתי איך הוא מסוגל להכריע בשאלה הזו, ואיזו תכונה מיוחדת אנחנו מצפים שתהיה לו, שתאפשר לו להכריע בשאלה הזו?

אחד הדברים ש"מיכל" הדגישה בסיפורה היה האלימות הרבה של האקט המיני. החבורות שנשארו מאותו ערב והמצוקה הפיזית משכו תשומת לב, ועזרו לסובבים אותה להגדיר את מה שקרה ל"מיכל" כאונס. אבל אחרי שהצלחתי להתגבר על התיאור הברוטלי של האקט, מה שמשך את תשומת ליבי הייתה היקף הפעמים שבהן "מיכל" מדברת על חוסר היכולת שלה לזוז, לדבר, לפעול. אני משוכנע שאם נשאל את "יואב" אם אנס את "מיכל" הוא יגיד שלא, אבל אם נשאל אותו הביעה הסכמה ברורה לכל האקטים המיניים, מה תהיה תשובתו? האם זו תהיה תשובה שמבוססת על "תחושות" ועל "ברור שהיא רצתה את זה", או על הבעת הסכמה בצורה אקטיבית?

שמתי לב שבתגובות, הן התגובות ש"מיכל" מתעדת בסיפור שלה והן בתגובות בבלוגים השונים, אין התייחסות ליכולתה של "מיכל" לקבל החלטות. זה הפתיע אותי, במיוחד בגלל שברור לנו שהסכמה היא לא רק הנהון פורמלי; אנחנו מבקשים שהאישה המעורבת באקט המיני תהיה מסוגלת להסכים: למשל, אם מדובר בנערה עד גיל 14 החוק מגדיר את הבעילה כאונס גם אם הייתה "הסכמה". חשתי שמה שאמור לקרות הוא, שאם גבר מספר לחבריו בהתלהבות שעשה סקס אתמול בלילה עם מישהי כל כך שיכורה שהיא רק נעה קצת מצד לצד, הזיזה את זרועותיה בריפיון ומלמלה מילים לא ברורות מדי פעם, התגובות צריכות להיות חריפות. 

יש לי רעיון למה לא שומעים ביקורות כאלו: הן קרובות מדי לסוג מסוים של ביקורת שמוקצה מחמת המיאוס. יש ביקורות שעולות אחרי מקרי אונס, שלא צריכות לעלות: למשל, מצביעים על סגנון החיים של האישה ואומרים "היא עושה הרבה סקס עם הרבה אנשים, אז לא פלא שהיא נאנסה", או שואלים אם היא "הזמינה את האונס" - לדוגמה, במקרה הזה, "מיכל" עלתה עם "יואב" לדירה שלו. ביקורות אלו שמות אשמה באונס על האישה, או מבטלות את היכולת שלה להתלונן על אונס בגלל ההיסטוריה המינית שלה. אבל, אם אני רוצה להפסיק לדבר על אונס כאקט אלים, ולדבר עליו בצורה רחבה יותר ולומר שכאשר אישה לא מסוגלת להביע הסכמה, אז כל אקט מיני הוא אונס, אין לי ברירה אלא גם להגיד שכאשר אישה כן מסוגלת להביע הסכמה, זו אחריותה להביע חוסר הסכמה. אם היה אקט מיני, והיא לא הביעה חוסר הסכמה, איך נגדיר את האקט כאונס?

אם אין על האישה שום אחריות להביע הסכמה או חוסר הסכמה[4], אנחנו מוגבלים בדיבור על אונס כאקט מיני אלים וכפוי, שבו האישה פאסיבית לחלוטין; ולכן היא נדרשת בהכרח להראות שהאקט נכפה עליה. כאשר קשה, או בלתי אפשרי, להדגים שהאקט הזה אכן נכפה עליה, למערכת אין ברירה אלא לפטור עצמה מהתיק בהיעדר ראיות. זה בעייתי במיוחד במקרים הרבים שבהם אישה נאנסת על-ידי גבר שהיא מכירה בסיטואציה שהיא מתחילה בה מרצונה החופשי: תלמידה שמגיעה לפגוש מרצה לבד בביתו; בחורה שיוצאת לדייט וחוזרת עם הבחור לדירה שלו; אישה שנאנסת על-ידי בעלה... אם אנחנו לא מציבים אחריות כלשהי עליה, האישה נדרשת להציג את המקרה ככזה שבו לא "אמור" להיות סקס, ולכן בהגדרה כל אקט מיני הוא כפוי, וההסכמה שלה אינה רלוונטית. זו הסיבה להדגשות של "מיכל" בסיפור: שלא גילחה רגליים, שדובר מראש שלא יהיה סקס; שהייתה זו הייתה פגישה בין ידידים. כך, אם היה אקט מיני, עובדה שאין עליה עוררין, בהכרח מדובר באונס כי הרי מראש "מיכל" ביטלה את האפשרות שיכולה הייתה להסכים לו. במקום זאת, אם היינו עוברים לדבר על מקרה שבו, בלי תלות במקום שבו התחלנו, בנקודה כלשהי האישה איבדה את היכולת להסכים, היינו מדברים על מקרה שבו בנקודה כלשהי הגבר עבר מליהנות מאקט מיני עם בגירה חופשית לביצוע עבירה. 

הבעת הסכמה או חוסר הסכמה לא חייבת להיות מילולית. היא לא חייבת להיות לכל אקט בפני עצמו, ובוודאי שהבעת הסכמה בעבר אינה מבטיחה אותה לעתיד, לאקט אחד אינה מבטיחה להכול, או בהתחלה אינה מבטיחה אותה להמשך. אבל את חוסר ההסכמה חשוב להביע, וחשוב לדבר על ההבעה הזו במיוחד בהקשר של מקרי הקיפאון הרבים שמדווחים עליהם במקרים של תקיפה מינית. אם לחזור לנקודת ההתחלה, המקום שבו נשים לא חייבות להביע חוסר הסכמה הוא המקום שבו גברים יכולים לנחש מה נשים רוצות, ולהגיד דברים כמו "היה ברור שהיא רוצה את זה", מקום שבו הטרדות מיניות ומקרי אונס נפוצים מדי. הצבת האחריות להביע חוסר הסכמה אצל האישה תצמצם את המקרים הללו, ותשאיר את המקרים שבהם האקט המיני התרחש למרות הבעת חוסר ההסכמה, או במקרים בהם האישה לא הייתה מסוגלת להביע חוסר הסכמה. 



1 - ד"ר נעמה כרמי עושה סדר ומבדילה בין צו איסור פרסום ובין איסור פרסום כללי לפי חוק העונשין בפוסט הזה
2 - אם להתייחס שוב לפוסט של ד"ר כרמי, איסור הפרסום הכללי תקף גם למתלוננת, והיא צריכה לוותר עליו בפני בית המשפט. ספק אם פרסום עדותה באינטרנט עומד בכללים אלו. 
3 - הניחוש הפרוע שלי, שאינו מבוסס על עובדות, הוא ש"יואב" הרגיש מההתכתבות שלו עם "מיכל" שהיא עלולה להאשים אותו באונס, והקליט את השיחה כדי שיוכל להשתמש בה להתנגד להאשמה כזו בעתיד. 
4 - אני כמובן מדבר על מקרים שבהם הבעת חוסר הסכמה היא רלוונטית; כמו שכבר כתבתי, במקרה של קטינות, או במקרים שבהם יש יחסי תלות או מרות, הבעת חוסר הסכמה אינה נדרשת. אלו בדיוק מקרים שבהם האישה לא מסוגלת לתת "הסכמה חופשית", ולכן כל אקט מיני הוא נגד חוק.

יום שני, 13 ביוני 2011

הגנה על הגזענות

ביום חמים אחר הצהריים, כארבעים מהגרי עבודה נכנסו לבריכת גורדון: בריכת מים מתוקים מגודרת, בלב הטיילת, בצל בתי מלון, צופה אל הים. אך, לו רק היה אפשר לציין את זה בתור אנקדוטה מחממת לב, אולי איזו עמותה רוצה להעלות מודעות לפערים בין עשירים לעניים בתל-אביב, או מעסיק טוב לב שרוצה לצ'פר באחה"צ חופש לאנשים שעובדים עבורו. אבל, לא. מדובר בתעלול פרסומת של שני גזענים בולטים: ח"כ מיכאל בן ארי, ואיתמר בן גביר. 

אחת העמדות הקלאסיות של השמאל היא ההגנה על החלש, המדוכא, הנרדף. יש הרבה עבודה לשמאל בתחום מהגרי העבודה בישראל: שר הפנים אלי ישי (עוד גזען ידוע) מנפיק מדי שנה אישורי עבודה חדשים למהגרי עבודה, ולא מחדש אישורים ישנים כדי שקבלני עבודה יוכלו להימנע מהתמודדות עם עובדים ותיקים שלומדים עברית, לומדים על זכויותיהם, ומתעקשים לקבל שכר הוגן וזכויות סוציאליות. ילדי הפליטים מסודן וילדי עובדים זרים שנולדו בישראל תפסו את לב חלק מהציבור והשמאל קפץ כמוצא שלל לב: הילדים מצטלמים היטב, והלב היהושראלי הוא לב חם. לא צריך להיכנס לסוגיות הקשות, ולהתמודד עם נושא הגירת העבודה כולו - אפשר לצמצם בעיות של יותר מ-200,000 בני אדם ל-1,200 ילדים ולרדד את העמדה השמאלנית למשפט הדמגוגי: "מי שנולד בישראל הוא ישראלי, כמוני, כמוך", כל עוד, כמובן, הוא חולם לשרת בצבא

זו אכן סוגיה מורכבת, ורחוקה מרוב מצביעי השמאל. צריך להביא אותה לידיעתם, לנסח עמדה ברורה, סוציאלית והומאנית, ולשכנע את המצביעים שזו העמדה הנכונה. שמאל שהגביל את עצמו לעיסוק כמעט בלעדי בקונפליקט הישראלי-פלשתיני מתעסק במאבק פוטוגני, במקום להוביל אמירה רחבה יותר, ונכון לבקר אותו על זה. בן ארי ובן גביר הם גזענים; הם חשבו שהתל-אביבים יצאו בגועל מהמים כאשר נכנסו אליהם בני חם בגלל שהם וחבריהם היו עושים זאת. במקום להיות מופתעים מעוגיית הרפש האחרונה פרי תנורו של הימין הדתי, שווה לבדוק האם יש דברים בגו, ומקום להשתפר בנושא.