יום שני, 30 בנובמבר 2015

ינון מגל פוטר מהכנסת

ינון מגל פוטר מהכנסת.

לא; הוא לא פרש, והוא בטח שלא התפטר; הוא גם לא התבקש לעזוב בנימוס.

הוא פוטר. ואם אתם רוצים לדעת מי פיטר אותו, זה אתם: האנשים שקוראים את זה; הציבור. אתם פיטרתם את ינון מגל. 

כתבתי על כך בעבר ואני חושב שכדאי לכתוב על זה שוב:
מוטל עלינו להחזיר את הבושה לחיים הציבוריים; מוטל עלינו להבהיר לנבחרי ציבור שיש סטנדרטים ואם הם מתחתיהם, אנחנו לא מוכנים לראות אותם בכנסת. 

ינון מגל מואשם בכך שהטריד מינית והתקיף מינית לפחות שתי נשים (וכמו שאבא שלי נוהג לומר, ברגע שיש יותר מאחת, סביר שיש גם יותר משתיים). הוא לא הכחיש את ההאשמות, ובמקום זאת ניסה להפחית מחשיבותן. גם חבריו למפלגה ניסו, בכל מיני דרכים, להסית את הדיון: בין אם זה לקרוא למה שקורה "לינץ' ציבורי", או להגיד שינון הוא "בעל תשובה" וצריך לכבד את זה, וכמובן, להגיד שכלום עוד לא הוכח. אבל, כמו שנעמה כרמי כותבת שוב ושוב, החוקי אינו המדד היחידי למה שמוסרי ונאות. עבור נבחר ציבור, גם כאשר לא מדובר בעבירה על החוק.

הפעם, הטשטוש הקבוע לא עבד. הסיפור סירב להיעלם, סירב להתפוגג. זו הנקודה שבה אתם, שרגילים להרגיש חסרי כוח ולחשוב שהחיים במדינה מנוהלים על ידי קאבאל סודי של בעלי כוח, בין אם אלו תשובות או מוזסים או שלדונים, מחפשים את האחראי במקום אחר: אולי זו אשתו; אולי זה בנט; אולי זו "התקשורת". אבל זה לא.

בגלל שישראל היא אחת המדינות עם אחוז החדירה הגבוה ביותר של רשתות חברתיות; אחת המדינות המערביות עם אחוזי הבעלות הגבוהים ביותר של טלפונים סלולריים וגישה לאינטרנט; אתר פייסבוק הפך בישראל למגפון עוצמתי שהפעם, כוון כלפי ינון מגל; המגפון הזה הבהיר לינון מגל שהדיבורים שלו אינם דיבורים "בין ידידים" אלא הטרדות מיניות והחיבוקים שלו אינם חיבוקים אלא התקפה מינית ואנחנו, הציבור, ראויים ליותר. אפילו שלא הצבענו לבית היהודי; כי כנסת ישראל היא הכנסת של כל אזרחי מדינת ישראל - ואזרחי מדינת ישראל ראויים ליותר.

ינון מגל פוטר כי אפשר להחזיר את הבושה; אפשר לגרום לנבחרי ציבור להתבייש בהתנהגות שלהם. למרות שמנסים, שוב ושוב, לגרום לנו להרגיש חלשים, מפוזרים, חסרי קול. למרות שאנחנו רגילים לחשוב ככה, רגילים לחשוב שכל השיתופים והחיבובים חסרי השפעה. הפעם לא; הפעם נסתכל על עזיבתו של ינון מגל את הכנסת ונרגיש טוב עם עצמנו; נגיד לעצמנו ולאחרים שזו הפעם, אנחנו פיטרנו את ינון מגל.

לכן אנחנו יכולים, אם צריך, לפטר גם את האחרים. אנחנו נחזיר את הבושה, וכך נקבל את חברי הכנסת ראויים לנו.

יום רביעי, 29 ביולי 2015

תהיה גבר! מה זה גבר ואיך להיות גבר

שאלו קבוצה של גברים מבוגרים ובנים צעירים, מגיל 5 ועד 50, את אותה השאלה: "על מה אתה חושב כאשר אומרים לך, תהיה גבר?" התשובות מגוונות ומעניינות, אבל שני קטבים, או מחנות, נהיים ברורים:

בקבוצה אחת, יש את כל התשובות שהיינו מצפים לראות: להיות גבר זה להיות חזק; אחראי; מפרנס; ממוקד.

בקבוצה השנייה, יש התנגדות חזקה: "תהיה גבר" זו דרישה סקסיסטית. גבר זה מושג עמום, לא מובן; כל אחד מגדיר לעצמו מה זה להיות גבר; "תהיה גבר" זו ביקורת, שמישהו אומר לך רק כאשר אתה לא גבר. זו קבוצה מלאה שאלות: מה זה אומר בכלל, להיות גבר? אני מבין אותם: אם להיות גבר זה להיות חזק, ואני לא רוצה, או לא יכול, להיות חזק - האם אני לא גבר? מה קורה כאשר "להיות גבר" משתנה?

להיות גבר זה להיות חזק

המילה חזק ונגזרותיה הייתה המילה שהופיעה הכי הרבה בתשובות של 46 הגברים שענו לשאלה (שחשוב לציין, אינם מדגם מייצג), יותר מכל המילים האחרות. אני מאמין שזה אחד הקישורים הכי קרובים עבור רובנו לגבריות: חוזק; כוח. להיות גבר טוב זה להיות גבר חזק; אם אתה חלש, אתה לא גבר. "תהיה גבר", זו האמירה, הדחיפה, כמעט האשמה, כאשר אתה מפגין חולשה. אל תפגין חולשה; תהיה גבר.

בתורה, למילה "חזק" יש עושר של משמעויות: להיות חזק גופנית; להיות בעל אופי חזק; להיות חזק במקום העבודה; להיות חזק במשפחה. להיות חזק מול אחרים, מול לחץ חברתי, מול דעות מנוגדות. להיות חזק מול החולשות שלך, מול הפגמים שלך. לתת כוח לאחרים. להיות חזק במשבר; להיות חזק כשצריכים אותך; לא להישבר, לא להתכופף. 

אבל להיות חזק יכול להיות בעייתי; כי להיות חזק זה להיות קשה עורף. לא לוותר לאחרים, לא להתגמש או להתנצל או להתפייס. להיות חזק אומר תמיד לדבר בקול רם, תמיד להגיב יותר חזק, תמיד להיות זה שעומד אחרון. להיות חזק זה גם ההיפך מלהיות חלש; אז להיות חזק אומר שאסור להראות חולשה, אסור להכיר בקיומה. כי איך תפגין חולשה בלי להפסיק להיות גבר? כך הפרסומת של כללית פונה בעיקר לגברים צעירים ובריאים, כי גברים לא הולכים לרופא כשכואב, הם פשוט מתמודדים עם זה. גברים לא בוכים, הם כועסים. גברים לא מלטפים; הם מרביצים

אז אנחנו, הגברים, מוצאים עצמנו במקום מבלבל: כי לפעמים להיות חזק זה לא דבר טוב, אבל אם להיות חזק זה להיות גבר, זה אומר שלפעמים להיות גבר זה לא דבר טוב?

חשוב להגיד תהיה גבר

אנחנו לא נולדים גברים; אנחנו לומדים להיות גברים. מאבא שלנו, מהאחים שלנו, מהמורים הגברים שלנו והחברים שלנו. מהגברים בטלוויזיה, בקולנוע, בסרטים, בספרים. מהגברים ברחוב. מהגברים בממשלה. מהגברים במדינות אחרות. יש אולי גברים שישאלו "מה זה חשוב? אתה מה שאתה" או "תהיה מה שתרצה". 

בוודאי שזה חשוב; זהות זה אולי הדבר הכי חשוב שיש לנו. אנחנו לא רק גברים; יש לנו הרבה זהויות. אנחנו ישראלים, או אמריקאים, או דרום-אפריקאים, או פולנים; אנחנו יהודים, או לא יהודים. אנחנו מכאן, או מהגרים, או עולים, או זרים. אנחנו מהמרכז, או מהקיבוץ, או מהצפון, או מחיפה. אנחנו שמאלנים, או ימנים. אנחנו אשכנזים, או מזרחים. דתיים. חילונים. אנחנו מדברים על כל הזהויות הללו, כל הזמן; אנחנו אומרים לאחרים איך הם נראים לנו, כל הזמן.

הזהויות האלו שאנחנו מדברים עליהן הן זהויות עמומות, כולן; בגלל שאנחנו בני-אדם, לא תוכניות מחשב. אין דבר כזה, הגדרה ל"להיות מזרחי". אז אם תשאל אנשים מה זה "להיות מזרחי", תקבל מגוון תשובות; ואם תאסוף את כל התשובות האלו יחד, בטח תמצא מילים בולטות, שחוזרות על עצמן הרבה, והמון המון מילים אחרות מפוזרות מסביב; ולא תמצא אף אחד שהוא בדיוק כל הדברים הללו. זה לא מבטל את כוחה של הזהות הזו. 

בעמותה שבה אני מתנדב, מכנה משותף, יש המסתכלים על הזהות הגברית ואומרים: להיות גבר זה מגביל. הם מדברים על מה שטוני פורטר כינה "קופסת הגבריות": להיות גבר זה להתאים לשורה של תכונות (תהיה חזק, אל תבכה, תהיה אחראי, כון הלאה) ואתה לא יכול, אסור לך, לחרוג מהתכונות הללו. לכן זה לא מפתיע שיש כאלו שיגידו "למה להגיד תהיה גבר בכלל?" או שיצביעו על האמירה הזו בתור ביקורת; בתור משהו סקסיסטי. בתור משהו שצריך להפסיק להגיד.

חשוב להגיד "תהיה גבר", כי להגיד לאחרים מה זה אומר עבורנו, להיות גברים, ומה אנחנו מצפים מהם, בתור גברים, זו הדרך שבה אנחנו משפיעים על מה זה אומר; זו הדרך שבה אנחנו מלמדים להיות גברים. ד"ר גבי בוקובזה כתב על כך שהגבריות החדשה מחפשת כיוון כי אנחנו יודעים היום שהרגלים שבעבר נראו לנו נכונים והתנהגויות שבעבר נראו לנו טבעיות, הם הרגלים שצריך להחליף בהרגלים אחרים. אבל בשיחות על גבריות מה שבעיקר קורה הוא שמצביעים לנו על הרגלים רעים והתנהגויות פוגעניות; אנחנו לא מספיק שומעים על הרגלים חיוביים והתנהגויות חיוביות, ולא ברור לאיזה כיוון צריך ללכת. אנחנו, הגברים, לא משתתפים בשיחה הזו מספיק; לא אומרים מספיק "תהיה גבר". 

המחדל בברירת המחדל

אנחנו צריכים ללמוד לעשות הבחנה רק כאשר אנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו. עד אז, מה שמשותף לנו ולכל מי שמסביבנו נראה שקוף, ומובן מאליו. כך בוודאי היה המפגש הראשון בין הילידים ביבשת אמריקה למבקרים הלבנים שהגיעו בספינות העץ הגדולות שלהם: הם נראו כמו בני אדם, אבל מי באמת היו השדים חיוורי הפנים הללו? 

אם נחשוב על התרבות היוונית, הרומאית, ואחר כך התרבות האירופאית-נוצרית, ולבסוף התרבות הצפון-אמריקאית: תרבויות עצומות, כובשות עולם, מעצבות היסטוריה: הן כולן תרבויות של גברים; מי שהוביל אותן, כתב עליהן, עיצב אותן, היו גברים. כאשר כל מי שאתה פוגש באוניברסיטה ובצבא ובפרלמנט, כל מי שאתה קורא את דבריו בעיתון ויושב לידו במועדון - כאשר כל מי שבכלל קיים עבורך במרחב הוא גבר, השאלה "מה זה להיות גבר?" הופכת להיות שקולה לגמרי לשאלה "מה זה להיות אדם?" להיות אישה הופך להיות, בפרפרזה, להיות גבר פגום; אדם עם כוכבית: "בן אדם, אבל אישה."

השינוי הטיטאני של המאה ה-20 היה להכניס נשים למרחבים ציבוריים שהיו, עד אותה תקופה, מרחבים גבריים בלבד: לפוליטיקה, לאוניברסיטה, למשרות ציבוריות ומשרות שלטון. נשים החלו לעמוד על שלהן ולהכריז על עצמאותן כבני אדם מלהיות גברים; הן לא צריכות לוותר על נשיותן כדי להיות מנהלות, מפקדות, נשיאות או ראשות ממשלה. האמירה החלה להיות ברורה: אישה מוצלחת לא צריכה לאמץ תכונות גבריות כדי להצליח; היא "בן אדם, וגם אישה".

נשים פרצו לתוך המרחב הזה, שעד כה התעלם מהן כמעט לגמרי, ומצאו בו שלל רב; בוקובזה מדבר על המהפיכה המינית, יסוד חשוב של שחרור האישה, ואכן חלק גדול מאוד מהכניסה של נשים למרחב הציבורי, המאמץ שלהן להשמיע את קולן, נגע לתחום המיני; עליית המודעות למקרי אונס, הטרדות ותקיפות מיניות, והצורך הדחוף להפחית אותם. אבל גברים לא צריכים מהפיכה מינית; אם כך איזו מהפיכה אנחנו כן צריכים? לכאורה[1] כאשר מפסיקים להשתיק נשים היה צריך רק לתת להן את ההזדמנות לדבר; אבל גברים יכלו לדבר על הכול תמיד[2], אז על מה נשאר להם לדבר?

נתקלים בבעיה הזו לעתים קרובות כאשר מנסים להסביר "פמיניזם" לקבוצות של נערות ונערים: לנערות, מאוד ברור במה נאבקים: סקסיזם במקום העבודה, פערי שכר, פערי ייצוג בכנסת או בעמדות בכירות; פערים בטיפול בבית ובמשפחה. לנערים, זה פחות ברור; להגיד להם שהם נוטים למות יותר ממחלות לב? שהם קורבנות של יותר תאונות עבודה, יותר אלימות פיזית, יותר מקרי פשע, וכמובן - שהם הרוב העצום, המוחלט, מחללי מלחמות? הכול בעצם נגזרות שונות של חוזק, אותה תכונה רחבה של הגבר הטוב: להיות עם ידיים חזקות וטובות, לעבוד בבניין ובסבלות ובחקלאות; לשמור על כבוד המשפחה, על השכונה, על החברים שלך; להתגייס לצבא. זה הכול חלק מלהיות גבר חזק. להצביע על אלו בתור דברים רעים, בתור בעיות, מחזיר אותנו מיד להתחלה: זה רע להיות גבר?

זו הסיבה שפמיניזם נתפס בעיניי רבים כאיום על גבריות; כניסיון לשים נשים עליונות ושליטות על גברים. התוצאה המצערת המיידית היא שעיקר אלו שמדברים על מה זה להיות גבר, הם ריאקציונרים, שמסתכלים על כל הרגל חדש כהרגל לא טבעי ומסרס; שקוראים להחזיר את הגבר למקומו "הטבעי", בתור המחזר הדומיננטי, ראש המשפחה, מנהל העסק. אנחנו כל כך לא רגילים לדבר על גבריות, שהיחידים שמדברים על גבריות הם אלו שרוצים להשאיר אותנו במקום, גבריות שחור-לבן של שנות החמישים. זו הסיבה שיש מעט מדי אתרים כמו The Good Man Project (ואין כזה בעברית[3]), והרבה יותר אתרים כמו מאפ"י, A Voice for Men, או "התנועה לזכויות הגבר". 

אז אנחנו נמצאים במצב שבו אם אתה מדבר על זה שטוב להיות גבר, שאתה גאה להיות גבר, אתה נשמע כמו אל באנדי. זה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו; אני גאה להיות גבר. אני חושב שטוב להיות גבר, וחשוב להיות גבר טוב. הדרך היחידה ללמד להיות גברים טובים, היא לדבר ממקום שבו אתה עצמך גאה בהיותך גבר וחושב שזה טוב. אחרת, הניסיון שלנו להקנות הרגלים אחרים, טובים יותר, יראה כאילו אנחנו חושבים שהדרך היחידה להשתפר היא להיות פחות גברים; וזה לא נכון. זה גם מאמץ שגורלו תמיד להיכשל. גברים, באופן כללי, לא יפסיקו להיות גברים; הדרך היחידה קדימה היא לשנות את מה שזה אומר. 

טוב להיות גבר; חשוב להיות גבר טוב

להיות גבר זה דבר טוב. להיות אישה זה דבר טוב. אפשר להגיד שלהיות גבר זה דבר טוב, מבלי לחשוב שלהיות אישה זה דבר רע; זה כמו שאפשר לחשוב ששוקולד זה דבר טוב, בלי לחשוב ששניצל זה דבר רע. 

ההתמודדות שלנו עם העולם החדש בו אנחנו חיים, והניסיון שלנו לבנות גבריות חדשה כולל ביקורת על הרגלים והתנהגויות שהיו חלק מלהיות גבר באופן מסורתי, והיום אנחנו רואים באופן שלילי. אבל הביקורת הזו מנוסחת, כמעט תמיד, באופן שמדבר על גברים או על גבריות בתור הבעיה; קשה מאוד להסכים עם מישהי שצריך לשנות את העולם לטובה, אם היא אומרת לך שהדרך היחידה לעשות זאת היא להפסיק להיות גבר. לא צריך לעשות זאת.

הדרך לעשות זאת היא לעבור לדבר על הרגלים, ולהכיר בכך שהרגלים הם משהו שאנחנו רוכשים, לא משהו טבעי. בעוד שיש הרבה הרגלים שמאפיינים גברים, אין אף הרגל שמאפיין את כל הגברים ואין אף הרגל שהכרחי להיותך גבר. למעשה, הדבר היחידי שהכרחי להיותך גבר, הוא לראות את עצמך כגבר; להרגיש כגבר. זה הצד הטוב, זה החוזק, שבעמימות של כל זהות באשר היא: דווקא בגלל שהיא עמומה, אפשר לשנות אותה, ואפשר לשנות את הרגלי החיים שלנו ולא לאבד אותה. בגלל שאם מספיק בני אדם הרואים עצמם כגברים יאמצו תכונה כלשהי או הרגל כלשהו, הם יהפכו להיות תכונה או הרגל גבריים.

הדרך לאמץ הרגלים חדשים, שהיום אולי לא נתפסים כהרגלים גבריים, איננה להגיד "להיות גבר טיפוסי זה רע; תתחיל להתנהג פחות כמו גבר טיפוסי." אלא לצבוע את ההרגלים הללו כגבריים. אם אנחנו רגילים לא לבכות, כי "גברים לא בוכים", הדרך להרגיל גברים לבכות איננה להגיד "תתחבר לצד הנשי שלך", כאילו דמעות מגיעות מאיזו אישה פנימית; אלא להגיד "תבכה כמו גבר!" ולהחליט, פשוט כך, שהבכי שלך הוא בכי גברי, ושונה מבכי של אישה, כי אתה הוא זה שבוכה; ואתה גבר. הדרך לאמץ הרגלים חדשים של דאגה לעצמך, של טיפוח, של דאגה לבריאות, אינה לאפיין אותך כ"מטרוסקסואל", אלא לקדם מרכזי בריאות לגבר, מוצרי טיפוח לגבר, ספרים ומגזינים שידברו על הגוף והמיניות של הגבר. גם כאן, כתמיד, מרים את ראשו "החוזק", כי להיות גבר זה להיות חזק; ולהיות חזק, אומרים ב-Dove, זה להיות אבא דואג ומטפח. ולהשתמש בשמפו של Dove, מסתבר.

הדרך שלנו להשתתף במאמץ הזה, היא לזהות ולנסות לאמץ את ההרגלים שיהפכו את העולם לטוב יותר, ולזהות ולנסות להיפטר מן ההרגלים שפוגעים באחרים. הדרך שלנו להשפיע על אחרים, היא לראות את ההרגלים הללו כגבריים, ולדחוק בגברים אחרים לאמץ אותם; "להיות גברים".

תהיה גבר

יכול להיות שאתה לא רואה שום בעיה בעולם כפי שהוא היום; יכול להיות שאתה לא מבין למה שגבר יתעסק בדברים כאלו בכלל; את תשובתי לאלו כתבתי במקום אחר. כאן, עסקתי בהצדקת האמירה: "תהיה גבר". יש בימים אלו שיחה על מה זה אומר: "להיות גבר". אנחנו הגברים צריכים להשתתף בשיחה הזו. אנחנו צריכים לקדם את ההרגלים שאנחנו מאמינים בהם, ולראות אותם כהרגלים גבריים, כי אנחנו גברים ואנחנו נוהגים כך. אנחנו לא צריכים לוותר על הגבריות שלנו כדי לבנות עולם צודק יותר, חופשי יותר, מקבל יותר, או שיוויוני יותר, ואנחנו לא צריכים לראות במי שמנסה לקדם עולם כזה, אויב של הגבריות שלנו. אנחנו חזקים יותר מכל דאגה כזו, ושום דבר לא יכול לקחת מאיתנו את הגבריות שלנו. 

תהיו גברים; ודרשו מגברים אחרים להיות גברים גם. 


1 - חשוב לא לפול במלכודת של "הפמיניזם הליברלי" ולהתייחס לשיוויון פורמלי כאל שיוויון הזדמנויות אמיתי. זה שנותנים לנשים את זכות ההצבעה והזכות להיבחר, למשל, זה לא מספיק כדי לתת להן כוח שווה במערכת הפוליטית. אותו הדבר נכון, אם כי בצורה מעודנת יותר, לתחומי התקשורת, האקדמיה, האמנות, וכן הלאה. []
2 - כמובן, הגישה למוקדי הכוח, ההשפעה והתקשורת לא התחלקה באופן שווה בקרב כלהגברים, אלה הייתה נחלתם של מעטים, וגם הם לא דיברו על כל הדברים; אלא שהרבה פעמים קשה הרבה יותר לזהות את המגבלות המוטלות עלינו הגברים; וזו בדיוק הנקודה. []
3 - גיליתי ממש בעבודה על הפוסט הזה שהבלוג המצוין "ביצים", שעסק בדיוק בנושא של בניית גבריות חדשה, נסגר. אם מישהו מכיר בלוג דומה שעובד באותו הכיוון, ואם אפשר גם באותו הכישרון... שתפו איתנו בתגובות. []

יום ראשון, 26 ביולי 2015

התרגלי לצאת מהקווים

אם אנחנו רוצים יותר נשים בכירות, יותר חברות כנסת, יותר מנהלות וממציאות ופורצות גבול - אנחנו חייבים לחנך את הבנות שלנו אחרת.

אחת התרומות החשובות של הפמיניזם, אולי התרומה הכי חשובה, היא הפניית המבט להתנהגות שלנו, לדברים שאנחנו אומרים, כותבים, יוצרים, למה שמרגיל אותנו, את כולנו, מתינוקות ועד מבוגרים, להתנהג אחרת כנשים וגברים, ולחשוב אחרת על נשים וגברים.

זה אחד הדברים, אני יודע, שגורם הכי הרבה למאזינים לפמיניסטים, ואפילו אנשים שבעצמם מחזיקים בעמדות פמיניסטיות, להגיד: "תנוחו"; זה שהם עומדים מול מישהו, פמיניסט, שיש לו ביקורת על כל דבר שהם עושים, כל דבר קטן שיוצא להם מהפה - ואיך הוא מתחזק את הפטריארכיה; או מקדם את תרבות האונס; או מדכא נשים. זה מייגע.

האמת היא שלפעמים, היה נחמד לנוח; אבל אי אפשר. כי מרגע שפותחים את עינייך לזה, אתה לא יכול שלא לראות את ההבדלים - ולתהות לגביהם.

כך לגבי פרסומת למכללות אורט; לכאורה, הפרסומת הועתקה כמעט מילה במילה, פעם אחת פונה לגברים, ופעם אחת פונה לנשים, וכמו שכתבתי בעבר, אני חושב שזה מצוין. כך צריך; אם יש פנייה לציבור, דרך טובה אחת היא לא לכתוב בלשון זכר ולציין איפשהו בקטן "המודעה פונה גם לנשים", אלא באמת לכתוב מודעה שפונה גם לנשים. אלא שאז, כמובן, יהיו הבדלים, וזה מעניין מה הם ההבדלים הללו שנכנסים, לא בכוונה, כאשר אתם, המפרסמים, מדמיינים נשים או גברים מנהלים את אותה השיחה.

כך הפנטזיה של האישה:
"אני מתחילה לעצב את הבתים הכי יפים בישראל לאנשים הכי חשובים; זוכה בפרסים, מרוויחה מיליונים, מיליונים!"
וכך הפנטזיה של הגבר:
"אני מקים סטארט-אפ היסטרי, גאוני! עושה אקזיט, ומרוויח מאות מיליונים!"

במקרה ראיתי את הפרסומת של הגבר שנייה, והמילה "מאות" קפצה לי, כי עד הנקודה הזו הפרסומות נשמעו לי זהות; אותה שאלת "ואז מה?", אותה חזרה על משל הדייג... אבל זכרתי שאצל הנשים, היא אמרה "מיליונים", לא מאות מיליונים. אז חזרתי לפרסומת ושמתי לב להבדל העיקרי: בפנטזיה של האישה, היא שכירה מאוד מבוקשת ומצליחה; בפנטזיה של הגבר, הוא עצמאי מאוד מצליח - ומצליח פי כמה מאות.

זו פנטזיה; כל אחד מהם יכול להגיד מה שהוא רוצה; בפנטזיה שלי עורב מדבר מלמד אותי לעוף, להפוך לבלתי נראה, ולרפא את כל מחלות העולם - פנטזיה לא חייבת להיות הגיונית. אז למה הפנטזיה של האישה כל כך... סבירה, בעוד שהפנטזיה של הגבר כל כך... מופרכת? או אולי, כל כך נועזת יותר?

הכול, בסופו של דבר, חוזר למה אנחנו מרגילים תינוקות, ילדים וילדות, בנים ובנות צעירים; גננות שעברו סדנאות מגדר, לדוגמה, שמו לב שצעצועים המכוונים לבנות, למשל בובות ובלוקים, שמים במתחם מוגדר; צעצועים המכוונים לבנים, למשל, כדורים, מפוזרים ברחבי החדר. בנאומה המפורסם "Lean In" סנדברג תיארה מישהי שנגשה אליה אחרי ההרצאה ואמרה לה "למדתי להשאיר את היד באוויר" - כי בסוף ההרצאה סנדברג אמרה שהיא תענה רק לעוד שתי שאלות, אבל אחרי שהיא ענתה על אותן שתי שאלות, היא כמובן ענתה על עוד שאלות; אלא שאחרי אותן שתי שאלות, כל הנשים בחדר הורידו את היד... אנחנו רואים שתלמידים מרימים את היד גם כאשר הם לא יודעים; ותלמידות לא. גברים מגישים מועמדות למשרות שהם מתאימים ל-60% מהתנאים המוקדמים שלהן; נשים מגישות מועמדות רק למשרות שהן מתאימות ל-100% מהתנאים המוקדמים שלהן.

בכל תחום שנסתכל עליו, אנחנו נראה את אותו הבדל, ואת אותם הרגלים: נשים שמורגלות לשמור על הגבולות הברורים, לציית לחוקים ולכללים, להיות "בסדר"; להישאר בתוך הקווים, וגברים, שמורגלים להעז, לפרוץ, להפריע ולהתפרץ - לצאת מהקווים.

אלו לא הבדלים "טבעיים"; אין להם קשר להורמונים, אין להם קשר למיתוסים שבנים הם "פרועים" יותר ובנות הן "רגועות" יותר. זה תלוי בתגובות שהם מקבלים; בצעצועים שקונים להם; במה מלבישים אותם. יש נעליים שקל יותר לרוץ איתם, ונעליים שפחות. יש בגדים שמודאגים יותר ללכלך, ובגדים שפחות. יש שיער שצריך לסרק ולסדר ולאסוף ולטפח, ויש שיער שלא. זה קשור לכללי "צניעות" כביכול שלא קשורים בכלל למין אבל מאוד קשורים לנשים שמעיזות, שלא מקבלות את הכללים.

הנה הבעיה: כל עוד אנחנו נתמקד בסוף, נספור חברות כנסת או מנהלות בכירות או ממציאות מצליחות, נמצא תמיד תירוצים; נגיד נשים מעיזות פחות, מתמודדות פחות, מגישות פחות הצעות, פותחות פחות חברות. וזה נכון; נשים מעיזות פחות. לכן אנחנו חייבים להסתכל על ההתחלה: אנחנו מרגילים את הילדות והבנות שלנו מראש להישאר בתוך הקווים. לכן הן מעיזות פחות.

ואז, הפנטזיה הכי נועזת שלהן תהיה פשוט להיות מעצבת הפנים של האנשים הכי חשובים, שהם, מה לעשות, תמיד יהיו גברים.

יום שני, 13 ביולי 2015

אל לנו לתת למדכאים לאמץ את שפת המדוכאים

משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.

כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.

הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.

לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו. 

בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.

אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.

יום ראשון, 21 ביוני 2015

צביעה של דברים נשיים בצבעים אחרים כדי לקבל גבריות

הבנייה של גבריות חדשה היא גם ניסיון לפרק את השיוך של תכונות שליליות לנשיות.

אחד ההרגלים שמאוד קשה לשבור אצל אנשים היא התחושה שדברים שאנחנו רואים היום כשייכים לגבריות או לנשיות, תמיד היו דברים גבריים או נשיים.

כך, למשל, בסקירת הספר The Prime of Life על התבגרות באמריקה:
In the arena of friendship and in sharp contrast to today, men were perceived to be far superior to women at forging bonds with members of the same sex, in part because women were expected to save their empathy and relational resources for their husbands. Men were even physically demonstrative in their platonic affections for other men and routinely shared beds with close friends, as in the case of the friendship of Abraham Lincoln and Joshua Speed, who for four years shared not just a house but also a bed in Springfield, Ill., when Lincoln was a young statesman.
חשוב להבהיר את ההקשר שבו השינה המשותפת הזו התרחשה: תקופה שבה ילדים ישנו במיטה עם ההורים שלהם, או חלקו כל הילדים מיטה אחת, תקופה שבה היו מושגים שונים של פרטיות ואינטימיות מאשר היום.

הנקודה שמעניינת אותי כאן היא כיצד חברות קרובה ואינטימית נחשבה כתכונה "גברית", והיום היא נחשבת תכונה "נשית" - כאשר "החברות הכי טובות" משתפות ותומכות ומדברות על הדברים האישיים ביותר, ואילו "החברים הכי טובים" שותים בירה ביחד בשתיקה ורואים פוטבול. אלו דימויים, כמובן, וככאלו לא מייצגים בצורה מדויקת את המציאות, אך אפשר לראות בבירור איך משהו שנראה ואולי מרגיש בטבעי וברור מאליו, הוא למעשה הרגל מגדרי שיכול להשתנות מן הקצה אל הקצה.

מה שמעניין לראות הוא כיצד בכל פעם שתכונה גברית הולכת ומתפשטת כתכונה נשית, נראה שיש תנועה מהירה עוד יותר לנתק את התכונה הזו מהגבריות. אם הוראה נתפס כמקצוע גברי וחשוב, כאשר הוא משתנה והופך למקצוע נשי, הגברים בורחים ממנו. אם סריגה, או איפור וגנדרנות, נתפסים כעיסוקים גבריים, כאשר הם משתנים והופכים לעיסוקים נשיים, הגברים בורחים מהם. אפילו בשמות פרטיים, רואים תמיד את אותה התנועה: שם לבנים הופך לשם לבנות, מבלה תקופה מסוימת כשם הן לבנים והן לבנות, ואז מפסיק להיות שם לבנים; וחוזר חלילה.

הסיבה לכך היא שהרגלים, עיסוקים, מראה חיצוני, מקצועות וכן הלאה, הם בעצם כל מה שמבחין בין הגבר לאישה (ולא בין הזכר לנקבה). אם לא יהיו תכונות שונות, לא יהיו מגדרים, כי זה מה שהופך מגדר למגדר: הרגלי חיים; תכונות שאנו משייכים למגדר זה ולא לאחר.

הבעיה מתחילה כאשר הניגודים הללו כמעט מחייבים הצמדת ערך חיובי למגדר אחד ושלילי למגדר אחר: אישה היא חלשה, פטפטנית, מתפרקת במשבר; הגבר חזק, מדבר רק כשצריך, סלע מוצק בזמן אסון. הגבר אלים, לא יכול לשלוט בעצמו, לא יודע להתבטא במילים; האישה מכילה, יודעת לתמוך ולעזור, תרבותית יותר; וכן הלאה. כל תכונה טובה המוצמדת למגדר אחד, תמיד תגיע עם אותה תכונה מוצמדת באופן שלילי למגדר השני (גברים טובים במתמטיקה, נשים גרועות במתמטיקה; גברים יודעים לעשות רק דבר אחד, נשים יודעות לעשות כמה דברים במקביל; וכן הלאה). השאלה היא לא אם יש אמת בניגודים הללו, אלא האם הם הכרחיים.

אני מאמין שלא; יש דרך להצמיד ערכים דומים הן לנשיות והן לגבריות, והדרך הזאת היא להעמיד פנים שמשהו הוא שונה, סתם ככה. פשוט כי הוא לגבר או לאישה; כמו שלוקחים את אותו צעצוע, וצובעים אותו בוורוד או בכחול. ידיד הבלוג ישי מרזל כתב לאחרונה על תגובה פמיניסטית למספר גדול של מוצרים, המשווקים לגברים בדרכים שונות, שהם למעשה בדיוק אותם מוצרים המשווקים לנשים. שיווק מוצרים כאלו הוא ניסיון ליצור גבריות חדשה, המכילה תכונות והרגלים שנתפסים כנשיים, ומאמצת אותם בלי לשנות אותם (וכך מבלי להצמיד ערכים שליליים לתכונות ולהרגלים הנשיים). השינוי של אותם הרגלים ותכונות, הצביעה שלהם מחדש (לעתים, באופן מילולי) כמשהו "גברי" היא הכרחית; משום לאמץ את כל ההרגלים והתכונות של המגדר השני, זה להפסיק להיות חבר במגדר שלך.

כמו שהטקסט של מרזל מראה, מגדרים מוגדרים כניגודים, ולכן השינוי של המגדר הגברי משפיע גם על ההגדרה של הנשיות, ובאופן טבעי, זה גורר תגובות נגד. אבל זה לא צריך להבהיל אותנו או להאט אותנו; צביעה מחדש של תכונות והרגלים כאלו, והאימוץ שלהם, היא דרך אחת חשובה לפירוק הניגודים הללו, ויצירת עולם שבו לא מחייבים צד אחד להיות השלילי וצד אחד להיות החיובי; הם יכולים להיות פשוט בצבעים שונים.

יום שני, 15 ביוני 2015

איך למנוע אונס

האם לא צריך ללמד נשים להימנע מאונס? תוצאות של מחקר אחד שנערך בקנדה מראות בצורה שקשה להתעלם ממנה שיש ערך רב בללמד המנעות.

451 נשים צעירות, בשנתן הראשונה בשלוש אוניברסיטאות בקנדה נבחרו באופן אקראי להשתתף בסמינר על מניעת אונס והתמודדות עם התקפות מיניות; שנה לאחר הסמינר, אותה קבוצה של נשים נבדקה מול 442 נשים אחרות בשנה הראשונה באוניברסיטה, שלא עברו את הסמינר אלא קיבלו עלון בנושא התקפות מיניות; התוצאות היו מובחנות וברורות: בקבוצה שלא עברה את הסמינר היה סיכון כפול (!) לאונס - כמעט 10% מול 5% בקבוצה שכן עברה את הסמינר. הסיכון לנסיון לאונס היה עוד יותר נמוך: 3.4% מול 9.3% בקבוצה שלא עברה את הסמינר, ז"א סיכוי נמוך פי שלושה!

התוצאות ברורות: אם אישה צעירה עוברת סמינר המדריך אותה כיצד להתמודד עם נסיונות אונס, כיצד לזהות סימני סכנה, וכיצד להציב גבולות בהתנהגות מינית, הסיכוי שינסו לאנוס אותה והסיכוי שהיא תיאנס נמוכים משמעותית.

כאשר אנחנו בוחנים את הטקסטים שמקדמות פמיניסטיות להתמודדות עם אונס, אנחנו נראה לעתים קרובות גרסה כזו או אחרת של אותו המשפט: "אל תלמדו אותנו לא להיאנס, תלמדו אותם לא לאנוס". "מה גורם לאונס? אנסים!" ובכן, קשה להתווכח עם תוצאות; הסטטיסטיקה בכתבה היא שבממוצע, על כל 22 נשים שיעברו את הסמינר הזה, אונס אחד ימנע. זו סטטיסטיקה מספיק חזקה כדי לעודד אותנו לשאוף לכך שכל אישה צעירה תעבור סמינר כזה בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה; משום שזה ימנע מאות מקרי אונס בשנה. יהיו עדיין מקרי אונס, אבל הרבה מקרי אונס אחרים ימנעו; ואונס הוא משהו מחריד ומזיק מספיק בשביל שזה ימשוך הרבה תשומת לב.

סקירת המחקר גם עוזרת לנו לשים לב לאילו מקרי אונס נמנעים; אנחנו מורגלים לחשוב על אונס בתור סיפור מאוד חד וברור: אישה נמצאת לבדה, גבר זר קופץ עליה מאחורי השיחים - אבל במציאות, הרוב הברור של מקרי האונס הם אונס מצד גבר מוכר: בעל, בן זוג, ידיד, או מכר בדייט. הסמינר גם חשף שבהרבה מקרים, ההתמודדות של נשים עם אונס מצד גבר מוכר היא של הלם ושיתוק; אחת הדרכים שבהן הסמינר עזר לנשים לצמצם מקרי אונס הוא בכך שסייע להחליף את ההלם הזה בתגובות אחרות: השתחררות מאחיזה, צעקה בקול רם. במילים אחרות - הפיכת שתיקה לדיבור, שיתוק לפעולה.

הסמינרים הללו לא ימנעו את כל מקרי האונס, כי חלק ממקרי האונס הם באמת גברים זרים שפשוט מחפשים את מי לתקוף; אבל הם יעזרו למנוע מקרי אונס מגברים מוכרים. פמיניסטיות לא מקדמות פתרונות כאלו ולמעשה נאבקות בהן בצורה פעילה כי קל מדי להפוך קידום סמינר כזה להאשמת הקורבן; קל מדי להגיד "לא צעקת ולא נאבקת, ולכן האונס קרה באשמתך". לצערי, כמו שכתבתי בעבר, המטרה היא לא להאשים את הקורבן אחורה, אלא למנוע נפגעות אונס קדימה; אבל כמו שאפשר לראות בתגובות שם ובמקומות אחרים, הרעיון הזה לא מתקדם. כל ניסיון להציע צעדים לשינוי שלא מתחילים ונגמרים במשפט "תלמדו גברים לא לאנוס" נתקל באטימות מוחלטת.

זה נובע משני גורמים. הגורם האחד, סירוב לקבל את העובדה שמקרי אונס מסוימים, ובמיוחד במקרים של אונס מצד גבר מוכר, קורים לא כי הגבר החליט לאנוס אלא כי הוא לא הבין שהוא אונס. תקשורת ברורה יותר יכולה להבהיר שאין רצון והסכמה מצד האישה, ושהוא צריך להפסיק. סמינרים כאלו, וקמפיינים אחרים לתקשורת ברורה יותר במהלך יחסי מין, שמטבע הדברים פונים גם ואף בעיקר לנשים, יכולים לסייע לנשים לתקשר גבולות בצורה ברורה יותר ולהכין אותם להתמודדות עם חוסר הבנה כזה, שעלול לקרות. תקשורת ברורה יותר תבטל את גורם חוסר ההבנה, ותמנע את האונס. בעוד שאפשר להדגיש מול נערים וגברים צעירים את הצורך בתשומת לב לשפת גוף וסימנים אחרים לא מילוליים ולאותות של רצון והסכמה אצל הפרטנרית שלהם, נסיונות כאלו ינחלו הצלחה חלקית בלבד כל עוד אנחנו לא משלימים אותם עם דחיפה להרגיל נערות ונשים צעירות לתקשר יותר; אם יש מעט מאוד תקשורת שאפשר לפרש והרבה מאוד מקום לפרשנות, יש מקרים רבים של חוסר הבנה. הרגלים מיניים ורומנטים נוכחיים, המדגישים שתיקה ופאסיביות אצל נשים ופיענוח, ניחוש, ונקיטת פעולה על סמך מעט מאוד סימנים אצל גברים, מובילים למקרי אונס שאפשר וצריך למנוע.

הגורם השני הוא העובדה שיש, בפירוש יש כאלו המשתמשים בטיעונים דומים לאלו כדי להאשים את הקורבן. עובדת קיומם של גברים המאשימים את הנפגעת מאונס בכך שהאונס קרה, לא צריכה להשתיק אותי מקידום אמצעים שלדעתי יצמצמו מקרי אונס, אלא מחייבת התייחסות לדבריהם והבחנה בינם וביני. לכן חשוב לי לציין שאני לא מדבר אחורה, לנפגעות אונס, אלא קדימה, למי שלא נפגעה. משום שדיון על מי אחראי על מה ומה היה אפשר לעשות כדי למנוע אונס שכבר קרה, סביר שלא יעזור למי שנפגעה מאונס. אני לא יודע מה כן יעזור, ואני לא מעמיד פנים שיש לי מושג ולא מנסה לנחש; אני בפירוש לא פונה למי שנפגעה מאונס, ולא מחפש לפשפש בקורותיה בניסיון להבין מה לבשה, מה שתתה, מה אמרה ואיפה בילתה ועם מי. אני לא חושב שהאשמה נופלת עליה, כמו שאני לא חושב שאם אתה חוצה את הכביש במעבר חציה בלי להסתכל ימינה או שמאלה ודורס אותך נהג שיכור ונשארת משותק לכל החיים - זה באשמתך; אני כן חושב שכדאי לחנך ילדים וילדות להסתכל ימינה ושמאלה לפני שהם חוצים את הכביש כי עובדתית לעשות זאת מפחית את מספר התאונות ויגרום לכך שפחות מהם ידרסו וחלילה פחות מהם יהפכו לנכים לכל החיים.

המחקר הזה צריך לקבל תשומת לב מצד ארגונים ויחידים המעוניינים לצמצם מקרי אונס אצל נשים צעירות בצבא ובאוניברסיטה; הוא צריך להוביל ליישום סמינרים דומים במסגרות הללו, כדי לצמצם בצורה משמעותית חלק מיותר משלושת אלפי (!) מקרי האונס שנשים סובלות בשנה בישראל. זה לא הכול, אבל זה הרבה; וצריך להגיד את זה.

יום שלישי, 26 במאי 2015

משהו שלא מעיזים לדבר עליו

מתי מפיקי סרטים יהיו אמיצים מספיק כדי להראות סקס בין גברים בקדימונים לסרט שלהם?

לא שמתי לב בזמנו שהקדימון לסרט "הר ברוקבק" בעצם לא מבהיר בשום נקודה ששני הגיבורים של הסרט, אניס וג'ק, שכבו ומנהלים מערכת יחסים רומנטית ומינית. רק שנים אחרי שראיתי אותו, קראתי כתבה שדיברה על השיווק של הסרט ואיך המשווקים והמפיצים נמנעו בכל צורה מלרמוז לכך שהשניים הם בעצם מאהבים; כך הקדימון מדבר על "חברות" שהפכה למשהו סודי, ואנחנו עוברים משני גברים לבושים לגמרי באוהל, לשני גברים לבושים לגמרי על צד ההר, מדברים על כך ש"אף אחד לא צריך לדעת". אף אחד לא צריך לדעת מה? ובכן, זה סוד. אפשר לראות בטריילר את אניס מנשק את אשתו, אבל לא את אניס מנשק את ג'ק (אם כי אפשר לראות אותו מכניס לו אגרוף, כמובן). גם תיאור הסרט מדבר על "מערכת יחסים"; הוא לא מבהיר מה היא. מבוגרים שיצפו בקדימון יכולים להבין, אם הם רואים את זה בתור משהו אפשרי מלכתחילה; אבל אפשר בקלות לפספס את הרמיזה לכך.

בדיוק זה קרה לי עם הקדימון לסרט החדש של ג'ק בלאק, "The D Train". דן, הדמות של ג'ק בלאק, יוצאת ללוס אנג'לס כדי לשכנע את כוכב הטלוויזיה אוליבר שלמד איתו בתיכון להגיע למפגש כיתה 20 שנה אחרי, ו... ובכן, רואים אותם שותים הרבה אלכוהול, לוקחים סמים, ואז סמאש למסך שחור ודן טס חזרה הביתה במטוס, עם מבט המום בעיניים. במפגש הכיתה יש ביניהם מבוכה ואולי קרבה מסוימת, אבל זה בעיקר נראה כאילו דן עשה דברים מביכים בלוס אנג'לס והוא רוצה לדבר עליהם עם אוליבר. רק בקריאת כתבה על "סרטי סקס" (מה שזה לא יהיה) התחוור לי שהם עשו "ברוקבק" עוד יותר טוב מפעם קודמת - נדמה לי שצריך ממש לרצות לראות את זה כדי להבין לבד שדן ואוליבר שכבו בלוס אנג'לס. אם מבינים, זה מאיר החלטות מסוימות באור מעניין: למשל התסרוקת של דן...

כאשר הבנתי את זה, הרגשתי תחושה של בגידה. כמובן, תעשיית הקולנוע האמריקאית לא חייבת לי שום דבר, ועדיין; עשר שנים אחר כך, קהל אחר, מקבל יותר, ועדיין אי אפשר להראות שני גברים אפילו מתנשקים, שלא לדבר על להבהיר שהם עשו סקס. אם העלילה של הסרט שלך עוסקת בהשלכות של כך ששני גברים שכבו אחד עם השני, אז ממש כמו שב"חטופה" אתה מראה את החטיפה - אתה מבהיר ששני הגברים שכבו אחד עם השני. אחרת אתה אומר שבניגוד לנערות חטופות, שני גברים מתגפפים זה יותר מדי; בזה הקהל לא יעמוד.

תהיתי גם לגבי השאלה המשנית, האם שאלת הזהות המינית של דן ואוליבר, שאת שניהם מראים ביחסים עם נשים (כי לראות את אוליבר במיטה עם אישה כמעט ערומה, בזה הקהל כן יעמוד) תעלה בסרט, ואם ישמעו את ה-B Word, מילה שנעדרה למדי מהדיון על "ברוקבק". אבל, זה כבר במבט קדימה. כרגע, הייתי מסתפק אם לא היינו מוחקים את הנושא הזה לגמרי מהמרחב הציבורי.

יום שני, 25 במאי 2015

תני לי להסגביר

דבר מעניין קרה בדרך לפורום - בקבוצת "פמיניזם צעדים ראשונים" שאל בחור את השאלה: "מה זה הסגברה ואיך אני בתור גבר נמנע מלהסגביר" הוא קיבל הסבר, וחלקו מעניין, אבל העיר אחד המגיבים שמשתמשים בהסגברה לאו דווקא כביקורת, אלא כטקטיקה של השתקה, בדומה לביטוי "בחן את הפריבילגיות שלך". 

היה אפשר לפתור את ההערה שלו כתלונה שגורה של גבר שלוקחים לו את הפריבילגיות, לולא התגובה הראשונה לפוסט, זו של שולפת צפורניים, שהדגימה היטב שימוש קלוקל בביטוי הזה. 

נקדים ונאמר שאיננו חושב שהסגברה איננה בעיה קיימת. או שאני מבין הסגברה טוב מאחרות. הגדרה יפה למונח מופיעה (איך לא) בעמוד הו'יקיפדיה

Explaining without regard to the fact that the explainee knows more than the explainer, often done by a man to a woman.

כאמור, זו תופעה קיימת, ואני מניח שיהיה נכון לומר שהיא מתרחשת בעיקר מכיוונו של גבר לאישה; בין אם זה גבר שיניח שהוא מבין יותר מאישה שהוא לא מכיר בנושאים כמו כלכלה, פוליטיקה, עסקים או נושאים אחרים שנחשבים "גבריים", או אולי עמית לעבודה שיניח שהוא מבין יותר מעובדת אחרת, גם אם היא בכירה ממנו או מנוסה ממנו. המונח מצביע על כך שיש גברים, אולי גברים רבים, שנוהגים לחשוב שבממוצע, גברים מבינים יותר מנשים, ולכן הם יכולים להניח שהם מבינים במשהו יותר מבת השיחה שלהם, לא משנה מי היא. 

חשוב לתת להרגל הזה מונח משלו, כי זה הרגל נפוץ וחשוב להצביע עליו; ואם אתה גבר שסובל מן ההרגל הזה, חשוב לך ולנו שתשים לב אליו ותנסה להפטר ממנו בדרכים יצירתיות. אבל רק משום שהמונח מתייחס בעיקר לגברים, ואפילו כולל את המילה גבר בתוכו, אין זה אומר שרק גברים סובלים מהמנהג הזה. בתגובה לפוסט, "שולפת צפורניים" חלקה כמה תמונות עם דוגמאות להסגברה; הנה דוגמה אחת:




זו דוגמה שהזדהיתי איתה מאוד, כי פגשתי אותה ממש לאחרונה בדיון ארוך מאוד על אלימות מינית ואונס; אחד המגיבים באופן די שגור ביקש מבנות השיחה איתו "נתונים" או "קישורים למאמרים" שיתנו תוקף להודעות שלהן; הוא סירב לקבל את ההודעות שלהן כבעלות ערך, אם הן כללו טענות סטטיסטיות כמו "מקרים רבים" או "כמעט כל הנשים", ללא הנתונים הללו. אחד הדברים הכי מרתיחים שיש הוא שהאדם איתו אתה מדבר מבטל כל מה שאתה אומר ומסרב להתייחס לדברים שלך ברצינות, מתוך עמדה מופרכת וצבועה שהוא עצמו לא עומד בה. 

מה שהפך את התמונה הבאה למפתיעה במיוחד:




חשבתי כמה מוזר זה שפמיניסטית כלשהי תחשוב שהיא מבינה איך גברים חושבים טוב יותר מגבר אחר. לא כי זה בלתי אפשרי, אלא כי נראה שהיא "לא מייחסת חשיבות לחוויה שלי ושל גברים אחרים"; נראה שהיא חושבת שהיא מבינה טוב יותר מהגבר שמולה, לא משנה מי הגבר שמולה. 

הסגברה זה מונח טוב וחשוב כי הוא מצביע על הרגל קיים, והדבר הראשון שצריך לעשות כדי לעקור הרגל שלילי קיים ולהחליף אותו בהרגל חיובי יותר הוא להכיר בו ולדעת לזהות אותו; אם אתה שם לב שאתה מזלזל בבת השיח שלך ומניח מראש שהיא לא מבינה על מה היא מדברת, אתה צריך להשתדל להפסיק וללמוד להמנע מהנחות מוקדמות כאלו. אבל, אולי, השילוב של המילה "גבר" במונח הזה גורם לפמיניסטיות מסוימות להניח שזה משהו שיכול לקרות רק בין גבר לאישה, במקום משהו שיכול לקרות בין כל אחד לכל אחד. 

יום ראשון, 22 במרץ 2015

נפלאה אהבתך לי

מדוע אני צריך פמיניזם? מדוע אני נאבק? הנה סיבה אחת. 

היום במהלך סדנה של מכנה משותף עלה הנושא של ביטוי רגשות, כיצד נשים מבטאות רגשות ואילו גברים לא[1]. אחד הנערים ציין שהוא דווקא מבטא אהבה, לחברה שלו; "ומה לגבי החברים שלך?" שאלתי, "להם אתה מבטא אהבה?" זה היווה פתח לדיון מפתיע במורכבות שלו, שבו חלק מהנערים לא הבינו כיצד יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים שאינה אהבה רומנטית ("ומה לגבי אהבה בין אבא לבן?", "טוב, זה משהו אחר לגמרי").

חלק מהנערים חשבו שאין טעם לבטא אהבה לחבר; אחדים בכלל סירבו להכיר בקיומו של רגש כזה, בין חברים; מקסימום "מחבב". נער אחד ביטא חשש שאם היית אומר לחבר שלך שאתה אוהב אותו, הוא היה חושב שאתה דפוק ומפסיק לדבר איתך לגמרי - ואחר אמר "דווקא אין לי בעיה להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם; אבל איך עושים את זה? זה אני לא יודע." את המילים "אני אוהב אותך" יכול בן להגיד להורה, יכול בן זוג להגיד לבת זוגו, ולשמוע ממנה; אבל חבר לחבר? את זה אי אפשר לבטא.

ישי מרזל, ידיד הבלוג, וחבר אותו אני אוהב, ציין שזו אמירה לא נכונה, שגברים אינם מבטאים רגשות; גברים מבטאים רגשות כל הזמן, הוא אומר, רק במעשים; לא בדיבורים. זה פקח את עיניי לשים לב לתופעה מעניינת בכיתות אותן אני מלמד: ילדות שהן חברות טובות, לעתים קרובות נכנסות זו למרחב האישי של רעותה: הן יושבות על אותו הכיסא, יושבות אחת על השנייה, מלטפות את השיער של האחרת, מתרפקות זו על זו, והקרובות במיוחד ילכו במסדרון שלובות ידיים. ילדים שהם חברים קרובים לעתים קרובות נכנסים זה למרחב האישי של רעהו - אבל רק באלימות. דחיפות, צ'פחות, אגרופים לכתף, בעיטות - ואלו לעתים קרובות מסלימים, כאשר התחככות אקראית, שמקורה כנראה באופן טבעי בכך שחבר מחפש את קרבתו של חברו, מובילה לדחיפה, מובילה למכה, שמובילה למכה עוד יותר חזקה, כי כל אחד חייב להחזיר לשני. 

אז מרזל צודק, שבנים מבטאים את רגשותיהם; אבל ההבדל בולט לעין. החבר מחפש את קרבתו של החבר, אבל קרבה זו כמעט תמיד תוביל למגע שאינו נעים, למכה. המגע הנעים, בין אם זה ליטוף או חיבוק, אינו נמצא בין חברים. היעדרו של המגע הנעים מכאיב במיוחד משום שערכו כל כך גדול, העלות שלו כל כך נמוכה, והדרך להגיע אליו טבעית להפליא. אולם, כאשר הורים מסתכלים בחשש בכל ביטוי של קרבה גופנית כאות לנטייה אחרת, כאשר החברה מקנה הרגלים של ריחוק ופיזיות מאוד מסוימת, אותם ילדים יגדלו להיות נערים וגברים שכאשר יעמדו בפני השאלה, איך להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם, ימצאו עצמם ללא תשובות טובות. 

אני שמח לומר שהתמזל מזלי להיות חבר של לא מעט גברים שלהם דווקא הרגלים אחרים, וכמובן שאין זה במקרה. אבל, המאבק הוא אישי אך לא מוגבל רק אליך או אליי. אנחנו נאבקים כדי שכאשר בנים, ילדים, גדלים, הם ילמדו גם הרגלים של מגע נעים. לכן אנחנו צריכים פמיניזם.



1 - זה כמובן לא מדויק, ועל כך בהמשך הפוסט. או כפי שכבר ראיתם אם כמוני אתם קוראים הערות סוף-דבר רק בסוף. []

יום שני, 9 במרץ 2015

כך שכנענו ליכודניקית להצביע המחנה הציוני

לפני כמה שבועות ישבנו לאכול ארוחת ערב עם מישהי שהצביעה ליכוד ברוב מערכות הבחירות האחרונות, וסביבתה הקרובה נמצאת איפשהו על הגרף בין הליכוד לבית היהודי. לא בדיוק הסביבה הכי אוהדת לזוג שמאלנים מהמרכז. באופן טבעי, השיחה הגיעה גם לפוליטיקה, והמארחת אמרה שהיא מצביעה ליכוד; אז עשינו את הדבר הטבעי שהוא לשאול למה?

לא באופן מפתיע, התשובה הייתה בטחונית, אבל באופן שכן קצת הפתיע אותי, התשובה הבטחונית לא נגעה לאיראן או דאע"ש אלא הייתה ישירה וברורה: רק ביבי יבטיח שלא ירו רקטות מיהודה ושומרון. 

אחרי מספר שאלות נוספות, וכאשר מחניקים את הנטייה השמאלנית להגיב לכל אזכור חיובי של ביבי בבכי או צעקות, צוירה התמונה הבאה:

למה צריך את יהודה ושומרון? לא צריך. שלהם, שיקחו, רוצים מדינה, שיקימו מדינה. למה זה מפריע לי? אבל מה? אי אפשר סתם לתת להם שטחים. צריך שיהיה בטחון; שלא יהיו רקטות, שלא יהיו פיגועים. 
מכאן, היה קל להתקדם, במספר צעדים פשוטים:
  1. ביבי לא מתכוון להקים מדינה פלשתינית אף פעם; כל מו"מ שהוא עושה הוא בדיחה; הוא העדיף לשחרר 1,200 מחבלים, כולל רוצחים עם דם על הידיים, ולא להפסיק את הבנייה בהתנחלויות.
  2. בגלל שכל מה שאכפת לביבי, הוא לבנות בהתנחלויות.
  3. מה שמפסיק פיגועים ביו"ש זה לא ביבי, זה שיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הפלשתינים. זה גם צה"ל והשב"כ אומרים.
  4. בדרום, תושבי היישובים ליד עזה נמצאים תחת ירי רקטות כבר יותר מעשור; ביבי לא דאג להם אפילו ליום אחד של שקט, הוא רק יוצא למבצעים שעושים להם רע יותר.
  5. המסקנה היא אחת: אם רוצים מתישהו חיים נורמליים במדינת ישראל, אם רוצים דו-קיום, אסור להצביע ליכוד.
אוקי, אבל מה עם בוז'י? הוא סתם יתן להם כל מה שהם רוצים, ויהיו פיגועים.
אם יש למכונה הדמגוגית של הימין הצלחה, זה בהרעלת הרעיון של הסכמי אוסלו והמו"מ בציבור הישראלי; אבל גם כאן, אפשר להגיב. לבני, אחרי הכול, היא לא יוסי ביילין. "אף אחד לא אומר לתת להם הכול" אמרנו לה, "יש הסדרי בטחון בכל הסכם שמציעים; רצועה מפורזת, כוחות בטחון שלנו, זה לא שיהיה להם צבא; לבטחון ידאגו. ללבני ובוז'י יש תכנית, והיא כוללת הסדרי בטחון. וזה בטוח עדיף על זו של ביבי, שהיא פשוט להמשיך ככה."

וזהו; זה עבד. צריך לצאת מתיבת התהודה שנוצרת בפייסבוק, ולדבר עם מצביעי ליכוד; רבים מהם לא מקבלים מספיק מידע אמיתי על המחנה הציוני ועל מה שהם רוצים להשיג. לא אכפת להם מאיראן (במילותיהם שלהם), אכפת להם ממה שקורה כאן; והם מצביעים עם האינרציה. את האינרציה הזו צריך לשבור. הדרך לעשות זאת היא תקשורת; היא לשכוח מה ביבי ו"ישראל היום" ואםתרצו אומרים כל הזמן, ורק להקשיב. כי מה שבאמת מעניין את רוב מצביעי הליכוד, הוא לא שערבים בחיפה יעמדו בהמנון, ולא שמערת המכפלה תשאר בריבונות יהודית.

רוב האנשים, גם בקרב מצביעי ליכוד, מעדיפים להפרד מיהודה ושומרון אם יקבלו בטחון אמיתי. ביבי אף פעם לא התכוון ואף פעם לא יתכוון לתת את השטחים, ולכן הוא לעולם לא יביא בטחון אמיתי, הוא ימשיך לקדם מדיניות של בנייה והרחבת ההתנחלויות. זה משהו שחייבים להפיץ בקרב האנשים שמצביעים לו; בגלל שרוב מצביעי ליכוד מבינים, רק שדרך מו"מ אמיתי, אפשר להגיע לחיים נורמליים במדינת ישראל.


יום חמישי, 26 בפברואר 2015

הפוליטיקה של פאודה

קרדיט צילום: אוהד רומנו
היוצרים של פאודה אמרו שזו לא סדרה פוליטית, שלא ברור מי הרעים ומי הטובים, וזו בכלל לא סדרה על הכיבוש; "הכול אישי". אני מאמין להם; אני מאמין להם שהם ניסו ליצור סדרת אקשן נוסחאתית סטרילית וצפויה, למכור אותה לארה"ב, לעשות שבע עונות ולהרוויח מיליונים. אני מאמין להם.

אבל הם עשו סדרה על מסתערבים בישראל, והפוליטיקה, היא נוטפת מכל פריים ופריים. זו רק שאלה איך אתה מסתכל על זה.

כבר בסצינה הראשונה בסדרה, כאשר יחידת מסתערבים חוטפת מבוקש ממסגד, אחת מחברי היחידה יורה לשומר של המסגד בראש והורגת אותו. זו יריה מהירה, כמעט אגבית, והמצלמה אפילו לא מתעכבת על גופתו מספיק זמן כדי שנוכל להרהר: האם היה צריך בכלל להרוג אותו? הוא מאבטח בכניסה למסגד. הוא לא טרוריסט; הנשק שלו אפילו לא שלוף. למה היה צריך לירות בו? 

מיד אחר כך אנחנו בחדר חקירות, שם חוקר שב"כ יושב עם המבוקש, אולי חבר בארגון טרור? שיודע פרט מידע חשוב על הברחת נשק כימי מסוכן. ההגדרה הקלאסית של "פצצה מתקתקת". מה עושה החוקר? הוא מדבר אל ליבו של המבוקש; אם תגלה לנו מה שאנחנו רוצים לדעת, בתך החולה תקבל כליה. בולשיט; כאשר השב"כ רוצה לדעת משהו שאתה יודע, אתה חוטף מכות, איומים באונס, מונעים ממך שינה - מה שצריך, העיקר שתדבר. אף אחד במערכת הבטחון לא דואג לכליות לילדות קטנות. זו פנטזיה; והפנטזיה רק מדגישה את האכזריות במציאות.

החלק הכי בוטה עבורי הייתה הסצינה שבה מפקד היחידה מתאר את המחבל המסוכן אותו הם רוצים לצוד:

"אני רוצה להזכיר במי מדובר; יש לאבו-אחמד דם על הידיים של 116 ישראלים... נשים, ילדים, זקנים; וחיילים."
כן, יוצרי הסדרה מאוד ברורים לגבי מי הם ומה תפקידם של הגברים בעולם של "פאודה" - הם כולם חיילים (וגם חלק מהנשים). 

מדקה לדקה, נהיה קל יותר לשקוע בתוך הפנטזיה ולנסות לשכוח שמדובר בסדרה שנשענת על מציאות אכזרית כדי להתקיים; סצינת המחסום והקלילות שבה חיילים צעירים גונבים טנדר על כל מרכולתו, פשוט כי צה"ל צריך אותו. כמו המאבטח במסגד, כך החתן הצעיר נורה בגבו, כי המסתערבים החליטו שהם צריכים לקחת כלה צעירה כבת ערובה. חייהם של כל הערבים בסדרה הזו זולים, ופשוט להיפטר מהם. בסדרה הזו יודעים, אף אחד לא הולך לשאול שאלות; להרוג ערבים מותר. 

ההתעקשות של הסדרה הזו להתעלם מהשאלות הפוליטיות ולנסות להתקיים במציאות סטרילית היא פריבילגיה; פריבילגיה של היוצרים, שנשענת על הפריבילגיה של הצופים. הצופים היהודים של הסדרה הזו יכולים לשכוח מהכיבוש, יכולים להתעלם מכך שחייהם של הפלשתינים אכן זולים, שההורגים בהם ללא סיבה אכן תמיד יתחמקו מעונש, שחיילים במחסום יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ובמרתפי השב"כ החוקרים יכולים להתעלל ולענות, תמיד, תמיד מוגנים. לכן יש משהו מעליב בצפייה בסדרה הזו. משהו מעליב בכך שהיוצרים שלה יכולים לסמוך על הפריבילגיה הזו. 

חבל מאוד שעשו סדרה כזו; כולי תקווה שמתישהו, גם בטלוויזיה, גם בפריים-טיים, אפילו ב-Yes, יתחילו להראות את המציאות כפי שהיא באמת; לא את הפנטזיה.

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

בלגן! ביקורת על הפרק הראשון של פאודה


יש בדיחה שמתחננת שאשתמש בה, אבל לא; לא היה שום בלגן על הסט; יש איכויות הפקה בסדרה הזו, ורואים ש-Yes שפכו כאן הרבה כסף. בגלל ש"פאודה" זו כביכול סדרה על מסתערבים, חשבתי בהתחלה שמה שהיוצרים רצו זה לעשות "הסמויה", אבל אחרי שראיתי את הפרק הבנתי שבה שהם באמת רצו זה ליצור "24" חדשה, או לפחות עוד "הומלנד"[1]. אף שזו סדרה שיושבת על קרקע עשירה מאוד מבחינה פוליטית, אתם לא כאן בשביל ביקורת פוליטית. רק לכרגע, אני מדבר כצופה טלוויזיה ביקורתי בלבד, וכצופה טלוויזיה ביקורתי יש לי משפט אחד נטול ספוילרים בשבילכם: ותרו; הסדרה לא שווה את זמנכם. היא צפויה ולא מעניינת; אם ראיתם את "24", "הומלנד", או "המגן", כבר ראיתם את הסדרה הזו, וחיקויים חיוורים זה בזבוז זמן. 

כדי שתבינו למה אני מתכוון, מכאן והילך, פירוט מה הלך בפרק הראשון. אם אתם רוצים להישאר במתח, דלגו לסוף.






אנחנו מתחילים במסגד; השוט הראשון של הפרק יפהפה; המסגד הצהוב, הקהל המפוזר ברחבי השוט. הצלם יודע מה הוא עושה, חשבתי לעצמי, בפעם האחת והיחידה בפרק. "אנשים, תעזרו לי! תביאו לו מים!" אומרת החוליה שפורצת פנימה, אוחזת בגבר שנראה ירוי ופצוע; לפתע הם שולפים אקדחים, וחוטפים מבוקש. בטריילר בקושי רואים, אבל השומר החמוש של המסגד על הרצפה, כי צ'אק נורית ירתה לו בראש מאחור[2]

את המבוקש החטוף חוקר איוב, המגולם על ידי איציק כהן, שמשחק בצורה מופלאה את האתנחתא הקומדרמטית של הסדרה (הוא גרוש! מספר פעמים! ומקלל בערבית! ומפלרטט עם כולן!) שלוחץ עליו[3] לספר לנו מי אחראי על הברחת הגז הרעיל מסוריה; "תן לי שם אחד" הוא מבטיח "והבת שלך מקבלת כליה" (מה אם היא לא הייתה צריכה כליה? השב"כ יכול בכלל לארגן איברים ככה בקלות? אין ועדות או משהו כזה?) כהן לגמרי מוכר לי את הסצינה הזו, אבל השחקן מולו מעיף אותי מהריכוז כי הוא בולע את הרוק שלו במופגן ובכל הכוח כדי לדווח רבע שעה מראש שהוא הגיע להחלטה קשה[4]
"אבו אחמד"
"הפנתר?" (תראו! זו סדרת דרמה מגניבה! לנבל הראשי יש כינוי דרמטי!)
"אבל הוא מת!" 
"הפנתר עדיין חי!"

קאט לאח ואחות משחקים במים, הבן מתיז על הבת, הם צוחקים; דורון (במלעיל) מתגנב מאחורי הבן וגונב ממנו את הצינור; הוא נוהג כמו שוטר מיומן שחוטף למישהו את האקדח מהיד. הוא מתיז על הבן, הילדים צוחקים, ואז הוא מרים את ראשו, ומבטו נישא החוצה מהפריים, עיניו מצטמצמות ואני קובר את הראש בידיים כי כל רגע אנחנו הולכים לראות מישהו, מישהו מעברו, מישהו שהוא חשב שלא יראה שוב לעולם.

כאשר רואים את הדמות המטושטשת מתקרבת בין העצים אני מקבל חיזיון מהעתיד: זה הבוס הקודם שלו; הוא הולך להגיע ולספר לו שהפנתר עדיין חי; והוא חייב לחזור ליחידה, למשימה אחת אחרונה. בהתחלה הוא לא ירצה, כי הוא גיבור מיוסרTM, אבל הוא יעשה את זה בכל מקרה. כי הוא חייב. ואז תהיה דרמה; אני משוכנע בכך, כי זה נעשה כבר.

למעשה, עשו את זה כל כך הרבה פעמים, שבבת אחת הבנתי מה קרה: היוצרים של הסדרה הזו טסו ל-LA וקנו פחית שימורים עם אבקת "סדרת דרמה משטרתית עם גיבור מיוסר שנחבט עם המצפון שלו בעולם אלים מלא דמויות אפורות וזה בכלל לא פשוט" ואז הם פשוט הוסיפו קצת מים ובישלו שעה וחצי על חום בינוני ועכשיו הם הולכים להגיש לי את העיסה שיצאה החוצה, והם מצפים שאני אהנה ממנה כי היא מלאה באקשן! וייסורים!! ואו, כל כך הרבה דרמה!!!

חזוס.

חזוני מתגשם; זה מיקי (יובל סגל), מפקד יחידת המסתערבים. "הפנתר עדיין חי" הוא אומר, ואני יחד איתו. סגל הוא שחקן מוכשר ומקסים, שמפגין טונות של קסם אישי בתור הבעל של קרן מור בפרסומת לבנק לאומי, וגם, אם לשפוט לפי התמונה, עשה כמה תפקידים נועזים למדי. כאן הוא מגלם דמות כל כך שבלונית ושטוחה שנדמה שצילם בין הטייקים בזמן שקרן מור הייתה עסוקה במשהו אחר.

"הפנתר עדיין חי" מספר בנק לאומי לחייל הכי טוב ביחידהTM, "לא יכול להיות; אני הרגתי אותו" - והייתי חייב להסכים איתו; אולי המבוקש משקר? אם החייל הכי טוב ביחידהTM הורג מישהו, הוא נשאר מת. או שלא.
בנק לאומי שותה יין שעוד לא מוכן (דורון מוזג למיקי יין לא מוכן מחבית? שעומדת בחצר של הבית? ליד פרדס ענבים? Dafuq?) ואומר "הוא יהיה בחתונה של אח שלו, ואני צריך את עזרתך בזיהוי." כי רק החייל הכי טוב ביחידהTM יכול לזהות את הפנתר; כי אין לנו תמונות שלו או מודיעין או משהו כזה. "אתה רק תשב בחפ"ק, תאכל את הבורקסים של הצוות בשטח, ותעזור להם בזיהוי" ודורון אומר לא כי הוא כבר הצליח לצאת ויש לו חיים טובים עם אישה וילדים והוא בכלל מכין יין עכשיו; הוא הצליח לצאת, אתה לא מבין?! הפנתר בטוח מת, הוא אומר, ובנק לאומי אומר "אני נותן לך הזדמנות לסגור חשבון", "עם הפנתר?" "לא, עם עצמך..." ואני מת קצת מבפנים. זו עדות עד כמה בנק לאומי הוא שחקן טוב כי הוא אומר את השורה הכי מגוחכת בפרק בלי להקרע מצחוק.

אז יש קאט ואנחנו רואים את באשיר, אח של הפנתר שמתחתן, נחטף ונלקח לחדר חשוך ויש דמות עם כפייה מסביב לפנים, שיוצאת מהצללים ומגלה את פנייה, כי בפתק שהגיע עם קופסת השימורים היה כתוב שצריך להראות שהפנתר עדיין חי בשוט דרמטי שבו הוא חושף את פניו מהצללים, למרות שכבר אמרו לנו שהוא חי ואין כאן שום מתח, ואם הוא מתחבא בצללים למה הוא צריך עדיין להסתיר את הפנים? הפנתר מחבק ומנשק את אח שלו ונותן לו חבילה גדולה של דולרים[5] ואומר לו שהוא לא יגיע לחתונה כדי שהיהודים לא יחפשו אותו ואז דורון מתעורר מסיוט; האם הוא חלם על הפנתר שעדיין חי נותן לאח שלו בוחטה של דולרים ואז מחייך בין הצללים? כנראה. 

הרשימה אמרה שצריך להראות סצינה של הגיבור המיוסרTM מתייסר מבפנים עם ההחלטה הקשה והשדים מהעבר, וליאורז נורא נורא רוצה להיות ג'ק באואר או קארי מת'יסון אבל הוא שחקן מחורבן שלא יודע לבטא התפוררות מבפנים או צורך בחמלה ואהדה, שזה בבירור מה שהבמאי מחפש ממנו.

דורון מוציא תיק מהבוידם שגלוי לחלוטין לכל מי שמרים את הראש ומוציא ממנו כפייה ומסניף אותה עמוקות (איכס, dude, למה אתה מריח זיעה בת שנה וחצי עכשיו, מה לא בסדר איתך?) ומוציא אקדח טעון לגמרי (מי מחזיק אקדח טעון לגמרי בתיק בעליית הגג שלו?!) ואז הוא שם את הכפייה בקטע שאמור להגיד לי שהוא מתגעגע לשירות ביחידה אבל בעיקר נראה כמו סצינת דראג ואז הבן שלו אומר "אבא" והוא פונה בחטף אחורה ורואה את הבן שלו רואה אותו, והבן שלו בוהה באטימות באבא שלו דקה ארוכה ו... ילד, לא קראת לאבא שלך? לא רצית להגיד לו משהו? רק רצית להגיד "אבא" ולעמוד במטבח באמצע הלילה ולבהות בו? מה קרה, אתה צריך מים? שמעת רעש? היה לך חלום רע?

למה אתה לא מדבר

 קרדיט צילום: אוהד רומנו
למחרת דורון מחליט לחזור ליחידה כי ברור שהוא החליט לחזור ליחידה ואשתו רבה איתו` אתם רואים? היא לא מבינה שהוא מיוסר ומתחבט עם עצמו! אשתו לוקחת לו את המפתחות אז הוא הולך ברגל בין פרדסי הענבים ומגיע לבסיס הסודי של היחידה שנמצא כנראה מעבר לפינה כי לא ברור איך הוא הגיע לשם ברגל בחמש דקות, ובנק לאומי אומר למפקד החדש שהחייל שחזר רק למשימה אחת אחרונהTM מצטרף אליהם ואז יש מתח! ודרמה! המפקד החדש מסויג כי הוא מרגיש מאוים!

המחליף של דורון הוא אלי (יעקב דניאל) ובדקה וחצי דניאל מפגין יותר רגשות מבעד לחורשת הזקן השחור שהכריחו אותו לגדל מאשר ליאורז מצליח להפגין כל הפרק, ואני לרגע מדמיין איך זה היה נראה אם שחקן טוב היה מגלם את התפקיד הראשי. אבל אז הם יוצאים למרפסת ואנחנו פוגשים את היחידה. חבורה של בחורים שריריים ושזופים יושבים במרפסת וקשה קצת להבדיל ביניהם אבל אחד מהם מזוקן ואמרו לו לספר בדיחה בקול שטוח ולא מצחיק ("אנחנו הולכים להרוג אדם מת?") אז הוא עושה את זה כי הם שחקנים ממושמעים שעושים כל מה שהבמאי אומר להם. תומר קאפון הוא בועז; בועז הוא אח של גלי, אשתו של דורון; הוא לא מרוצה שמכריחים אותו להישאר בחוץ. אחד מהם (נאור, נדמה לי) פשוט לא מרוצה, אולי כי ליאורז הוא שחצן שלא משחק לפי הכלליםTM?! לא, זה בגלל שהוא שוכב עם גלי; אבל את זה נגלה רק בספוילרים בסוף - סליחה, הטריילר לשאר העונה.

לפני החתונה אמאל, ארוסתו של באשיר, אחיו של הפנתר, מדברת איתו על החתונה, והכסף, ואוי הם נורא חמודים, ואני נזכר בלחץ שלפני החתונה שלי; זוהי הדמות הראשונה על המסך מאז איציק כהן שמרגישה כמו איש אמיתי ולא כמו משהו שנשפך מקופסת השימורים. אני מזדהה איתם לגמרי, וזה קצת חבל שהם הרעים. באשיר רוצה להשתמש בדולרים המרושעים שאח שלו נתן לו לבנות להם בית גדול ולעשות בו הרבה ילדים; as if! 

אנחנו עוברים לחתונה, ובנק לאומי עומד עם צ'אק נורית ואיציק כהן בחדר בקרה ולכולם יש אוזניות Bluetooth והם מסתכלים על מסכים שמראים להם... לא ברור לי כל כך. אחד המסכים מראה להם מה שאמור להיות צילומי אוויר מהמזל"ט הכי יציב והכי מדויק בהיסטוריה; ל-Google Earth אין צילומי לוויינים כאלו מדויקים, וכמו ב-Enemy of the State הם יכולים לעשות zoom and enhance על מה שבא להם כי על התווית של קופסת השימורים היה כתוב שליחידות מיוחדות יש חדר בקרה מהעתיד, אז Yes בנו להם חדר בקרה מהעתיד. לאף אחד בצה"ל אין חדר בקרה כזה; הרמטכ"ל לא יושב בבור עם כאלו מסכים. 

אז יש סצינה שבה המסתערבים צובעים את השיער שלהם בשחור (אני לא יודע למה; האם לערבים אין שיער אפור?) והפנתר צובע את השיער שלו באפור כי הוא מתחפש לגבר זקן (האם הוא לא שמע שלאף ערבי אין שיער אפור?!) וזו סצינה נורא חשובה כי היא מראה איך המסתערבים והפנתר הם בעצם בדיוק אותו הדבר; אתם רואים? זו עולם אפור! אי אפשר להבחין מי הטובים ומי הרעים!

התוכנית של מיקי היא שדורון ואלי יכנסו בתור מלצרי הקינוחים; אז בדרך לחתונה חיילים עוצרים את "כנאפה דאוד" במחסום ומחרימים מהם את המשאית שלהם, ואיש מבוגר שהעבודה שלו היא כנראה לעמוד ולהסתכל על המחסום ולראות את מי עוצרים מרים טלפון לבוס של "כנאפה דאוד" להגיד לו שעצרו את העובדים שלו; איך למנהל קייטרינג יש כסף לשלם למישהו שיעמוד ויסתכל על מחסום ויראה אם עוצרים לו את העובדים? האם יש לו צי של משאיות שכולן עוברות כל יום במחסום הזה, או שהבחור עובר בין המחסומים לפי מה שצריך? הוא הבוס הכי מחויב לחתונות בעולם. ליאורז ואלי מגיעים לחתונה אבל הם לא מודאגים כי בועז עומד ברחוב ויש להם גיבוי של הצלף[6]

בחתונה של אח של הפנתר יש מבקר מעמאן שמברך את באשיר, החתן, ואת אבא שלו, שמת, ואת אח שלו, שמת, ואומר שהנקמה הכי מתוקה ביהודים היא להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם[7] ואז רואים את אשתו של הפנתר, ואימא של באשיר שואלת אותה אם הפנתר הולך להגיע לחתונה, והיא אומרת מה פתאום שיגיע? מסוכן, אבל אימא של באשיר חושבת שהוא כן יגיע, כדי לראות אותה.

בסצינה של החתונה נורא חשוב לבמאי שנהיה במתח! אולי יעלו עליהם! ליאורז אמור להעביר לנו לחץ ומתח אבל הוא לא מסוגל כי אין לו הבעות פנים אז הבמאי עוזר לו בהמון קאטים ומוזיקה ושחקנים אחרים שאומרים לו כמה הם לחוצים באוזן אבל במקום להיות מותח זה בעיקר נראה כמו קליפ גרוע של חתונה; יש אפילו את הקטע הזה שהאורחים נבוכים ומסתכלים למצלמה כל הזמן! אז איציק כהן רואה את אחד האורחים "היי, זה אבו חאלף! אנחנו מחפשים אותו כבר שנתיים!" ולרגע, רק לרגע, הייתה לי תקווה פצפונת שהכול בעצם טו'יסט אפי, והם כאן כדי לתפוס את אבו חאלף, אבל לא, ליאורז לא מוכן להתקפל, הוא רואה את אשתו של הפנתר רוקדת והוא יודע שהיא מחכה לפנתר אז הפנתר בטוח בדרך (היא לא חשבה שמסוכן לו להגיע?) והפנתר בינתיים מדדה ברחוב בתור איש זקן.

אז המבקר מעמאן ואבו חאלף עולים עליהם ולוקחים אותם לחדר האחורי; "תתקשר לבוס שלנו, הוא יגיד לך שהכול בסדר" מתחנן אלי, ודניאל מצליח לשחק עם העפעפיים מבוכה, וחשש, וחנפנות, ממש קשת של רגשות, וליאורז רק עומד ובוהה בו, בטח תוהה לעצמו איפה לומדים לשחק ככה, "תורידי להם את הסלולרי" פוקד בנק לאומי וצ'אק נורית פשוט מתקתקת על שלושה כפתורים וזה קורה, אין להם קליטה בחתונה (אני לא חושב שזה עובד ככה, אבל ניחא) ואז הם משתכנעים לשחרר אותם, דורון ואלי מתחילים לצאת, אבל אז דורון חוטף לאבו חאלף את האקדח (למה? אלוהים אדירים, כבר הייתם בדרך החוצה! בשביל מה זה טוב?) אבל הוא לא יורה בו (הוא לא מחבל נורא מבוקש?) והם יוצאים החוצה. בעצם, מנסים לצאת החוצה. קודם הם צריכים לעבור דרך הסלון, בו יש חתונה.

באחד הסרטונים של Yes מסבירים שפאודה זה בלגן, זה מה שקורה כאשר עולים על המסתערבים, ונורא מסוכן, כי כל הכפר עלול לעלות עליהם ולהרוג אותם. כאן הסצינה; כאן אנחנו אמורים לחשוש לשלומם. בעודם חוצים את הסלון.

הם חוצים את הסלון הקטן הזה המון, המון, המוווווון זמן... המצלמה מסתובבת סביבם, והם לחוצים, ואנשים צועקים בקשר, ואנשים אחרים נוסעים בטנדר בשיא המהירות, הם צמודים זה לזה וזה נמשך שעות ארוכות כי זה מותח! ומלחיץ! שלושה חיילים מיומנים היטב חמושים באקדחים שמוקפים בכעשרים אורחי חתונה בחליפות ושמלות שכולם מרימים ידיים! אתם לא מבינים כמה זה מסוכן?! 

שנייה לפני שהם יוצאים דורון חוטף את הכלה כבת ערובה למרות שאין בזה צורך ואף אחד לא מאיים עליהם או הולך אחריהם כי ככה, והחתן, שקודם היה באמצע הסלון אבל עכשיו הוא מחכה בחוץ עד שהבמאי יאמר לו להיכנס, נכנס ורואה אותה אז הוא מיד מרים סכין, כי זה לגמרי הגיוני, ואז בועז יורה בו מאחורה. אף אחד משלושת החיילים החמושים האחרים לא יורה באף אחד כאשר האורחים מתנפלים עליהם כי הם ירו בחתן בגב, הם מגיבים במכות, ובורחים החוצה. בדרך החוצה אבו חאלף יורה למפקד החדש בישבן והצלף הורג אותו בירייה אחת ואז פשוט אורז בשקט את הרובה והולך, כאילו זו הייתה המטרה היחידה שלו. חבריו ליחידה עדיין בתוך הטנדר צועקים עם מפקד מדמם מהישבן, אבל הוא מבחינתו סיים ויכול ללכת.

אולי בגרסה כלשהי של התסריט אבו חאלף כן היה המטרה? לא יודע. 

איכשהו בזמן הנסיעה בטנדר דורון רואה את הזקן שהוא הפנתר ומיד מזהה אותו וקופץ החוצה כי הוא חמום מוחTM והוא לא משחק לפי הכלליםTM ואז יש ריצה מאוד מאוד ארוכה ברחובות נטושים לחלוטין, ובנק לאומי צועק המון לתוך ה-Bluetooth ואומר לצ'אק נורית להרים מסוק לאוויר ואולי היא עושה את זה למרות שאנחנו לא רואים או שומעים שום מסוק והוא אומר שעוד רגע כל הכפר יהיה עליהם למרות שאין אף אחד ברחוב ואז דורון פוצע את הפנתר אבל הוא מצליח לברוח, ואוספים את דורון ויוצאים משם. אז הפרק נגמר; לגמרי בחטף.

פרק? בקושי מערכה ראשונה של סרט אקשן. אבל אולי חלק מהתווית נקרעה מקופסת השימורים. לפעמים זה קורה.


על הבמה לפני הפרק, מנהלת הפקות מקור של Yes הבטיחה שזו תהיה הסדרה שלא נראתה מעולם; אני יכול להבין את המוטיבציה שלה. כמו "מי מפחד מהזאב הרע?" הסדרה הזו נעשתה קודם כל בשביל רמת ההפקה - להראות שאפשר לעשות בישראל סדרת אקשן אמריקאית. ברמה הטכנית, מבחינת סאונד או צילום, זו סדרה מודרנית לגמרי; מבחינת ניצבים, לוקיישן, או אפקטים - זו עדיין דרמה ישראלית. מצלמים ברחוב, הרחובות נטושים כי אין ניצבים, ואת היריות מוסיפים בפוסט עם Adobe After Effect, אבל זה לא מה שהכי כואב; הכי כואבת הכתיבה. הכתיבה; אוי הכתיבה. זה כבר מעבר לנדוש; זה כואב באוזן. אנשים אמיתיים לא מדברים ככה. אף אחד לא מדבר ככה. אבל זה לא חשוב; כי כאשר ימכרו אותה לאמריקה, בכל מקרה ישכתבו את התסריט תסריטאים מוכשרים יותר.

בניגוד למובטח, הסדרה הזו לא מסתכלת לכלום בעיניים, היא רק משדרת רצון עז לעוף מכאן; היא גרועה, נוסחתית וצפויה, ורוב הזמן משוחקת רע. אם עד כדי כך משעמם לכם, עדיף כבר לחפש שידורים חוזרים של "תיק סגור". 



1 - נכון שזה מצחיק שלא תרגמו את שם הסדרה הזו לעברית? []
2 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם ראשונה []
3 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שנייה []
4 - עיוני, תסריטאי ראשי, החלטות מקבלים, או מגיעים אליהן; אף אחד לא לוקח החלטה, בעברית. אין דבר כזה.  []
5 - זה דולרים כי הקהל האמריקאי שבשבילו הסדרה הזו צריך להבין שזו בוחטה של כסף. []
6 - שבילה המון זמן בצביעת השיער והזקן האפורים שלו בשחור בשביל להתחבא בקומה העליונה של בית שבה אף אחד בעולם לא רואה אותו; כי הבמאי אמר "תצבע את השיער בשחור! אתה השיקוף ההופכי של הפנתר!" אז הוא צבע. []
7 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שלישית ואחרונה! []

פאודה

 לפני שבועיים הוזמנתי להקרנה של הפרק הראשון של הסדרה "פאודה". הוזמנתי כבלוגר פוליטי[1], וחשבתי שזה יהיה מפגש פוליטי, אבל, לא כך; זה היה מפגש "תעשייה", של כוכבי טלוויזיה ואנשיהם, וכנראה כל מי שעבד על הסדרה, לחגיגה נוצצת והערכת מאמציהם. 

התלבטתי מה בעצם מקומי בתוך החגיגה הזו; כמו שכתבתי בעבר, עצם הכתיבה על הסדרה, כאשר הוזמנתי לכתוב עליה, הופכת אותי לחלק ממסע יחסי הציבור. זה לא משהו שאני מחפש להיות. מצד שני, הזמינו אותי בנחמדות, האכילו אותי שוקולד והשקו אותי קפה; המעט שאני יכול לעשות הוא לכתוב על הסדרה. 

בנוסף, הייתה לי התלבטות נוספת, אבל זה כבר ייאלץ לחכות לביקורת.

בכל מקרה, "הנה בלוג" הוא בלוג פוליטי, אבל הוא גם בלוג לביקורת תרבות. על כן, החלטתי לפצל הפעם את הביקורת שלי לשני פוסטים נפרדים, משתי נקודות מבט שונות; הטלוויזיונית והפוליטית., כך, מי שרוצה לדעת רק איך היה הפרק הראשון, יכול לעשות זאת בצורה נטולת פוליטיקה; ומי שרוצה לדעת מה ראה שם בלוגר פוליטי, יכול גם.


ביקורת טלוויזיה ביקורת פוליטית


----
1 - נכון שזה נפלא?


יום שני, 9 בפברואר 2015

Moneyball

יש סצינה, האחרונה לפני המונטאז' המרגש העוקב אחר סדרת הניצחונות שוברת השיאים של ה Oakland A's, שבה בראד פיט מתבלבל בשם של שחקן בייסבול.

כמו ברוב הסרט, רק הוא וג'ונה היל בחדר, מנסים לסחור בשחקנים ולהשיג לקבוצה שחקן מוצלח שיבטיח לה את הניצחון, פיט, בתפקיד בילי בין, מנהל הקבוצה, מדבר בטלפון ואומר את השם הלא נכון של השחקן. ג'ונה, בלי לשבור דמות, בצורה חלקה ורגועה, מתקן אותו, ולרגע פיט מרים אליו את המבט ואומר בטלפון "אתה רואה, אפילו אני לא זוכר איך קוראים לו."

המבט הזה, של פיט, עושה את הסצינה.

המבט שלו, עיניו פתוחות לרווחה, כנה וברור, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לעיניים של הדמות, משום שהן כלכך שונות מהמבט הזה. לכל אורך הסרט, הן חפויות, תחת עפעפיים כבדים. ברגע שהתחלתי לשים לב לעיניים שלו, אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליהן. לכל אורך הסרט אתה עוקב אחרי העיניים הללו עד שבסוף הסרט, הוא סוגר בצילום מקרוב על בילי, על הפנים שלו, ואז על העיניים שלו. כך מסתיים הסרט.

אני חושב שזו אחת הסיבות שהסרט הזה כל כך אהוב עליי, והסיבה העיקרית שהדמות הזו, של בילי בין, אהובה עליי ומדברת אליי: המבט החשוף, המשקל הכבד בעפעפיים, הכנות שנמצאת שם בכל תנועה, בכל מילה והברה, ובעיקר במבט - הוא אומר כל מה שהוא חושב, ולא יותר, הוא פועל לפי מה שהוא חושב שנכון, ולא פחות. העובדה שהוא הפסיד את משחק האליפות, לא משנה; העובדה שהוא לא מבין עד עוצמת ההשפעה שלו על הספורט, שהוא מבטל אותה כלא חשובה משום שלא זכה באליפות - אומרת לנו כל מה שצריך על הדמות הזו.

מישהו כבר הכביר במילים על תפקיד המבט בסרט הזה, ואני לא רואה סיבה להתעכב על זה יותר מדי. מספיק לי לעיניים האלו תשומת לב, כפי שהן משכו את תשומת הלב שלי.

יום שבת, 7 בפברואר 2015

חדשות רעות לחובבי הסדרה שיר של אש וקרח

אם, כמוני, אתם מחבבים מאוד את סדרת הספרים של ג'ורג' מרטין, "שיר של אש וקרח" (או לפחות, מחבבים את רוב הספרים) אז יש לי חדשות רעות עבור כולנו: ייתכן שהספר השישי והשביעי ייכתבו על ידי מפיקי סדרת הטלוויזיה, יותר מאשר על ידי ג'ורג'.

כפי שציינו באתר התרבות Cracked, העונה החמישית מתחילה עוד חודשיים, ופירושו של דבר שבימים אלו ממש, מפיקי סדרת הטלוויזיה עובדת על העונה השישית: מתכננים קווי עלילה, מגייסים את השחקנים שיצטרכו, בונים תקציב, וכן הלאה. זאת אומרת, בימים אלו ממש - הם כותבים את העונה השישית.

לראשונה מאז שהתחילה סדרת הטלוויזיה, הם עוברים את הספרים, ובונים קווי עלילה באופן עצמאי לגמרי. נכון, המפיקים יודעים איך ג'ורג' מתכנן לסיים את הסדרה, אבל יש הבדל גדול בין המשפט "ג'ון, טיריון ודאנריז מכוונים את שלושת הדרקונים שלהם לנשוף אש ולהמיס את החומה לנצח" ובין מהלכי העלילה עצמם, מעשי הדמויות, והדיאלוגים.

גם כותבי Cracked, וגם כל מי שקרא את הספרים ולא רק ראה את הסדרה, יודעים שהסדרה סובלת מרדידות עקשנית ביחס לספרים, נפטרת מדמויות רבות ומקווי עלילה לשם הפשטות, ומעוותת חלק מהכוונות המקוריות של סדרת הספרים. עד כה, למי שסלד מהסדרה ונהנה מהספרים, לא הייתה בעיה. 

הבעיה מתחילה עכשיו. 

מכיוון שלג'ורג' מרטין אין שום כוונה להוציא את הספר השישי ב-2015, הלכה למעשה, הוא הולך לכתוב את הספר השישי כאשר העונה השישית כבר כתובה. כתיבת הספר השישי בצל עונה כתובה כבר פירושה שכל פעם שג'ורג' יהיה תקוע, יהיו חסרים לו רעיונות, הוא יתהה כיצד להתקדם, הוא לא יפנה רק לדמיונו הקודח, אלא תהיה לו מן המוכן קדרה מלאה רעיונות רדודים ומזוויעים לשאול מהם; רעיונות שהוא ממילא יכול לקחת, כי הם מבוססים על אותה ההתחלה. 

פירושו של דבר שהספר השישי עלול להיות רדוד ומזוויע וחסר הגיון בדיוק כמו סדרת הטלוויזיה. 

אם אתם חובבי סדרת הספרים, אלו חדשות רעות בהחלט. 

יום שני, 2 בפברואר 2015

לעלות במקום לרדת (על עצמך)

בהמשך לפוסט הזה, נתקלתי לאחרונה ביום הכשרות של מכנה משותף בהבדלים מגדריים בגישות של תלמידים בנים ותלמידות בנות, כאשר הם נתקלים בהצלחה או כשלון במבחן. תלמידים בנים נוטים לייחס הצלחה לעצמם ("אני גאון!") וכשלון לסיבות חיצוניות ("המורה שונא אותי!", "הייתי חולה, לא השקעתי") או מזלזלים בכשלון ("כולם נכשלו!", "המורה מכשיל בכוונה את כל הכיתה!"); תלמידות בנות, לעומת זאת, נוטות לייחס הצלחה לגורמים חיצוניים ("היה לי מזל", או "זה היה מבחן קל"). ההרגלים הללו, המוקנים בגיל צעיר, ממשיכים להשפיע, ותורמים לתופעה שבנים, ואחר כך גברים, רגילים לקדם את עצמם, בעוד שבנות, ואחר כך נשים, נאלצות להיאבק בהרגל לא לקדם את עצמן; זה משפיע גם על נשים שכבר מאוד מצליחות

ההרגלים הללו תורמים לכך שאנחנו רואים אחוז מאוד גבוה של גברים בעמדות כוח והשפעה; משום שהם הרגלים, אפשר וכדאי להיאבק בהם. להלן כמה עצות מהפוסט להתמודדות עם ההרגלים הללו[1]:

  1. כאשר את מקבלת מחמאות על משהו שעשית, קבלי את המחמאות בחום; אל תדחי את השיפוט של אחרים. אם קיבלת מחמאות, סימן שמגיע לך. 
  2. הפנימי את המחמאות והסכימי איתן; לדוגמה, אם מישהו אומר "ו'או, זו הייתה מצגת ממש מוצלחת!" את יכולה לענות, "נכון, אה? היא באמת הייתה מוצלחת!"
  3. אל תייחסי את ההצלחה שלך למזל. את יודעת שעבדת קשה; אל תסתירי את זה.
  4. כאשר את מדברת על עצמך או על ההישגים שלך, אל תסייגי את עצמך במילים כמו "קצת", "כאילו", "רק", או "סתם". 
  5. תשתדלי להימנע מפרפקציוניזם[2]; פגמים מסוימים בהישג שלך הם לא סיבה טובה לבטל את ההישג כולו. 
  6. לבקש או לקבל עזרה מאחרים, לא מקטין את ההישגים שלך.
  7. תיעוד, של העבודה וההישגים שלך, יעזור לך להרגיש שהם נכונים ואמיתיים יותר.
כמובן, זה לא פתרון קסמים; להיפטר מהרגלים המוקנים לנו כשאנחנו קטנים זה קשה; אבל במקרה הזה, כדאי. להרגיל את עצמנו, ואחרות, להתייחס להישגים ולעבודה הקשה שלנו ככה, יעזור להתמודד עם הרגלים אחרים שמשתיקים ומקטינים את העבודה והמאמצים של נשים, ויעזור להביא יותר נשים לעמדות כוח והשפעה.


1 - העצות רשומות בלשון נקבה, אבל מתאימות גם לגברים, אם הם סובלים מהבעיה הזו. []
2 - אני מאמין גדול בפרפקציוניזם, כמנוע לשיפור עצמי ומניע להמשיך לעבוד. אבל יש לזה גם צדדים שליליים. []

יום ראשון, 25 בינואר 2015

להיאבק בביבי ב-20 שקל בשבוע

זה סיפור פשוט איך השקעתי 20 שקל בתעמולה פוליטית נגד ביבי נתניהו; איך השתמשתי בכלי חינמי שיש כמעט לכל מבוגר בישראל כדי להגיע למצביעי ליכוד שלא הייתי מגיע אליהם אחרת; ואיך אתם, בקלות גדולה, יכולים לעשות את זה גם. 

ב-17 במרץ ייערכו הבחירות לכנסת ה-20, ומעמדו של מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, רעוע. אולי קשה לראות את זה, כי כרגע הוא ראש ממשלה וזה נותן לו יתרון בעיני הציבור, אבל המפלגה שלו נרתעת ממנו, ציבור המתנחלים, שהוא הציבור היחידי שנהנה משלטון ביבי, מצביע למפלגת הימין הקיצוני "הבית היהודי", מה שמכונה "מצביעי המרכז" יכולים לבחור בין לפיד לכחלון, ו"המחנה הציוני" פונה ליותר ויותר אנשים. זה מתבטא בסקרים, וזה מתבטא גם בהתנהלות המפוחדת של ביבי.

עכשיו הזמן להתגייס בכל הכוח ולהוציא את ביבי לפנסיה; לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע למפלגות שפויות שאינן הליכוד; אבל איך? חבריי בפייסבוק הם, מן הסתם, שמאלנים; לשכנע מצביעי עבודה להצביע מרצ או מצביעי מרצ להצביע עבודה לא יעשה כלום. לעמוד ברחוב ולחלק פליירים, אין לי זמן; יש לי עבודה ומשפחה, כמו לרבים מכם. אף אחד לא ישלם לי כדי לקחת יום חופש ולעשות תעמולה פוליטית. איכשהו, כדי להתגייס למאבק, עליי לצאת מתיבת ההד הפרטית שלי ולהגיע לאנשים שאני לא מכיר, שהצביעו ליכוד ועכשיו אפשר לשכנע אותם שעשו טעות.

אז פייסבוק נתנו לי את האפשרות הזו, ודי בקלות. 

בסוף של כל פוסט בדף הבלוג שלי פייסבוק נותנים לי את האפשרות לדחוף את הפוסט לעוד אנשים, בתשלום כמובן. אני יכול לבקש מפייסבוק להראות את הפוסט לעוד אנשים שחיבבו את הדף[1] אבל במקום ביקשתי להראות את הפוסט לאנשים שלא מכירים את הבלוג. בחרתי פוסט חריף שמבקר את ביבי ובחרתי להראות אותו לאנשים שחיבבו דפים קשורים, כמו הליכוד או הדף הרשמי של ביבי. פייסבוק מאפשרים לקבוע תקציב; להחליט מראש כמה כסף אתה רוצה להוציא. בחרתי להוציא 5$, או פחות מ-20 שקל. 

מה היו התוצאות? אם פוסט רגיל שאני משתף פעם אחת רואים כ-200 אנשים, את הפוסט הזה ראו יותר מ-2,000. יותר מ-1,700 איש ראו את הפוסט בתשלום, ו-100 מהם באו איתו באינטראקציה: לחצו על התמונה, הגיבו, חיבבו. ונזכור, כל אחד שמגיב או מחבב, מעלה את התמונה בפיד שלו, וכך עוד חברים נחשפים למסר. מתוך חלק מהתגובות אפשר להגיד בלי ספק - מצביעי ליכוד נחשפו לפוסט הזה. יצאתי מחוץ לתיבת ההד הפרטית שלי; השתתפתי בתעמולת הבחירות. 

זה משהו שזמין בקלות גם לכם; פייסבוק לא מפלה בין עמוד צנוע עם 5 חברים ועמודים מגה-פופולריים כמו משטרת ישראל. כותבים פוסט קצר, נותים מסר פשוט מדוע צריך להצביע למפלגה כמו יש עתיד, כולנו-כחלון, המחנה הציוני, מרצ או כל מפלגה אחרת, ועושים Boost. ההודעה שלכם תגיע בקלות לאנשים שאתם רוצים להגיע אליהם ולנסות להשפיע עליהם. זה משהו שאתם יכולים לעשות ב-20 שקל; האם לא שווה את זה, כדי להשתתף במאבק, ולהוציא את ביבי לפנסיה?



1 - עצוב לספר, אבל למעשה הפוסט שלי יגיע אורגנית רק לכ-10% מהאנשים שחיבבו את הדף; כדי שהוא יגיע לעוד אנשים, מי שקורא אותו צריף להגיב, לחבב או לשתף. בגלל זה כל כך חשוב שתעשו אחת מהפעולות הללו כאשר אתם קוראים פוסטים טובים. []