יום שלישי, 3 במאי 2011

The Resurrection


הסימפוניה השנייה של מאהלר היא מה שצריך לתת לאנשים שאומרים שהם לא אוהבים מוזיקה קלאסית. לשים במערכת גדולה וחזקה, שמקיפה אותך בארבע קירות של מוזיקה עם נוף; לעצום עיניים ולצלול. לא להתעסק בדברים אחרים. הפרק הראשון מלא אקשן ורגש ואלימות, דוחף אותך עד לקצה גבול היכולת אבל מפסיק רגע לפניי, משאיר אותך סחוט ומתנשף על הרצפה. הפרק השני מקפיץ, זריז, כמעט אופטימי. אבל הוא לא נותן לך לשכוח שזו עדיין תפילת אשכבה. הפרק השלישי הוא Amuse-bouche שנמשך יותר מדי זמן, וכמעט ויתרתי עליו. מחשבותיי נדדו, לנשים יפות ומשחקי מחשב - שם, אני חושב, מאהלר רצה שאהיה. בחיי היומיומיים, לפני שהאלטו צועדת קדימה בפרק הרביעי ופוצחת בשיר; הוורד, הוורד האדום כדם!
הקול שלה ממלא את החלל ובלי משים אני מוצא עצמי מקשיב למה שהפכה לאחת הסימפוניות האהובות עליי. זו דרמה מתוחכמת, מאהלר, הוא משחק בין מוות לחיים, בין כוח ליופי. הפרק החמישי והאחרון לוקח אותנו לצד הקבר, רגבי בעפר נופלים והפנים מטושטשות בגשם - אנחנו מביטים למעלה אל השמיים, ומבעד לעננים רואים את השמש. האור שלה ממלא את כלי הנחושת והמיתר, את המקהלה, האלטו והסופרן; אבל המוות לא מפסיק להכות בתופים ובפעמונים, ואלו תרועותיו שמסיימות את היצירה.

****

האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה היום מול איך שצרכנו מוזיקה לפני מאה ולפני מאתיים שנה זה כמו להשוות לגיונר רומאי לנחת אמריקאי בנורמנדי לטייס קרב של האימפריה ב-Star Wars. הם בקושי שייכים לאותה קבוצה. כשפעלו המלחינים שכתבו ״מוזיקה קלאסית״, מלחינים שהשם שלהם מוכר לכולם אבל היצירות שלהם נשחטו לטובת צלצולי הסלולרי, כדי לשמוע מוזיקה הייתה צריך לצאת מהבית וללכת לאולם קונצרטים. יכולת להחזיק כלי נגינה בבית, וילד מחונך היטב. אחדים היו מארחים ערבים סלוניים, ומזמינים חברים. זוכרים שצפייה בסרטים עבדה ככה? היינו הולכים לקולנוע, מזמינים חברים לראות סרט שהשאלנו מבלוקבאסטר - מן הסתם, לא כל סרט היה יצירת מופת; היו דברים שנועדו סתם לשעשוע או ליום סתיו קליל. היום מנהלים מוזיקליים שמים קומדיית נעורים מטומטמת לפני אפוס היסטורי על יציאת מצרים, או משהו צרפתי בשחור לבן על אהבה בשנות השבעים לפני סרט פלוצים בהילוך איטי בכיכוב בן סטילר. הקהל בולע הכול, אולי כי הקהל זקן וסנילי. אני תוהה אם זו צורת בידור הולכת ונעלמת. היום מוזיקה מקיפה אותנו, אנחנו שומעים אותה במקום צליל חיוג, היא אצלנו בכיס, באוויר, זמינה באינסטנט, ועל כן קצרה, פשוטה, ובדרך כלל ברקע. מתי יהיה לאנשים פנאי לשבת לשמוע סרט של שמונים דקות, בלי הפסקה, שמערב בהכרח רק חוש אחד?

****

לאימא שלי ולי יש מנוי בפילהרמונית מ-2003. לעתים זה היה זמן איכות, לעתים זה היה תקוע באמצע החיים. זה תמיד היה מאתגר. יש לי זכרונות חזקים ממוזיקה קלאסית: ללכת עם אחותי הקטנה ל״תמונות בתערוכה״ ולהבין שגם רוסים אני אוהב; השיער המתנפנף של הצ׳לן בקונצ׳רטו של אלגר, שניגן וכבש עם אנרגיות של כוכב רוק; לשמוע את ״כרמינה בוראנה״, אהבתי הראשונה, הבתולית, ולהבין באמת מה היא תרומתו של המנצח...

אני חושב שעושרה, המורכבות שלה, דרישות תשומת הלב שלה לא מתאימות להיום. אולי בקטעים של שלוש דקות, לאיזו פרסומת או ברקע של קולאז׳ אסונות. אני מקווה שהיא תחזור להיות רלוונטית. בינתיים, אני שמח שיש לי את המסורת שלי, הקלאסית.