יום רביעי, 19 במרץ 2014

כך בעטו הבריטים את רעיון הגבריות אל מחוץ למסך הקטן, פוסט אורח

(פוסט אורח מאת נועה דרור)

פעם בכמה זמן מבליחה איזו יצירה שהופכת דברים על פיהם ומאלצת אותך לכייל את הפרספקטיבה על יצירות אחרות מהז'אנר – לפי סטנדרטים חדשים. "חוג בלצ'לי" (The Bletchley Circle) עושה את זה לפמיניזם בטלוויזיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה בלצ'לי פארק מרכז פיצוח קודים באנגליה. מיטב המוחות הבריטיים עקבו אחרי תנועת הצבא הגרמני באמצעות יירוט הודעות מוצפנות, פיצוח קודים וזיהוי דפוסים. קצת במפתיע, רוב הפיענוח נעשה על ידי נשים. או שאולי זה לא עד כדי כך מפתיע – בלית גברים, תפקידי עורף רבים אויישו על ידי נשים. וכמו אחרי המלחמה הגדולה, כשהגברים חזרו הביתה, הנשים הללו, שהיו כה חיוניות למאמץ המלחמתי – נאלצו לחזור למושב הנוסע.

ואמנם, הסדרה מתחילה בכך ש-4 מפענחות מבריקות, "נערות בלצ'לי" לשעבר, משרכות את רגליהן בחיי שיממון ובינוניות, בלונדון המשתקמת של שנות ה-50. סדרת רציחות לא מפוענחות תופסת את אוזנה של סוזן (רעייה ואם בפרברים) והיא משכנעת את מילי (סינגלית ומלצרית), ג'ין (ספרנית) ולוסי (רעייה לבעל מכה) שהמשטרה פספסה דפוס חשוב של התנהלות הרוצח ברשת הרכבות שסביב לונדון. ארבע הנשים מפעילות את המוחות שלהן ואת השיטות שלמדו בבלצ'לי כדי לזהות עוד ועוד דפוסים שיובילו אותן אל הרוצח.

המדהים ב-"חוג בלצ'לי" הוא שגיבורי הסדרה האמיתיים הם המוחות של ארבע הנשים. כלומר, הסדרה כולה עוסקת בחשיבה והפיענוח של התעלומות והפשעים. ומה שמאפשר לחוויה המזוקקת הזו, של צפייה בנשים חושבות, מפעילות תושייה, חשיבה עצמאית וכלים לוגיים ואנליטיים – היא העובדה שדמויות הנשים בסדרה אינן בנויות ביחס לדמויות של גברים. ובכך גם גדולתה.

Bletchly Circle Women

באפי, המפצחת, קינג, אוליביה פופ, זינה, חאליסי, מרפי בראון – דמויות הנשים הכי חזקות וכוחניות בטלוויזיה בנויות כולן ביחס לדמויות של גברים ולמושג גבריות כלשהו. הן חזקות למרות/בגלל/על אף/הודות ל- גברים שבסביבתן וברקע. זה תקף אף בסדרות שעוברות בהצלחה את מבחן בקדל: ההשפעה הגברית תמיד ברקע. ה-"ביחס ל-" הוא גם ביחס לאיזה רעיון של גבריות, אפילו שאינו נוכח על המסך או בשיחה – עליו צריך להתעלות ולעומתו צריך להוכיח שאת טובה באותה המידה, אם לא יותר (ורצוי לעשות זאת עם עקבים ואיפור ויושרה ללא רבב, שכן אם תחטאי בתחמנות, תקובעי ברובריקת המכשפה המניפולטיבית).

יוצרי "חוג בלצ'לי" הצליחו לעשות את הנסי והמופלא: הם הצליחו להוציא את הרעיון הגברי הזה מהתמונה. לגמרי. כמעט כל מה שהגיבורות עושות הוא ביחס לאי צדק, פשיעה ופאזלים שצריך לפתור. כאמור – 7 פרקים (אלה עונות בריטיות – 3 ו-4 פרקים בעונה) של לשבת ולצפות בנשים חושבות.

הכלים להוצאת הרעיון הגברי מהמשווה הם רבים ומעניינים, טובים יותר ופחות: שוב ושוב נתקלות הגיבורות בממסד גברי אטום – המשטרה, סקוטלנג יארד, הצבא הבריטי. המוסדות האלה מיוצגים על ידי גברים ובד"כ משיבים את פני הנשים ריקם, כשהן מנסות להאיר את הדפוסים הנעלמים מעין שגילו. הנפנוף חסר הסבלנות שהן סופגות ממיני קולונלים ואינספקטורים הוא כלי נראטיבי מעולה לכך שימשיכו בעבודת הפיענוח בעצמן, אבל יש לו תפקיד הרבה יותר חשוב: הנפנוף ממצב אותן לבד בזירה, אחרי שהמוסדות הכי אמינים וברי-משענת עבור אזרח הפנו להן עורף. זה מחייב עצמאות וחתרנות אולטימטיבית, כזו שנשים נוטות לזנוח בשלב מאוד מוקדם של החיברות, כי תמיד יש מי שיפתח את הסתימה, יחליף את הגלגל, יתקן את המחשב, יכלא את הרעים. אבל סוזן, מילי, ג'ין ולוסי נשארות בלי תמיכה של גבר כזה ומסתדרות מצויין.


רובד פמיניסטי נוסף הוא הפשעים שאיתן מתמודדות הנשים (ספויילר!): בעונה הראשונה, מדובר ברוצח סדרתי שרוצח נשים, כולל מעשי אלימות מינית, סטוקינג ושלל תענוגות מיזוגניים. בעונה השנייה מתמודד החוג עם טבעת של סחר בנשים שבראשה עומדת אישה. יש בזה משהו נפלא מבחינה סיפורית – האמירה שגם נשים מתנכלות לנשים ובזות להן לצד ההעמדה של אישה חזקה, מתוחכמת וכוחנית בעמדת הנמסיס של נשות החוג. היא שוות ערך להן ומאתגרת את יכולות הפיענוח והתושייה שלהן כמו כל ארכי-נבל נושא פאלוס.

אלמנט מענג נוסף ב"חוג בלצ'לי" הוא עבודת הפיענוח עצמה וזה קשור פחות לפמיניזם ויותר לטלוויזיה ואולי קצת לנוסטלגיה. תהליך הפיענוח מאוד נוכח בסדרה, כולל מעקב מדוקדק אחרי דפוסי תנועה של חשודים, דדוקציה ועבודה של ממש עם מכונת אניגמה. יש משהו כל-כך הרבה יותר מספק בגיבורות שבונות טבלאות ומוחקות בעיפרון שורות בלו"זים של רכבות – מאשר בשליפת המידע והצלבת הנתונים הבלתי נראית והבזקית של גאוני מחשבים בתפקיד האנליסט של סדרות מתח מודרניות באופיין.

יום שלישי, 18 במרץ 2014

מה אני רוצה מפמיניזם

כאשר אני חושב על זה, יש ארבעה דברים שאני רוצה. הם עלו אצלי בתגובה לשאלה שנשאלתי: האם יש "איזה עיקרון כללי שמארגן את כל הטענות, או המוטיבציה שלך. יש איזה מסר אחד כזה, שבו מדובר?" אני חושב שזו שאלה טובה, כזו שהצריכה ממני תשובה. מטבעי, לא היה רק עיקרון כללי אחד.

כסייג לפני עיקר הדברים אני רוצה לציין שהדברים הללו מובעים כדברים חשובים עבורי, לא כדברים חשובים באופן חד וחלק עבור כולם. אני מניח שעבור אנשים שונים יהיו תשובות שונות לשאלה הזו, ואני מעודד את כולכם וכולכן לציין את התשובות שלכם ושלכן בכל פורמט שנוח לכם ולכן. השתתפות בדיון זה דבר חשוב. 

העיקרון הראשון שחשוב לי להעביר הוא שפמיניזם הוא מאבק שחשוב עבור גברים. לא מאבק שחשוב רק עבור גברים שאכפת להם מנשים, אם כי גם, אלא גם מאבק עבור גברים שאכפת להם מגברים; אכפת להם מעצמם ומגברים אחרים. במיוחד, זהו מאבק לשחרר אותנו מכבלים מסוימים המחייבים אותנו להתנהגויות שבסופו של דבר פוגעות בנו. הדוגמה האישית ביותר עבורי היא הכללים החברתיים המונעים מילדים צעירים, בנים ובחורים להיות חברים של ילדות, בנות, ובחורות, ללא כוונה רומנטית, והדרישה מנערים להתאים עצמם (בהכללה גסה) למודל לא מילולי, מסוגר, אדיש לבעיות רגשיות ורפואיות, לעתים אלים, של גבריות. חשוב לי לנסח בצורה נגישה עמדות קלאסיות של פמיניזם כך שנשתחרר מהרעיון שזו "תנועה לשחרור האישה" או "תנועה לשיוויון נשים", ולהראות שהרעיונות של המאבק הפמיניסטי נכונים לכולנו, וגם אנחנו, הגברים, סובלים מאלמנטים מגדריים מסוימים בחברה שלנו וצריך לשנות אותם. פמיניזם הוא מאבק ששואף לחשוף את הצורה שבה אנחנו בונים זהות מגדרית, ומאפשר לנו להשתתף בבנייה הזו במקום לקבל אותה באופן לא-מודע ופאסיבי. זה נכון גם כאשר הזהות המגדרית הזו היא זהות גברית; חשוב לי להעביר שכל הגברים צריכים להשתתף באופן מודע ואקטיבי בבניית הזהות המגדרית של גברים, לא רק זו של נשים.

העיקרון השני עלה אצלי כתוצאה מקריאת ספר המד"ב "שפת אם", שעזר לי לראות שיש נשים שמאמינות שהתוצאה הסופית המוצלחת של המאבק הפמיניסטי איננה עולם אידיאלי שבו גברים ונשים חיים בהרמוניה וממצים את הפוטנציאל המלא שלהם בלי לפגוע באחר, אלא שני עולמות כאלו, שבו גברים ונשים חיים בנפרד, בעצמאות אלו מאלו; עולם שבו נשים יכולות להיות משוחררות סוף-סוף מהעריצות הגברית, מההשתתפות הגברית בבניית העולם שלהן. נהייתי רגיש מאוד לשפה מהותנית, הרואה בגברים מטבעם גורם שלילי ומאיים (משפטים כמו "כל הגברים אלימים מטבעם" או "אף גבר לא יכול להיות פמיניסט" הם דוגמאות בולטות; אבל כמעט כל משפט שמתחיל ב-"כל הגברים..." בטקסט פמיניסטי הוא דוגמה טובה ומצערת לרעיון הזה). חשוב לי להשתתף בשיח הפמיניסטי ולהוביל למצב שבו השיח עוסק בהתנהגות גברית, ורואה בכל המאפיינים של ההתנהגות הגברית אלמנטים מקריים המחוברתים בנו. חשוב לי להעביר שעמדות הרואות בהתנהגויות גבריות מסוימות (ז"א באלמנטים מסוימים שהיום אנחנו מייחסים להתנהגות גברית) כמשהו מהותי, עיקרי, ללהיות גבר, הנן עמדות לא פמיניסטיות, וכאלו שפוגעות במאבק הפמיניסטי. חשוב לי מאוד להדגיש שעמדה כזו מגיעה בעיניי לא מאנטי-גבריות כלשהי אלא מהצורך בבניית מרחב נשי במצב שבו המרחבים הציבוריים ברובם עדיין מרחבים גבריים. לדעתי, יש לכולנו צורך פנימי בקיומם של מרחבים כאלו, והמציאות היא שישנם הרבה מרחבים גבריים ומעט מרחבים נשיים; בעוד חיוני ליצור מרחבים נשיים נפרדים, להפוך את המסגרות שבהן דנים במאבק הפמיניסטי למרחבים נשיים כאלו זו טעות. 

העיקרון השלישי החשוב לי הוא להצביע על כך שבדומה לכך שישנם מנגנונים הגורמים לגברים מסוימים להתנגד לעמדות חברתיות שמפחיתות מהפריבילגיות שלהם, אותם מנגנונים בדיוק פועלים כדי לגרום לנשים מסוימות להתנגד לעמדות חברתיות שמפחיתות מהפריבילגיות שלהן. אני חושב שהדבר בולט ודחוף במיוחד בשיח סביב הטרדות מיניות מקריות ואונס בין מכרים. חשוב לי להעביר שהניסיון הרווח להפחית הטרדות מיניות ולהפחית מקרי אונס שישנו היום, שניתן לאפיין בקצרה כתיאור גברים כחיות טרף חסרות שליטה שצריכים ללמוד לשלוט בעצמם ("הדרך להפסיק מקרי אונס היא פשוט שגברים יפסיקו לאנוס"), הוא לא יעיל. כמי שרוצה להפחית מקרי הטרדות מיניות ואונס לאפס, חשוב לי שננקוט בדרך שתעשה זאת. הדרך היעילה בעיניי להפחית מקרי הטרדות מיניות ומקרי אונס היא לבחון גורמים חברתיים שמעודדים גברים ונשים לאמץ התנהגויות שמעודדות הטרדות מיניות ומקרי אונס, ולגרום לגברים ונשים לאמץ התנהגויות אחרות, ובמיוחד הצורה שבה אנחנו רואים מערכת יחסים רומנטית ומינית. הדרך הנוכחית שבה אנחנו רואים מערכות יחסים כאלו, כמערכות יחסים שגברים יוזמים ונשים מקבלות, מעודדות גברים לא לשאול שאלות ונשים לא לתרום אינפורמציה; זה מה שמעודד הטרדות מיניות ומקרי אונס. העמדה הזו נתקלת שוב ושוב בביקורת שאני עוסק בהאשמת הקורבן; זה הגיוני בערך כמו להגיד שאם שמעתי מספיק בדיחות גסות על אונס, אז אני לא אחראי על זה שאנסתי. אם אני מבקר גברים על כך שהם משתתפים בבניית זהות גברית שמעודדת מקרי אונס, איך זה שאני לא יכול לבקר נשים? זה הגיוני רק אם אני טוען שנשים לא מחברתות גברים, וזה אבסורד. בגלל שזו הפסקה שגורמת להכי הרבה מקרי חוסר הבנה והכי הרבה מקרים של הפסקת קריאה ותחילת צעקות, אני אדגיש את האמירה שלי שוב: זה אבסורד לטעון שרק גברים מחברתים גברים; זו לא האשמת הקורבן לטעון שנשים מחברתות גברים לאנוס. ההבדל נמצא בהבדל בין המשפט "אם לא צעקת, את אשמה בזה שאנסו אותך", שזו האשמת הקורבן, והמשפט "לחנך נשים לא לתרום אינפורמציה במערכות יחסים מיניות ורומנטיות לא מאפשר לשיח הסכמה נורמלי להתקיים, ומעודד מקרי אונס", שזו לא האשמת הקורבן.

העיקרון הרביעי שחשוב לי הוא להצביע על כך שפרגמטיזם פוליטי שונה מיצירת היררכיה בין מאבקים, או מהשתקת המאבק, או מדרישה שנשים המבטאות עמדות פמיניסטיות ידברו בצורה "שנעימה לי". אני מכיר בכך שישנם ניסיונות רבים להשתיק את המאבק הפמיניסטי, והניסיונות הללו לפעמים מתהדרים בקריאה לתמוך במאבק אחר, "חשוב יותר", או בבקשה שפמיניסטיות יהיו "נחמדות" או "יפתחו חוש הומור". אין לי שום רצון להשתיק את המאבק הפמיניסטי; להיפך. אני מעוניין לחזק אותו, להגביר אותו, ובסופו של דבר, לבנות בעזרתו עולם אידיאלי עבור ילדי וילדותיי, נכדי ונכדתיי, וכמובן אלו של כל שאר תושבי העולם הגדול-קטן הזה. אני גם מכיר בכך שחלקים נכבדים מהמאבק הפמיניסטי אינם חלקים פוליטיים, אלא חלקים חברתיים, מוסריים, הכרתיים, ואלו צריכים להתנהל בצורות המתאימות להם, בלי קשר לביקורת פרגמטית. עם זאת, יש במאבק הפמיניסטי חלקים פוליטיים. מכיוון שבדרך כלל חשוב לי שהם יצליחו, הצבעה על חולשות בחלקים הפוליטיים לא נתפסת אצלי כמשהו שנועד לפגוע, אלא משהו שנועד לעזור. מכיוון שיש מקומות שבהם פעילות פוליטיות מסוימות מאמינות שהדרך היחידה לנהל מאבק פוליטי מוצלח היא על טהרת המין הנשי, ומכיוון שזו נדמית כעמדה פוליטית מעט מצחיקה (לאור זה שרוב בעלי זכות הבחירה הם גברים, ורוב המחזיקים בתפקידים ציבוריים הם גברים), אני חושב שביקורת פרגמטית על העמדה הזו היא במקום, ורק יכולה לעזור. אני אחזור על מה שאמרתי קודם ואגיד שבעיניי זה צורך חיוני לבנות מרחבים נשיים בעולם שבו יש מעט מדי מרחבים כאלו, אבל אני לא רואה שום סיבה לכך שהחלקים הפוליטיים של המאבק הפמיניסטי יהיו המרחבים הנשיים הללו, מלבד מקריות היסטורית. 

אלו, בקצרה, העקרונות שחשובים לי. זה מה שאני רוצה. לצערי, נדמה שכל שני משפטים מצריכים העמקה והבהרה, ואני מודע לכך שבנושא רגיש כגון זה, יש הרבה מקום לחוסר הבנה. אני מקווה שיהיה לי זמן להיות הן ברור יותר והן קצר ונגיש יותר בעתיד, והרי זו אחת מהמטרות של הבלוג הזה, אז יהיה בסדר.

יום רביעי, 5 במרץ 2014

מדינה יהודית צודקת

אחד האתגרים הקיומיים הגדולים העומדים בפני מדינת ישראל היא כיצד ליישב בין שתי הגדרות שכרגע הן סותרות: מדינה יהודית דמוקרטית. בישראל, כיום, אנחנו מבינים "מדינה יהודית" כמדינה שבונה משטר מעדיף עבור אזרחיה היהודים. אזרחיה היהודיים נהנים מגישה לכוח ולתקציבים, נהנים מחופש ולא סובלים מאלימות ורדיפה כמו אזרחיה הלא-יהודיים של ישראל. כדי לשמור על המשטר המעדיף הזה, המדינה מצדיקה גזענות ואלימות עד לרמה המוסדית, כאשר למשל פקידי משרד הפנים משתפים פעולה עם ארגון "יד לאחים" כדי לאתר לא-יהודים שגרים בערים יהודיות, ולהבריח אותם משם.

אם יש לפני בחירה בין לחיות במדינה צודקת ובין מדינה יהודית, אני תמיד בוחר במדינה צודקת, בניגוד מצער להרבה מאוד אנשים. אבל האם זו בחירה הכרחית? האם יש דרך ליישב בין שני הרעיונות הללו?

נקודת ההתחלה שלי היא לענות על השאלה "מהי יהדות?". התשובה שלי קצרה ופשוטה[1] והולכת ככה: גם אם נניח שהתחלנו בבני ישראל, קבוצה עם מאפיינים אתניים, גיאוגרפיים, לשוניים והתנהגותיים משותפים, אחרי חורבן בית שני, אנחנו מאבדים את האחדות הזו. 2,000 שנה אחר כך אנחנו מסתכלים על קבוצות קטנות, מרוחקות זו מזו, מנותקות. הבסיס האתני מאבד ממשמעותו; יהדות איראן היא לא יהדות שו"ם או יהדות אתיופיה משום בחינה אתנית. הבסיס הלשוני מאבד ממשמעותו, אם נזכור שעד העת המודרנית, אף אחד לא דיבר עברית כשפה ראשונה. אם נסתכל על אוסף הקבוצות הללו וננסה לתת להן אחדות לאומית, זה ידרוש מאיתנו לפורר מהמונח הזה כל משמעות יעילה. לבסוף, התייחסות ליהדות כדת בלבד לא מכסה את כל המשמעויות שלה, ולא נותנת מענה למיליוני יהודים בישראל ומחוצה לה שלא מקיימים מצוות אלא במקרה, בוודאי שלא מאמינים בדברי המקרא, ועדיין, מגדירים עצמם כיהודים.

זה מחזיר אותי לתשובה: יהדות היא זהות תרבותית. אדם המצביע על עצמו ואומר שהוא יהודי, מתכוון לאבחנה תרבותית; מערכת היחסים שלו עם הדת היהודית ועם ההלכה היהודית ומיני מאפיינים אתניים ולשוניים הם מהמרכיבים של ההגדרה הזו ממש כפי שמערכת יחסים לדת הקתולית ומאפיינים אתניים ולשוניים הם מהמרכיבים של להיות חלק מהתרבות האירית. ממש כפי שלהיוולד באירלנד ולגור באירלנד מקל עליך להשתייך לתרבות האירית בהשוואה לאם נולדת בבוסטון, כך התרבות האירית באירלנד מורכבת מכל האנשים שנולדים באירלנד, מזהים עצמם כאירים, ופועלים בתוכה. התרבות היהודית שלנו בישראל מורכבת מכל האנשים שנולדים כאן, מזהים עצמם כיהודים, ופועלים בתוכה. זו היהדות שלי שאני רוצה לשמר בישראל, ואני רוצה לעשות זאת בצורה צודקת. יש דרך לעשות זאת.

כדי ליצור, לשמר ולקדם תרבות יהודית בישראל, מדינת ישראל מקדשת את החגים היהודיים ומועדים בעלי משמעות לתרבות היהודית, כמו יום השואה, או ל"ג בעומר. המדינה מחוקקת חוקים רלוונטיים לאלו ומשקיעה בהם משאבים, וזה צודק גם כאשר חוקים ומשאבים אלו אינם שיוויוניים לחגים ולמועדים של דתות, עמים ותרבויות אחרות. 

כדי לקדם את התרבות היהודית, מדינת ישראל מקדשת, משמרת, מלמדת ומקדמת את ההיסטוריה היהודית. ממוסדות המוקדשים להיסטוריה הזו, דרך מחלקות מחקר, השקעה בספרות, שירה, קולנוע ואמצעי ביטוי אחרים, וכן הלאה. זה צודק שמדינת ישראל תשקיע משאבים ותייחד מרחבים להיסטוריה הזו, גם כאשר אינה משקיעה משאבים דומים בהיסטוריה של דתות, עמים ותרבויות אחרות.

יש לבטל את החוקים המעדיפים יהודים על פני לא יהודים, ובראשיתם חוק השבות. יש לבטל את ציון הדת במרשם האוכלוסין המשמש, לא לתיעוד העדפתו הדתית של האזרח אלא להבחנה בין "דם לדם" ומניעת נישואים חופשיים בין אזרחים הרוצים בכך. יש לבטל את ועדות הקבלה למושבים, וכל מנגנון אחר המקל על השלטון להעדיף יהודים על לא יהודים מבחינת הקצאת משאבים. 

כיום, מדינת ישראל הינה סמכות הלכתית, דרך חקיקה המחייבת אזרחי מדינת ישראל לקיים טאבו יהודי אורתודוכסי, דרך הרבנות הראשית, דרך צה"ל, וכן הלאה. יש לבטל חוקים (כמו חוק החמץ, למשל) המחייבים אזרחים לכבד טאבו יהודי אורתודוכסי, ויש לאפשר לכל אזרח לכבד או לא את האיסורים והמצוות שהוא רוצה בהם, באופן חופשי. בנוסף, יש לבטל את הרבנות הראשית כמוסד ממלכתי, ולבטל חוקים המחייבים אזרח להשתמש ברבנות. עם זאת, יש ערך בכך שמדינת ישראל תקים, תממן, תגבה ותציין סמכות הלכתית, אפילו אם זו סמכות אורתודוכסית. למדינת ישראל יכולה להיות "דת רשמית", והדת הזו יכולה להיות היהדות האורתודוכסית[2]. מדינות בוחרות ערכים ואובייקטים תרבותיים ומקדמות אותם על גבי אחרים. כל עוד לא מחייבים איסורים דתיים בחוק וכל עוד לא מחייבים אזרחים להשתמש בשירותים דתיים מסוימים, אין הבדל בין זה שמדינת ישראל מממנת את הספרייה הלאומית או את האופרה הלאומית, לכך שתממן סנהדרין, ואני בכנות מקווה שתעשה זאת. 

יש אנשים בישראל שמעוניינים שתרבותה של ישראל תהיה שונה, שהיא לא תהיה תרבות יהודית בעיקר או אפילו תרבות יהודית בכלל. האנשים הללו יצביעו על כך שהמדינה היא שחקן מרכזי ורב כוח בתוך המשחק התרבותי, ויש לה השפעה "לא הוגנת" על איך נראית התרבות. האנשים הללו צודקים, אבל זה לא אומר שמה שהם מצביעים עליו לא ראוי או לא צודק. המדינה היא שחקן מרכזי ורב כוח, ולאף אדם פרטי או אפילו ארגון אין כל כך הרבה כוח בהשפעה על התרבות. מדינות דמוקרטיות אמורות להיות ביטוי של הרצון הקולקטיבי, זאת אומרת המימוש של אותה תרבות וסדרי העדיפויות שלה. לאורך זמן, הרצון הקולקטיבי יכול להשתנות[3], אבל גם כאשר אני לא מסכים איתו, זה עדיין ביטוי צודק וראוי, אפילו שהוא הרבה יותר חזק משלי. 

אנשים הקוראים לשנות את "אופיה היהודי" של מדינת ישראל עושים בדיוק מה שהמדינה עושה: הם משחקים במשחק התרבותי. כאשר מדינת ישראל מממנת חנוכייה ענקית באמצע העיר היא עושה מה שאנשים שרוצים להפסיק להזדהות כיהודים עושים: היא והם מכניסים עוד אובייקטים לתרבות סביבנו, מעצבים מה זה אומר להיות יהודי ואיזה חלק מהתרבות של ישראל היא "תרבות יהודית". כיום, החקיקה המעדיפה יהודים, המנגנונים המעדיפים יהודים ופוגעים בלא-יהודים, מחזקים את אלו שמשתמשים באלימות ופחד כדי להשתיק את אלו המעוניינים למשוך את התרבות שלנו לכיוונים אחרים. כיום, מדינת ישראל לא יכולה להיות יהודית וצודקת, עד שלא תאפשר לכל אזרחיה, כל תושביה, כל גריה, לבטא את הדעות שלהם ולהשפיע על התרבות שסביבם, חופשיים מכפייה.


1 - בעיניי, כל אדם שאומר על עצמו שהוא יהודי, הוא יהודי. []
2 - אף שזו יהדות ששונאת אותי ואת רוב החברים שלי, ובחירתה של מדינת ישראל ביהדות הזו מקדמת עוני וסבל ומעודדת דעות קדומות ורדיפה ואלימות נגד האחר. []
3 - ואני מאמין שהוא אכן ישתנה, לכיוון של אלפי "תתי-קהילות" שלכל אחת יש תרבות מובחנת משלה, מופרדת מדת, מוצא או גיאוגרפיה. []