יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

לא רוצים הטבות מס רוצים חופש

אז ועדת השרים לחקיקה קיבלה החלטה, שהקואליציה תתמוך בכך שזוגות חד-מיניים יקבלו הטבות מס. איזה יופי; אז זוגות הומוסקסואליים יהנו מהטבה אחת, וזוגות הטרוסקסואליים יהנו מעוד אלף הטבות. כל מסע מתחיל בצעד אחד, לא? אז זהו, שלא.

בדיון על החוק הזה עלתה הטענה כי זוג שיש בו גם גבר וגם אישה, יוכל לענות לצרכי הילד טוב יותר מאשר זוג של שני גברים, או זוג של שתי נשים. טענה מוכרת, שהופרכה במחקרים שוב ושוב[1]. התגובה האוטומטית שלי הייתה "מה פתאום?! זה ממש לא נכון!", אבל אז, עצרתי את עצמי[2] וחשבתי "רגע, ואם כן, אז מה?"

טובת הילד היא חשובה מאוד, אבל המחשבה כאילו זכותו של אדם להקים ולקיים משפחה תלויה בטובת הילד היא פשוט לא נכונה. איכשהו, הטענה הזו עולה רק ביחס לזוגות הומוסקסואליים. אף אחד לא מקדם חוק שיגביל את כמות הילדים במשפחה, אפילו שילדים במשפחות עם תשעה ילדים מקבלים פחות משאבים מאשר ילדים במשפחות עם שלושה ילדים. אף אחד לא היה מונע מאישה לא נשואה להוליד ילד, אפילו שהילד שלה יגדל בבית עני יותר בממוצע מאשר ילד בבית עם שני הורים. אף אחד לא מונע מזוג שהכנסתו מתחת לממוצע להוליד ילדים, אפילו שהילדים שלהם יסבלו מיותר בעיות בריאות בממוצע, יפשעו יותר בממוצע, וישתכרו פחות במהלך חייהם בממוצע, מאשר ילדים להורים שהכנסתם גבוהה יותר.

במילים אחרות, אם אתה סטרייט, לאף אחד לא אכפת מטובת הילד[3]. מותר לך להקים משפחה. מותר לך להוליד ילדים. בגלל שכאשר אתה סטרייט, הרצון להתחתן, להקים משפחה ולגדל ילדים נתפס כמשהו בסיסי, מהותי לך, ולמנוע ממך לעשות את זה, זה בלתי נתפס. אם מדובר בלסבית או הומוסקסואל, לעומת זאת, אז אלו מותרות. משהו אקסטרה. זה כמו לגדל כלב, או אולי לנפוש בצרפת. Nice to have, אבל לא הכרחי. צריך לראות את הטענה הזו בתור מה שהיא: הניסיון להעלים את המשפחה ההומוסקסואלית. להתכחש לה, ולעובדה שהיא מגיעה בדיוק מאותו המקום כמו המשפחה ההטרוסקסואלית. להט"בים שמתחתנים ומקימים משפחה ומולידים ילדים עושים זאת מתוך אותם צרכים ורצונות כמו זוגות הטרוסקסואלים, וזכותם לקיים משפחה היא בסיסית ומהותית כמו זכותם של הטרוסקסואלים. כל ניסיון לתלות זכותם זו בטובת הילד, הוא ניסיון הומופובי במעטה צבוע ומתחסד. 

יחד עם זאת, חשוב לומר שאיילת שקד וחברי "הבית היהודי" צודקים בכך שהטילו וטו על ההצעה. בדיווח בערוץ 7 תולים את הווטו בהקשר שנתנה לה יוזמת ההצעה, ח"כ קול מ"יש עתיד":
הדברים מתבססים על סטטוס שכתבה קול בדף הפייסבוק שלה ולפיו, "לראשונה ממשלת ישראל תומכת בהצעה שמכירה בתא משפחתי גאה. זה עוד לא נגמר, יש גורמים שינסו להכשיל אותנו, אבל לא ניתן להם". הדברים מתווספים למה שהיא כתבה ב- 20/11: "זו הצעה מהפכנית כי זה נושא שלא הועלה בכנסת עד היום".
הטבות מס אינן הכרה בתא המשפחתי הגאה כתא משפחתי לכל דבר. ממש לא. "יש עתיד" היא מפלגה ששיקרה לבוחריה והעמידה פנים שהיא מקדמת אג'נדה חילונית של שיוויון זכויות, ובין השאר, זכויות לקהילה הגאה. היא חשפה את השקר כאשר הסכימה לתת למפלגת "הבית היהודי" זכות וטו על אותם נושאים חברתיים שהבטיחה לקדם. הצעת החוק הזו היא ניסיון מצד אחד להתהדר בפני הבוחרים כאילו שינו את הסטטוס-קוו, ומצד שני לשקר ולומר שלא נוגעים בו, כך שאין זכות וטו. מגיע לנו יותר מזה. מגיע לנו, כדברי שקד, דיון מעמיק בנושא, ושינוי אמיתי, שיתן לכולנו חופש אזרחי ושיוויון זכויות. 



1 - נגיד, כאן, כאן, וכאן (קבצי PDF). 
2 - היה לי חבר פעם שהיה שואל אותי לדעתי על משהו, ואחרי שהייתי עונה לו, הוא היה אומר "אוקי, אבל מה התשובה השנייה שלך?" הוא לא אהב שאני עונה מהר מדי; הוא תמיד רצה שאני אחשוב, ואתן את התשובה שעולה לי אחרי שסיימתי להגיב אוטומטית. 
3 - תוך הסייג הברור של בעיות סוציאליות, אלימות במשפחה, וכן הלאה. 

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

זיפים אחרונים

זהו; התגלחתי. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. אני לא צריך יותר לבחור תמונות של גברים (או נשים) עם זקן או שפם, אני לא צריך לבחון באובססיביות את שיער הפנים של כל דמות, אם בספר או בסרט או בסדרת טלוויזיה, ולתהות לגביה. לא עוד שפת השפם[1], לא עוד מובמבר או רון סוואנסון[2]

כאשר התחלתי את הפרויקט הזה, ראיתי אותו בתור פרויקט משעשע, שיניע אותי לכתוב יותר[3]. הסכין מזהב (מזהב!) הצחיקה אותי. הדרישה לכתוב לאנשים איך זה להתגלח בסכין גילוח, הצחיקה אותי. לא ראיתי את זה בתור קידום מכירות; ראיתי את זה בתור שעשוע אינטלקטואלי תמים, חקר משמעותו של שיער הפנים עבורי, בתרבות הפופולרית שמסביבי, ואצל מספר קטן של מבקרות נבחרות

אחרי שקיבלתי את הסכין של Gillette וכתבתי עליה, ראיתי שאני טועה. אני לא יכול, במסגרת שבה אני כותב, לכתוב על החוויה שלי, בלי שהחוויה שלי מצורפת בעל כורחה לקידום המכירות של הסכין הזו, ושל המותג באופן כללי. אני לא חתרני כמו שחשבתי; המרד האמיתי היה לא להשתתף בכלל[4]. הסיבה לכך היא גם שהדיבור על הסכין עצמה הפך להיות חלק ממסע הפרסום, אבל גם בגלל הצורה ש-Gillette מציבה את עצמה בשוק. אם אין ברירה אחרת, אם הבחירה היא בין סכין יקרה מאוד של Gillette לבין סכין יקרה-לא-נורא של Gillette, אז כל דיבור על הסכין הזו רק מעמיק את התפיסה שגילוח = Gillette. זו, התפיסה הזו, היא מה שהם רוצים לעודד, הרבה יותר מהשאלה האם להב חמישי באמת משנה את חווית הגילוח עד כדי כך. 

כמו שכתבתי כבר, יניב רייכנברג מ-xblade פנה אליי שאתן להם, כלשונו, סיכוי שווה לזה של Gillette. כמו שאני כותב על אלו, כך גם אכתוב עליהם. אלא שגיליתי שאין דבר כזה, סיכוי שווה לזה של Gillette. כמו שרייכנברג מספר, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להכניס סכין גילוח לתוך רשתות בתי מרקחת או סופר-מרקטים. אני יכול להתגלח בסכין של xblade, אבל זה לא ישנה את הרגלי הגילוח שלי, וכנראה לא ישנה את הרגלי הגילוח של מיליוני גברים אחרים בישראל.

קיוויתי לקבל את הסכין שלהם בשלב מוקדם יותר בחודש, אבל לצערי הוא הגיע בשבוע האחרון של נובמבר, ומכיוון שהיה זה שבוע חופש שבו אני לא מלמד, זה גם היה שבוע שבו לא התגלחתי. כך שהגענו להיום, הגילוח האחרון של פרויקט זיפים, שנעשה, לראשונה בחיי, בסכין של xblade. כך שלפנינו, בפעם האחרונה בפורום הזה, סיקור השוואתי של מוצרים לבקשת החברות המעורבות. 

את ההשוואה עשיתי בתנאים שווים ככל שאוכל: חצי פנים בסכין האחת, וחצי בסכין השנייה. בתנועה הראשונה, חשבתי שאני מרגיש הבדל גדול, אבל אז הבנתי שזה פשוט נובע מהצורה בה החזקתי את הסכין: הסכין של Gillette מתאים את עצמו לצורת הפנים טוב יותר, ואת הסכין של xblade צריך להזיז בהתאם לזווית. אבל ברגע שעושים את זה, הם מרגישים אותו הדבר - חלקים[5]. אחרי הגילוח, העברתי יד על כל לחי. ניסיתי למצוא הבדל. שלרגע, סיפרתי לעצמי שאני מרגיש משהו, אבל הבנתי שאני מתעתע בעצמי. במעבר השני חשתי שאם יש הבדל, הוא ברמת המיקרון הבודד. בלי מיקרוסקופ או צילום close-up כמו שעושים בפרסומות, אין שום הבדל. 

אז האם אני "ממליץ"? לא. כי אם המסע הזה שכנע אותי במשהו, הוא שלהמליץ על זה או על זה, להתעסק בהבדלים, לשאוף לסכין יוקרתי ורוטט או לסכין צעיר ומגניב, זה להסכים למשוואה שלא צריך להסכים לה. זה להתעסק בפני השטח, במקום במה שחשוב. 

אני לא יכול לומר לכם מה לעשות, אני יכול להעיד מה אני הולך לעשות: אני הולך להמשיך להשתמש בסכינים חינם שקיבלתי כתוצאה מכך שמכרתי את עצמי בחודש האחרון, ולקוות שעד שהם יגמרו, כבר לא יהיה אכפת לי. 



1 - הסקירה של הספר לטובת הבלוג הפכה להיות העתקת עמודים שלמים מפרקי הספר הקצר והמאוד מחכים ומעניין הזה, אז נקנח בהמלצה חמה: אם יש בידכם האפשרות לשאול את הספר, תשאלו אותו ותקראו אותו. הוא לא ארוך, ומאוד רלוונטי לאזורנו.
2 - Run Fucking Swanson. אל תתנו לטון להטעות אתכם; אני מעריץ את הדמות הזו.
3 - הוא אכן הניע אותי לכתוב יותר. הפעם הקודמת שהייתי כל כך נרגש לכתיבה הייתה בספטמבר 2011; מסיבות הרבה יותר טובות מאשר קידום מכירות של סכיני גילוח... אבל, לאכזבתי, רק חצי מהכמות שהתחייבתי אליה.
4 - אבל אז הייתי מפספס את ההזדמנות לכתוב. ולארח. ולקבל סכין גילוח מזהב!
5 - פעם שלישית ואחרונה אני מבטיח: אלו להבי פלדה חדים כתער מצד אחד, ושערות קטנות מצד שני. אלו לא באמת כוחות. 

יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

לעדינה בר-שלום יש זקן

טל שניידר, עיתונאית פוליטית שאני מעריך מאוד, פרסמה טור דיעה במעריב, ותמציתו: הנשיאה הבאה של מדינת ישראל צריכה להיות עדינה בר-שלום. הטור הזה דכדך אותי, משום שאם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

לפני שאני מתבטא בחופשיות ובתוקפנות, כדרכי בקודש, הקדמה על הכבוד שאני רוחש לשניידר: מעבר להיותה העיתונאית הפוליטית היחידה שאני קורא באופן קבוע, יש לה "זקן ארוך" בקידום האג'נדה הפמיניסטית; אם להזכיר רק כמה נקודות מהתקופה האחרונה, היא סיקרה בהרחבה מועמדות לראשות עיר בפרויקט "גברתי ראש העיר" באתר סלונה, פעילה ב"תא העיתונאיות" בין השאר בתחום ההטרדות המיניות ופרשיית עמנואל רוזן, מעלה מודעות שוב ושוב לנושא הייצוג הנשי בפאנלים בתקשורת; בקיצור, קטונתי. אין משום הביקורת שלי לפקפק ברוחה ובכוונותיה של שניידר, אלא לומר שכנראה הפעם, היא מבלבלת בין פמיניזם לקידום נשים נטו. שזה מפתיע, בהתחשב בכך שדווקא היא ראתה בהתייצבות מיכאלי לצד הרצוג נגד יחימוביץ, אקט פמיניסטי

לטעמי, בטור הדעה עצמו, שניידר כושלת פעמיים. בפעם הראשונה, כאשר היא כותבת שבר-שלום מייצגת גישור בין עולם החילונים והדתיים. כאדם, כיהודי, במדינת ישראל, שחופש הבחירה שלו והחופש שלו מדת נפגעים שוב ושוב בידי הציבור האורתודוכסי, חורה לי ששניידר נופלת בדיוק באותה המלכודת שכל כך הרבה חילונים רוחשי טוב נופלים בה, כאשר הם רואים ב"נסיונות גישור" כמשהו אחר מלבד חנופה וחלקות לשון, שנועדו לשמר את התיאוקרטיה בישראל. דוגמה לכך אפשר לראות באמנת גביזון-מדן, תוצר של תנועת "תפנית" שבר-שלום הייתה חברה בה. האמנה הזו, לכאורה התקדמות ביחסי דתיים-חילונים, הינה פשוט ניסיון נואש לעצור את התפוררות הסטטוס-קוו, ולשמר את השליטה האורתודוכסית. איך? בעזרת יצירת "יהודים יותר ויהודים פחות" בנושאי גיור, בעזרת שמירה על מונופול אורתודוכסי בגירושים, בעזרת חוק יסוד: שבת שיסגור את העסקים הפתוחים בשבת, וכן הלאה. לא מפתיע שרות גביזון הייתה מעורבת בזה. התבטלות חילונית והשהיית ערכים אוניברסליים בפני הקנאה האורתודוכסית איננה גישור ואיננה השלמה. היא ויתור. שניידר היא אישה, נשואה, אם בישראל. חס וחלילה אם תתגרש, היא עלולה למצוא עצמה מול בית דין דרקוני, שונא-נשים, שונא-אדם, שיפגע בה שוב ושוב בשם שמירה על ערכי היהדות ועליונות הגבר. לקדם את זה, זה קירוב לבבות?

הפעם השנייה הינה כאשר היא חושבת שקידום בר-שלום, בהיותה אישה, זה אקט פמיניסטי. אין לי התנגדות לאפליה מתקנת. להיפך. אני חושב שזה כלי קריטי בארסנל של האג'נדה הפמיניסטית. אני חושב שצריך לשריין מקום לנשים במגוון רחב של פורומים למשך עשרות או מאות השנים שייקח להפוך את הנזק שהשריון לגברים גרם לחברה שלנו[1]. אבל כיסוי הראש של בר-שלום מעליב אותי, כפמיניסט. ההתבטלות שלה בפני הבעלים שלה, שהתנגדו לכך תלמד באוניברסיטה, מעליב אותי. העובדה שהקימה אקדמיה שמעמיקה את הפער, ומחזקת את כוחות שנאת הנשים, מעליבה אותי. אין שום דבר פמיניסטי בהפרדה בין גברים לנשים, לא בבית כנסת, לא במפלגות פוליטיות, ולא באקדמיה. אין שום דבר פמיניסטי בצניעות; זו המצאה מודרנית, שהגיעה, לא באופן מפתיע, עם עלייתן של החילוניות וההשכלה[2]. אין שום דבר פמיניסטי במינוי אישה לנשיאות המדינה, שעצם מינוייה מדיר את הרוב היהודי בישראל, ואת כל הערבים בישראל. וזו עוד אמירה מצד עיתונאית שמפרסמת את טוריה בערבית. 

כל אדם, מוצלח ונבון ככל שיהיה, טועה לפעמים. במקרה הזה שניידר טועה. מינוי אישה חרדית, שמבטלת את עצמה בפני גברים חרדים, שמקדמת אפליה קשה נגד נשים, שרואה ב"גישור" כחיפוי על התבטלות חילונית בפני האורתודוכסיה, איננו בקונצנזוס. איננו אקט פמיניסטי. ואיננו ראוי לתמיכה של שניידר. עדיף בהרבה היה שתמצא אחת מיני נשים ראויות אחרות ותקדם אותה להיות נשיאה. אחרי הכול, אם היא מסוגלת למנות נגידת בנק בישראל, אין ספק שהיא מסוגלת למנות נשיאה.


----
1 - להזכיר לכל השיוויוניסטים, אין באמת חופש הזדמנויות לגברים ולנשים כאשר במשך אלפי שנות היסטוריה כתובה רוב מוחץ של עמדות הכוח הפוליטי, הכלכלי, החברתי והדתי היו משורינות לגברים, ורק הם יכלו להתקדם. אז עוד לא עברו 100 שנים מאז שנשים קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר, שלא לדבר על מוסדות שעדיין סגורים בפניהן (צה"ל, מישהו?), ע"ע "מאה אחוז גברים". 
2 - למה? כי חילוניות והשכלה משחררות נשים. שניידר יודעת את זה, כי היא אישה מאוד משכילה שהצליחה בכוחות עצמה בתחומים, משפטים ועיתונות, שמנוהלים על-ידי גברים. 

יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

זיפים, אמצע הדרך

אתמול בערב אמרתי לבת-זוג[1] "מחר אני צריך לפרסם פוסט אמצע."

"אמצע של מה?"

"של זיפים; אני צריך לדווח איך היה להתגלח ב-ProGlide של Gilette."

"כמה פעמים התגלחת בו?"

"ארבע; האישה באירוע אמרה שהוא אמור להחזיק מעמד 18 גילוחים."

"18!?!" היא מזדעקת. אני מופתע; 18 זה לא מעט, לא? "אם אתה מתגלח כל יום זה סכין בחודש!" 

אני סופר סכינים בראש. "שלושה סכינים בחודשיים."

"כמה עולה סכין?" 

משיכת כתפיים "100 שקל? אין לי מושג." 

זה לא מרגיע אותה "אני משתמשת בסכינים שלי עד שהם מחלידים; והם ממש לא יקרים."

אני מנסה להסביר שגברים מתגלחים יותר, אז הסכינים שלהם טובים יותר, אז... רגע. זה אומר שהם אמורים להחזיק יותר זמן, לא? אז אני מבין מה התשובה

"זה לא שאחרי 18 גילוחים הסכין לא תגלח יותר. זה סכין פלדה. זה שיער. השיער ירד, בלי בעיה. אבל זה מרגיש אחרת. בארבעה, חמישה גילוחים ראשונים, זה מחליק על העור, כמו חמאה. אחר כך, אתה מרגיש את הסכין, מושך, מגרד. אז אחרי כמה זמן, אתה יודע, אם תפתח סכין חדש, הגילוח יהיה חלק ונעים עוד פעם. אז אתה פותח סכין חדש וזורק את הקודם לפח."

זה לא הם. זה אנחנו.



בתחילת המסע של פרויקט זיפים, התרגשתי, גם מהחזרה לכתוב בבלוג, אבל בעיקר מהנושא. חשבתי שאני אהנה לבחון את השעירות של העולם סביבי. הבל החן. שקר היופי. לא משנה כמה העמקתי בנושא, הוא לא חדר את פני השטח. שיער פנים זה לא דבר אמיתי; זו מסיכה

ניק אופרמן, שעשה קריירה מלהיות גבר מרשים עם שפם, כתב בספר שלו, "Paddle Your Own Canoe" כיצד שחקן, שצריך לשנות את שיער הפנים שלו מקבל יחס שונה בהתאם:
"As a character actor blessed with a thick head of hair and a thicker thicket of bracken upon my face, neck, and lip, I have enjoyed excessively utilizing these accessories in every possible permutation I could muster. I have done a Mr. T's majestic hairdo in both brown and platinum white. I often shave my head bald. I have exploited my whiskers for beards, goatees, Vandykes, muttonchops, and of course, all manner of moustaches. 
It's been fascinating over the years to study how I am perceived differently by strangers depending upon my current hair/whisker style...people tend to look at you and judge your differently based upon the cover of the book."
הקריאה לשיפוט היא דו-כיוונית: אנשים שופטים אותנו לפי שיער הפנים, בוודאי, אבל אנחנו גם מסמלים בעזרתו מה שאנחנו רוצים להגיד, וקצר יותר להגיד בעזרת הזיפים. בסוף הסרט "סוף העולם", הדמות הלא אחראית, שאי אפשר לסמוך עליה, היחידה שמסתובבת כל הסרט לא מגולחת, מדגימה את השינוי שהיא עוברת בסוף הסרט; איך? בכך שהיא מגולחת למשעי, כמובן. שיער הפנים נמצא בלימבו הזה, שבין הגבר המסודר, האחראי, ובין הגבר שאינו גבר, שסירס את עצמו לדרישת החברה.



אני לא מצליח להשתחרר מהמשא המלווה אותי מן ההתחלה של המסע הזה: שההתעסקות בשיער הפנים, כמשהו חשוב, משהו משמעותי, למרות שהיא נכונה ומוכיחה את עצמה, מעוותת משהו מסביבי. אני לא רוצה לתת חשיבות לשטח הפנים. אני מעדיף שאחרים לא יתנו לו חשיבות, גם הם. 

אני מביט במראה לפני הגילוח. יש לי זיפים על הפנים. אבל זה לא מרגיש שהם אומרים משהו עליי. זה רק מרגיש שהם מסתירים לי את הפנים. 



פוסט זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים". אפשר ללחוץ על הקישור, ואפשר גם לקפוץ לפוסט הראשון שמסביר את כל העניין. בנוסף, אשמח מאוד אם תוכלו לבקר בעמוד של הנה בלוג בפייסבוק, ללחוץ Like וגם לקרוא הגיגים שלא הופכים לפוסט שלם, וכמובן, לשתף ולהרחיב את מעגל הקוראים. תודה!

1 - זו המלצה גלויה על צלם: הדר רייזמן!

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

מתגלחים לנו על השפם

ג'ון סיבי ניסח עבורי לפני שלוש שנים משהו שג'ון רוג'רס ניסח עבורו שלוש שנים קודם לכן: המין האנושי צריך שדרוג. אנחנו צריכים תיקון; אנחנו צריכים דרך להתמודד עם הפרצה שהשקרנים מצאו: אין להם בושה

בושה הייתה מכת המוות, היא הייתה הנשק הגדול של התקשורת המסורתית, הכוח העצום של הציבור. אם לצטט בתרגום חופשי מהמאמר, "התרבות שלנו לגמרי חסרת כוח מול חוסר הבושה. כאשר חשפת שאדם הוא מושחת, שקרן, או לא יוצלח, מה נותר לו לעשות? הוא התפטר." מה עושים כאשר הוא לא מתפטר? או אז אנחנו נשארים ללא מענה. לתקשורת אין יכולת להוציא צווים משפטיים או צבא שיבצע הפיכות; אם עיתונאי חושף שפוליטיקאי בכיר הוא מושחת, שקרן, או לא יוצלח, והוא לא מתפטר, שם נגמרת היכולת שלו. 

סיבי ורוג'רס דיברו על הפוליטיקה האמריקאית, ובמיוחד על האגף הקיצוני והמתרחב של המפלגה הרפובליקנית שם, אבל מה שהם כתבו נכון גם עבורנו, ובמיוחד עבור פוליטיקאים שהפכו את חוסר הבושה ללחם חוקם. יאיר לפיד, על אוסף השטויות וההמצאות שלו תופס את הכותרות מאז שנכנס לפוליטיקה, אבל הוא לא יכול לקחת את הכתר מביבי, שנראה לפעמים שיש לו בעיה של שקרנות פתולוגית בנושאים חשובים ולא חשובים: כך המציא שגנדי היה שר בממשלתו, שהיה אמור לפגוש את ג'סטין ביבר, ולאחרונה, שנפוליאון רצה להקים בישראל מדינה יהודית. אבל למרות שכמעט מיד, השקרים נחשפים ומדווחים בכל מקום, הם לא מתפטרים, ומעמדם הציבורי נשאר איתן. כך ליברמן חוזר למשרד החוץ כאילו לא ידוע לכל שמעל במיליונים והעבירם לביתו, כך צחי הנגבי, שהורשע בעדות שקר, שהוטל עליו קלון, יושב בתור יושב ראש ועדת הכנסת, כאחד מבכירי מפלגת השלטון. מדוע? 

בניגוד לארצות הברית, ישראל היא מדינה קטנה, והפוליטיקאים שלה קרובים אלינו. כאן, בביתנו הקט, ניתן להחזיר את הבושה. הבושה לא מתה מעצמה; הרגו אותה, במגוון אמירות ברורות או עקלקלות, שמטרתן אחת: לשכנע אותנו שאין טעם בביקורת. אין טעם בהצבעה על אדם, ודרישה שיתבייש. יש בזה טעם. הדרך להחזיר את הבושה היא לזהות את האמירות כאשר אתם שומעים אותן, ומיד לענות להן בדרך הנכונה. 

האמירה הראשונה שמטרתה להרוג את הבושה היא: "כל הפוליטיקאים אותו הדבר". כולם שקרנים. כולם מושחתים. כולם לא יוצלחים. אז למה להצביע על אחד ולא על כולם? אין טעם בביקורת, כי "כולם אותו הדבר". גם הכמיהה ל"פוליטיקה חדשה" היא חלק מזה, שנועדה לשכנע אותנו שהפוליטיקה הישנה, היא היא המושחתת, ואין פוליטיקאי שלא נגוע בה. הדרך לענות למשפט הזה, מיד ובצורה לא מתפשרת: לא נכון. ברור לנו שיש הבדל בין, למשל, שלי יחימוביץ, שהיא אולי חסרת כריזמה וחסרת הישגים, ובין פוליטיקאים שהורשעו בנתינת חושד או גניבה ומעילה באמון, כמו הירשזון ודרעי. ברור לנו שיש הבדל בין פוליטיקאית אולי לא אפקטיבית, כמו גלאון, ובין פוליטיקאים שמשקרים לבוחריהם, כמו לבני ופרץ. יש הבדל, וגם אם אתם לא מסכימים עם הקווים שלי, לכולכם יש יכולת להבדיל בין גוונים שונים של אפור, ובמיוחד בין שחור לאפור בהיר. גם למי שאומר לכם את המשפט הזה יש את היכולת הזו; הוא פשוט רוצה שתצטרפו לייאוש. אל תעשו זאת. ענו בצורה פשוטה: לא נכון; לא כל הפוליטיקאים אותו הדבר. יש טובים יותר, יש טובים פחות, ויש רעים מאוד.

האמירה השנייה היא: "מי אתה שתשפוט". היא הופיעה בצורה גלויה בתעמולת הבחירות של שאול מופז (זוכרים שיש אדם כזה?), היא מופיעה במגוון צורות ברפרטואר של לפיד: הכסף לא של אימא שלכם, שנאוצר בגשם, אי אפשר לשמוע אתכם מבעד לקיר. היא הופיעה אצל בוגי יעלון, באמירה המרתיחה מכולן, שכינה את העברת הביקורת "החוליה החלשה", כאילו מי שמעביר ביקורת, מיד בוגד בבטחון ומוסר אותנו לידי האויב. המטרה של האמירה הזו היא לשכנע אותנו שאנחנו קטנים וחלשים, ואין לנו זכות להעביר ביקורת. הפוליטיקאים, הרמטכ"ל, מנכ"לי המשרדים, הם בעלי הידע, הם בעלי הניסיון והמקצועיות, ורק להם מותר לקבל החלטות. אנחנו צריכים לשתוק, ויפה שעה אחת קודם. התשובה לכך היא זו: ביקורת ציבורית איננה ברמת המעשה; היא ברמת הסטנדרנט. ברמת סדר העדיפויות. הביקורת על מופז ולפיד ויעלון וכולם לגיטימית כי ברמה המוסרית זכותנו לא שווה לזכותם, זכותנו עולה על זכותם. הם משרתים ומייצגים אותנו. זכותנו לדרוש מהם שיעמדו בסטנדרטים שלנו, ויבצעו את המדיניות שאנחנו מכתיבים. איך גנץ ויעלון צריכים לקצץ בתקציב הבטחון לטובת השקעה בחינוך, בבריאות וברווחה? זו בעיה שלהם. הם המבצעים, אנחנו מכתיבי המדיניות. איך לפיד צריך לעזור לניצולי שואה ומשפחות חד-הוריות וילדים מתחת לקו העוני? זה התפקיד שלו. הוא שר האוצר. הוא מבין במספרים; אנחנו מכתיבים את המדיניות.

האמירה השלישית היא: "בשביל מה זה טוב?" זה הייאוש שהדביק אותנו, שחשבתי שנשבר ב-2011, וטעיתי. משכנעים אותנו שכל תפקידנו הוא להצביע פעם בכמה שנים, וזהו. הצבעת? בזה הסתיים תפקידך. לא. הצבעה איננה תחילתו של תהליך, היא סופו, שמתחיל במעורבות, השגת ידע, וביקורת. ביקורת, ביקורת, ביקורת. איך עונים לאמירה הזו? בכך שפוליטיקאים אינם מנותקים מאיתנו; אפשר להקים משמרות מחאה מול ביתם, אפשר להידחף לפרצופם, אפשר להגיד להם שהם לא פופולרים, ולהגיד לכל מי שמסביב שהם מושחתים ושקרנים ולא יוצלחים ולחזור על כך שוב ושוב עד שכאשר הסקרים שנעשים כאן מדי שבוע או חודש ישאלו את הציבור מה הוא חושב על פלוני או פלונית התשובה תהיה: הוא מושחת. הוא שקרן. הוא לא יוצלח. אני לא אצביע לו.

הביקורת אפקטיבית משום שמפלגות הן גם (לא תמיד; לא במקרה של ש"ס או יש עתיד) מנגנון. מנגנון שרוצה להיבחר, ברוב קולות, ומשתדל להיפטר מפוליטיקאים שפוגעים ביכולת שלו לעשות זאת. הצבעה על פוליטיקאי ודרישה שיתבייש, הדרת האמירות הללו מהשיח והחלפתן באמירות מנוגדות, שכן יש מקום לביקורת שכן יש הבדל בין פוליטיקאי מושחת ולא מושחת שכן יש טעם ותועלת בביקורת, תגרום לכך שהתפיסה של פוליטיקאי בחברתנו תשתנה. הוא יתפטר, משום שנוכחותו במפלגה תפגע בה. משום שזו, בתורה, תעדיף שיתפטר. 

הביקורת אפקטיבית, גם בגלל מה שראינו ב-2011. סחיפת ההמונים איננה פשוטה, אבל מרגע שהיא קורית, היא מזכירה לנבחרי הציבור ששלטונם תלוי ברצונו של הציבור. גם נבחרי הציבור הם בני אדם; אלו אינן יישויות ערטילאיות וחסינות ללחץ, או לרגשות. לפעמים הם מתפטרים, למרות שהם לא חייבים, למרות שלציבור אין זכות חוקית ולא היו בחירות ולא הדיחות אותם; בגלל שהם נלחצים. 

אפשר להחזיר את הבושה. צריך להכיר בכך שמנסים, שוב ושוב, לשכנע אותנו שהיא לא קיימת (הם חייבים לעשות זאת שוב ושוב, כי היא כל הזמן מאיימת לחזור), צריך לענות לנסיונות השכנוע בתוקף וללא היסוס, וצריך להצביע על הפוליטיקאי המושחת, השקרן, הלא יוצלח ולדרוש: תתבייש בעצמך

יום שני, 18 בנובמבר 2013

פוסט אורח: "סוטת שיער"

מזקיקי ראשה של שופעת שיער, מאת: לסבית לא מתורבתת

מישהו מהעבודה, וזו עבודה שלא מרבים לתקשר בה, שאל אותי על התספורת החדשה שלי. אני לא תמיד יודעת מה לענות לא/נשים שלא נראים וחושבים כמוני (כלומר קו'ירים פמיניסטיות). לא יודעת אם לתת תשובה מעניינת ולדבר על תספורת חדשה כמו על אוכל – חושים, תשוקות, משחקים, והמצאות ובעיקר אידאולוגיה של טעמים ומראות, או לנסות לענות תשובה מובנת למיינסטרים, שלרוב אני בוחרת שלא להצליח לתת. 
במקרה הזה עניתי משהו לא קוהרנטי, עם הרבה ניפנופי ידיים במקום ניפנופי בלורית. לא הצלחתי לסרק את התשובה לאיזה שביל בצד קולע ומעניין.
אח"כ החלטתי לתת לו את החוברת הכ"כ מעולה ומכוננת של יוסי מקייטון ומיש, איך להפסיק להיות סטרייט/ית ב-7 צעדים קלים, שלדעתי עונה על השאלה הזאת הכי טוב.
(גילוי נאות – יוסי המהמםת היא זו שגזרה, גילחה וצייר על ראשי את התספורת שעוררה התעניינות)

פעם היה לי שיער ארוך. וגם שמלות קצרות וגופיות בטן ופוזות למצלמה שבאו עם זה. פעם אפילו הורדתי שיערות, למרות שלא היו לי הרבה. ואז התחשק לי לשחק, לגוון, לנקות שטויות של נשיות מיינסטרימית מוכתבת ולהתקשט בשטויות אחרות.
באיזשהו שלב של גיל ההתבגרות, ביחד עם עוד כמה החלטות חורגות-תלם, החלטתי לא לצמצם את עצמי במרחב, לתת לגוף הנשי והחושני שלי לגדול ולצמוח, ולתת לי הזדמנות להכיר את הגוף שלי לא מבעד לדיאטות וסכיני גילוח, אלא כמו שהיא, חוגגת ונחגגת וטבעית ופראית (גוף בהטיה דיקדוקית נשית, ברור). זה פתח לי אהבה חדשה לקולינריה טבעונית עסיסית זוללת יוצרת ומאכילה. וזה הצמיח לי שיער. כאילו כל השיער על הראש (שקיצרתי בשלל תספורות קו'יריות) עבר לשחק על גופי. כאן הסיפור מתתלתל - ככל שהפכתי להיות יותר דייקית, הגוף שלי הנכיח את זה יותר בסטריאוטיפ השיער. בלי שינוי הורמונלי, בלי חריגה משום תקינות רפואית של הסדר הקיים, הגוף שלי מציירת לה בשיערות – רגליים, ואז עוד על הרגליים, ואז עוד, ואז גם פנים, סנטר, צוואר, ואז מחשוף, ורעמת גב ברונטית עשירה. הרפואה הגדירה לי 'היירסוטיזם', שאני לא יודעת מה המשמעות הרפואית-מילולית של המונח המקצועי הזה, אבל אני סוטת שיער גאה. וזה לא שבהתחלה זה לא היה מאתגר אפילו לפמיניסטית שכמותי, אבל מזל שתקינות נורמלית אינה דבר שאני שואפת אליו כלל וכלל ושיש לי סיפור אהבה עם קלישאות וסטריאוטיפים ועכשיו גם עם כל השיערות שלי.

קצת לא חכמה, כמי שגדלה בסביבה חברתית שבה להיות סתם סטרייט זה מביך, המשכתי לגדול בסביבה שבה הכינוי שלי בפורום לסביות שהיה "שעירה וסקסית" הביא לי שלל מחזרות וירטואליות מוצלחות במיוחד. אז ללא ספק הסביבה שלי מאפשרת לי לצמוח ולהצמיח ובעיקר להתלטף, כי השיערות האלה כ"כ רכות ונעימות. תסרוקות גוף קו'יריות ושיער גוף נשי וקו'ירי סביבי הן מעצימות ומכוננות, אז תודה לכןם ולשיערותכןם. אני מצליחה להיזכר רק במקרה אחד שמישהי מסביבתי הביעה זעזוע מכל שיער הפרא שעל הגוף שלי, ושל עוד כמה סרבניות-גילוח לידי. אבל גם זה נגמר בבקשה שלה לראות וללטף מקרוב...

פעם חשבתי שאני מגדלת כלב, ירקות בגינה ושיערות גוף, כי הגוף שלי הוא מקדש. חברה מורידת-שיערות טענה שזו הסיבה שהיא מורידה את שלה. גם היום, כשקדושה היא מושג שאני נהנית דווקא לפרק (אך לא חלילה לגלח או למרוט), אני יודעת שאני לא רוצה שום מזבח של שעווה להקריב עליו משיערות הגוף האהובות והנעימות והיפות והקו'יריות שלי לשום אלוהיי או אלוהות האסתטיקה החד-גונית המצמצמת, מרובת סימני מריטה וזיפים. לפעמים בא לי להשתטות איתן, לפעמים להתקשט, לפעמים להדגיש את הנשיות שבהן, לפעמים להשתמש בהן למשחקים מגדריים ולפעמים להנות מהטבעיות שלהן (טבעי במובן של כל גווניו ואפשרויותיו. לא במובן של מה הדבר הטבעי-תקין לעשות או להיראות – את זה תעשיית היופי והגילוח מכתיבה בהצלחה עזה ועצובה, כחוק טבע כוזב של מה נקי-יפה-אסתטי-נשי-גברי, באשליה עמוקה של העדפה אישית)

כל זה עוד מבלי להיכנס לזה שאני מסרבת בשמחה רבה ובשיער פרוע, לתמוך - כלכלית ורעיונית - בתעשייה שלמה של הורדת שיערות, תעשייה שבנויה כמעט רק על בנייה של צימצום ודיכוי של דימוי עצמי וחברתי של גוף. גם אם בעצם זה הנושא שהתכנסנו כאן לשמו, במיטב מחלפות ראשינו וגופינו.

רגע, אז גם אני מקבלת סכין גילוח עם ידית של זהב?
אפשר בוורוד?


----
לצערי, "לא".
בכל מקרה, פוסט אורח זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים". אפשר ללחוץ על הקישור, ואפשר גם לקפוץ לפוסט הראשון שמסביר את כל העניין. בנוסף, אשמח מאוד אם תוכלו לקפוץ לעמוד של הבלוג בפייסבוק, ללחוץ Like וגם לקרוא הגיגים שלא הופכים לפוסט שלם, וכמובן, לשתף ולהרחיב את מעגל הקוראים. תודה!

יום שישי, 15 בנובמבר 2013

ביקורת על סכין הגילוח החדש של Gillette

ביום רביעי הייתי באירוע שארגנו Leaders כדי לספר לנו על סכין גילוח חדש של Gillette. כמו שכתבתי בתחילת החודש, אני מקבל מארז עם סכין גילוח (וידית מזהב!) ואני צריך לכתוב ביקורת על הסכין.

במקום להתעסק רק בסכין, כי בכל זאת זה לא בלוג צרכנות, החלטתי שזו הזדמנות טובה לפרוץ במסע ארוך שבסופו, מי יודע, אולי יהיה לי שפם.

עם זאת, ביום אחרי האירוע הייתי אמור לכתוב ספציפית על חווית הגילוח בסכין. לספר לכם איך היה. במילים אחרות, להעביר ביקורת על סכין גילוח.

אני אוהב את המילה הזו: ביקורת. עוד יותר בלעז: Critique. כמה מדויקת וקרירה; כמו חסה פריכה בצהרי קיץ חמים, או כוס ברד בצבע כחול.

עם זאת, כצרכן סכיני גילוח מזה שנים רבות, מצאתי שאין לי דבר לומר על אקט הגילוח עצמו. איך היה להתגלח בעזרת סכין Gillette Proglide? זה הרגיש בדיוק אותו הדבר כמו להתגלח בכל סכין אחר שלהם, בפעם הראשונה. גילוח חלק ומהיר, ולא היו זיפים יותר.

אז אם יש לי ביקורת, היא תהיה על התהליך. על הדרך שבה הגעתי להתגלח בעזרת סכין יוקרתית ולכתוב לכם עליה.



אחרי שכתבתי על הכוונה שלי לכתוב על סכיני גילוח של Gillette, פנה אליי בחור מאוד נחמד בשם יניב רייכנברג. יניב הקים ומנהל יחד עם שותפתו קרן רגב את חברת xblade, שזו חברה שמוכרת סכיני גילוח בדיוור ישיר. אם אתה מתכוון לכתוב על הסכינים של ג'ילט, אמר יניב, אולי תשקול לכתוב גם על הסכינים של xblade? ובכן, יותר מאשר עניין אותי לכתוב ביקורת זה לצד זה על סכיני גילוח (שלדעתי, אין לי שום דרך טובה להבחין ביניהם באמת), עניינה אותי התגובה המיידית שעלתה בי כאשר פנה אליי מישהו והציע לי לנסות סכיני גילוח מתוצרת אחרת.

התגובה הזו הייתה: "יש סכיני גילוח מתוצרת אחרת?"


הדהמתי את עצמי. אני לא בן אדם נאמן למותג[1]. אני משתדל להכיר את המתחרים, לערוך השוואה, לקנות חכם. אני יכול לחשוב על כמה מותגים וסוגים של מוצרים אחרים לגבר, כמו דיאודורנט, בשמים, קצף או ג'ל גילוח, או אפטרשייב, אבל כאשר מדובר בסכיני גילוח, לא הצלחתי לחשוב על אף מותג אחר.

שבוע שעבר הזמנתי את יניב לקפה, סיפרתי לו על זה ובחיוך מבין הוא הסביר לי שסכיני גילוח אחרים, פשוט לא מגיעים לסופרים. Gillette שומרת על שליטה בלתי מעורערת בשוק, ובין השאר, זה בגלל שאין לה מתחרים; לא במובן האיכותי של המילה (אם כי, כנראה שבמספר ממוצע של להבים לסכין, כנראה שאין לה מתחרים) אלא במובן הפרקטי של המילה: הביטו בתמונה של סכיני גילוח התלויים על הקיר בסופר-פארם; יש לא מעט סוגים שונים של סכיני גילוח, לנשים וגברים, ברמות מחיר שונות, בעיצובים שונים: כולם של ג'ילט.

יניב סיפר לי אנקדוטה[2] שיום אחד, חברת "שיק" (עוד חברת סכיני גילוח שלא הכרתי) הזמינה את אנשי המכירות הבכירים שלה לכנס. לפני העלייה למטוס, ביקשו מכולם להוציא את סכיני הגילוח שהם הביאו איתם לכנס; כל אנשי המכירות הוציא סכינים של Gillette... אז אני לא היחידי ש-Gillette מזוהה באופן בלתי מעורער במחשבתו עם פעולת הגילוח, ולולא יניב היה פונה אליי, ספק שהייתי שם לב לשליטה הזו. שם לב אליה, ומתחיל לפקפק בנחיצותה.




עד כמה אפשר לשפר סכין גילוח? כמה "יותר טוב" הוא יכול להיות מן הנקודה שבה הוא נמצא כרגע? למה הוא צריך חורים לקצף גילוח, או מנורה שאומרת שהבטריה נגמרה? למה הוא בכלל צריך בטריה? הפרסומת של הסכין משוויצה בזה שלקח יותר מעשר שנים לפתח את הסכין. עשר שנים! האם אי אפשר היה להשקיע את הכסף הזה במשהו טוב או חשוב יותר?

התשובה לשאלה הזו היא הטרגדיה של השוק הקפיטליסטי. Gillette חייבים, חייבים, חייבים להוציא סכין חדש, והוא חייב להיות איכשהו, בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, טוב יותר מהסכין הקודם, שכל מי שמתגלח יודע שהיה כבר מספיק טוב[3]. הם לא יכולים להגיד לנו "הסכין שלנו הוא הסכין הכי טוב שיש, וכדאי לכם לקנות אותו", בגלל שבנינו[4] את המערכת הכלכלית שלנו כך שהיא מבוססת על צמיחה אינסופית. יותר אנשים צריכים לקנות יותר סכיני גילוח ביותר כסף, כל שנה. מי שלא צומח קורס. הם לא יכולים. הם חייבים לשכנע אותנו שהסכין שהייתה לנו אתמול גרועה יותר מהסכין שאנחנו חייבים לקנות מחר. וזה אומר להדביק עליה מנורה, לחבר לה בטריה, לקדוח בה חורים, להוסיף לה להב, משהו, כלשהו, שיהפוך אותה ליותר מגניבה ויותר מעניינת, ובעיקר שונה מספיק, מהסכין שהייתה לנו קודם.

כמו שכתבתי בהתחלה, אני לא בן אדם שימליץ לאנשים איזה סכיני גילוח לקנות[5]. זו לא הזמנה לנסות את הסכין הזה, זו הזמנה לחשוב, להעביר ביקורת, על הדרך שבה אנחנו מכלכלים את צעדינו, לתת מבט חודר במקום אליו הגענו, ביחס לפעולה פשוטה ויומיומית, כמו גילוח.



1 - חוץ מלגוגל. ולקוקה-קולה. ולשוקו יטבתה. אבל שם לפחות אני מכיר את האלטרנטיבות!
2 - לא מצאתי את האנקדוטה באינטרנט, אז בואו נגיד שאפשרי שזו בדיחה והיא לא אמיתית ונמשיך הלאה.
3 - מדובר בשיער פנים; הסכין הולך להוריד אותו, כך או אחרת. זו לא באמת תחרות.
4 - בנינו, כי זו מערכת בנויה; היא לא טבעית, והיא לא חייבת להיראות כך.
5- אם כי, מסוכן להתחייב. אין לדעת מה יקרה אם ידית הזהב תתחיל להגשים משאלות...

יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

סרט קצר: שפם, מאת אורן חנקין


זה סיוט. המוזיקה היא סיוט. ההתנשפויות הכבדות הן סיוט. לרדוף אחר גבר חסר פנים, שמתברר שהוא אתה, שנעלם ברגע שאתה תופס אותו...

בחלום, לגיבורנו חסר השם שפם שחור ועבה, שמכסה חצי מפניו, ונעיז לומר: בחיים כנראה היה לו שפם קטן יותר.
בחלום, הוא זוכר שהיה לו סמור מתחת לאף; אבל הבחור נראה צעיר ורזה מכדי לגדל כזו חיית מחמד.

כאשר הוא מתעורר מהחלום בכזו דרך מפתיעה ועוינת, הבחור בודק אם הוא (עדיין) מגולח בדרך לפתיחת הדלת, ואולי, הוא עדיין לא מאמין שגילח את השפם? 

הדלת נפתחת ואנחנו מגלים את חברתו בדלת, והוא עוד לא מכניס אותה הביתה, היא עדיין בחוץ(!) כאשר הוא אומר לה את אותו סימן אוניברסלי לכך שיש צרות בגן עדן: "אנחנו צריכים לדבר". 

כן; קודם התגלחתי כדי שאני לא אדקור אותך יותר, ועכשיו אנחנו צריכים לדבר.


על פניו הסרט הקצר הזה מתאר את אחד הסיוטים, אחד הנרטיבים, הנפוצים בתרבות הגברית הפופולרית: שנשים מפחיתות מהגבר. הן מגבילות את החופש שלו; הן לוקחות ממנו את התכונות שלכאורה הופכות אותו לגבר: גסות הרוח, הלכלוך הפיזי, המיניות הלא-מונוגמית, המקרית. הן לא נותנות לו לבלות עם החברים, להישאר ער עד מאוחר, ולגדל שפם.

מלבד תיאור הסיוט הזה, בצורה הכי ישירה האפשרית, הסרט לא עושה הרבה. אלא שמיד אחרי שאנחנו מסיימים לצפות בו בפעם הראשונה, אנחנו חייבים לשאול האם, באותה ערמומיות קולנועית שמאפשרת לכולם לזכור שהם ראו את מר בלונד כורת את האוזן של השוטר, בעוד שזה מעולם לא נראה על המסך, כך אנחנו מעולם לא רואים את החברה מבקשת מהגיבור לגלח את השפם. בעצם, היא רק שמחה על כך שהוא נעלם; אנחנו מניחים שזה נעשה לבקשתה, אבל אולי זה נעשה ביוזמתו? אולי, במקום לדבר איתה בחופשיות על מה שמפריע לו, הגיבור נוקט במעין צעד אחרון, נואש, והפגיעה העצמית רק מחריפה את המצב, ומביאה אותו למקום שבו, סוף סוף, הוא מוכן לדבר, וכל מה שיש לו להגיד זה... מה בעצם?


הסוף שבעצם לא עונה על אף אחת מהשאלות הללו הזכיר לי סיפור אחר על הפחתה עצמית: "ברית מילה", של ברנהרד שלינק (ההוא שכתב את "נער קריאה"). בספר סיפורים קצרים שלו "אהבות מוברחות", ישנו סיפור על מערכת יחסים עכשווית בין צעיר גרמני ובין יהודיה אמריקאית, שחלק ממשפחתה נספה בשואה. המתח הלא מדובר ביניהם הוא השאלה, שלא עוזבת את היהודיה-אמריקאית, "כיצד הגרמנים יכלו לעשות דבר כזה?", שאלה שהצעיר הגרמני לא יודע איך אפשר אפילו להתחיל לענות עליה. אחרי ארוחת ערב מתוחה במיוחד עם משפחתה, הוא נוסע לברלין, ועובר ברית מילה. אחרי התאוששות, הוא חוזר הביתה, ובפעם הבאה שהם שוכבים, היא לא שמה לב לכך. כאשר הוא מצביע על כך שעבר ברית מילה, היא שואלת "זה לא תמיד היה ככה?" ושם הסיפור נגמר. כמו "אנחנו צריכים לדבר", הסיפור רק מציג את הדילמה, הוא לא עונה עליה: מה קורה כאשר הבחורה שאתה נמצא איתה, לא מסתדרת עם הגבר שאתה?

כמו ניתוח להסרת ערלה[1], גם גילוח השפם, הוא אקט שהגבר עושה לעצמו, לכאורה עבור האישה שאיתו, שלא מתמודדת איתו, שבעצם מצביע על כך שהוא לא מתמודד עם עצמו בעצמו. אם לשאול מהסיפור של שלינק, בהחלט ייתכן שגיבור הסרט מתגלח לא רק מבלי שהתבקש, אלא אפילו מבלי לדבר על כך עם חברתו קודם. כאשר היא נכנסת לבית, היא מופתעת ושמחה. "יותר לא תדקור אותי" היא מכריזה באושר; אם הייתה מבקשת ממנו להתגלח, לא סביר שהייתה אומרת תודה? שהייתה, אולי, מופתעת פחות? הגרמני של שלינק חותך בבשר החי ומגלה שזה לא משנה דבר; הבחור של חנקין מגלח את עצמו, וזה רק מפריד אותו מהחברה שלו. שניהם מפסידים.


כמו ערלה, גם לשפם, מרכיב ויזואלי, ומרכיב אינטימי-גופני. השפם של גיבורנו הפריע לחברה שלו לא במראה, כי אם במגע, בטקסטורה. ככל שמערכת היחסים ביניהם נהיית יותר אינטימית, יותר גופנית, כאשר הם מתחבקים, מתנשקים, מקיימים יחסי מין, כך השפם נכנס יותר ויותר לתמונה. אם מגעו היה נעים ומלטף, לא הייתה בעיה. אבל הוא דוקר. הוא פוגע בה, פוצע אותה, מרחיק אותה מגיבורנו. הבקשה שיתגלח, אם אכן הייתה כזו, לא מגיעה מהרצון להגביל או להפחית, אלא מהרצון להתקרב, לגעת, ולהתקבל בשמחה. 

זו הנקודה שבה גיבורנו היה יכול לפעול אחרת, וכשל: מחד, יכול היה לדבר עם חברה שלו מראש, ולהימנע מהגילוח: לגזום, לחפוף עם מרכך, או לחבק אותה אחרת, היו עוד פתרונות. מאידך, יכול היה להדגיש את גבריותו במקומות אחרים; בנקודה שבה השפם נופל לתוך כוס הו'יסקי (סמל הגבריות, אם להאמין לבלייזר), הסרט אומר לנו שהגילוח מקלקל גם היבטים אחרים של גבריות. זה אינו הכרחי; אולי אחרי גילוח השפם, הוא עושה קעקוע של מכונת יריה?


בסרט הקצר "שפם" חנקין מספר סיפור בכמה שפחות מילים: על בחור, שגילח את שפמו, חלם על זה חלום רע, והחליט להיפרד מחברה שלו. לאן שלא נלך ברצון שלנו להבין את הגיבור, המניעים שלו, ותוצאות מעשיו, נחזור חזרה לנקודת ההתחלה, שהיא השפם. השפם בסרט הוא רב ממדי; מסיכה אמיתית שיורדת מהפנים וחוזרת אליהם שוב, הוא מפריד בין גיבור לנוול (ודווקא לנבל אין שפם), הוא המק'גאפין. בלעדיו, לא הייתה עלילה. 

אם אנחנו למדים משהו מהמסע שלנו בעקבות גילוח ושיער הפנים הוא, שאין מאפיין אחר בפרצופו של הגבר שיכול היה להחזיק בצורה כזו סרט שלם על זיפיו.

פוסט זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים"; אפשר ללחוץ על התגית כדי לקבל את כל הפוסטים בסדרה, או לגשת לחלק הראשון ולקרוא על מה המהומה. אם נהניתם, למה שלא תשתפו עם חבריכם? אפשר גם ללחוץ על עדכונים כדי להירשם, ולהתעדכן!


1 - שנעשה, חשוב לי לציין, בידי רופא, על גופו של גבר שהחליט לעשות את הניתוח לעצמו, בעצמו.


יום שני, 11 בנובמבר 2013

פוסט אורח: "שיער קצר", מאת נעם גרייף


הטקסט:
הֵיי יֶלֶד, הֵם קַרְאוּ לִי מֵרֲחוֹק,
וְטָעוּ.

אֲנִי יַלְדָּה, מִלְמַלְתִּי,
וְטָעִיתִי.

וּשְנֵינוּ לֹא יָדַעְנוּ
עַל מַה אָנוּ מִתְנַצְּלִים.



פוסט אורח זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים". אפשר ללחוץ על הקישור כדי להגיע לכל הפוסטים בסדרה, או לגשת לפוסט הראשון ולקרוא על מה המהומה. 

יום ראשון, 10 בנובמבר 2013

זיפים, חלק שני

פרויקט זיפים, שליש ראשון, מסקנות:

לכתוב פוסט כל יום זה מאתגר, אך כיף; בהחלט משהו שאני רוצה להמשיך איתו. אבל, כאשר יש אחייניות בסוף השבוע בבית, הן גוברות על מחויבויות חשובות כגון שיעורי בית או בלוג.


לכתוב פוסט על שיער פנים, או בכלל על שיער, לא פשוט רק מתוך החוויה שלי, לאור זה ששיער אינו משהו שהתעסקתי בו ביום-יום. לכן, ביקשתי מאנשים לתרום פוסטים אורחים לפרויקט; ייתכן שנפלוש לתחום האקדמי; ולבסוף, אני מביא מבקרים זרים.


השבוע מגיע האירוע של Gillette, שממנו התחיל כל הסיפור. זה יתחיל את החצי השני של הפרויקט, שמבטיח להיות זהב.


הכתיבה על שיער ושיער פנים, גורמת לי לחפש את ההתייחסויות לשיער ולשיער פנים מסביבי כל הזמן. פתאום לכל גירוד בזמן יש איזו משמעות קוסמית; אני שם לב לכוח הטרנספורמטיבי של תספורת; או כיצד כאשר מינדי הופכת את בוב-ספוג ופטריק לגברים, זה נעשה באמצעות שפמים מזויפים מאצות. שמשון הגיבור הוא בקושי הערת שוליים; שיער נמצא בכל מקום.

יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

שפם

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת זיפים, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "זיפים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

אני מעז להגיד את זה: שפם וזקן זה לא אותו דבר. האנשים שמנסים להפוך אותם ליחידה אחת, כל זקני העז הללו למיניהם, משקרים לנו. הזקן הוא אמיתי; השפם הוא מסיכה.

אם הזקן מקרין כלפי חוץ את הגבריות הפנימית, הופך לגלויה ופיזיקלית את מה שאפשר רק לנחש לגבי פנימיותו של הגבר, כל כולו צורה לו, השפם פושט ולובש צורה, כמו מדים, כמו סמל נלבש; השפם הוא אמירה.

הצהרה.

בהקדמה זו אני מציג לכם את חודש Movember, שמתרחש, בצירוף מקרים ממוזל, על אותו חודש שבו אני כותב על שיער פנים. במשפט אחד, חודש מובמבר (שזה כמו נובמבר רק עם מ"ם בהתחלה [ונו"ן בסוף?]) הוא חודש שבו גברים שבדרך כלל אין להם שפם, מגדלים שפם כדי לעורר מודעות לבעיות בריאות של גברים בכלל, וסרטן ערמונית בפרט. כי אין שום דבר שמשדר "סרטן ערמונית הוא סרטן אלים וקטלני, שעם זאת אפשר לטפל בו אם תופסים אותו מוקדם, אז לכו להיבדק באופן קבוע אם אתם בקבוצת סיכון" כמו שפם.

אין זה מפתיע שנבחר דווקא השפם: הוא לא רק בולט וממורכז, גם ידוע לכולנו שבניגוד למאפיינים אחרים של הפרצוף שלך, הוא קודם כל אמירה. ראינו שהוא מייצג אישיות, רומז לנו מי אתה. הזקן משמש בתפקיד דומה, מהווה ברומטר לכמה זקן/רב-און/קוסם אתה. אבל בעוד שהזקן חד-ממדי וישיר, השפם יכול לתעתע. הוא אינו הכרחי במאפייניו, ולכן, צורתו וסגנונו מהווים הצהרה, לא רק אמנותית. כך, בכמה קווים קצרים המהווים צורה אולי גיאומטרית, אנחנו יכולים לזמן את צורתו של היטלר, דאלי, ברט ריינולדס, או פו-מאנצ'ו, כמעט כאילו לבשנו מסיכה של פרצופם כולו. אם להיטלר[1] היה זקן אופייני, או תספורת מוהוק, האם היה מצליח להטביע את חותמו עליהם באותה הצורה, להפוך אותם לאסורים לכל אחד מלבד סאטיריקנים הלועגים לו, או שחקנים המגלמים אותו? בוודאי שלא. אלו היו הופכים אולי לפרט טריוויה גופני, משהו שמאמצים כדי לדמות אותו, בדומה לתספורת החנון השטוחה שלו. אבל לא תחליף לפרצופו. רק לשפם יש כוח כזה.

במובמבר, כל השפמים, כל המסכות, מגויסים למטרה. גדולים וקטנים, שטוחים ועבים, גולשים מעבר לפה או רק מתחת לאף -  נוסף להם איזה סלסול, איזו חתימה, שמהדהדת את מטרת החודש. לא מפתיע שנבחר דווקא השפם: כי אותו אפשר לגייס, אפשר לטעון אותו במשמעות. את המאפיינים האחרים לא. לכן גלחו את הזקן שלכם; הוא לא אומר שום דבר. הצילו חיים. גדלו שפם.



1 - אי אפשר לכתוב על שפם בלי להגיע, מתישהו, להשוואה הזו.

יום רביעי, 6 בנובמבר 2013

L.H.O.O.Q.

היום אני לא אספיק לכתוב פוסט לבלוג. ולכן, במקום פוסט לבלוג, בתמת החודש, תמונה של המונה ליסה עם שפם. אתם יכולים לקרוא על שם הפוסט כאן.


יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

המסיכה

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת זיפים, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "זיפים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

היום החמישי בנובמבר וכמושבה בריטית לשעבר, גם אנחנו זוכרים את הקשר הטרוריסטי הקתולי, שכמעט והרג את המלך ביושבו בבניין הפרלמנט.

בעצם לא - מי שמזהה את המסכה מזהה אותה מהופעתה בתרבות הפופולרית, או על פרצופם של בני נוער משועממים שעושים רעש באינטרנט, או מכסה את זהותו (ובעצם הופכת לזהותו) של V, גיבור ספר הקומיקס "V for Vendetta". בקומיקס V הוא אנרכיסט, וחוץ מזה, הוא גם מפוצץ את בניין הפרלמנט בסוף (ספוילר!), אז הטרוריסט שרצה להחליף מלך מדת אחת במלכה מדת אחרת, עריצה יותר, הפך להיות הסמל לחופש ההרסני. גאי פוקס מסומל על-ידי המסיכה, והמסיכה, אין בה דבר מלבד שיער הפנים.

ללא תווי פנים, בצבע לבן בוהק וללא סימנים, הפסים השחורים הם היחידים המסמנים עבורנו את הנבל, חסר החרטה, חסר המצפון, חסר המעצורים. השפם פרוס כמעט לרוחב הפנים כולם, מדגיש את החיוך עד כדי כך שהוא עצמו הופך לחיוך; הגבות, מעל חורי העיניים הלא נראות, עזות וברורות: משלבות את החוזק הרעיוני של הטרוריסט, עם השלווה השקטה של הקדוש המעונה. והזקנקן - חותמת קטנה בסוף, איזון לשחור של הגבות, ואולי, איזו אמירה אחרונה - הטרוריסט, שנהיה יותר מפורסם מהמלך אותו רצה להחליף. צחוק היסטורי.

איזה משקל כבד אנחנו שמים על השפם - שיתאר עבורנו את משעולי נפשו של הגבר שאת פרצופו הוא מעטר. בן לוויה של הפה, של איבר הדיבור, אבל גם, של השפתיים, של מה שאנחנו מעקמים, מעווים, פוערים, מכווצים, מקמצים, נושכים, מלקקים בעצבנות, בתשוקה; כמו בציור המדגים רגישות, השפתיים עצומות כי הן איבר קליטה ושידור חשוב כל כך. הן משדרות לנו את שקורה בפנים, והשפם מחליף את מקומן. הטרוריסט מחייך בנצחון בשפמו, לא בשפתיו; הראוותן מושח את השפם בשעווה כדי שיעמוד זקוף, והנבל מסלסל את השפם באצבעו, מדגיש את הנאתו החושנית מן המזימה שלו, וגם, מראה לנו כיצד נפשו עקלקלה ומעוותת, ממש כמו שפמו.

ואולי, גם שיער הפנים משיכה: מסתיר את תווי הפנים מחד, מטשטש אותנו, אם אנחנו מסמיקים או מחווירים, נושכים שפתיים או חושקים שיניים. ואולי כמו כל המסיכות, הוא מחצין משהו שאנחנו מסתירים בפנים, והופך להיות יותר אמיתי משהיינו רוצים.

בכל מקרה, הטרוריסט כשל, נתפס, עונה, והוצא להורג. את מקום האיש ההיסטורי, תפסה המסכה, ומתוכה, אנחנו רואים בעיקר את השפם. ונסיים בתרגומו של אלון אלקין את החרוז המפורסם:

בחסד השם הוא נתפס, הממזר 
אוחז בידו בגפרור הבוער. 
קראו, נערים, יצלצל פעמון 
נצור, אדוני, את מלכי אלביון!

יום שני, 4 בנובמבר 2013

גברת עם ז-ן

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת זיפים, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "זיפים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

בדיחה ישנה הולכת כך:
"מה מתחיל בזי"ן, נגמר בנו"ן, יש בו שלוש אותיות ויש רק לגברים?"
"נו, מה?"
"זקן!" 

גיחי גיחי.

"הגברת עם הזקן", כמו בתמונה, כמו בסדרת הטלוויזיה Carnivale, כמו בקרניבלים האמיתיים, הפתיעה וזעזעה כי היא שברה את חוקי הטבע. כמו האיש-לטאה עם עור הקשקשים שלו או נער-הסרטן עם ידי הצבת שלו, היא מציגה משהו פריקי. מפלצת מנוגדת לטבע.

המתח ההומוריסטי מגיע כמובן מכך שהגברת עם הזקן היא לא שבירה של הטבע, בניגוד, אולי, לאדם שבאמת היה סובל מקשקשי לטאה או ידי צבת. לכל הנשים יש זקן. לכל בני האדם יש שיער גוף, על הרגליים ועל הידיים, בבית השחי ובמפשעה, וכמובן, על הפנים. מעל העיניים ומעל השפה ועל הלחיים. גבות. שפם. זקן.

הגברת עם הזקן עובדת כי אנחנו קונים אשליה: לנשים אין זקן. לנשים אין שיער פנים. נשים הן חלקות, כמו שגבר שלא יכול לגדל זקן הוא נשי. אם שיער פנים הוא גברי, ושיער פנים פרוע הוא גבריות פרוצה, אז הגברת עם הזקן היא החציה את הגבול הזה: הגבריות הפרוצה שולחת רגל גסה (ושעירה), ומשאירה חותם כבד בצד השני, על פניה של אישה מסוימת.

חייה של הגברת עם הזקן הם אשליה; קיומה כפריקית, כמוקד משיכה, עובד רק כל עוד אנחנו מסכימים, ברשותה, להתעלם מכך שיש לנו דרך פשוטה וישירה לגרום לכך שתפסיק להיות גברת עם זקן. כבר אלפי שנים הגברת עם הזקן יכולה, פשוט, להתגלח; והרי בכך מדובר. בכך הבגדים והבשמים והמקלחות ומריטת הגבות והניתוחים הקוסמטיים עוסקים: באילוף הטבע הסורר, הפיכתו למשהו שאנחנו נרצה להסתכל עליו (עבור ערך ספציפי, מקומי, זמני וחמקמק של משהו שנרצה להסתכל עליו, משהו יפה). מדוע שתבחר להימנע מזה? מדוע שתבחר במבט הזה, שהיא מושכת?

האיש עם קשקשי הלטאה, הנער עם אנשי הצבת. הם פריקים מטבעם, לא מהתנהגותם[1]. הגברת עם הזקן איננה פריקית מטבעה, כי אם מבחירה. במבט המתריס, בחיוך צופן הסוד, היא משתפת אותנו בבדיחה: היא יודעת שהיא יכולה להתגלח. היא בוחרת שלא לעשות זאת. האם זו מקריות גנטית ששיער הפנים שלה שופע, כהה, בולט יותר משל הנשים האחרות? או שמה, כאשר (גם) הן מגיעות להצמיח שיערות "בכל המקומות הסודיים", הוא תמיד צומח שופע, כהה, בולט, במילים אחרות, הוא צומח טבעי וגברי. אולי אז הן מגלחות אותו, מעלימות אותו; אולי הן ואנחנו הגברים שותפים לסיפור, לאגדה, שהוא מעולם לא היה שם, ובקיומו מכירים רק באותם מקומות סודיים, לנשים בלבד[2], בהם מורטים, מלייזרים, משעווים. 

התשובה המרומזת, ההומוריסטית לבדיחה, היא זו שבאמת ייחודית לנו, הגברים[3]. התשובה הנאמרת בקול רם, שאמורה להוליך אותנו במשעול הגבריות, לסמן את המעבר מנער לגבר, את ההפרדה מהגבר המסודר לגבר הפרוע, להפגין בצורה בלתי מתפשרת את האון של הגבר הנושא זקן, התשובה הזו איננה ייחודית לנו כלל וכלל. מה מתחיל בזי"ן ונגמר בנו"ן ויש רק לגברים? לא זקן; אותו יש לכולם.



1 - האגדה היא שהתנהגות לא מוסרית של האם היא שגורמת לעיוותים אצל הבן. אולי אין זה מקרי שהנער עם ידי הצבת והגבר עם עור הלטאה הם שניהם בנים, של אם נעלמה ולא מוסרית.
2 - לא עוד, כמובן. גם הגברים מורטים.
3 - ולאינטרסקס; לפחות, אלו מהם שבוחרים לא להזדהות כגברים. וטרנסג'נדרים MTF שלא עשו ניתוח. גם הם.



יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

שיער

80% מהחיים שלי הסתפרתי באותה צורה: שיער קצוץ. כמה שיותר קצוץ. לדחות כמה שיותר את התספורת הבאה (כן, זה בתמה של גילוח). 

עם זאת, ואולי בסתירה?, נמשכתי מאוד לרעיון של שיער ארוך. גברים עם שיער חלק וארוך נראו לי חברים באיזה מועדון סודי, בעל אפשרויות מסתוריות, שלא פתוח לאלו מאיתנו שפשוט "לא יכולים לגדל שיער". 

למה החלטתי את זה? איך? מתי? שיש גברים "שיכולים לגדל שיער", ויש גברים שלא? אני לא זוכר. זו הייתה האקסיומה שלפיה חייתי. יש גברים שכן, יש גברים שלא. חשבתי שזה גנטי. או קשור לתקופה. או לגיאוגרפיה.

אם בתור ילד, נער צעיר, אתה קורא ספרי פנטזיה, לגיבורים של הספרים שלך יש שיער ארוך. זה עומד הן בניגוד למציאות, שכן גברים שהלכו הרבה למלחמה קיצצו את השיער שלהם כדי שלא ימשכו בו ויהפכו אותו לחסרון עבורם, ובניגוד למקומות אחרים, שבהם שיער ארוך נתפס כמשהו נשי, ודווקא השיער הקצוץ הוא הגברי. למשל בשיר:
"האם אתה הומוסקסואל?"
"אם מיק ג'אגר היה מציע, אז למה לא, אבל אני לא הומוסקסואל."
"אז למה ההיקשרות הזו לשיער ארוך?"
כי בעולם של Hair, להומוסקסואלים יש שיער ארוך?



רציתי שיער ארוך. קנאתי באלו שיש להם שיער ארוך. לגיבורים שלי היה שיער ארוך: כל הסיירים הקשוחים והאפלוליים; מדמרטיגן או דריזט או ארגורן. האינדיאני ב"ד"ר קו'ין, רופאה במערב". לכל האלפים שאי פעם הופיעו בז'אנר הפנטזיה, בכל מדיום שהוא. אני בטוח שאפשר להמשיך עוד, אבל הבנתם את הרעיון. 

זה מוזר לי, כי הרומנטיקה הזו סביב השיער ארוך עומד בנפרד מהמציאות שבה חייתי. במציאות שבה חייתי, לא היו גברים עם שיער ארוך. כולם הסתפרו קצר, גם אם בנים מתולתלים לא עשו "כאסח" או "גלח", הם עדיין הסתפרו עד לאוזניים. מפלי שיער שנשפכים על הכתף, זה לבנות. גם היום, זה עדיין מראה נדיר.

האם אפשר להאשים את הגנטיקה? לאסיאתים שיער ארוך וחלק, והשיער האירופאי מעאפן?

מזג האוויר? הקיץ הישראלי פשוט חם מדי לשיער ארוך?

הייתי שמח לזרוק את האשמה לרגלי הפטריארכיה, כמו כל דבר אחר, אבל שיער ארוך יכול להיות דבר כל כך גברי, כל כך מיני ומתפרץ, שקשה לראות איך בכזו קלות אנחנו משילים את מחלפות השיער שנדמה שהן נחלת בנים עד גיל 3 בלבד, ואף פעם אף פעם לא מאריכים יותר...



אם הייתי צריך לנחש, ואין ברירה אלא לנחש כי במסע הזה, כל הצעדים בעיניים עצומות וכל פנייה היא תעלומה, הניחוש שלי היה ששיער ארוך הוא נוזלי, ושיער קצר לא.

להיות נוזלי זה לאו דווקא להיות נשי; אבל להיות נוזלי מאיים על קביעות, קשיחות, פשטות, ישירות. כל התכונות שאנחנו משייכים, הרבה פעמים, לגבריות. לעתים, לצד הרע של הגבריות. לכן שיער ארוך הוא לא נשי בפני עצמו; הוא יכול להציג פראיות ושחרור והתפרצות, וגם אלו יכולות להיות תכונות גבריות.

אבל הוא מציג איום, על אותן תכונות שאולי אנחנו כאן משייכים עם גבריות בצורה (מושפעת צה"ל מאוד) קריטית ונפוצה.
אולי זה בגלל זה. 

גם ללסטט היה שיער ארוך. והוא היה בן זונה...

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

גילוח

אני זוכר בבהירות את הפעם הראשונה שבה התגלחתי.

ניסיתי לדחות אותה כמה שיותר, אבל בסופו של דבר נכנעתי ללחץ המשפחתי להתגלח. ניסיתי לדחות את הרגע כי חשבתי שזה משהו שאני לא ארצה לעשות.

ראיתי את הומר סימפסון מלמד את בארט להתגלח; אבל לא חשבתי שגילוח הוא חוויה נוראית, שגורמת לך לדמם ולצרוח מכאבים. זה היה בגלל שידעתי מראש מה אבא שלי הולך להגיד לי:

"ברגע שאתה עושה את זה בפעם הראשונה, אתה אף פעם לא יכול להפסיק."

אני אעצור רגע ואתן לאנשים הלא סבירים שמסתובבים עם זקן להצביע על חיית המחמד שלהם ולציין שהם לא מתגלחים. זה לכאורה נכון. אתם עדיין עסוקים לא מעט ב-grooming, כמו שימפנזה דאגנית שצריכה לפלות כינים מבן להקה פחות מסודר ממנה. רק שאחרי כל המאמץ והעבודה שאתם משקיעים, אתם עדיין לא מגולחים. אז מה הטעם?



אז, הפעם הראשונה: נכנעתי ללחץ, ואבא שלי לקח אותי לאמבטיה, להסביר על קצף גילוח, ותנועה נגד הזיפים[1], ואפטרשייב. בזמן שזה קורה, אימא שלי ואחותי הגדולה עומדות בדלת חדר האמבטיה ונראות משועשעות וגאות כאחד, חוזות בטקס הבגרות הבלתי נמנע הזה.

ואכן, כמובטח, זה משהו בלתי נמנע שנשאר איתך גם אחר כך. הזיפים חוזרים, ואתה צריך לגלח אותם. אם אתה לא, זה דוקר ומגרד, אם כן, מתקבל עור חלק ונעים למשך יום (אולי יומיים אם אתה כמה ממכריי, ויש לך עור בהיר וגנטיקה טובה), ואתה שוב צריך להתגלח.



אני זוכר שאבא שלי היה חוזר ממילואים של כמה שבועות או חודש, עם זקן. באותו חודש, לא הייתה מברשת קצף גילוח לחה על מדף האמבטיה כל בוקר, לא היה ריח עדין של אפטרשייב באוויר. אם הוא לא היה מתגלח בבית, הוא לא היה מתגלח. אז התקשר אצלי הצבא לפריקת עול, היעדר מסגרות ביתיות, מסודרות, נקיות, שהגילוח הוא חלק מהן. זה, כמובן, לא נכון כשאתה באמת מתגייס לצבא. להיפך. עכשיו אתה חייב להתגלח כל בוקר, לא משנה הגנטיקה שלך. אף סמל אף פעם לא עבר במסדר עם כרטיס אשראי ובדק אם אנחנו מגולחים, אבל מי שלא התגלח, חטף על הראש.

אז השחרור מהצבא היה הרגע שבו פרקתי עול, שבו הפסקתי להתגלח. לא עבדתי, לא למדתי, לא הייתי חייב שום דבר לאף אחד ויכולתי להגיד, לעזאזל עם זה! אני מפסיק להתגלח! ואם למישהו מבני משפחתי יש בעיה שאני דוקר, ובכן, לפעמים בחיים לא מקבלים מה שרוצים.

אלא שאת הזיפים זה לא מעניין. עוברים כמה ימים, ואתה יכול להתעלם מהעשבים השוטים כל עוד אתה לא מסתכל במראה, אבל אז זה מגרד. ומגרד ומגרד ומגרד, ואתה יודע, יש רק דבר אחד שיעלים את הגירוד. אצל דיויד אדינגס, כאשר גאריון מגדל זקן לראשונה, הוא שואל את הסבא הזקן שלו דמוי הגנדאלף, אם הגירוד נעלם מתישהו. הקוסם הזקן מגדר את הזקן הארוך האפור שלו ואומר "לא, אבל אתה מתרגל לזה". אולי אם אתה מרגיש שאתה חייב; אני ידעתי שיש פתרון. אז, כפוף ראש וחסר חדווה, הייתי צועד לאמבטיה ומתגלח. מעלים את הזיפים, ואת הגירוד. לפחות לימים הקרובים.



גילוח, כמובן, זו לא חוויה גברית נטו. גם נשים מתגלחות, אם כי זו המצאה מודרנית, והיה צריך לשכנע אותן להצטרף לטירוף. עכשיו גם הן יודעות: ברגע שאת מתחילה, בלתי אפשרי להפסיק. את חייבת להמשיך.

זה הנצחון של הטבע על התרבות. של הגוף על הרוח. של השטחיות על המהותיות.

עד שיום אחד, בעתיד, יהיה לנו קרם כזה, מלא בננו-רובוטים מיקרוסקופיים, שמורחים על הפנים והם הורגים את הזקיקים ולא צומחת יותר אף שערה על הפנים שלנו, אף פעם.

אפשר לקוות.




1 - היום אומרים שצריך ללכת עם הכיוון. אני מנחש שיש לזה כמה אלפי תיאוריות, וכל אחד מרגיש שהתיאוריה שלו היא הדבר הכי נכון. אישית אני מחליף מפעם לפעם, בשביל הגיוון. לא ממש רואה הבדל.

יום שישי, 1 בנובמבר 2013

זיפים, חלק ראשון

לפני שבועיים נפלה בתיבת הדוא"ל שלי הזמנה. זוהרת בצבעי זהב יוקרתיים ועם רקע כהה ודרמטי, זו הייתה הזמנה לפעילות זוגית (אבל, לגברים בלבד?) שבה נשתה, נאכל, ונהנה מזמן איכות בחברת גברים כמונו. 

בעצם, זו הייתה הזמנה לסקר סכין גילוח. סכין גילוח מצופה בזהב אמיתי, שאי אפשר לרכוש בחנויות, ושוויה מאות שקלים! (כך בטקסט, זה לא אני; טרם הנחתי כפותיי על המוצר המדובר). אחרי שאקבל את סכין הגילוח הזה (ואהנה מזמן איכות בחברת גברים אחרים, שאני בספק שמישהו מהם כמוני) אני צריך לכתוב עליו סכין הגילוח הזה בבלוג שלי, וברשתות חברתיות אחרות, ולפרסם תמונות שלו. 

בדיוק מסוג הדברים שמוציאים התקפות זעם מבת הזוג שלי, שהיא צלמת מקצועית שמקבלת כל מיני הצעות ל"שיתופי פעולה" ו"קידום מכירות", או במילים אחרות, ניסיון להוציא ממנה עבודה מקצועית בחינם.





אלא שמיד אחרי שהפסקתי לצחוק לעצמי מהניסיון לגרום לידית של סכין גילוח מצופה זהב להישמע מרשימה, התחלתי לחשוב: מה בעצם הבעיה בהצעה הזו? אני הרי מפרסם כאן ביקורות על סרטים, ספרי קומיקס, הופעות ליצנים, ובעצם כל דבר שמעורר בי משהו. למה לא סכיני גילוח? 

לא שיש בי משהו שהופך אותי למבקר סכיני גילוח אפקטיבי במיוחד. מאז שהתחלתי להתגלח לא השתמשתי באף סכין אחר מלבד אלו של חברת Gillette, כך שאין לי שום בסיס להשוואה, ואין לי כוונה להתחיל להתגלח יותר מאשר היום. 

אז מה כן?





אולי יש בהצעה הזו ברכה מוסווית. חודש נובמבר מכיל בתוכו שני אירועים חודשיים רלוונטיים, גם NaNoWriMo וגם Movember; איזה חודש מתאים יותר לכתיבה לחוצה, נמהרת, בזבזנית, על שיער פנים?

לכן, החלטתי לקחת לעצמי את ההזמנה הזו בתור... ובכן, הזמנה. הזמנה לכתיבה. להפיק פוסט ביום על שיער פנים. לראות את החודש הזה לא בתור פרסומת ארוכה מאוד לסכיני גילוח, אלא כמסע אישי, בטקסט ובתמונות, בעקבות החוויה של גבר צעיר אחד אחרי משהו שיכול לדבר לכל הגברים. 

והחלטתי לקרוא לפרויקט הזה: זיפים

יום שישי, 17 במאי 2013

ראי קראי חפשי פתרי עשי למדי



היי, ממש מעל המשפט הזה יש כפתור צהוב שכתוב עליו עדכונים ואם תלחצו עליו תוכלו להוסיף את הנה בלוג לקורא הרסס האהוב עליכם. כדאי לכם. זה יעשה לכם טוב.

היום, בכיתה, חילקתי דף עם החומר לשיעור עליו רציתי לדבר עם הילדים. כל ילד וילדה קיבלו דף, אחת הילדות קמה מול הכיתה והתחילה להקריא. די מהר, אחת הילדות מרימה את היד:

"למה הדף מנוסח בלשון נקבה?" היא שואלת

"כי הוא מנוסח בגוף שני יחיד; "את נתקעת", "את צריכה לעשות"; זו הסיבה." 

"אבל מה עם הבנים?" היא שואלת

"אצלהם זה כתוב בלשון זכר. "אתה", "עושה""

היא עדיין לא מבינה. זה נראה מוזר מדי.

"בבית-ספר" אני שואל אותה "איך זה כתוב בדרך כלל?"

"כתוב בלשון זכר, ואז יש אלכסון וכתוב נקבה"

"ואיך זה מרגיש?"

"לא נעים; כאילו זה לבנים, אבל אה גם לבנות."

"אוקי, אז זו הסיבה. רציתי שתרגישי נעים. רציתי שגם לכן יהיה נעים, וגם לבנים יהיה נעים; אז עשיתי דף בלשון זכר לבנים, ודף בלשון נקבה לבנות."



יש לי כיתת מחוננים, ילדי כיתה ד', אותה אני מלמד שיעור שעוסק נומינלית במשחקי תפקידים. לכן כל שבוע יש לי הזדמנות לפגוש ילדי בית-ספר יסודי שיש להם יכולת יותר חזקה לבטא מה הם מרגישים וחושבים, בנושא שבדרך כלל מוציא מילדים דברים שהם לא מדברים עליהם בשיעור אסטרונומיה, מוזיקה, או בישול מולקולרי. זה גיל שבו הם עוד לא למדו להסתיר את התגובות הראשוניות שלהם לדברים, ולכן, ברגע שקורה משהו שנתקל בלבנים הטריות שמניחה החברה בראשם, שמפרידות בכוח בין "דברים של בנים" ו"דברים של בנות", מיד שמים לב. ברגע שבת אוהבת את "שר הטבעות", אפילו שזה סרט של בנים; ברגע שמתארים בן אבל הוא לבוש בוורוד, או בת, אבל היא משחקת אביר ומדברים אליה בזכר - הדברים האלה קורים, כי תרגילי אלתור מוציאים מה שיש בראש, ומה שיש בראש כמעט תמיד לא מתאים לדרך הצרה שבה אתה "אמור" לדבר ולהתנהג, והם ילדים. השליטה העצמית שלהם לא מלאה; יש בהם עדיין רמות לא מעטות של חופש[1].



יש הרבה מאוד מנגנונים שהתוצאה[2] שלהם היא הקטנת המקום של נשים בחברה והפחתת הכוח שלהם. הרבה מהמנגנונים הללו מאוד ברורים: כאשר מנסים לשכנע אותו שנשים הן חלשות מדי מכדי להתמודד עם קשיי תפקידים בכירים, או שהן לא מתאימות "מבחינה רגשית" לפיקוד וניהול, שזה "טבעי" שהן ישארו בבית - המנגנונים הכי בולטים, שמושכים אש ויוצרים רעש, הם מנגנונים שמפעילים גברים ונשים מבוגרים על נשים מבוגרות. אלא שהמנגנונים הללו הם תופעת-לוואי. הם לא המקור, הם פשוט אחד מהפירות, המאוחרים למדי יש לציין, של דפי העבודה בכיתה ד', שהם בעצמם פירות של הצבע הוורוד והכחול במחלקת יולדות, של צעצועים לילדים (שהם גם לבנים וגם לבנות) וצעצועים לילדות (שהם רק לילדות). של ציורים אחרים על הסרבל הכחול והסרבל הוורוד, של הקופסה של לבני הצעצוע ושל ספרי הילדים - הם עובדים, עובדים כל הזמן, בנוחות ורכות ובלי לשים לב ובלי שהם מושכים אש כי הם לא מירב מיכאלי. 



מירב מיכאלי מעצבנת די הרבה אנשים[3] כי היא מתעקשת להשתמש בלשון נקבה ברבים. "בעברית" כך אומרים המתעצבנים "ריבוי הוא בלשון זכר". נכון שזה ההרגל; שפה היא דבר חי, והרגלים משתנים. צורם לי במיוחד ההיפוך של מגדר, כאשר אומרים "קול קוראת" או "אנשות"; אני לא חושב שזה לשנות הרגלים, אני חושב שזה לעשות דווקא, ומעט מאוד דברים משתנים לטובה כשעושים דווקא.

אבל בריבוי אפשר להתייחס לכל מיני קבוצות, וכאשר אני מדבר על קבוצה שיש בה יותר בנות מבנים, אני משתמש בלשון ריבוי נקבה, וברוב הפעמים שאני עושה זאת, זה מעורר תגובה והקבוצה עליה אני מדבר מופתעת. גרוע מזה, אני שם לב, שוב ושוב, שקבוצה המורכבת רק מבנות, תדבר על עצמה לפעמים בלשון זכר ולא בלשון נקבה. 

בגלל שזה מנגנון רך ולא ברור, ההתעקשות עליו מעצבנת ומעוררת התנגדות. זה נראה לא חשוב. אם יש תלמיד אחד וארבע תלמידות בקבוצה, למה צריך להגיד "אתן מתבקשות להרים כיסאות" ולא "אתם מתבקשים להרים כיסאות"? מה זה משנה?



אז, נראה שזה משנה. נראה שכאשר ילדה בכיתה ד' קוראת דף עבודה וכתוב "אנא קרא/י את שלושת הפסקאות לפני שתענה/י על ארבע השאלות שבתחתית הדף" היא לא מתרגמת את זה בראש ל "אנא קראי את שלושת הפסקאות לפני שתעני על ארבע השאלות שבתחתית הדף" אלא קוראת את המשפט, כנראה כפי שרשמו אותו: "אנא קרא את שלושת הפסקאות לפני שתענה על ארבע השאלות שבתחתית הדף... אה, נכון; יש גם בנות בכיתה; אז גם אתן" וזה גורם לה להרגיש לא נעים. אף אחת לא אוהבת להרגיש לא נעים, אז היא תתרחק מהתחושה הזו, שזה אומר להתרחק ממה שמייצר את התחושה הזו. 

אני כמובן לא אומר שבכל תחלואי החברה אחראי האלכסון הזה; אני מצביע עליו כי הוא משהו ש: א. אפשר לתקן די בקלות; פשוט מדפיסים שתי גרסאות לדף העבודה[4] ב. מכיוון שזה קטן, זה שקוף ורוב האנשים לא ישקיעו בזה תשומת לב. 

יש דברים פשוטים, שצריך לשים אליהם לב, שאפשר לתקן אותם בקלות, וההשלכות שלהם לטווח ארוך עצומות. זה מתחיל בבית, בפעוטון, בגן הילדים, בבית הספר היסודי. זה לא מתחיל ברחוב.



לקינוח, אנקדוטה: קראתי על מחקר[5] שמורים ומורות נותנים לבנים להשתתף בשיעור בצורה משמעותית יותר מאשר לבנות. מורים שנתנו יחס פחות או יותר שווה לבנים ובנות הרגישו שהם נותנים לבנות 90% מהיחס שלהם בשיעור. באחד אירועי משחקי התפקידים שהנחיתי היה מיעוט של שחקניות בקהל, אז נתתי להן להשתתף ביחס של 1 ל-3; על כל שני שחקנים שהזמנתי להשתתף, הזמנתי שחקנית. בפעם השלישית שקראתי לשחקנית, אחד השחקנים הריע בקוצר רוח "אוף! כל הזמן אתה מזמין בנות!"

ככה זה; דברים קטנים עם השפעה גדולה. שם מתחילים. 


1 - לא לעוד הרבה זמן, לצערי.
2 - אתם תמצאו בהרבה טקסטים פמיניסטיים את הניסוח "מנגנונים שהמטרה שלהם" אבל האנשת מנגנונים חברתיים היא לא רעיון טוב אם מטרתך לשנות אותם. 
3 - ביניהם גם אותי
4 - מילא דפי עבודה; לעבור על הרפתקה בת 14 עמודים ולמצוא את כל הפעמים שבהם פניתי למנחה בלשון זכר ולשנות את זה לפנייה למנחה בלשון נקבה בשביל המנחות זה כבר ממש מעייף... אבל זה שווה את מבטי חוסר האמון של הבנות שמקבלות את דפי העבודה הללו, בכל פעם. יחד עם זאת, לפעמים אני מרמה ופשוט כותב ברבים; שיתמודדו.
5 - חיפשתי את ההפנייה למחקר עצמו, ולא מצאתי; רק את האזכור הזה. ברור לי שזה מעאפן, ואני מעודד אתכם למצוא את הקישור למחקר ולשים בתגובות או משהו.

יום ראשון, 12 במאי 2013

אם היית הולכת ערומה בשכונה בשלוש בלילה ומישהו היה אונס אותך



(הערה מקדימה: זה אינו טקסט שפונה לקורבנות אונס. לקורבנות אונס אין לי מילים. זה טקסט למיליוני הנשים שלא נאנסו, שלא חוו טראומה, שהדיבור על הנושא לא גורם להן לטריגר. עוד על זה בתגובה.)

נגיד שיש לי חברה טובה. היא גרה בשכונה ליד הים, וחגגנו את ל"ג בעומר עד מאוחר בלילה, והיה לילה חם ומכיוון שבכל מקרה היא הייתה מכוסה במלח ממי ים וחול מהחוף היא החליטה לא ללבוש חזרה את הטי-שירט והג'ינס והלכה במיקרו-ביקיני שלה חזרה הביתה – מה אתם רוצים, זה כולה חמש דקות, ויש ירח וכוכבים ואורות רחוב ולמה אתם כל כך לחוצים?

בכל מקרה.

היא הולכת בשכונה בצורה שהדודות היו מכנות "ערומה", אבל אנחנו מתייחסים לזה כאילו היא לבושה בגלל שיש שתי חתיכות פוליאסטר על הפטמות ועוד אחת בין הרגליים. ההבדל בין ערומה ללבושה כאן הוא דמיוני לגמרי, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שהיא נאנסת. מישהו אונס אותה. כמו יותר משלושת אלפי נשים אחרות השנה, רק שבמקרה שלה זה מישהו שהיא לא מכירה, באמצע הלילה, בשכונה, והיא ערומה (זה מקרה קיצון; רוב מקרי האונס הם מצד מישהו שאת מכירה, במקום שאת מכירה, ואת לא בביקיני).

מה המחשבה שעוברת לנו בראש למחרת, כשהסיפור מתחיל להילחש בטון נדהם מפה לאוזן בקרב המכרים?

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה."

המשפט הזה לוחץ על כפתור נורא אדום וגדול; הוא מעורר התנגדות וגורם לנשים לצעוד ברחוב ולכנות עצמן שרמוטות ויש לו ביטוי משל עצמו: victim blaming. כמו קופסה סינית הפוכה, אם נפתח את המשפט הזה נמצא בתוכו משפט עוד יותר גדול, פסקה אפילו; או סיפור.

הסיפור הולך ככה: בתוך כל גבר ישנה חיה מינית, מפלצת רעבתנית, שרק בקושי נשלטת. אם תשתחרר, יהפוך מיד הגבר לטורף מיני וינסה לקיים יחסי מין עם כל אישה שסביבו – בין אם מרצון או לא. לכל גבר קשה מאוד לשלוט בחיה הזו, הכללים החברתיים עוזרים לו, וגם המצפון כמובן. אבל, בחלק השני של הסיפור, לכל אישה יש כוח מיני רב עוצמה, אנרגיית משיכה שיש להצניע ולהסתיר כל הזמן. אם נרשה לאנרגיה הזו לבוא לידי ביטוי, השליטה בחיה המינית תהפוך לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית, המצפון יישכח, הכללים החברתיים ילכו לעזאזל, והגבר יאנוס בעל כורחו. בעל כורחו הוא יאנוס, ואיש לא יוכל להאשים אותו; משום שהאשמה תהיה לגמרי על האישה, שלא הסתירה את האנרגיה המינית שלה, והביאה את האונס על עצמה.

זה הסיפור. זה סיפור די נפוץ, ומקבל המון חיזוקים, מגדולים כקטנים, מנשים וגברים[1]. אבל זה רק סיפור; בעבר הלא רחוק היו סיפורים אחרים. באירופה במאה ה-19, לדוגמה, הסיפור היה הפוך: לגבר היה אינטלקט קר והגיוני, והנשים, שלא נהנו מהיתרונות של אינטלקט כזה, נשלטו על-ידי הדחפים שלהן, כולל דחף מיני בלתי נשלט שיכל לגרום ל"היסטריה" והיה צריך לפרוק אותו באופן קבוע פן יסכן את הגברים שמסביבן[2].

בתוך המשפט "אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה" מסתתרת, בהתאם לסיפור הזה, האמירה הזו: "אותה אישה שחררה את האנרגיה המינית שלה, בחוסר אחריות וחוסר התחשבות; גבר שראה אותה ברחוב הושפע ממנה, ורחוק מעיני הציבור שהיה עוזר לו לרסן את החיה, אנס אותה בעל כורחו. אם לא הייתה מוציאה את האנרגיה המינית שלה כך ברחוב, בלי מחשבה, לא הייתה נאנסת; ואין אלא להאשים אותה על כך." זה אכן victim blaming ובצדק, הפסקה הזו צריכה להכעיס אותנו. היא מלאת שטויות, גסות קרת לב, ושאננות שאינה מחוברת למציאות. בצדק הצועדות במצעד השרמוטות אומרות: כל אישה, לא משנה לבושה, יכולה להיות קורבן לאונס.

"יכולה" ו"נאנסה" אינן אותה מילה. יש תהום עמוקה ביניהן; תהום שאליה נופלת כל מי שנאנסת.

יש עוד דרך להבין "אולי היא לא הייתה צריכה להיות ערומה בשלוש בלילה בשכונה" – והדרך הזו היא "פרצה קוראת לגנב".

כי אנחנו נועלים את הדלת לדירה ואת הדלת לאוטו, למרות שגנבים יכולים ופורצים את הדלת. אנחנו לוקחים את המחשב הנייד איתנו ולא משאירים אותו בספריה. אם אנחנו מחנים את האוטו בלילה במקום רחוק מעין אדם, וכאשר אנחנו חוזרים אין לו גלגלים או אין לו רדיו או פשוט אין אוטו – זה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס ולא עוזר לנו לשמוע "אולי לא היית צריך להחנות שם את האוטו בשלוש בלילה", אבל באמת אם לא היית מחנה שם את האוטו זה כנראה היה מוריד את ההסתברות לכך שהיו גונבים אותו. אנחנו נועלים את הדלת כי זה מוריד את ההסתברות שיגנבו מאיתנו, אבל גם אם הדלת הייתה פתוחה וגנבו מאיתנו, הגנב עדיין הוא הפושע, הוא שפעל באופן לא מוסרי, הוא שעבר על החוק. אנחנו נותנים את האזהרה שפרצה קוראת לגנב כדי להוריד את ההסתברות שיגנבו מאחרים, אבל יש הבדל קריטי בין המקרים. אין סיפור מקביל על פריצות וגניבות; אין אנשים שיש בתוכם כוח שגורם לאחרים לגנוב מהם, אז "אולי לא היית צריכה להנחות שם את האוטו" לא יכול להשמע כמו "את אשמה". במקרים של אונס, יש סיפור כזה; לכן האזהרה לא נשמעת. 

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה ברחוב" הופכת לסיפור, סיפור ששם את כל האחריות והאשמה עליה, ומנקה את האנס מאשמה, וזה לא נכון. אבל את האזהרה עדיין צריך לתת. חייבים לתת. בגלל שמונה נשים ביום שנאנסות. שמונה נשמות שנרצחות, והרצח לא מפסיק עד סוף החיים. שמונה פיגועי טרור ממוקדים שלא נשמעים ולא נראים ולא מדווחים בחדשות[3]. את האזהרה, אם כך, צריך לתת אחרת; בצורה שתשמע כמו "פרצה קוראת לגנב" ולא כמו "נאנסת באשמתך המלאה". יהיו מקרי אונס, גם אם כולנו נזהר; אבל אם כולנו נזהר, יהיו פחות. זו המטרה. המטרה איננה להאשים את הקורבן; אלא למנוע כמה שיותר מהקורבנות הבאות.

אירונית, דווקא את האונס בשכונה בשלוש בלילה אי אפשר למנוע, אי אפשר להזהר ממנו. גבר זר שאונס אותך בלילה בשכונה, באמת אונס כי החליט לאנוס. זה לא קשור להתנהגות שלך או ללבוש שלך. אבל זה מיעוט מקרי האונס. רוב מוחלט ממקרי האונס מגיע מאנשים שמכירים את הנאנסת, וחלק גדול מהם במסגרות שבעייתי מאוד לאחר מעשה להוכיח שנעשה בהם אונס: אונס בין בעל לאשתו, בין גבר לבת זוגו, אונס בדייט. נשמע לפעמים שהמערכת אדישה למקרי האונס הללו, ו-80% מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור (איזה ביטוי נורא). אבל ברוב המקרים, התיקים נסגרים כי לבית המשפט אין שום יכולת להכריע בשאלה אם היה אונס או לא: איבר או חפץ חדרו לגופה של האישה, אבל האם הייתה הסכמה מלאה? בלתי אפשרי להפריך או להוכיח.

אנחנו יודעים את זה, אלו מאיתנו שמתישהו היינו בסיטואציה רומנטית, מינית, מרגשת: המבטים, החיוכים, הנגיעות המהססות; כמה מאיתנו באמת שאלנו "אפשר?" או "מותר?" או כל אחת מהשאלות המפורשות המופיעות בעלונים העכשוויים? אנחנו יודעים שכפי שהסכמה היא כמעט תמיד לא מילולית, גם הסירוב הוא כמעט תמיד לא מילולי. הוא חוסר ההשתתפות, הוא הסטת המבט לא מהתרגשות אלא מחוסר נעימות. הוא התנועה אחורה, או כיפוף הגב, או הצמדת הידיים והרגליים לגוף; אנחנו יודעים שההסכמה והסירוב כמעט תמיד אינם מילוליים, ולכן, תמיד ניתנים לפרשנות, תמיד קורבן אפשרי לחוסר הבנה. אנחנו לא יכולים לשאול "למה לא אמרת לא?" כי אנחנו יודעים שהסירוב מופיע באלף דרכים שונות ורק אחת מהן היא לומר "לא", ויחד עם זאת, אנחנו לא מאשימים באונס כל גבר ששכב עם אישה בלי שאמרה "כן", כי גם ההסכמה מופיעה באלף דרכים שונות, ורק אחת מהן היא לומר "כן".

אי אפשר למנוע את כל מקרי האונס, אבל אפשר לצמצם הרבה מהמקרים, דרך סגירת "הפרצות הקוראות לגנב". הפרצות הללו הן במקרים שבהם הגבר לא קיבל החלטה לאנוס, אלא החליט להמשיך למרות הספק, למרות התחושה שאולי "לא נעים", במקרה שלא נאמר הסירוב, אבל משהו הורגש. סגירת הפרצה היא לשים את האחריות הן על הגבר והן על האישה להביע הסכמה וסירוב בצורה ברורה יותר. אחריות למודעות גבוהה יותר אצל שני הצדדים למצבו הנפשי של השני. לא רק "האם היא הביעה הסכמה?" אלא גם "האם הוא חושב שהבעתי הסכמה?" ומול זה, אם לא ברור אם יש הסכמה או לא, להציף את זה ולברר, ואם ברור שהוא חושב שיש הסכמה ואין, להציף גם את זה.

זו פרצה שאפשר לסגור כי המילה אונס לא עולה בראשו של הגבר שממשיך למרות שאולי לצד השני לא נעים. זו פרצה שאפשר לסגור כי היא תסיט את המקרה מהמסלול שהיה מוביל לאונס, ולעוד קורבן, לעוד טראומה, לעוד נשמה ששום תהליך ושום תיק ושום משפט ושום גזר דין לא ינקה או יחזיר לקדמותה.

הסיפור שכל גבר מטבעו אנס וכל אישה מטבעה מוציאה ממנו את האנס הזה, על כן מאשימים אותה וצריך להגביל את תנועותיה ולהסתיר את שיערה וגופה כדי שלא יאנסו אותה, הוא סיפור של הפרדה וצמצום. הוא מוריד את הגבר למדרגת חיה ומחליף את האישה בפצצה מתקתקת. זה סיפור משתיק ומשתק. כדי להיאבק בסיפור הזה ולפרק אותו, צריך ללכת לסיפור אחר, של דיבור וחיבור. סיפור שבו סגירת הפרצה מונעת הרבה מקרי אונס כי הוא מכיל את האמירה שהרבה גברים שאנסו לא החליטו לאנוס, אלא היה להם נוח לא לחשוב על המילה "אונס". ואם נשים את המילה מולנו, נבהיר את הצומת בין הסכמה לחוסר הסכמה, נקבל את ההחלטה הנכונה. 

----
1 - אירונית, דווקא הצועדות במצעד השרמוטות מחזיקות שלטים שמחזקות את הסיפור הזה: שכל גבר הוא אנס, חיה רעבתנית שבקושי מחזיקה את עצמה, וכל שיש לנשים לעשות הוא להתמודד עם האימה שחצי מעולמן מורכב מחיות טורפות; ממש מצעד הכבשים החיות עם זאבים.

2 - הסיפור הפוך, אבל עדיין הבעיה היא בנשים; זה נשאר קבוע בכל הסיפורים הללו.

3 - אלא אם במקרה רוצים להסית נגד מישהו כהה עור.