יום שישי, 17 במאי 2013

ראי קראי חפשי פתרי עשי למדי



היי, ממש מעל המשפט הזה יש כפתור צהוב שכתוב עליו עדכונים ואם תלחצו עליו תוכלו להוסיף את הנה בלוג לקורא הרסס האהוב עליכם. כדאי לכם. זה יעשה לכם טוב.

היום, בכיתה, חילקתי דף עם החומר לשיעור עליו רציתי לדבר עם הילדים. כל ילד וילדה קיבלו דף, אחת הילדות קמה מול הכיתה והתחילה להקריא. די מהר, אחת הילדות מרימה את היד:

"למה הדף מנוסח בלשון נקבה?" היא שואלת

"כי הוא מנוסח בגוף שני יחיד; "את נתקעת", "את צריכה לעשות"; זו הסיבה." 

"אבל מה עם הבנים?" היא שואלת

"אצלהם זה כתוב בלשון זכר. "אתה", "עושה""

היא עדיין לא מבינה. זה נראה מוזר מדי.

"בבית-ספר" אני שואל אותה "איך זה כתוב בדרך כלל?"

"כתוב בלשון זכר, ואז יש אלכסון וכתוב נקבה"

"ואיך זה מרגיש?"

"לא נעים; כאילו זה לבנים, אבל אה גם לבנות."

"אוקי, אז זו הסיבה. רציתי שתרגישי נעים. רציתי שגם לכן יהיה נעים, וגם לבנים יהיה נעים; אז עשיתי דף בלשון זכר לבנים, ודף בלשון נקבה לבנות."



יש לי כיתת מחוננים, ילדי כיתה ד', אותה אני מלמד שיעור שעוסק נומינלית במשחקי תפקידים. לכן כל שבוע יש לי הזדמנות לפגוש ילדי בית-ספר יסודי שיש להם יכולת יותר חזקה לבטא מה הם מרגישים וחושבים, בנושא שבדרך כלל מוציא מילדים דברים שהם לא מדברים עליהם בשיעור אסטרונומיה, מוזיקה, או בישול מולקולרי. זה גיל שבו הם עוד לא למדו להסתיר את התגובות הראשוניות שלהם לדברים, ולכן, ברגע שקורה משהו שנתקל בלבנים הטריות שמניחה החברה בראשם, שמפרידות בכוח בין "דברים של בנים" ו"דברים של בנות", מיד שמים לב. ברגע שבת אוהבת את "שר הטבעות", אפילו שזה סרט של בנים; ברגע שמתארים בן אבל הוא לבוש בוורוד, או בת, אבל היא משחקת אביר ומדברים אליה בזכר - הדברים האלה קורים, כי תרגילי אלתור מוציאים מה שיש בראש, ומה שיש בראש כמעט תמיד לא מתאים לדרך הצרה שבה אתה "אמור" לדבר ולהתנהג, והם ילדים. השליטה העצמית שלהם לא מלאה; יש בהם עדיין רמות לא מעטות של חופש[1].



יש הרבה מאוד מנגנונים שהתוצאה[2] שלהם היא הקטנת המקום של נשים בחברה והפחתת הכוח שלהם. הרבה מהמנגנונים הללו מאוד ברורים: כאשר מנסים לשכנע אותו שנשים הן חלשות מדי מכדי להתמודד עם קשיי תפקידים בכירים, או שהן לא מתאימות "מבחינה רגשית" לפיקוד וניהול, שזה "טבעי" שהן ישארו בבית - המנגנונים הכי בולטים, שמושכים אש ויוצרים רעש, הם מנגנונים שמפעילים גברים ונשים מבוגרים על נשים מבוגרות. אלא שהמנגנונים הללו הם תופעת-לוואי. הם לא המקור, הם פשוט אחד מהפירות, המאוחרים למדי יש לציין, של דפי העבודה בכיתה ד', שהם בעצמם פירות של הצבע הוורוד והכחול במחלקת יולדות, של צעצועים לילדים (שהם גם לבנים וגם לבנות) וצעצועים לילדות (שהם רק לילדות). של ציורים אחרים על הסרבל הכחול והסרבל הוורוד, של הקופסה של לבני הצעצוע ושל ספרי הילדים - הם עובדים, עובדים כל הזמן, בנוחות ורכות ובלי לשים לב ובלי שהם מושכים אש כי הם לא מירב מיכאלי. 



מירב מיכאלי מעצבנת די הרבה אנשים[3] כי היא מתעקשת להשתמש בלשון נקבה ברבים. "בעברית" כך אומרים המתעצבנים "ריבוי הוא בלשון זכר". נכון שזה ההרגל; שפה היא דבר חי, והרגלים משתנים. צורם לי במיוחד ההיפוך של מגדר, כאשר אומרים "קול קוראת" או "אנשות"; אני לא חושב שזה לשנות הרגלים, אני חושב שזה לעשות דווקא, ומעט מאוד דברים משתנים לטובה כשעושים דווקא.

אבל בריבוי אפשר להתייחס לכל מיני קבוצות, וכאשר אני מדבר על קבוצה שיש בה יותר בנות מבנים, אני משתמש בלשון ריבוי נקבה, וברוב הפעמים שאני עושה זאת, זה מעורר תגובה והקבוצה עליה אני מדבר מופתעת. גרוע מזה, אני שם לב, שוב ושוב, שקבוצה המורכבת רק מבנות, תדבר על עצמה לפעמים בלשון זכר ולא בלשון נקבה. 

בגלל שזה מנגנון רך ולא ברור, ההתעקשות עליו מעצבנת ומעוררת התנגדות. זה נראה לא חשוב. אם יש תלמיד אחד וארבע תלמידות בקבוצה, למה צריך להגיד "אתן מתבקשות להרים כיסאות" ולא "אתם מתבקשים להרים כיסאות"? מה זה משנה?



אז, נראה שזה משנה. נראה שכאשר ילדה בכיתה ד' קוראת דף עבודה וכתוב "אנא קרא/י את שלושת הפסקאות לפני שתענה/י על ארבע השאלות שבתחתית הדף" היא לא מתרגמת את זה בראש ל "אנא קראי את שלושת הפסקאות לפני שתעני על ארבע השאלות שבתחתית הדף" אלא קוראת את המשפט, כנראה כפי שרשמו אותו: "אנא קרא את שלושת הפסקאות לפני שתענה על ארבע השאלות שבתחתית הדף... אה, נכון; יש גם בנות בכיתה; אז גם אתן" וזה גורם לה להרגיש לא נעים. אף אחת לא אוהבת להרגיש לא נעים, אז היא תתרחק מהתחושה הזו, שזה אומר להתרחק ממה שמייצר את התחושה הזו. 

אני כמובן לא אומר שבכל תחלואי החברה אחראי האלכסון הזה; אני מצביע עליו כי הוא משהו ש: א. אפשר לתקן די בקלות; פשוט מדפיסים שתי גרסאות לדף העבודה[4] ב. מכיוון שזה קטן, זה שקוף ורוב האנשים לא ישקיעו בזה תשומת לב. 

יש דברים פשוטים, שצריך לשים אליהם לב, שאפשר לתקן אותם בקלות, וההשלכות שלהם לטווח ארוך עצומות. זה מתחיל בבית, בפעוטון, בגן הילדים, בבית הספר היסודי. זה לא מתחיל ברחוב.



לקינוח, אנקדוטה: קראתי על מחקר[5] שמורים ומורות נותנים לבנים להשתתף בשיעור בצורה משמעותית יותר מאשר לבנות. מורים שנתנו יחס פחות או יותר שווה לבנים ובנות הרגישו שהם נותנים לבנות 90% מהיחס שלהם בשיעור. באחד אירועי משחקי התפקידים שהנחיתי היה מיעוט של שחקניות בקהל, אז נתתי להן להשתתף ביחס של 1 ל-3; על כל שני שחקנים שהזמנתי להשתתף, הזמנתי שחקנית. בפעם השלישית שקראתי לשחקנית, אחד השחקנים הריע בקוצר רוח "אוף! כל הזמן אתה מזמין בנות!"

ככה זה; דברים קטנים עם השפעה גדולה. שם מתחילים. 


1 - לא לעוד הרבה זמן, לצערי.
2 - אתם תמצאו בהרבה טקסטים פמיניסטיים את הניסוח "מנגנונים שהמטרה שלהם" אבל האנשת מנגנונים חברתיים היא לא רעיון טוב אם מטרתך לשנות אותם. 
3 - ביניהם גם אותי
4 - מילא דפי עבודה; לעבור על הרפתקה בת 14 עמודים ולמצוא את כל הפעמים שבהם פניתי למנחה בלשון זכר ולשנות את זה לפנייה למנחה בלשון נקבה בשביל המנחות זה כבר ממש מעייף... אבל זה שווה את מבטי חוסר האמון של הבנות שמקבלות את דפי העבודה הללו, בכל פעם. יחד עם זאת, לפעמים אני מרמה ופשוט כותב ברבים; שיתמודדו.
5 - חיפשתי את ההפנייה למחקר עצמו, ולא מצאתי; רק את האזכור הזה. ברור לי שזה מעאפן, ואני מעודד אתכם למצוא את הקישור למחקר ולשים בתגובות או משהו.

יום ראשון, 12 במאי 2013

אם היית הולכת ערומה בשכונה בשלוש בלילה ומישהו היה אונס אותך



(הערה מקדימה: זה אינו טקסט שפונה לקורבנות אונס. לקורבנות אונס אין לי מילים. זה טקסט למיליוני הנשים שלא נאנסו, שלא חוו טראומה, שהדיבור על הנושא לא גורם להן לטריגר. עוד על זה בתגובה.)

נגיד שיש לי חברה טובה. היא גרה בשכונה ליד הים, וחגגנו את ל"ג בעומר עד מאוחר בלילה, והיה לילה חם ומכיוון שבכל מקרה היא הייתה מכוסה במלח ממי ים וחול מהחוף היא החליטה לא ללבוש חזרה את הטי-שירט והג'ינס והלכה במיקרו-ביקיני שלה חזרה הביתה – מה אתם רוצים, זה כולה חמש דקות, ויש ירח וכוכבים ואורות רחוב ולמה אתם כל כך לחוצים?

בכל מקרה.

היא הולכת בשכונה בצורה שהדודות היו מכנות "ערומה", אבל אנחנו מתייחסים לזה כאילו היא לבושה בגלל שיש שתי חתיכות פוליאסטר על הפטמות ועוד אחת בין הרגליים. ההבדל בין ערומה ללבושה כאן הוא דמיוני לגמרי, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא שהיא נאנסת. מישהו אונס אותה. כמו יותר משלושת אלפי נשים אחרות השנה, רק שבמקרה שלה זה מישהו שהיא לא מכירה, באמצע הלילה, בשכונה, והיא ערומה (זה מקרה קיצון; רוב מקרי האונס הם מצד מישהו שאת מכירה, במקום שאת מכירה, ואת לא בביקיני).

מה המחשבה שעוברת לנו בראש למחרת, כשהסיפור מתחיל להילחש בטון נדהם מפה לאוזן בקרב המכרים?

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה."

המשפט הזה לוחץ על כפתור נורא אדום וגדול; הוא מעורר התנגדות וגורם לנשים לצעוד ברחוב ולכנות עצמן שרמוטות ויש לו ביטוי משל עצמו: victim blaming. כמו קופסה סינית הפוכה, אם נפתח את המשפט הזה נמצא בתוכו משפט עוד יותר גדול, פסקה אפילו; או סיפור.

הסיפור הולך ככה: בתוך כל גבר ישנה חיה מינית, מפלצת רעבתנית, שרק בקושי נשלטת. אם תשתחרר, יהפוך מיד הגבר לטורף מיני וינסה לקיים יחסי מין עם כל אישה שסביבו – בין אם מרצון או לא. לכל גבר קשה מאוד לשלוט בחיה הזו, הכללים החברתיים עוזרים לו, וגם המצפון כמובן. אבל, בחלק השני של הסיפור, לכל אישה יש כוח מיני רב עוצמה, אנרגיית משיכה שיש להצניע ולהסתיר כל הזמן. אם נרשה לאנרגיה הזו לבוא לידי ביטוי, השליטה בחיה המינית תהפוך לקשה מנשוא, לבלתי אפשרית, המצפון יישכח, הכללים החברתיים ילכו לעזאזל, והגבר יאנוס בעל כורחו. בעל כורחו הוא יאנוס, ואיש לא יוכל להאשים אותו; משום שהאשמה תהיה לגמרי על האישה, שלא הסתירה את האנרגיה המינית שלה, והביאה את האונס על עצמה.

זה הסיפור. זה סיפור די נפוץ, ומקבל המון חיזוקים, מגדולים כקטנים, מנשים וגברים[1]. אבל זה רק סיפור; בעבר הלא רחוק היו סיפורים אחרים. באירופה במאה ה-19, לדוגמה, הסיפור היה הפוך: לגבר היה אינטלקט קר והגיוני, והנשים, שלא נהנו מהיתרונות של אינטלקט כזה, נשלטו על-ידי הדחפים שלהן, כולל דחף מיני בלתי נשלט שיכל לגרום ל"היסטריה" והיה צריך לפרוק אותו באופן קבוע פן יסכן את הגברים שמסביבן[2].

בתוך המשפט "אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה בשלוש בלילה בשכונה" מסתתרת, בהתאם לסיפור הזה, האמירה הזו: "אותה אישה שחררה את האנרגיה המינית שלה, בחוסר אחריות וחוסר התחשבות; גבר שראה אותה ברחוב הושפע ממנה, ורחוק מעיני הציבור שהיה עוזר לו לרסן את החיה, אנס אותה בעל כורחו. אם לא הייתה מוציאה את האנרגיה המינית שלה כך ברחוב, בלי מחשבה, לא הייתה נאנסת; ואין אלא להאשים אותה על כך." זה אכן victim blaming ובצדק, הפסקה הזו צריכה להכעיס אותנו. היא מלאת שטויות, גסות קרת לב, ושאננות שאינה מחוברת למציאות. בצדק הצועדות במצעד השרמוטות אומרות: כל אישה, לא משנה לבושה, יכולה להיות קורבן לאונס.

"יכולה" ו"נאנסה" אינן אותה מילה. יש תהום עמוקה ביניהן; תהום שאליה נופלת כל מי שנאנסת.

יש עוד דרך להבין "אולי היא לא הייתה צריכה להיות ערומה בשלוש בלילה בשכונה" – והדרך הזו היא "פרצה קוראת לגנב".

כי אנחנו נועלים את הדלת לדירה ואת הדלת לאוטו, למרות שגנבים יכולים ופורצים את הדלת. אנחנו לוקחים את המחשב הנייד איתנו ולא משאירים אותו בספריה. אם אנחנו מחנים את האוטו בלילה במקום רחוק מעין אדם, וכאשר אנחנו חוזרים אין לו גלגלים או אין לו רדיו או פשוט אין אוטו – זה מאוד לא נעים ומאוד מכעיס ולא עוזר לנו לשמוע "אולי לא היית צריך להחנות שם את האוטו בשלוש בלילה", אבל באמת אם לא היית מחנה שם את האוטו זה כנראה היה מוריד את ההסתברות לכך שהיו גונבים אותו. אנחנו נועלים את הדלת כי זה מוריד את ההסתברות שיגנבו מאיתנו, אבל גם אם הדלת הייתה פתוחה וגנבו מאיתנו, הגנב עדיין הוא הפושע, הוא שפעל באופן לא מוסרי, הוא שעבר על החוק. אנחנו נותנים את האזהרה שפרצה קוראת לגנב כדי להוריד את ההסתברות שיגנבו מאחרים, אבל יש הבדל קריטי בין המקרים. אין סיפור מקביל על פריצות וגניבות; אין אנשים שיש בתוכם כוח שגורם לאחרים לגנוב מהם, אז "אולי לא היית צריכה להנחות שם את האוטו" לא יכול להשמע כמו "את אשמה". במקרים של אונס, יש סיפור כזה; לכן האזהרה לא נשמעת. 

"אולי היא לא הייתה צריכה ללכת ערומה ברחוב" הופכת לסיפור, סיפור ששם את כל האחריות והאשמה עליה, ומנקה את האנס מאשמה, וזה לא נכון. אבל את האזהרה עדיין צריך לתת. חייבים לתת. בגלל שמונה נשים ביום שנאנסות. שמונה נשמות שנרצחות, והרצח לא מפסיק עד סוף החיים. שמונה פיגועי טרור ממוקדים שלא נשמעים ולא נראים ולא מדווחים בחדשות[3]. את האזהרה, אם כך, צריך לתת אחרת; בצורה שתשמע כמו "פרצה קוראת לגנב" ולא כמו "נאנסת באשמתך המלאה". יהיו מקרי אונס, גם אם כולנו נזהר; אבל אם כולנו נזהר, יהיו פחות. זו המטרה. המטרה איננה להאשים את הקורבן; אלא למנוע כמה שיותר מהקורבנות הבאות.

אירונית, דווקא את האונס בשכונה בשלוש בלילה אי אפשר למנוע, אי אפשר להזהר ממנו. גבר זר שאונס אותך בלילה בשכונה, באמת אונס כי החליט לאנוס. זה לא קשור להתנהגות שלך או ללבוש שלך. אבל זה מיעוט מקרי האונס. רוב מוחלט ממקרי האונס מגיע מאנשים שמכירים את הנאנסת, וחלק גדול מהם במסגרות שבעייתי מאוד לאחר מעשה להוכיח שנעשה בהם אונס: אונס בין בעל לאשתו, בין גבר לבת זוגו, אונס בדייט. נשמע לפעמים שהמערכת אדישה למקרי האונס הללו, ו-80% מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור (איזה ביטוי נורא). אבל ברוב המקרים, התיקים נסגרים כי לבית המשפט אין שום יכולת להכריע בשאלה אם היה אונס או לא: איבר או חפץ חדרו לגופה של האישה, אבל האם הייתה הסכמה מלאה? בלתי אפשרי להפריך או להוכיח.

אנחנו יודעים את זה, אלו מאיתנו שמתישהו היינו בסיטואציה רומנטית, מינית, מרגשת: המבטים, החיוכים, הנגיעות המהססות; כמה מאיתנו באמת שאלנו "אפשר?" או "מותר?" או כל אחת מהשאלות המפורשות המופיעות בעלונים העכשוויים? אנחנו יודעים שכפי שהסכמה היא כמעט תמיד לא מילולית, גם הסירוב הוא כמעט תמיד לא מילולי. הוא חוסר ההשתתפות, הוא הסטת המבט לא מהתרגשות אלא מחוסר נעימות. הוא התנועה אחורה, או כיפוף הגב, או הצמדת הידיים והרגליים לגוף; אנחנו יודעים שההסכמה והסירוב כמעט תמיד אינם מילוליים, ולכן, תמיד ניתנים לפרשנות, תמיד קורבן אפשרי לחוסר הבנה. אנחנו לא יכולים לשאול "למה לא אמרת לא?" כי אנחנו יודעים שהסירוב מופיע באלף דרכים שונות ורק אחת מהן היא לומר "לא", ויחד עם זאת, אנחנו לא מאשימים באונס כל גבר ששכב עם אישה בלי שאמרה "כן", כי גם ההסכמה מופיעה באלף דרכים שונות, ורק אחת מהן היא לומר "כן".

אי אפשר למנוע את כל מקרי האונס, אבל אפשר לצמצם הרבה מהמקרים, דרך סגירת "הפרצות הקוראות לגנב". הפרצות הללו הן במקרים שבהם הגבר לא קיבל החלטה לאנוס, אלא החליט להמשיך למרות הספק, למרות התחושה שאולי "לא נעים", במקרה שלא נאמר הסירוב, אבל משהו הורגש. סגירת הפרצה היא לשים את האחריות הן על הגבר והן על האישה להביע הסכמה וסירוב בצורה ברורה יותר. אחריות למודעות גבוהה יותר אצל שני הצדדים למצבו הנפשי של השני. לא רק "האם היא הביעה הסכמה?" אלא גם "האם הוא חושב שהבעתי הסכמה?" ומול זה, אם לא ברור אם יש הסכמה או לא, להציף את זה ולברר, ואם ברור שהוא חושב שיש הסכמה ואין, להציף גם את זה.

זו פרצה שאפשר לסגור כי המילה אונס לא עולה בראשו של הגבר שממשיך למרות שאולי לצד השני לא נעים. זו פרצה שאפשר לסגור כי היא תסיט את המקרה מהמסלול שהיה מוביל לאונס, ולעוד קורבן, לעוד טראומה, לעוד נשמה ששום תהליך ושום תיק ושום משפט ושום גזר דין לא ינקה או יחזיר לקדמותה.

הסיפור שכל גבר מטבעו אנס וכל אישה מטבעה מוציאה ממנו את האנס הזה, על כן מאשימים אותה וצריך להגביל את תנועותיה ולהסתיר את שיערה וגופה כדי שלא יאנסו אותה, הוא סיפור של הפרדה וצמצום. הוא מוריד את הגבר למדרגת חיה ומחליף את האישה בפצצה מתקתקת. זה סיפור משתיק ומשתק. כדי להיאבק בסיפור הזה ולפרק אותו, צריך ללכת לסיפור אחר, של דיבור וחיבור. סיפור שבו סגירת הפרצה מונעת הרבה מקרי אונס כי הוא מכיל את האמירה שהרבה גברים שאנסו לא החליטו לאנוס, אלא היה להם נוח לא לחשוב על המילה "אונס". ואם נשים את המילה מולנו, נבהיר את הצומת בין הסכמה לחוסר הסכמה, נקבל את ההחלטה הנכונה. 

----
1 - אירונית, דווקא הצועדות במצעד השרמוטות מחזיקות שלטים שמחזקות את הסיפור הזה: שכל גבר הוא אנס, חיה רעבתנית שבקושי מחזיקה את עצמה, וכל שיש לנשים לעשות הוא להתמודד עם האימה שחצי מעולמן מורכב מחיות טורפות; ממש מצעד הכבשים החיות עם זאבים.

2 - הסיפור הפוך, אבל עדיין הבעיה היא בנשים; זה נשאר קבוע בכל הסיפורים הללו.

3 - אלא אם במקרה רוצים להסית נגד מישהו כהה עור.

יום שני, 6 במאי 2013

ביקורת חפה מספוילרים לאיירון מן 3

לכתוב ביקורת לסרט שהולך להכניס כמה מיליארדי דולרים במכירות כרטיסים, זה מאוד מצחיק. גם ביקורת רעה על הסרט (והוא אינו סרט טוב בהרבה מובנים) לא תשנה את דעתם של מאות אלפי האנשים שהולכים לראות אותו בישראל. לכן, נתקוף את הביקורת הזו ממקום אחר:

איירון מן 3 הוא דוגמה נהדרת לטענה שז'אנר הסופר-גיבורים כבול על-ידי שלשלאות שהקולנוע ניסה לזרוק, שנכפות עליו מצד החברה המוציאה לאור קומיקס של סופר גיבורים. בעוד ש-DC אפשרו לבימאים ולכותבים של באטמן וסופרמן להתייחס לדמות כמיתולוגיה במקום ספרות, ולכן הם יכולים לכתוב את הסיפורים שמתאימים להם, ועל כן, לכתוב סיפורים שמתאימים לקולנוע אקשן חכם ובוגר, Marvel לא מאפשרים לבימאים וכותבים לסטות מהקו הסיפורי שמתאים להם ולדמויות שלהם. הסרטים של נולאן יכלו לשכתב את הסיפור של באטמן כדי להפוך אותו לאדם פצוע שפוגע בסביבה שלו, במקום דמות צבעונית ומצחיקה שטים ברטון יצר, כי העולם שלנו מתייחס היום אחרת לטרוריסט, אפילו שכזה שצובע את הפנים בלבן. אם לתמצת ביקורת של מישהו אחר, נולאן כתב סרט שבו באטמן יכל לחיות בעולם שלנו, ולכן אנחנו יכולים ליהנות מן "האביר האפל" כסרט טוב, כי הוא מדבר אלינו ברמה בוגרת ואמיתית. 

אבל בקומיקס סופר-גיבורים, במיוחד בקומיקס של Marvel, בעיות עדיין מוגדרות ונפתרות באמצעות אגרוף לפנים. דלות העלילה של הקומיקס של החברה הזו מעליב במיוחד כאשר לוקחים בחשבון כמה ז'אנרים אחרים של אקשן, ואני חושב במיוחד על משחקי מחשב וקונסולה אבל זה נכון גם לגבי סרטים וסדרות טלוויזיה, התפתחו בהתמודדות שלהם עם אלימות כמרכיב עלילתי. התמונה של קפטן אמריקה שנותן אגרוף להיטלר היא אייקונית וגם היום אמריקאים (ואולי גם לא אמריקאים) שמחו על החדשות שבן-לאדן נהרג, אבל אנחנו כבר לא מאמינים שאגרוף לפנים יפתור בעיות של לאומניות, גזענות, חמדנות או מלחמה, ואנחנו כבר לא מאמינים שאפשר לרדד את המוטיבציות של "נבלים" (אם אנחנו בכלל עדיין מאמינים שהם קיימים) ל-"אני רוצה הרבה כסף" או "אני רוצה לשלוט בעולם". בסרטים כמו "ג'יימס בונד: מפל-רקיע" או אפילו "הנוקמים" הנבל משכנע במיוחד כי המוטיבציה שלו אישית, ואנחנו יכולים להתחבר אליו ולהבין אותו. אנחנו מחפשים את המוטיבציות הללו, הרבדים הללו, גם בז'אנר האקשן, והאלימות מוצגת כמשלימה לרבדים הללו במקום להחליף אותם. בסרט הזה, אי אפשר להתחבר או להבין את הנבל, וכאשר המזימה שלו נפרשת אתה תוהה איך אדם, שהסרט מנסה לשכנע אותנו שהוא מבריק במיוחד, יכול לתכנן תוכניות כל כך טיפשיות. האלימות, בסופו של דבר, היא כל מה שאיירון מן מביא לסיפור, למרות היותו מבריק, כי הבעיה שמוצגת לפניו לא מנוסחת בשום צורה אחרת. אלימות לשם אלימות.

רוברט דאוני ג'וניור הוא שחקן מדהים, ותענוג לראות אותו עובד בסרט, במיוחד מול שחקנים מדהימים אחרים כמו גיא פירס ובן קינגסלי. עם החומר הנכון, הוא היה יכול לשחק בצורה מבריקה בסרט שמפרק את דמותו של הגאון הבודד, שמתמודד עם בעיות של PTSD ומערכות יחסים לא שיוויוניות. הוא היה יכול להראות לנו אדם שהכסף שלו והשכל שלו מאפשרים לו לעשות הכול, ולא בטוח מה המשמעות של "הכול" ואיך אפשר לחיות בבטחון כאשר אתה אוהב מישהי ומפחד לאבד אותה. אבל את כל הבעיות הללו, כל התוכן הערכי הזה, נזרק מהחלון, כי מה שרוצים ב-Marvel להראות זה רובוט CGI אחד מרביץ נורא נורא חזק לרובוט CGI אחר, וזה מעניין מבחינה טכנית לדקה וחצי, ואז נהיה מאוד מייגע. זה מאכזב במיוחד אחרי אמצע הסרט, שהכתיבה עוברת שינוי חד, ופתאום כל הדמויות, ובמיוחד דמויות המשנה, הופכות להיות שנונות, סצנות האקשן הופכות להיות מהנות, ומתחיל משחק שבו בכל סצנה אני מצליח לנחש מאיזה סרט של ברוס ו'יליס היא נגנבה (סדרת "מת לחיות" מופיעה הרבה, אבל יש אפילו shout-out לאלמנט החמישי!) נראה שבנקודה הזו, שיין בלק, שביים את הסרט הזה, נזכר שהוא גם האדם שביים וכתב את Kiss Kiss Bang Bang, שהוא סרט מבריק ומשעשע שיש בו קצת אלימות, אבל בעיקר הרבה שכל. 

הסרט הזה נגמר (אחרי הסצנה ההכרחית שבסוף הכתוביות) בהבטחה Iron Man will return. אז יהיה "הנוקמים 2", ויהיה "איירון מן 4", ויש בזה משהו מעניין שחברת תוכן והפצה מתחילה להתייחס למדיום הקולנוע כמו למדיום הטלוויזיה ומייצרת סרטים שהם אפקטיבית פרקים בסדרה. אבל בנוסף לעניין, הייתי שמח גם ליהנות מהסרטים הללו, ובכל הסרטים האחרונים מהסדרה זה נהיה יותר ויותר קשה. אני לא מאמין שהבעיה הזו תפתר עד ש-Marvel ישחררו את האחיזה שלהם ויתנו לאנשי הקולנוע לעשות מה שהם יודעים לעשות הרבה יותר טוב מהם: לעשות קולנוע.