יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

בוודאי שמגנים את ISIS ולא רק את ישראל

אז יש טענה קבועה של מיני שמאלנים-לייט ו"ימנים לאומנים" על מגוון גווניהם שהעולם מתעסק בישראל, אבל לא מתעסק בזוועות אחרות, לדוגמה מלחמת האזרחים בסוריה או הזוועות האחרונות של דעא"ש (ISIS). טענה מקבילה היא שארגוני זכויות אדם מבקרים את ישראל, אבל מדלגים על הפרות זכויות אדם במקומות אחרים[1]. הטענות הללו משמשות כדי להתעלם מהביקורת, כדי לשכנע אחרים להתעלם מהביקורת, ובאופן עקיף, להצדיק כל מה שישראל עושה. 

האם ארגוני זכויות אדם ופעילי שמאל מסביב לעולם באמת עיוורים כל כך שאינם רואים הפרות שקורות מעבר לגבול או שניים? כמובן שלא; ארגוני זכויות אדם מפנים זרקור גם להפרות במקומות אחרים, לדוגמה Amnesty International מדווח על עינויים והוצאות להורג, על אסירי מצפון באיראן, אקטיביסטים שמעלימים אותם, וקטלוג הזוועות תחת התגיות "איראן" או "סוריה" ארוך, מפורט, ומטריד ביותר. גם Human Rights Watch לא חוסך שבטו: טענות נגד איראן על הוצאה להורג של ילדיםחיילים ילדים בסוריה, חטיפות של ילדים בידי ISIS.

אפשר גם למצוא גינויים חריפים של ארגונים שמתמקדים באזור (Canadians for Justice and Peace in the Middle East) ודתות גדולות (Center for the Study for the Studi of Islam and Democracy מוושינגטון; האגודה המוסלמית של בריטניהוכאן אפשר למצוא גינויים מהאפיפיור, האו"ם, אנשי דת ממצרים, ועוד). אני מניח שכל ארגון זכויות אדם או ארגון דתי שנרצה לבדוק, נמצא בו גינוי לגבי ISIS, כפי שהיו גינויים לגבי מלחמת האזרחים בסוריה. קל מאוד לראות שאין בטענה בסיס.

התקשורת בישראל ממהרת לדווח על הפגנות נגד ההפצצות הישראליות בעזה, וקל לטעון שאין הפגנות מקבילות נגד אירועים אחרים; אבל חיפוש מהיר מגלה שזה לא נכון. אפשר למצוא הפגנות וגינויים מסביב לעולם: בדרום אפריקה וניו-זילנדאוסלו או לונדוןמישיגן או אילינוי, ואפילו בגדד! (אפשר למצוא תיאור הפגנות נוספות כאן). הם מפגינים ברחוב או מול הממשלה שלהם; הם מגנים את האלימות, הם מרחיקים את עצמם מ-ISIS, הם דורשים פעולה. בקיצור, קל לטעון שאין הפגנות כאלו, כי לא מדווחים עליהן; אבל קל מאוד למצוא אותן, אם רק רוצים לראות.

הפגנות נגד ISIS לא מעניינות את הקורא הממוצע בישראל, ולכן לא מדווחים עליהן. זה גם מקל להגיד "הביקורת נגדנו היא לא עניינית", כי אכן, אם היו הפגנות רק נגד ישראל, זה היה מוזר. אבל זה לא המצב. אלו הטוענים מולכם שמפגינים "רק" נגד ישראל או מגנים "רק" את ישראל, טוענים משהו לא נכון. יש להגיב בחריפות ובאופן חד משמעי: אם אתה חושב שאין הפגנות וגינויים נגד ISIS או הפרות אחרות, זה רק בגלל שאתה עיוור מרצון; זה מצביע על משהו שלילי לגביך. לא לגבי אנשים אחרים. 

זה גם מעלה תהיה, מה היה קורה אם היו מנסים לארגן הפגנה נגד פעולות ISIS בישראל; האם אותם "ימנים לאומנים" היו מגיעים להפגנה כדי לתקוף את המפגינים בה? האם הם היו מבקרים את המפגינים על כך שאכפת להם ממוות של ערבים, אבל לא ממוות של יהודים? אולי בישראל מותר לדבר רק על גינויים והפגנות שעוסקים בישראל, כי בישראל אוהבים להתעסק רק בישראל... 


אני חושב שמן הראוי כן להעלות נקודה אחת שבה ישראל שונה מ-ISIS, והשוני הזה גם משפיע על אופי ההפגנות והגינויים המופנים נגד ישראל. אני מאמין שהרבה מהמפגינים נגד מעשי ישראל והמגנים את ישראל, מאמינים שיש לבעיה פתרון יחסית פשוט, שנתון כולו לגחמתה של ישראל: ישראל צריכה לפנות את ההתנחלויות, להפסיק את ההוצאות להורג של פעילי חמאס, ולנהל מו"מ על הקמת יישות פוליטית פלשתינית אוטונומית; לא מסובך. במקרה של מלחמת האזרחים בסוריה, או המהפיכה הצבאית במצרים, או האלימות הבלתי נפסקת בעיראק, או ISIS, אין פתרון שאפשר לנסח בכזו קלות, ואולי אין פתרון כלל. ייתכן שאתה מאמין שאין לסכסוך פתרון פשוט כזה, או שהפתרון כפי שהוא מוצג כאן רע לישראל (נגיד, יפגע בבטחון אזרחי ישראל בצורה אנושה); אבל אם המפגינים מאמינים בפתרון הזה, זה אולי מספק הסבר אחר לפעולות שלהם מאשר אנטישמיות. 



1 - בגלל שזו טענה שכיחה יחסית, שווה להקדיש משפט ולהזכיר שבצלם הוא ארגון זכויות אדם שמוקדש להפרות בשטחים. לשאול למה הוא לא מבקר הפרות זכויות אדם במקומות אחרים זה מגוחך, ומדגים היטב כמה מעלי הטענות הללו אינם כנים. []

יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

ברית מילה

אני לא בטוח באיזה גיל נגמלה בליבי ההחלטה לא למול את הבנים שיוולדו לי[1]. חלק מזה בוודאי קשור לחינוך שקיבלתי מבית, אבל אני מאמין שהעיקרון הבסיסי היה Primum non nocere: לפני שאסכים לפגוע באדם אחר, גם אם הוא בן 8 ימים, אני חייב להבין מה הסיבה לפגיעה. הצדקה הכרחית לפגיעה, והמנעות מפגיעה היא תמיד ברירת המחדל. אתם, אלו שמלים את בניכם, צריכים להצדיק את הפגיעה הזו; לא להיפך.

טיעונים כגון "זה לא כואב" או "התינוק בטח שלא יזכור" לא רלוונטיים בעיניי; זה עדיין הבשר שלו, לא שערה או ציפורן, אלא בשר ודם שאני מחליט לחתוך בהם. אני לא חייב להתייעץ בילד שלי לפני שאני פורץ לאוטונומיה של הגוף שלו; אני לא אשאל אותו מה לתת לו לאכול או אם למנוע ממנו ממתקים, אני אחליט אם יקבל זריקה ואם יתקלח ומתי ילך לישון. אבל לרגע אני לא מאמין שהיכולת שלי לקבל החלטות בשמו על הגוף שלו שקולה לזכות כלשהי על הגוף הזה שעדיפה על שלו; במקום, אני מתייחס לגופו, לשלומו, כפקדון שניתן לי. מוטל עליי כאחראי על הפקדון להביא אותו לגיל שבו יעמוד על דעתו ויהיה אחראי על עצמו בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורי. לברית מילה יש תועלת רפואית זניחה, ובוודאי לא כזו שמצדיקה את הכאב או את הסיכונים[2]. כבעל פיקדון, אני לא רואה לה שום הצדקה.

דבר אחד שכן הטריד אותי ותהיתי לגביו, היה האלמנט החברתי. אני הרי מדבר ממקום של יתרון מסוים; אני כן נימול, ולכן אם יש השפעה חברתית שלילית להיות לא נימול, אני לא מכיר אותה. חשבתי לעצמי שאם בני ירצה לקחת חלק בפולחן הדתי הזה, יוכל לעשות את זה בגיל יותר מבוגר (13, נניח), אבל זה לא יבטל השפעות חברתיות שליליות בילדותו, אם יהיו כאלה.

לכן, שמחתי על הזדמנות שנקרתה בדרכי לתשאל מישהו לא נימול[3], דרך האפליקציה Secret (הוא במודגש, אני לא)

אני לא נימול
בן כמה אתה?
37
אתה יכול לדבר קצת איך זה השפיע על החיים שלך? אנחנו חושבים אם למול את הבן או לא, ויעזור לו לשמוע ממישהו לא נימול
בגדול, ההשפעה לא היתה גדולה. כילד בגיל גן חובה עשינו פיפי מאחורי הגן ולא היו בעיות. בגיל מבוגר יותר כשהתחלתי לעשות סקס הייתי לחוץ מזה אבל שוב לא היו בעיות. מישהי אפילו אמרה שהיא לא שמה לב כשדיברתי איתה על זה בטירונות השתדלתי להסתיר את העניין במקלחות. אז לי זה היה בסדר. אחי לא התמודד עם זה באותה מידה של קלות, אבל הוא אדם שתמיד מחפש חיזוקים וקבלה. עם זאת, יש לי היום שני בנים ולשניהם עשיתי ברית (רופא כירורג, ללא טקס דתי), כי אני לא חושב שזה ביג דיל, ויותר חשוב לי שלא תהיה להם סיבה להרגיש שונים. אלוהים יודע שכאתאיסטים שמאלנים יהיה להם מספיק גם ככה ;)
אז זה לא השפיע על החיים שלך בשום צורה שלילית, למה עשית להם ברית?
זו לא היתה החלטה קלה, כי מבחינה דתית אין לזה ערך עבורי או עבור אשתי. אבל למרות שלי לא היו ממש בעיות עם זה אני יודע שיכולות להיות, והעדפתי למנוע את זה מהילדים שלי. ההורים שלי חשבו שזה מנהג ברברי ומיותר. דעה שיתר בני המשפחה שלהם לא חלקו. אני מסכים במידה מסוימת אבל לא מרגיש לגבי זה באותה עוצמה כמוהם.
האם דיברת עם ההורים שלך על זה מתישהו במהלך ההתבגרות? חשבת לעשות את הניתוח בעצמך?
כן, דיברתי איתם. זה היה נושא שהרגשתי צורך להעלות יותר מפעם-פעמיים. ותמיד כשחשבתי אם לעשות לעצמי ברית, לא לקח לי יותר מכמה שניות להחליט שאני לא באמת רוצה. אחרי הסקס הראשון שלי, כשראיתי שהגרוע מכל לא קרה, זה הפסיק להיות עניין. זה כמובן סובייקטיבי לגמרי, והתנסות עם בת זוג פחות גמישה מחשבתית היתה יכולה להיות שונה לגמרי. אבל אני חושב שאפילו בגיל 17 הבנתי שאני לא רוצה להיות עם אנשים שלא יקבלו אותי כמו שאני. זה לא שאני מסתובב וצועק את זה ברחובות, אבל לא היתה לי בעיה עם בנות זוג.
נשמע שיש לך טיעונים די חזקים מהילדות והבגרות שלך מדוע ברית מילה מיותרת. מה גרם לך לחשוב שזה ייצור בעיות לבנים שלך?
אח שלי לא הסתדר באותה קלות כמוני, וזה גרם לי לחשוב על זה. הכאב של הברית הוא לא משהו שהבנים שלי מודעים לו, והגעתי למסקנה שלהיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם.



התשובות שלו הדהימו אותי. הוא חיזק את ההנחה שלי[4] שאין השפעה חברתית שלילית לנוכחותה של ערלה בחיים של מישהו. כמי שאין לטקס הזה שום משמעות דתית עבורו, הוא ביטל את האפשרות שיעשה את הניתוח בעצמו, בפעמים שבהן חשב על הרעיון, ומדגיש שגם היום, גם מבחינת הבנים שלו, אין לטקס שום ערך דתי בעיניו. הערך היחידי הוא חברתי, אף שהוא עצמו לא נימול ולא סבל מכך. הדהים אותי לראות כמה חזק הלחץ החברתי להיות כמו כולם, גם על מי שמגדיר עצמו כאתאיסט או שמאלני. לחץ חברתי כל כך חזק שנהיה שקוף; שמטביע את כל הטיעונים נגדו, עד שההורים פשוט מושכים בכתפיהם, ועושים את זה. רק כדי להפסיק את הלחץ.

ההצדקה שלו לגרימת כאב לאחר, שאותה שמעתי גם מהורים אחרים, היא "הבנים שלי לא יהיו מודעים לו". זה כמובן לא נכון; בנים שעוברים ברית מילה סובלים במהלך הניתוח, במהלך תהליך ההחלמה, ורגישים לכאב גם חודשים לאחר מכן. מה שהוא מתכוון לומר הוא "הבנים שלי לא יזכרו את הניתוח ולא יבואו אליי בטענות". העובדה שאדם אחר לא יזכור את העוול שעשית לו לא מצדיקה את העוול בשום אופן. כמו שכתבתי בתחילה, צריך הצדקה בעד גרימת כאב לאחר; אי אפשר להצדיקה בכך שתתחמק מלשלם על העוול.

המשפט "להיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם" עורר אצלי תחושות קשות, כמי שבילה את כל ילדותו בלהיות שונה מיתר הילדים, וסבל מבריונות ולעג. אם מלאך כלשהו היה מציע לי נס, לחזור להיות בן 5 אבל להיות "כמו כולם", הייתי מסרב בתוקף. אם היה מציע לי אותו מלאך להפסיק להיות ביסקסואל ולהפוך להיות סטרייט, הייתי מסרב בתוקף. כל חלק בי שייך לי, ולא הייתי מוותר עליו כדי להיות "כמו כולם", וצר לי לשמוע שמישהו היה רוצה למחוק את הייחודיות של הילדים שלו ולהפוך אותם ל"כמו כולם" רק כדי למנוע מהם מצוקה חברתית. תפקידנו לבנות חברה שנותנת מקום גם לשונה, ומעניקה לכל אחד הגנה מפחד ואלימות, בין אם חנון או מישקפופר או גרוע בכדורגל או נשי או תולעת ספרים או עבר דירה באמצע השנה או נשאר כיתה או מגמגם או פשוט מוזר. אני מקווה שאף הורה, כשהוא מביט בילד המוזר שלו, לא אומר לעצמו "חבל; אם היה ניתוח קטן בגיל 8 ימים שהיה הופך אותו לפחות מוזר, פחות הוא, הייתי עושה אותו; הוא הרי לא מודע למה שעושים לו..."

פסקה על הזהות היהודית שלי. כמו כל הזהויות האחרות שלי, בעוד שיש להן בוודאי מרכיב היסטורי או גופני, בסופו של דבר, הן עניין של בחירה. אני מרגיש יהודי ומזדהה כיהודי מתוך בחירה. אני מאמין שאגדל את ילדיי כיהודיים[5] ובאופן טבעי, זו הקבוצה שאני מרגיש לה שייכות ואקווה שהם ישתייכו לאותן קבוצות שאני שייך להן, כפי שאני מעדיף שיגורו בישראל, ידברו עברית, וישחקו משחקי תפקידים. אני דוחה מכל וכל את האמירה שברית מילה קשורה איכשהו לזהות יהודית. לא היה אף רגע בילדות שלי שבו מישהו הצביע על איבר המין שלי והסביר למה הוא נראה כך ולא אחרת; לעומת זאת, ילדותי מלאה בטקסים יהודיים אחרים, כגון קבלת שבת, בית שבו לא אוכלים חזיר או מערבבים בשר וחלב, סדר פסח, צום ביום כיפור, ועוד. אם נסתכל על בתיהם של מיליוני יהודים אחרים בישראל, אני מאמין שנראה דברים דומים. אלו הדברים שמעצבים את הזהות היהודית של הילדים שגדלים בהם. לא ברית מילה.

מה שעזר לי לגבש סופית את ההתנגדות המוחלטת שלי לברית מילה הייתה פסקה שכתב מישהו באחד מדיוני הפייסבוק על הנושא, בה כתב "למה רק לבנים מגיע? אז החלטתי להזמין את כל החברים והמשפחה לטקס קצר, שבו אצרוב את בתי בת 8 ימים על הטוסיק בעזרת ברזל מלובן בצורת מגן דוד." התחלחלתי מהתמונה של הברבריות והאכזריות לאותה תינוקת מסכנה, ועדיין; כוויה על הישבן, אם מורחים עליה באופן קבוע משחה אנטיספטית כדי שלא תזדהם, הרבה פחות מסוכנת לבריאות התינוקת מאשר ברית מילה...



1 - אני מקבל את זה שחולשתו של הפוסט הזה היא שאין לי בנים; אני גם מקבל את האמירה שייתכן וכאשר יוולדו לי בנים, אני אחשוב או ארגיש אחרת. אפשרי. הנה זה קרה לד"ר רועי צזנה, וכשהוא מדבר על הקולות המאוכזבים ששמע, אני הייתי אחד מהם. []
2 - בכל מקרה, גם אם מלים את הבן, חובה לעשות זאת בהליך כירורגי, ולאחר כמה חודשים, שבהם הערלה נפרדת מהפין והניתוח קל יותר ובטוח הרבה יותר. בגיל 8 ימים הערלה עדיין צמודה לפין מה שהופך את הניתוח לכואב יותר ומסוכן יותר; אין בישראל שום רגולציה על מוהלים, מה שמעלה את הסיכוי לסכנות בריאותיות ולתקלות במהלך הברית. אין שום עדויות לכך שבגיל 8 ימים יש עדיפות במערכת החיסונית, קרישת הדם, או היחס לכאב; זה הכול אגדות ובדותות שנועדו לגרום להורים להרגיש טוב יותר עם הכאב העז שהם גורמים לבן שלהם. []
3 - מכיוון שאין לי דרך לוודא שמדובר באדם אמיתי, אני מקבל את הביקורת שייתכן ומדובר בהמצאה. אישית, אני לא מאמין שמישהו היה משקר לגבי דבר כזה, ובכל מקרה, נראה שהרוב מאמין רק לסטטיסטיקות שתומכות בדעתו, אז זה כנראה לא משנה... []
4 - על בסיס החוויה האישית שלי מהטירונות, המלתחות בקאנטרי-קלאב וטיולים שנתיים; אם הייתי נשאל מי מהאנשים שהיו במקלחות איתי נימול ומי ערל, לא הייתי יכול לענות כי ביליתי 0% מהזמן בלבדוק. אני מאמין שכמוני, כך גם כל האחרים שהיו שם. []
5 - אני מקבל את ההגדרה של דוקינס, שאין "ילד יהודי" או "ילד קתולי" כי אין להם אוטונומיה לפתח אמונה דתית משל עצמם; אבל מנהגים דתיים יש, ואם אותם ילדים יגדלו בבית שבו המנהגים הדתיים היחידים הם יהודיים, ואין מנהגים דתיים אחרים, אז במובן הצר הזה, הם יהיו ילדים יהודיים. []

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

נוהל חניבעל

כמה מילים על נוהל חניבעל, ועד כמה הוא נוכח בצבא.

הקדמה ראשונה: אני מדבר על השירות הצבאי שלי כי הוא מהותי לנושא הדיון, לא כי אני חושב שדיון צבאי הוא תנאי הכרחי להשתתפות בדיון על צה"ל, או כי הוא אינדיקציה לערכיות כלשהי אצל הדובר.

הקדמה שנייה: אני מדבר על השירות הצבאי שאני עברתי; אני לא אומר שכך זה בכל היחידות בצה"ל. אם אתה התגייסת לפני שנתיים ושמעת משהו אחר, זה לא הופך את הסיפור שלי לשקרי; הוא פשוט קרה עם מפקד אחר, לפני עשור וחצי.


התגייסתי באוגוסט, 1999, ונשלחתי לשרת בחטיבה 188, כחלק מחיל השיריון בצה"ל. עברתי טירונות ומקצועות בבסיס קלמן-מגן הידוע גם כביסל"ש, בסיס כל כך שכוח אל ועוין שחיילים נדרשו לשמור בו בזוגות, לא בגלל סכנה כלשהי (מול משטחי הטנקים, למשל, אין גדר) אלא בגלל שכאשר חיילים התבקשו לצעוד לבדם במשך שעות ארוכות מסביב לבסיס, הם נטו לירות בעצמם.

אחרי 4 חודשים עברנו לרמת הגולן כדי להשלים את המסלול, ואחרי השלמת המסלול, צורפתי לפלוגה ו' של גדוד 74 בתור נהג טנק. בתחילת השירות "הקרבי" שלי, אהוד ברק הוציא אותנו מרצועת הבטחון בלבנון, אז ביליתי כמה שעות בנקודה הכי דרום מערבית של לבנון, כמה מאות מטרים מהגבול, מה שדי שעשע אותי. שמעתי ברדיו בחדשות מדווחים שהטנק האחרון עזב את לבנון, בעודי יושב על טנק עדיין בתוך לבנון (אבל אולי זה לא נחשב לבנון-לבנון; לא יודע).

אחרי היציאה מלבנון, קו כחול וקו אדום התמזגו לקו סגול, והגדוד שלנו תפס עמדות לאורך הגבול. הטנקים היו פזורים במוצבים שהחזיקו אותן פלוגות של חיילי חי"ר; באותו זמן זה היה פלוגות של חטיבת הצנחנים. אני לא זוכר את מספר הגדוד, רק את הסמל שלו, כד קטן שחלק מחיילי הגדוד היו שמים על שרוך שקשרו מסביב לצווארם. הסיפור הפלוגתי היה שהכדים הקטנים הכילו את מיצי התאווה של חברותיהם של אותם חיילים. אז זה נראה לי הגיוני.

היינו טנק בודד באחד המוצבים, מנותקים מהחי"ר, עם משימות משל עצמנו. אבל, היינו עדיין מחוברים לפלוגה, ולחטיבה שלנו; בעצם היינו מחוברים לכמה יחידות כי גם להיררכית הפיקוד של הצנחנים היה מה להגיד עלינו וגם להיררכית הפיקוד של המוצבים עצמם, אז אני לא זוכר מי היה המפקד, מה הייתה דרגתו, כאשר עברנו את התדרוך הזה. אבל היינו לפחות 20 איש בתדרוך, חי"רניקים ושיריונרים. זה היה לפני החטיפה של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד[1]. הדאגה מחטיפה הייתה באוויר; המוצב היה קרוב לגבול, המשימות היו על הגבול או מעבר לו, ועל כן היינו רלוונטיים מאוד לדאגה הזו. הקצין המתדרך הצביע על דרך עפר שנכנסת עמוק יותר לתוך לבנון, הצביע על שער בגדר שהדרך מובילה אליו ואמר שאם תהיה חטיפה, שם היא תהיה[2], ואז, יכניסו את החיילים למכונית, היא תמהר במעלה הדרך, ותעלם מעבר לגבעה, לתוך לבנון. הוא סיפר לנו על קצין מודיעין שנתפס על ידי חיזבאללה, ואיך צה"ל היה צריך לשנות את כל נהליו, את כל הצפנים שלו. הוא תיאר את הנזק שיגרם לצה"ל אם חייל חי יגיע לשבי האויב, ואמר, "אם המכונית הזו תעבור את הרכס, אנחנו לעולם לא נראה את החייל הזה יותר".

זה היה לפני החטיפות בלבנון, לפני גולדווסר, או גלעד שליט. הכרתי שני מקרי חטיפה בתרבות הפופולרית: רון ארד, ונחשון וקסמן. האחד השאיר את אשתו האומללה קורבן נצחי, והשני מת כאשר ניסו לחלץ אותו. נראה שהיה עדיף כבר למות. זה היה הרעיון של הקצין הזה; הוא אמר "אם נראה שאנחנו לא מצליחים לעצור את החטיפה, אם נראה שהמכונית הולכת להימלט, אז צריך לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את המכונית" כאן הוא עבר להסתכל ישירות על צוות הטנק שיעשה את המעשה הזה, אם וכאשר הוא נדרש "צריך לפגוע במכונית ולהרוג את החייל."

חשוב לי להבהיר שזה לא היה תדריך סודי, או בקוד, או לא רשמי. זה היה תדריך מבצעי, על הסכנות בגזרה, ועל המטרות והמשימות של הכוחות שהיו בה. כולם היו צריכים לדעת מה כולם אמורים לעשות, כי כולנו היינו ביחד באותו המוצב. ההוראה הזו גם לא עוררה התנגדות, לא היה דיון. הקצין הבהיר מה צריך לעשות, שעדיף לנו, לכולנו, חייל מת על חייל חטוף, ואם נראה שאי אפשר לעצור את החטיפה, צריך להרוג אותו. זה לא נרמז. זה נאמר. זה גם קיבל שם. נוהל חניבעל.

אני לא יודע אם זה נוהל טוב, או נוהל רע. זה היה לפני 14 שנים, ואני בכנות לא זוכר אם זה היה אחד הגורמים שעיצבו את התודעה הפוליטית שלי, שהבהירו לי שלצה"ל לא באמת אכפת משלומי ורווחתי, לא כמו שהיינליין או בן-גודיון הבטיחו לי. אני יכול לומר שלא הייתי יורה לחייל אחר בגב כדי שלא יהפוך לשבוי חי. אני יכול לומר את זה, אבל אני לא יכול לדעת שזו האמת. אף פעם לא הייתי במצב שבו קיבלתי פקודה כזו, שבו נדרשתי לקבל החלטה כזו.

אני לא מציע עמדה לגבי ערכו של הנוהל; אבל אם אנחנו מנהלים דיון על קיומו של הנוהל, אז הוא קיים. בצורה ברורה ומפורשת, מול האנשים שנמצאים בסכנת חטיפה, והאנשים שיתבקשו להרוג אותם במידה והם נחטפים.



1 - הייתי צריך לבדוק בו'יקיפדיה כדי לדעת מה היו שמותיהם. []
2 - ואכן, שם היא הייתה. []