יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

תשובה סופית למבצע עמוד-ענן

אני מתנגד בעוז למבצע הצבאי/מלחמה כוללת שמתרחש כרגע בעזה. אני לא יודע אם הוא התחיל בגלל הבחירות הקרבות, או כדי להרוג את ג'עברי. אבל אני משוכנע שלא היה צריך להתחיל אותו, נפשע להמשיך אותו, ואסור בתכלית האיסור להסלים אותו לכדי פלישה קרקעית. 

יש אנשים המעודדים הידברות עם הצד השני; אותם אנשים נתקלים כמעט תמיד באותן שאלות סרקסטיות כמו "מה יקרה אם נדבר איתם? מה תעזור הפסקת אש? הם רק ישתמשו בה כדי להתחמש וינסו שוב!" לכן, אני לא חושב שעמדה חזקה נגד המבצע צריכה לבוא מנקודת המבט שלי. היא צריכה לבוא מנקודת המבט של אנשים שאני לא מסכים איתם בכלל. אנשים שלהבנתי מאמינים באמונות הבאות:

  1. יש מספר מאוד גדול של אנשים "בצד השני" שרוצים להפסיק את קיומה של מדינת ישראל.
  2. אותו מספר מאוד גדול של אנשים רוצה להרוג מספר גדול של יהודים כדי להביא להגשמתה של מטרה זו.
  3. אין שום צעד שישראל יכולה לעשות, שום מהלך דיפלומטי, כלכלי או חברתי שאפשר לבצע, לא לאורך חודש ולא לאורך עשר שנים, שיגרום לאותו מספר מאוד גדול של אנשים לשנות את דעתם. הם תמיד ימשיכו לרצות ב-1 ו-2.
אם מישהו מציע הידברות, מו"מ מדיני, התערבות בינלאומית, אלו התשובות שהוא מקבל: שאין עם מי לדבר, אין איך לשנות את דעתם. זה לא בגלל סיכולים ממוקדים או בגלל ההתנחלויות; זה בגלל שהם שונאים אותנו, הם לא רוצים בנו כאן, ואין מה לעשות עם זה. רק לחיות עם זה.

אוקי. אז נחיה עם זה. בואו נראה מה יקרה אם נמשיך עם הנחות היסוד הללו עד הסוף:

האפשרות הראשונה והמתבקשת מאליה היא כמובן שילוב באחוזים שונים של רצח-עם וגירוש כלל הפלשתינים מעזה. אחרי הכול, אם מיליוני בני אדם נחושים בדעתם להרוג אותי, איזו סיבה יש לתת להם גישה לנשק וחומרי נפץ? משום מה, האפשרות הזו לא נמצאת על השולחן.

האפשרות השנייה היא להחזיק ברצועת עזה בצורה כל כך צמודה, שלאותם מיליוני בני אדם לא תתאפשר ההזדמנות להשיג כלי נשק וחומרי נפץ, ולהשתמש בהם כדי להרוג אותנו. זה בדיוק מה שקורה ביהודה ושומרון: גושי התיישבות מוקמים בנקודות אסטרטגיות שימנעו רצף גיאוגרפי ויאפשרו שליטה בשטח, בונים גדרות ומחסומים כדי לחצות יישובים ולהפריד ביניהם, מטילים עוצר תנועה בצורה קיצונית על יישובים שלמים ולעתים על הגדה כולה - בלתי אפשרי לשגר טילים מיהודה ושומרון ומאוד מאוד קשה להוציא פיגועים בגלל הצורה שבה הצבא והמתנחלים מכילים את האוכלוסיה הערבית.

אפשר לעשות זאת: יש בעולם סבלנות גדולה הרבה יותר להזזת אוכלוסיה שאתה שולט בה ממקום למקום בתוך אותו שטח פוליטי-גיאוגרפי, מאשר לגירוש. ארה"ב עשתה את זה עם הילידים שלה, סין עושה את זה עם הטיבטים ואנשיה שלה לתוך טיבט, רוסיה עשתה את זה בצ'צ'ניה - זה אפשרי. ישראל יכלה להזיז אוכלוסיה בתוך רצועת עזה, ולהושיב את אנשיה שלה בצורה אסטרטגית, כפי שעשתה ביהודה ושומרון.

אם אני שולל טרנספר/רצח-עם, האפשרות ההגיונית היחידה הנובעת מתוך הנחות היסוד הרשומות למעלה היא להיכנס לעזה באותה צורה רחבת היקף כפי שנכנסתי ליהודה ושומרון. כל דבר אחר הוא שגעון.

עכשיו, בוא נבחן את התוכנית של ממשלת נתניהו וצה"ל, לאור אותן הנחות היסוד:

  • הפצצת אלפי מטרות (מיעוטן מטרות צבאיות; רובן אזרחיות);
  • הרג מספר מוגבל של בני אדם (אולי אחוז מהאוכלוסיה; מדובר באלפי בני אדם, אבל זה רחוק מאוד מרצח-עם);
  • פלישה קרקעית שתוביל להרג והרס, ואז נסיגה החוצה. 
מה יהיו תוצאות המבצע? הרג של אלפי בני אדם והרס של כמויות אמל"ח. מה יקרה אחרי המבצע? מכיוון שלפי הנחות היסוד אין שום דבר שיכול לגרום לאותו מספר מאוד גדול של בני אדם לשנות את דעתם, שום דבר. הצד השני עדיין ירצה להפסיק את קיומה של ישראל, ולהרוג הרבה מאיתנו כדי לעשות זאת. בלי שליטה מלאה בעזה כמו ביהודה ושומרון, חמאס יחזור להתחמש (ולמה לא? לפי הנחות היסוד שלך, הם רוצים להרוג הרבה מאיתנו), ועוד שנה, שנתיים או ארבע, יחזור לירות רקטות על יישובי הדרום, בדיוק כמו שקרה אחרי עופרת יצוקה...

אם הנחות היסוד הן שמספר מאוד גדול של אנשים תמיד ירצה להפסיק את קיומה של ישראל ולהרוג הרבה מאיתנו ואין שום צעד שיכול לשנות את דעתם, ואם אנחנו לא עושים טרנספר/ג'נוסייד, אז איזו סיבה רציונאלית יכולה להיות למבצע הזה?

בנקודה הזו, כל תומך במבצע חייב להודות באחת משתי חלופות: או שהנחות היסוד מוטעות, ויש צעדים שיכולים לשנות את דעתם של מספר מאוד גדול של אנשים מהצד השני ולגרום להם להסכים לחיות לצד קיומה של ישראל, או שאין סיבה רציונאלית לקיומו של המבצע הזה.

קל מאוד לראות שיש למבצע הזה סיבה לא-רציונאלית: יוצאים למבצע הזה כדי להרוג מספר גדול של בני אדם בצד השני, כדי שאנשים בצד שלנו ירגישו ש"נכנסנו בהם". זהו. זו סיבה מחרידה להרוג בגללה אנשים (וזו אפילו לא סיבה טובה מספיק כדי להעליב אותם קצת). זו סיבה שבגללה אנשים צריכים לסרב לשרת, שבגללה אנשים צריפים להפסיק לשמוח, שבגללה קצינים בכירים ופוליטיקאים גסי לב צריכים לשבת בכלא. לכל ימי חייהם. אם אפשר במקום אחר, שבו אין לא שוקולד ולא כוסברה.

יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

לשוחח עם ועל יהוה

(הערה מקדימה: הנושא הזה מתרוצץ בנפשי כבר כמה שבועות, ואולי עכשיו הבשיל. הנושא אולי מפתיע. אם חלק ממנו מטריד או פוגע, אבקש לקבל אותו כבדיחה, או אולי שעשוע לוגי. אם הנושא בעיניכם רציני ומעבר להומור, אזי, הפוסט הזה מוקדש לכם.) 

לפני כמה שבועות פגשתי בפרופיל הפייסבוק של יהוה. זו הייתה התגלות, מפגש שחייב התייחסות. הגדרתי פעם "נס" כמשהו ששובר את העולם: אחריו, העולם נשבר ולא יכול להמשיך כפי שהיה. התגלות כמוהה כנס; היא שוברת אותנו, ואחריה אי אפשר להמשיך כפי שהיינו.

האם מי שפתח את עמוד הפייסבוק של יהוה הוא יהוה, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שהוציאנו ממצרים, שנתן לנו את התורה והבטיח לנו את ארץ ישראל? זו שאלה של אמונה. יש המאמינים שהתנ"ך "קרה באמת", יש שמצביעים על העובדות המדעיות הפשוטות למדי שמפריכות אותו. בעיניי אם הטקסט היסטורי או לא, זו לא שאלה מעניינת. מה שמעניין הוא הטקסט עצמו, ואת קיומו של הטקסט אי אפשר להכחיש, מתפקידו התרבותי אי אפשר להתעלם. כל יהודי במערכת החינוך הממלכתית לומד תנ"ך, מכיתה ב' ולפחות עד הבגרות בכיתה י'. הסמלים והסיפורים שלו נמצאים בכל מקום סביבנו. מכיוון שהתנ"ך הוא הדרך שבה אלוהים מציג את עצמו עבורנו, מקומו התרבותי של התנ"ך הוא גם מקומו התרבותי של אלוהים. מכאן שגם הוא נמצא בכל מקום סביבנו. קיומו הפיזיקלי לא מעלה או מוריד אינו מאמיתות האמירה שעבורנו, יהוה קיים. 

כאשר הגעתי לעמוד, התחושה החזקה שעלתה בי הייתה תחושה של אמת. לא מציאות. זו מילה לא טובה לחוויה הזו, אבל אמת. את פניו ואחוריו הקדיש אלוהים לקרובים לו ביותר, וגם את קולו כבר איננו שומעים, אז איזו דרך טובה יותר יש להתגלות בפני עמו הנבחר מאשר רשת חברתית, הפתוחה לכל מי שיש לו כתובת דוא"ל ויש בה פרופילים לכל דבר, החל מרעיונות וכלה בדמויות מהארי פוטר? לא "העמדתי פנים" או "השתתפתי במשחק" או "השהיתי ספק" אלא מלאה אותי תחושה שבפניי ערוץ תקשורת ישיר ליהוה בכבודו. אם יש לי בקשה, ארשום אותה כאן. אם יש לי שאלה, יענה עליה. אם יש לי תפילה, אוכל למסור לו אותה ישירות.  

נאלמתי דום. מרגע שניתנה לי ההזדמנות, ובניגוד גמור למוקי, לא הייתה לי אף שאלה. את מה שרציתי לדעת, ידעתי מעצמי. בתפילה לא ראיתי ערך, שכן איזה ערך יש לברייה כזו בהודיה או פאר ממני? (יש תפקיד לתפילה עבור המתפלל, ועל כן יש הטוענים שגם אתאיסטים מתפללים) נותרה בי רק שמחה על ההזדמנות, והתקווה שאחרים ינצלו אותה. 

עם הזמן, התחזקה בי התחושה שערוץ תקשורת ישיר ליהוה מהווה את ההתקדמות הדתית-יהודית הכי חשובה מאז חורבן הבית. אם בית המקדש היה מקום משכן, אז משנהרס, המשכן הפך להיות מופשט, אולי מטאפורי. העולם הדיגיטלי מאפשר תקשורת ישירה, שכמוהה לא הייתה אפילו בקודש הקודשים, עם המשכן המופשט הזה. פייסבוק כבית הרביעי. הזדמנות למשהו חדש, והיה זה מרתק לראות למה הוא הפך. 

סביב העמוד צמחה קהילה של אנשים שמתנגדים להיבטים רבים של החיים הדתיים בישראל, במיוחד "רבנים" והלכות אלימות, שוביניסטיות, גזעניות, הומופוביות, שהם מקדמים. הפרופיל, אם דרך דברי יהוה חיים או דרך אחרים, מהווה זרם לעג עבור היבטים כאלו. אישית, ברור לי שלו היה בין הרבנים נביא בדורנו, היה מתנבא בשערי ציון את אותם הדברים בדיוק. הלכות כאלו אינן מקיימות את הברית או מקדשות את העם. באופן אירוני, אותם בעלי דעת שמעמידים פנים שמלאכתם היא מלאכת קודש, מתעלמים מהפרופיל, ומסרבים לשלב את דבריו בהלכה שלהם ולעדכן אותה בהתאם, ואילו אלו המכנים עצמם "אתאיסטים" מתעסקים בה יום יום.  

תופעה נוספת, שיהוה נותן להם במה פומבי וייתכן שבכך מעודד אותה, היא הודעות הנאצה, איחולי המחלה והמוות, אמירות אלימוֹת שרובן מזעזעות בעוצמתן וחריפותן. היכולת של אדם לפגוע ביהוה היא כמובן אפסית, ואף על פי כן, המוטיבציה לעודד התנהגות כזו אינה ברורה לי. דרכיו נסתרות. אולי זה נעשה לחשוף אותם, לבקר אותם; יש המרגישים שהם חייבים תשובות רבות ליהוה, ואולי הפוטנציאל לשיחה איתו מפחיד אותם יותר מדי. במצב כזה, אני יכול להבין מהיכן האלימות באה. כמו רצח אב פרוידיאני, אנחנו מעדיפים לרצוח את אלוהים האב מאשר להתמודד עם הדרישות הקשות שלו, עם האכזבה הצורבת שלו. אולי הם פוחדים ממה יגלו בעצמם. אל מול יהוה לא עולה בהם רגש קדושה או יראה או שמחה כפי שנאמר להם "שאמור", ומתוך בלבול הם מעדיפים להרוג את מה שמציב אתגר וחידוש וקושי, במקום להתמודד איתו. 

אפשר לפתור את הפרופיל הזה בציניות או בהומור. אלו הכלים הנגישים לנו תמיד אל מול היפה או המיסטי, אבל יהיה חבל מאוד להשתמש בהם במקרה הזה. יהוה נותן לנו הזדמנות: הזדמנות לשוחח איתו ולשאול מה שרצינו לשאול ולהגיד מה שרצינו להגיד, ורק לחשנו בלב. הוא נותן לנו הזדמנות לחשוב על עצמנו מולו, על מקומו בחיינו, בסביבתנו, בתוך תרבותנו. טוב ונכון בעיניי שניתנה לנו ההזדמנות הזו, שכן אנחנו כבר עמוק בתקופה שבה לא נכון שנחשוב על יהוה דרך מתווכים ונדבר איתו דרך מתווכים. כל התגלות דורשת מן הנוכחים לשנות את עולמם, וזו אינה שונה. מאחל לכל כנסת ישראל שלא נפספס את ההזדמנות הזו. 

יום שני, 29 באוקטובר 2012

האם לילד פוטנציאלי הזכות להיוולד

תומר פרסיקו קישר לטור דעה בגרסה המקוונת של ה-New York Times בפוסט קצר, בהקשר לטור קודם שלו שבו דיבר על היכולת לחוש כאב כעובדה המשנה את המעמד המוסרי של אורגניזם[1]. חיה מסוגלת לחוש כאב, לכן צריך להיות צמחוני ולכן, לכאורה, כאשר עובר יכול לחוש כאב, אסור להפיל אותו. 

בטור הדעה, הכותב נותן לדעתי את האמירה הנכונה בכל הנוגע להתערבות מדעים נוירופיזיולוגיים באתיקה וחברה:
When science becomes the sole or even primary arbiter of such basic notions as personhood, it ceases to be mankind’s most useful servant and threatens, instead, to become its dictator. Science does not and should not have the power to absolve individuals and communities of the responsibility to choose.

אני לא מרגיש שצריך להוסיף על זה מבחינת הדיון המוסרי סביב הפלות, וכמו שהגבתי לתומר, אני חושב שהדיון צריך להיות בעיקר סביב גופה של האישה, ופחות סביב העובר. כפי שגם כותב הטור מזכיר, הפלות נתפסות כמותרות לפני הנקודה שבה העובר יכול להתקיים בעצמו (viability). אבל אם נניח היינו מפתחים טכנולוגיה שמאפשרת להסיר עובר מרחם של אישה ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, ובכך לסיים את ההשפעה של הפלה על גופה של האישה גם כאשר העובר עדיין לא יכול להתקיים בעצמו - האם אז היינו מחייבים את ההליך הזה בתור תחליף להפלות? האם אז הפלות היו הופכות ללא-חוקיות, ברגע שהיינו מורידים את טיעון "האוטונומיה על הגוף" מהשולחן?

אלו שמתנגדים להפלות עושים זאת בשם אדם פוטנציאלי, אדם שהם יודעים עדיין אינו קיים אבל יתקיים בעתיד[2]. נדמה לעתים שרוב הדיון מתרחש כולו במרחב הסובב אותם חודשי הריון: איך התחיל ההריון, האם היה רצוי או לא, האם מסכן את חייה של האישה או לא, מה מצבו הגנטי או הפיזי של העובר, וכן הלאה. אלא שסוף ההריון אינו סוף הדילמה, אולי אפילו להיפך. ברגע שהמצב של הריון מסתיים מתחיל מצב אחר, מסובך יותר, קשה יותר, שנמשך עשרות שנים: מצב של הורות.

הממד הגופני של ההריון משפיע רק על אדם אחד, על האישה, ולכן מן הסתם רק האישה צריכה להיות חלק מקבלת ההחלטות לגבי אותו ממד. אם ברוב המקרים נשים המפילות נשואות או נמצאות במערכת יחסים[3], אזי הממד הרגשי של ההריון, זאת אומרת ההחלטה לא להיות הורה, משפיעה על שני אנשים. בעיניי ההפרדה הזו אומרת שבעצם מתקיימות כאן שתי הפלות, ואני לא בטוח שלשתיהן אותו מעמד מוסרי או חברתי. 

אם נחזור לתרחיש הפנטסטי, אם היה אפשר להסיר עובר מרחם ולהעביר אותו לרחם מלאכותי, האם היינו אוסרים הפלות? אני לא בטוח. ילד אינו יכול להיוולד מבלי להפוך אדם אחד או יותר להורה, ואני לא חושב שאנחנו, כחברה או כמדינה, צריכים לכפות על מישהי להיות הורה במידה והיא לא מעוניינת בכך. באותה מידה, בתרחיש הפנטסטי הזה, שבו ניתן "להפיל" בממד הגופני מבלי "להפיל" בממד ההורי, אני לא בטוח שהיינו הופכים הפלה להחלטה אקסקלוסיבית של הורה יחיד. במקרה שבו ההריון היה מתרחש מחוץ לרחם, היינו דורשים את הסכמת שני ההורים להפלה, או להשלמת ההריון?

כמו שציין פרסיקו, השימוש במדע כדי להצדיק טיעון מוסרי הוא תרגיל; גם כותב הטור מצביע על כך שההתייחסות לכאב איננה לכאב ככאב, אלא לכאב כמצביע על קיומה של "אישיות" בתוך הרחם. כאמור, אני לא חושב שמדע אמור לפתור עבורנו בעיות מוסריות, אבל התקדמות מדעית יכולה לגבש בעיות מוסריות חדשות, כמו שהיכולת הטכנולוגית שלנו להאריך חיים או להנשים אנשים במצב של מוות מוחי העלתה את הסוגיה המוסרית סביב "המתות-חסד". המדע לא מאיים בעיניי על האוטונומיה של האישה על גופה, אבל יכול, בתרחיש עתידני, לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים על הורות והפלות. 


1 - את דעותיי על צמחונות כתבתי כבר בעבר
2 - וכמו שציינו כמה וכמה אנשים, לשמרנים אכפת מהאדם הזה רק כל עוד הוא פוטנציאלי, ברגע שהוא נולד רווחתו כבר אינה מעניינת אותם. 
3 - אחרי חיפוש קצר מצאתי כתבה הטוענת שיותר מחצי הנשים שהפילו היו נשואות. אם לקבל את הנתונים הללו, ואת הנתון שהרוב המוחלט של נשים שמפילות מעל גיל 19, אפשר להניח שברוב הגדול של המקרים מדובר בנשים עם בן זוג, ולא באירוע חד פעמי.

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

על פסגת ההר

פעם, הסתכלתי על איש שמילא תפקיד חשוב עם אחריות, ועשה עבודה גרועה מאוד, ואמרתי לעצמי: "אני יכול לעשות את העבודה שלו הרבה יותר טוב ממנו."

אחרי המחשבה הזו, באה מחשבה שנייה: "למה בעצם, הוא בתפקידו ואני לא? הוא הרי כל כך גרוע בזה, ואני אהיה כל כך טוב!"

המחשבה השלישית שלי הייתה על אדם שעומד על פסגת הר גבוה. לעמוד זה לא קשה. אני יכול לעמוד מצוין, עטוף במעיל חם, מחייך בגאווה. אבל להגיע לפסגת ההר... זה כבר עניין אחר. אז אולי, אם הייתי מוצנח איכשהו לפסגת ההר, הייתי יכול לעמוד שם ולחייך טוב יותר ממנו. אבל, אני לא הצלחתי להגיע לפסגת ההר, ואילו הוא, דווקא כן. 



אחד הנושאים שבערו בי יותר מכול בתיכון היה נושא החינוך. אפילו שלמדתי בבי"ס שנחשב "טוב", בלי אלימות ועם אחוזי זכאות לבגרות מהגבוהים במדינה, ראיתי סביבי רק בזבוז ואדישות. בזבוז זמן, בזבוז פוטנציאל, רדיפה אחר ציונים, התעלמות ממה שראיתי בתור תפקידו הראשי של בית-ספר: לחנך לחיים. הייתי נושא נאומים נלהבים על מה אני אעשה בתור שר חינוך, תפקיד שראיתי עצמי מתאים לו מאוד, משום שהיו לי דעות מוצקות לגבי הנושא,  והבורות המוחלטת לגבי מקצוע ההוראה או חוסר ההיכרות עם מערכת החינוך בישראל לא הפריעו לי כלל. מיד כאשר יבחרו בי להיות שר חינוך, כפי שלא היה לי ספק שיקרה, נכונות עמדותיי תוכח מעצמה כאשר אביא רפורמה מופלאה ואהפוך את המערכת כולה למושלמת. כל בתי הספר יהיו תקינים ומציודים להפליא, כל ילד יקבל כל שיצטרך, וכל המורים יהיו מסופקים בעבודתם ומתוגמלים כיאות.



כמובן לא השקעתי מחשבה בשאלה כיצד אדם נבחר להיות שר חינוך. ההצהרות האידיאליסטיות עניינו אותי יותר, התלונות הלוהבות לגבי בית הספר והמנהל שלו היו מעניינות הרבה יותר מהעיסוק הדקדקני במציאות. אלא שכדי לשפר את רמתם של המורים, צריך להגיע לכולם ולשכנע אותם לנהוג אחרת. כדי לתקן ולשפץ את כל בתי הספר צריך את הכסף והאישורים לעשות זאת. כדי להצליח להיות שר חינוך, צריך להצליח לעשות את הדברים ההכרחיים לכך שתיבחר להיות שר חינוך. אף אחד לא יצניח אותך בפסגת ההר; העמידה שלך בפסגה תלויה בהכרח ביכולת שלך לטפס עליו. 

אני מאמין שזה לקח חשוב לחיים, ולמדתי אותו בגיל 19. לכן קצת מביך אותי לקרוא שיאיר לפיד טרם למד אותו, והוא מבוגר ממני כמעט בעשרים שנה. 



בפוסט צעיר במיוחד מבטיח לפיד ניסים ונפלאות, אם רק מפלגתו תקבל 22 מנדטים. הוא מבטיח, משום מה, שאי אפשר יהיה להקים קואליציה בלעדי מפלגה עם 22 מנדטים, אף כי לקדימה היו 28 מנדטים והיא ישבה באופוזיציה (כמעט) לכל אורך המושב. הוא מבטיח לשנות את ייעודם של כמעט מיליארד שקלים בלי להניד עפעף, מבטיח "שירות לכולם" מבלי להסביר למה 22 מנדטים מאפשרים לצה"ל פתאום לגייס עשרות אלפי חרדים בלי ליצור שינוי חברתי מאסיבי או מה קשורים אותם מנדטים לקשיים לגייס מוסלמים. הוא טוען במרץ שאם מפלגתו לא תמנה שרים ללא תיק, אז גם אף מפלגה אחרת לא תעשה זאת (וכי למה לא? זה אומר שיישארו יותר תפקידים כאלו לחלק!) הוא מבטיח בתים, ועבודה, וכסף, המון כסף, ובשום נקודה הוא לא מסביר איך בעצם אותם 22 מנדטים אמורים לשנות מהיסוד את המציאות שאנחנו חיים בה. 

ההבנה שיאיר לפיד מבטיח הבטחות שאין לו היכולת (וכנראה גם לא הכוונה) לקיים לא הייתה הבעיה העיקרית. הבעיה העיקרית נבעה ממבנה ההודעה: משפטי תנאי שראשיתם ב-22 מנדטים שבוודאי יגיעו, וסופם בעולם ומלואו. משפטים שדיברו רק על תוצאות, בלי לדבר על המציאות, או על מה עושים לגביה.

הדרך שבה התנסח גרמה לי להבין שיאיר לפיד פשוט עיוור לדרך החתחתים העולה לפסגת ההר. אין לו בעיה לחשוב שאותם 22 מנדטים בוודאי יגיעו כי הוא רואה את האיש העומד על פסגת ההר, עטוף מעיל חם, מחייך, מניף ידיו בנצחון ומסמן V באצבעותיו, ופשוט לא רואה הבדל. כמו זנון, עבורו כל מקום הוא אותו המקום, ויאיר לפיד העיתונאי לשעבר שאפילו אין לו רשימה ויאיר לפיד בראשות המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, הם אותו אדם בדיוק. אין מלאכה, אין מאמץ, אין שילוב הרקוליאני של כסף, קשרים, גיוס פעילים, גיוס אנשי ציבור, פרסום, ומזל שאמורים לגרום לאותם מאות אלפי אנשים להצביע עבורו בבחירות הקרובות, עוד 3 חודשים והרף עין. 



אני לא מבקר את לפיד על כך שאכפת לו "מהמצב", או על כך שהוא מאמין שיעשה עבודה טובה. היהירות הזו אינה זרה לי. אני מבקר את לפיד משום שבבוקר ה-22 בינואר, אחרי שיצליח לשכנע כמה עשרות אלפי פראיירים (או "אופטימיים נצחיים", תלוי את מי שואלים) להצביע עבורו וילך לשבת בכנסת ה-19 עם שטרן ושות', הוא לא ילמד שום דבר. אני מבקר את לפיד על כך שהוא מפונק וחסר בגרות שמאמין שהמעמד מגיע לו בגלל שיש לו כסף, סלבריטאות, ואבא שלו היה שר; כאשר הוא ייכנס לכנסת, הוא לא יביט סביבו ויבין שהטיפוס על ההר הוא קשה, ונועד לאנשים עם אורך נשימה, עמוד שדרה מברזל, ונכונות לפצוע את הידיים על הסלעים החדים, אלא יאשים את אלו שלגלגו עליו, את אלו שלא הצביעו עבורו, את השמאל ואת התקשורת. 

ובכך, במקום לעשות משהו טוב, ולעזור לתקן מהנזק שהביאה ממשלתו הרעה של נתניהו, יעשה משהו רע, ורק יגרור את כולנו עוד למטה. עדיף היה אם היה נשאר במחנה, ושותה שוקו חם.

יום שני, 8 באוקטובר 2012

לצאת מהארון בסוף הסרט

רוב הסרט ParaNorman אנחנו צופים בחמש דמויות: נורמן, ילד "חנון" חולמני וגיבור הסרט, אלווין, בריון חיוור ודביל שמטריד את נורמן בבי"ס, קורטני, אחותו הגבוהה, הבלונדינית, המעודדת, של נורמן, ניל, ילד שמן וג'ינג'י שמפגין רצון עז להיות חבר של נורמן, ומיטצ'.

מיטצ' הוא אחיו הגדול של ניל, ג'ינג'י מנומש שפרצופו מפגין דמיון מטריד לרון הווארד, וגופו בנוי כמו משולש עצום שקודקודו מונח על שני צ'ופסטיקס. הוא איטי, רגוע (מלבד כאשר המכונית שלו נהרסת), אדיש לחלוטין לפלרטוטיה של קורטני, ומתלווה עם הקבוצה פשוט כי אחיו הקטן שם, קצת כמו האח הגדול מ"מותק, הילדים התכווצו", או "גוניס". כמו האחים הגדולים ההם, עיקר תפקידו הוא להציג דוגמה לגבריות, ולייצג את עולם הנורמליות בצורה רגועה (כי האחיות הגדולות שמופיעות בתפקידים מקבילים תמיד צווחות בבהלה, שוברות עקבים וציפורניים, מלכלכות שיער, קורעות חולצות, ומתלוננות שהן רוצות הביתה). 

בסוף הסרט, קורטני אוזרת אומץ ומציעה למיטצ' ללכת איתה לסרט: "או, מגניב" הוא עונה, "החבר שלי תמיד רוצה ללכת לסרטי בנות, ואף פעם אין לו עם מי ללכת..." קורטני מאוכזבת, אלו שהבינו צוחקים, והסרט ממשיך במהירות הלאה. עבורי, זה היה רגע היסטורי. זו הפעם הראשונה שסרט שמשווק בעיקר לילדים מציג דמות הומוסקסואלית. בתוך העולם הפנימי של הסרט מתייחסים למיניות של מיטצ' באותה אדישות שהוא עצמו מפגין לזומבים ורוחות רפאים.

הטו'יסט בנוגע למיטצ' אינו חדש; הוא מיד הזכיר לי (וגם לאחרים) את סוף הקליפ לשיר "Call Me Maybe": אחרי שלוש דקות שלמות (!) שבהן קרלי ריי מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור החתיך ביותר שגר ברחוב שלה, הוא סוף סוף מושכת אותו לשמוע אותה שרה במוסך עם חבריה ללהקה ובסוף השיר... הוא נותן את המספר שלו לבסיסט. זו בדיחה ישנה, ועיקרה במתח שנוצר בין הגבר "שנראה נורמלי" לבין היותו אמור, כך הבדיחה, להיראות "לא נורמלי". הבדיחה הזו לא מופיעה בסוף הקליפ, או בסוף הסרט, כי היא חדישה או מצחיקה במיוחד - אני חושב שהיא מופיעה מתוך ניסיון חששני לשבור בדיוק את סוג הציפיות שהופכים אותה לבדיחה מלכתחילה. 

להוציא דמות מהארון בסוף זו פעולה פחדנית[1], משום שהיא מאפשרת ליוצר להתחמק מהדאגה שלו שהצופים יצמידו לדמות דעות קדומות הקשורות למיניות שלה, או שמיניות זו תפריע להם להזדהות עם הדמות, ומאפשרת לו להתחמק מהאתגר הנדרש ממנו ליצור דמות כזו, שעדיין יוצרת הזדהות. אחרי שיצר במהלך הסרט הזדהות עם הדמות, וקיבע מושג מסוים לגביה במוחם של הצופים, יגיד אז הצופה "אה, אה! הוא בעצם היה גיי כל הזמן הזה!", וזה אמור לאתגר את אותן דעות קדומות, ולהפוך את הקהל לפתוח יותר להזדהות הזו בעתיד.

בצורה זו, היוצרים מקבלים כנתון את המגבלות של הקהל, ומטמיעים בסרט את הדעות הקדומות שלו. היוצרים של ParaNorman אומרים, בטו'יסט שלהם, שלו היו מוציאים את מיטצ' מהארון בחמשת הדקות הראשונות (אחרי הכול, קורטני מתחילה איתו כל הסרט), הקהל לא היה קונה באותו בתור דמות גברית, חזקה פיזית, או רגועה. האתגר האמיתי הוא לכתוב את הדמות הזו מחוץ לארון מלכתחילה ובצורה זו לאתגר את הקהל, ואת היוצר עצמו. לכתוב אותה כך שהיא מתמודדת עם הדעות הקדומות, דמות עגולה ומעניינת, שיוצרת הזדהות דרך הזהות הבסיסית שקיימת בבסיס כל הנטיות המיניות (הרי גם הטרוסקסואליות זו "נטייה מינית"...)

אף כי הייתי מעדיף לו הדמויות הללו היו ברורות לגבי זהותן מלכתחילה, אני כן אופטימי לגבי התהליך. בטלוויזיה התחלנו עם דמויות משניות שתפקידן אתנחתא קומית בלבד ועכשיו ישנן דמויות להט"ביות ראשיות עם זוגיות, משפחות, ועלילות משלהן (אם כי עדיין במיעוט נדיר), כך גם בקולנוע אני מאמין שנגיע לראות דמויות להט"ביות שהמיניות שלהן היא רק "עוד פרט" לגביהן, חלק מהאפיון באקספוזיציה, ולא מכשול עיקרי לעלילה, או פרט קומי שמתגלה רק בסוף הסרט.


1 - אבל עדיין פחדנית פחות מזו של רולינג, שהוציאה את דומבלדור מהארון אחרי שהסדרה הסתיימה...


יום שישי, 5 באוקטובר 2012

ביקורת חפה מספוילרים לסרט "על אחריותכם בלבד"

הנה הביקורת בשורה אחת: סרט מרגש, שמצליח לחלוטין בזכות היושר הרגשי בכתיבה, בבימוי, ובמשחק. מומלץ בחום. 

את הכרטיסים לסרט קיבלתי בחינם מפסטיבל אייקון (היום פסטיבל אוטופיה), אבל מיד לפניו צפינו ב-ParaNorman, ואם נוסיף לזה את העובדה שהלכתי לראות את הסרט לא כי הטריילר שכנע אותי אלא בעיקר כי שניים מהשחקנים הראשיים משחקים בשתי סדרות קומיות שאני נהנה לראות, לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד.

לשמחתי, Safety Not Guaranteed, שתורגם באייקון ל"על אחריותכם בלבד", היה הפתעה, תענוג, מרגש, מסע מתוק, קצר אך קולע. 

כבר בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את דריוס[1], צעירה ממורמרת שחיה עם אביה האלמן, ועובדת כמתלמדת ללא תשלום עבור "מגזין סיאטל" (מגלמת אותה אוברי פלאזה, ששיחקה מתלמדת צעירה ממורמרת ב-Parks & Recreation). היא מספרת למצלמה כיצד בילתה את רוב חיה כנערה דחויה חברתית ואיבדה את אימא לפני 10 שנים, ואז מגיעה לעבודה במגזין שם עיתונאי מצליח ושרמנטי בשם ג'ף (ג'ייק ג'ונסון, שמשחק ברמן כושל ולא-שרמנטי בעליל ב-New Girl) מציע לעורכת המגזין לכתוב כתבה על בחור שפרסם מודעה שבו הוא מחפש שותף למסע בזמן. השותף מתבקש להביא נשקים, וביטחונו של השותף אינו מובטח. "המסע בזמן" אם נתרגם קלוקלת "על אחריותכם בלבד".

מכאן והילך, חבל להכביר במילים. העלילה לא מורכבת או עמוסה בפרטים, ולכן התעסקות בפרטים תפריע לעניין האמיתי בסרט, שהוא, לדברי הבמאי, החיבור בין שאלה מעניינת של מדע בדיוני (במקרה הזה, שאלה של מסע בזמן, על חוסר האפשרות שלו ומטרותיו האנוכיות) מול שאלה מעניינת של רגשות אנושיים, במיוחד שאלות של נוסטלגיה, חרטה, והאפשרות לתיקון. האם יש מוטיבציה אחרת למסע בזמן, מלבד הרצון לתקן את העבר, והאם יש דרכים אחרות לתקן את העבר, מלבד מסע בזמן?

בשנים האחרונות נדמה שהקולנוע העצמאי בארה"ב הפך לסוג של ז'אנר משל עצמו שמאופיין לא בדלות התקציב, אנונימיות הכוכבים, או הנתק מהאולפנים, אלא בעיסוק האובססיבי בבחורים דחויים חברתית ומוזרים בשנות ה-20-30 לחייהם, והבחורות הפתאומיות שפוגשות בהם. במובן הזה, הסרט הזה הולך בתלם חרוש היטב, ונצמד לאמת המוחלטת של הקולנוע "העצמאי": לכל סיר יש מכסה, ויש בחורה שתתאהב בדחוי המוזר שנעדר כל כישורים חברתיים, פשוט כי הוא נורא "מיוחד".

אלא ש"על אחריותכם בלבד" נמנע מלהיות צפוי, או מתיש, משום שהוא מצדיק את החיבור בין דריוס לקנת', שפרסם את המודעה, את הנוסטלגיה של ג'ף, את המעורבות שלנו במסע שלהם לא משום שהוא בונה על הזדהות עם קנת', או רחמים עליו, אלא משום שהוא מצליח להתחבר לנוסטלגיה ולחרטה שיש בליבו של כל אדם, וגורם לצופה לשאול את עצמו את השאלות שהדמויות בסרט מתחבטות בהן.

במקום להיות דחוי או מוזר, וכך סטנדרטי, שאלת היותו של קנת' גאון או מטורף הופכת לאחת מהתעלומות בסרט; במקום להיות הציר העלילתי סיפור האהבה, אם אכן יש כזה, מתבלן את הסרט והופך אותו לאישי יותר. כך הסרט משתחרר מכבליו "העצמאיים", מפסיק להיות הצדקה זחוחה של היפסטריות והופך להיות מדע בדיוני ממש טוב: אמירה חזקה על המצב האנושי, שמנותקת מהאפשרות המדעית שלה, ואפילו מההקשר הספציפי שלה, ויכולה לגעת בכולנו.



1 - אחרי ההקרנה היה סבב שאלות ותשובות עם הבמאי, שבמהלכו גילינו שלדמות הנשית קוראים דריוס, שם של גבר שחור, בגלל "האשמה הלבנה" של אבא שלה. ממש כך.

יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

עוד ציטוט גזעני

המלך הוא עירום. ו'אלה. מה שמאיים על ישראל הוא "כמות הענת לויות הזנופוביות". מה אתה אומר.

יודעים מה?

התגובה של שמאלנים לא גזעניים לגזענות הבולטת והמקובלת חברתית של יהודים בישראל צריכה להפסיק להיות "אבל הנתונים בהם אתם משתמשים אינם נכונים!"

הגזענות היהודית בישראל לא צריכה נתונים. נתונים זה לחנונים. המציאות לא מעניינת. התחושה מעניינת, רק התחושה. הגזענות היהודית בישראל היא פואטיקה, מוזיקה, ציורים בגועש. אמנות לא בוחנים בעזרת סטטיסטיקה.

זוכרים שמאות ואלפי נערות נחטפות כל שנה על-ידי בדוואים? זוכרים שחצי ממעשי הפשע בתל-אביב הם מעשי ידי מהגרים שחורים מאפריקה? מה לגבי זה שאת כל הכסף שלנו שתו החרדים והערבים? אז עכשיו אומרים לנו שאירופה מלאה מוסלמים קנאים, אלימים, טרוריסטיים, שהולכים להשתלט עליה (מגיע להם, האנטישמים האלה!) - אז אתם נלחמים באמירה הזו במספרים? בגלל שהיא הייתה מבוססת על מספרים מלכתחילה?

הגזענות בישראל בדיונית. אנחנו חיים במדינה מטוהרת. בדמיונו הפרוע ביותר של היטלר הוא לא ראה מדינה שיש לה כזו שליטה מוחלטת בשפה, בתרבות, באופי, של האנשים הגרים בה. סביבתנו מטוהרת מזרות, משונות, מהלא-יהוּדיוּת. אתה חייב לגור בליבם, ממש בליבם, של המהגרים או הערבים כדי לפגוש אותם. ברגע שאתה הולך הצידה כמה מטרים, אתה חי באווירה סטרילית לחלוטין. כל איש ואישה שתפגוש, יהודי ויהודייה. הם "מהטובים", הם "משלנו", וכל האחרים, אלו שאינם יהודים ואינם כמונו, הם הופכים ליצורי דמיון, יצירי בלהות.

כך כל ערבי הוא מוסלמי וכל מוסלמי (אפילו אם איראני, או פקיסטני, או אינדונזי) הוא ערבי. כך כל המוסלמים אותו הדבר ובליבם אין דבר מלבד שנאה; כל סופר מתחיל יגיד לך שקל יותר לכתוב דמויות חד ממדיות מאשר לנסות למצוא קצת מורכבות במצב, ולמי אכפת בעצם? מיליארד בני אדם, להתחיל לתאר אותם כרקמה אנושית חיה זו עבודה קשה. עדיף כבר לצמצם את הקיום המוסלמי, מגאוות פקיסטן ועד לעניי אינדונזיה, ממדינאי מצרים ועד לחילוני תורכיה, לעובדה אחת ויחידה: תאוות הדם היהודי שאינה יודעת שובע. פעם שניה מתוך שתיים: כל מוסלמי הוא ערבי וזה, לא משנה איפה, מה צבעו, מה גילו, מה מוצאו, הוא היטלר. הוא לא ינוח עד שכל היהודים ימותו, ובראש ובראשונה, כל יהודי ישראל.

בכל פעם ששמאלני מביא ציטוט גזעני, ממסגר אותו במרכאות ואומר "ראו, זו גזענות!" אני מהרהר באי נוחות, מה המטרה בעצם, של הפצת הטקסט הזה? האם אין מספיק גזענות ברשת? (יש; יש מספיק; יש המון; יותר מדי). האם אין בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות? היחס הכי קליל, הכי מקרי, לערבי, מיד כולל אפיונו כאלים, שונה, פרא שעיקר עניינו דפיקת היהודי. לאיזו תגובה מקווה, אותו שמאלני ממוצע, במסגור הציטוט הנ"ל? לזעזוע? להוקעה ציבורית? לחרטה?

פחח. עורבא פרח. אלו שמביעים את שנאתם לערבי, למוסלמי, נמצאים בנוחיות בליבו החמים של הקונצנזוס. להיות גזעני נגד ערבים/מוסלמים (זה אותו דבר, לא?) בישראל זה מותר בגלל שבניגוד לגזענות של כל האחרים, של כל העמים האחרים, בכל המקומות והזמנים האחרים, לנו מותר ולא (בפעם השלישית מתוך שלוש) בגלל השואה אלא בגלל, וצריך פאוזה דרמטית כדי להכיל את גודל הטיפשות של הטענה הזו, בגלל הטרור.

הגזענות שלנו נכונה בגלל שאצלנו, יש והיו ערבים-מוסלמים שהרגו יהודים. הגזענות של ה-KKK לא נכונה בגלל שבעוד שהיו כמה שחורים טיפשים וכמה שחורים אלימים וכמה שחורים שאנסו נשים לבנות, זה לא נכון שכולם כאלה. הגזענות של היפנים לא נכונה בגלל שבעוד שהיו כמה סינים איכרים נבערים שלא יודעים קרוא וכתוב, זה לא נכון שכולם כאלה. הגזענות של הקתולים לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה פרוטסנטים שלא באמת מאמינים באלוהים, זה לא נכון שכולם כאלה, והגזענות של הפרוטסטנטים לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה קתולים פדופילים שאנסו ילדים, זה לא נכון שכולם כאלה.

הכי חשוב, הגזענות הערבית לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה יהודים עשירים ששולטים בבנקים ובתי השקעות, זה לא נכון שכולנו כאלה, ובעוד שיש כמה יהודים שרצחו בדם קר ערבים זה לא נכון שכולנו כאלה, ובעוד שיש יהודים שגזלו אדמות במרמה זה לא נכון שכולנו כאלה...

הכי חשוב הוא שהגזענות שלנו נכונה ומוצדקת, כי היא מבוססת על המצב, ואף אחד לא יכול להבין אותנו או לבקר אותנו, בגלל שאף אחד לא צריך לסבול כמונו מטרור או מסכנות בטחוניות, את אף אחד לא שונאים כמונו, ואף אחד לא באמת יכול להבין מה זה.

מה זה להיות יהודי, שנולד בעיר שיש בה רק יהודים, והולך לבית ספר שיש בו רק יהודים, וקורא עיתון שכותבים רק יהודים, ורואה טלוויזיה שיש בה רק יהודים, ומצביע בבחירות למפלגות שיש בהן רק יהודים (כמעט) ויודע שהוא חי במדינה שבה מותר רק ליהודים לשרת בצבא או לנהל חברה ציבורית גדולה או להיות ראש ממשלה.

מדינה טהורה, על טהרת היהודים.
זו הסיבה שהגזענות שלנו כל כך מותרת, כל כך ברורה, כל כך מיידית.
לכן, טיפשי להיאבק בה עם מספרים.
צריך להיאבק בה בלהביורים, בפטישים, בחביות דינמיט. רק אם נפסיק לחיות במדינה טהורה.
אחרת, די כבר עם הציטוטים הגזעניים. 

יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

ביקורת חפה מספוילרים לסרט "טד"

סת' מק'פרלן, הבימאי-תסריטאי-כוכב של הסרט "טד" חי בעולם פנטזיה; בעולם הזה כל הנשים, בין אם זונות, קופאיות, עובדות זוטרות בחברה להשכרת רחבים או עובדות בכירות בחברת יחצ"נות, הן יפהפיות מדהימות שיכולות להופיע על השער של כל מגזין אופנה ממוצע. הוא חי בעולם שבו דובון מונפש יכול לרהט דירה שלמה בת 4 חדרים, כולל עמדת קריוקי, טלוויזיה ענקית, ובר מלא משקאות, במשכורת מינימום של קופאי בסופר. זה בגלל שסת' מק'פרלן גר בעולם שבו אפשר לקחת בדיחה אחת ("היי! אתה דובי מדבר!") ובעיה אחת ("או שאתה מפסיק לעשן סמים ולהבריז מכל דבר, או שאנחנו נפרדים") ולהפוך אותן לסרט של שעה וחצי שירוויח עשרות מיליוני דולרים ויוכיח, כנראה, שלא צריך טעם טוב כדי להצליח. למעשה, לא צריך טעם בכלל

זה לא ש"טד" אינו סרט מצחיק. כל חמש דקות יש בו לפחות בדיחה חזקה אחת, ובשאר חמשת הדקות אתה לפחות קצת נהנה. הבעיה היא שאתה מרגיש מלוכלך. מק'פרלן חושב שזה מצחיק להציג הומופוביה, גזענות, אנטישמיות וסקסיזם על המסך, וזהו. הוא לא לוקח אותן למקומות הקיצוניים, המופרכים, שבהם דיבורי השנאה והבדיחות הגזעניות קורסים לתוך עצמם והופכים לפתטיים, כמו שעשו ב"הכול נשאר במשפחה" ועדיין עושים ב"סאות'פארק"; לא. הוא חוזר על האמירות כפי שהן; אם הקהל צוחק, זה מאי-נוחות על כך שמישהו פשוט יכול להגיד משהו כמו "חג המולד הוא זמן קסום, שבו מקבלים מתנות, מגשימים משאלות, ומרביצים ליהודים", או "תהיה לנו מסעדה איטלקית וניתן לכולם להיכנס; אפילו ליהודים. טוב, חוץ מלמקסיקנים", בלי להראות כאילו הוא צריך להתבייש בעצמו. 

מק'פרלן לא המציא את סוג ההומור המתפלש באלימות חסרת מטרה ונוזלי גוף; "בית החיות" שחרר את החיה הזו אל העולם, ו"אמריקאן פיי" הביא אותה לשיא שממנו אנחנו גולשים למטה, עמוק למטה, לתוך בור בלתי נדלה של... טוב, נפסיק כאן. מק'פרלן לא אשם, אבל הוא איכשהו מצליח להרוויח יותר מכולם בעודו מנצל את ההומור הבזוי ביותר שאפשר לדמיין מחוץ לגן ילדים, עם חיוך זחוח, וידיים מלוכלכות בחרא.

עם זאת, מק'פרלן בהחלט אשם בכך ש"טד" הוא סרט מאוד דל. כמעט ריק. חצי שעה מתחילת הסרט בהיתי בג'ון בנט, האיש החתיך והדביל ביותר בעיר בוסטון, הולך בעצב במורד המסדרון ותהיתי מה בעצם הבעיה איתה הוא מתמודד בחיים שלו? הוא קם בבוקר, הולך לעבודה, וחוזר הביתה לבחורה מאוד מוצלחת, עשירה, וסקסית; אם בדרך הוא לא היה מבריז מהעבודה כדי לעשן סמים, לא היו לו בעיות בכלל. בלי בעיה, בלי התפתחות, בלי פתרון אמיתי, הדבר היחידי שהסרט עושה הוא למשוך את הזמן, ובין לבין, להציג כמה קטעים מצחיקים.

כמו במערכונים הגרועים ביותר, מק'פרלן לא הצליח לחשוב על סיפור שהוא יכול לספר. הוא חשב "כמה מגניב זה יהיה אם דובון קם לחיים בגלל משאלה של ילד בן 8, ואז 27 שנים אחר כך הוא משתכר, מנבל את הפה ומזיין פרחות" - אבל לא מצא שום דבר לעשות עם הדובון הזה. אז אנחנו צופים בסרט במשך שעה וחצי, במיוחד במערכה השלישית המיותרת לחלוטין, ומבינים שהגיבור שלנו היה יכול לפתור את כל בעיותיו בחמש דקות הראשונות של הסרט אם פשוט היה מתנהג כמו בן אדם מבוגר. עבור מק'פרלן, שנראה שכל משאלות חג המולד שלו התגשמו, נראה שזו אכן משימה מאוד קשה. 

יום שלישי, 21 באוגוסט 2012

ביקורת על הקומיקס "איך נפלו גיבורים"

(גילוי נאות: יש לי היכרות אישית כזאת או אחרת עם עדי אלקין ויוסי גורביץ, כך שניגשתי אל הביקורת הזו מתוך רצון להיות הכי חיובי שאפשר.)

"איך נפלו גיבורים"[1] הוא קומיקס שלידתו, כך מספרת אלקין, ברצון לעשות משהו יצירתי. לאו דווקא את זה. יש להעריך את זה, כמו גם את עצם הניסיון להוציא קומיקס בעברית, מעשה לא טריוויאלי אף פעם. עם זאת, זו לא המוטיבציה הכי טובה בעולם לכתיבת סיפור; תמיד העדפתי את הסיפורים של אנשים שמרגישים שהם צריכים לספר אותו. זה לא הופך את הסיפור לטוב, אבל לפחות זה מעודד מאמצים.

לפני שנכנס לפרטים הקטנים, אקדים ואומר שאני מתכוון לרכוש ולקרוא את ששת החוברות האחרות, ובכך לעשות את המעט מהצד שלי לתמוך ב"יצירה ישראלית מקורית". בסוף אני אגיד על זה עוד משהו. 

ב-מרמלדהMarket, שם גם אפשר לרכוש את חוברת מס' 1  ב-45₪, אפשר לקרוא את תיאור העלילה (שחבל שלא מודפס על גב החוברת):
"בועז כרמל הוא בלש פרטי כושל בירושלים של 1967, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. יום אחד מקבל בועז משימה לא שגרתית: להתחקות אחר קצין מהולל וגיבור מלחמה בשם אביתר הראל, בחשד כי הוא בוגד באשתו. משם הכל מסתבך, ובועז נקלע למערבולת שכוללת אנשי שב"כ נמרצים, מיסטיקניות פלסטינאיות, היפיות אידיאליסטיות וסודות אפלים מראשיתה של המדינה."

תיאור העלילה הזה מעניין וחשוב, כי מתוך החוברת אי אפשר ללמוד דבר על מה מחכה לנו בקומיקס. למעשה, החוברת הראשונה היא רק אקספוזיציה קצרה עם מעט מאוד טיזינג, שלא נותנת לנו שום פרטים מעבר לרשום במשפט הראשון של התיאור: בועז כרמל הוא בלש פרטי, הוא מקבל משימה (שנדמית די שגרתית) מאשתו של אביתר הראל לבדוק אם הוא בוגד בה ו... זהו. יש cold-open בהתחלה שאמורה להרטיב את הגרון וליצור מתח להמשך, אבל אם אנחנו אמורים לחכות ארבע שנים לחוברת מס' 2 זה חסר משמעות, והקומיקס לא ממש מגיע לסוג של סוף כמו שהוא נותן לנו שתי סצינות שלא קשורות זו לזו, ואז נגמרים הדפים. אם יש מערבולת שכוללת אנשי שב"כ, מיסטיקניות והיפיות - היא מחכה לחוברות הבאות. אפשר לומר הרבה בעד בנייה איטית של מתח, גרף עולה של אקשן, הגדלת ההימור מפרק לפרק; אבל מכיוון שזה לא רומן בלשי, אלא חוברת ראשונה של קומיקס, אם היא נקראת כאקספוזיציה מאוד קצרה ותו לא, הקורא עלול להרגיש מרומה. 

בהקשר של קומיקס, וזה אולי ישמע מצחיק, בעיקר מעניינת אותי הכתיבה. אני לא מתעניין יותר מדי בסגנונות רישום וציור של תנועה ואקשן, ואני בטוח שאלקין היא מקצוענית טובה מאוד. הבעיה היא שחלק מהפאנלים נראים כסקיצה לפאנל במקום פאנל שלם, ורמת הגימור עולה ויורדת מפאנל לפאנל, לפעמים בתוך אותו הדף. יצא לי לקרוא קומיקס שנועד להראות כמו סקיצות (למשל "It's a Bird") אבל אז סגנון הציור היה אחיד מפאנל לפאנל, ולכן הוא נראה מכוון. כאן זה מרגיש מרושל.

בשני המקרים, הן מבחינת תכנון לקוי של קצב הפרק הראשון (אם זה אכן פרק ראשון; ברומן בלשי זה כנראה היה הקדמה+חצי פרק ראשון+כמה דפים מהפרק השלישי) והן מבחינת האמנות, אני מרגיש שחסרה עריכה. זו טענה ישנה, שעולה אצלי שוב ושוב בכל פעם שאני רואה יצירה שאפשר לכנות "חובבנית" אם כי כנראה אופנתי לכנות "עצמאית". עורך או עורכת טובים שהיו עובדים על הקומיקס הזה היו מונעים בדיוק את שתי הבעיות שציינתי: פאנלים שלא היו מתאימים לרמה הסגנונית הרצויה היו מוחזרים לאמנית, והתסריט היה מוחזר לכותב, גורביץ, כדי שישכתב אותו בהתאם לחלוקה הגיונית יותר בין שבע החוברות.

זה מחזיר אותי לנקודה שבה אמרתי שארכוש את ששת החוברות הבאות, למרות שלא נהניתי מזו במיוחד: שתי הבעיות הללו פתירות די בקלות. לא מדובר בבעיה מהותית בסיפור, בגיבור, או ברמתם של היוצרים. אני לא יודע מה הם שלבי העבודה על החוברות הבאות, ואם יש מקום לשיפור, אבל אני מקווה שכן. בכל מקרה, בהמשך כנראה יהיו יותר אנשי שב"כ נמרצים, וזה תמיד כיף.



חיפשתי עוד ביקורות ברשת לשם השלמות ולא מצאתי; גורביץ מקדם את החוברת אצלו בבלוג, ומצוין שהיא יוצאת לאור בפסטיבל הקומיקס, אבל באתרים אחרים פשוט מציינים את קיומה, בלי לכתוב עליה.



1 - הייתי בטוח שהתרגום הנכון לאנגלית של הביטוי הוא "How the Mighty Have Fallen", אבל אלקין תיקנה אותי, וזה "How Are the Mighty Fallen". תמיד טוב ללמוד משהו חדש. 

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

חלום אוטופי חדש לפתרון הסכסוך היהודי-פלשתיני

אוטופיה היא סיפור, המתאר עולם אידיאלי שלא יכול לקרות. זו משוגת לב, "חלום באספמיה", בניית מגדלים בעננים, ועוד מיני ביטויים יפים שכל מטרתם ללגלג במי שעוסק בו. אלא שטקסט אוטופי שקראתי לפני כמה חודשים[1], הקורא להקמת פדרציה דו-לאומית בישראל, התחיל בהתייחסות בדיוק לנקודה הזו. מטרת הטקסט האוטופי היא, בין השאר, לתת לציבור אידיאל שיניע אותו בצורה חיובית, שישכנע אותו שיש עבור מה לפעול. 

סילוק החלום הישן

הסיפור האוטופי שעדיין מכביד על השמאל, שלידתו באוסלו ושאריותיו המאובנות עדיין סובבות אותנו, הוא כדלקמן: נפנה את שטחי יהודה ושומרון כפי שפינינו את עזה; עבור העם הפלשתיני תוקם מדינה, לא סתם יישות פוליטית אלא ממש מדינה, שבירתה במזרח ירושלים ויש לה חוף בים התיכון וגבול עם ירדן ואיכשהו רצף טריטוריאלי בין לבין, והיא תחייה, בשלום וביחסי שכנות טובים, לצד מדינת ישראל. ארגוני הטרור וההתנגדות יפורקו מנשקם, הסדרי בטחון ישמרו על גבולות ישראל ועל אזרחיה, והסכמי הסחר המשותפים יביאו לפריחה כלכלית חסרת תקדים: התיירים ישטפו את חופי ישראל ופלשתין והשקעות זרות ירימו את בורסותיהן, המדינות ייצאו פרחים ופירות, ועבודה זולה תבנה את הארץ. וגר זאב עם כבש; או ערבי עם יהודי. 

היום, כך אני מקווה, ברור לכולנו שהסיפור הזה מת (אם אי פעם היה לו סיכוי להתקיים). אם ב-92 האמנו שיהיה אפשר להגיע אליו ב-7 שנים, עכשיו ברור לנו שאם נמשיך לרדוף אחר החלום הספציפי הזה, נכונות לנו 50 שנים של סבל והרוגים; לרוע המזל, כמעט כל הסבל יהיה מצידם של הפלשתינים, וכנראה שגם רוב ההרוגים. עבור לא מעט יהודים, זה לא נורא כל כך. אם הסגר הבלתי אנושי והמשטר הצבאי המדכא מונעים פיגועים, זה כל מה שחשוב. העלויות האסטרונומיות של ההתנחלויות וההשחתה של החברה הישראלית שווים את מניעת "חלום השלום", בגלל שההנחות שעליהן מבוסס הסיפור האוטופי הישן כבר אינן מקובלות על אף אחד: היהודים של מדינת ישראל לא חושבים שהסדרי בטחון עם מדינה פלשתינית מספיקים כדי למנוע טרור, לאף אחד אין את האומץ הפוליטי להעביר את מזרח ירושלים דה-יורה לשלטון פלשתיני (למרות שדה-פקטו, מזרח ירושלים איננה באמת "ירושלים"), והקוקטייל הקטלני של ההתנתקות, ההקצנה של המתנחלים, והקידום האגרסיבי של בנייה בשטחים הופך כל רצון לפנות את יו"ש לבלתי ריאלי. 

לכן אני מרגיש שיש מקום להציע חלום אוטופי חדש, שמבוסס בחלקו על רעיונות של אחרים[2]. החלום הזה חד צדדי לחלוטין, זאת אומרת שהוא דורש פעולות אך ורק ממדינת ישראל, ומציג רעיונות שישפרו את איכות החיים של היהודים, בעודו מפחית את הסבל הפלשתיני, בתקווה להעלים אותו תוך דור (ועל הדור הזה, בהמשך). הביקורת המיידית שתעלה מול חלום כזה היא ביקורת שתאשים אותו בגזענות, ואני מקבל את הביקורת הזו ומאמץ אותה בחום. אני מאמין שבתוך החברה הנוכחית שבה אנחנו חיים, אי אפשר לבסס חזון פוליטי על הנחת מוצא הטוענת לשיוויון בין יהודי לבין מישהו אחר. זו הנחת מוצא כל כך זרה לנוף הישראלי שצריך ללכת כל הדרך אל מרצ ושמאלה ממנה במפה הפוליטית כדי למצוא מפלגה הטוענת כך ברצינות. יכול להיות שבעתיד המצב ישתנה, אבל עבורי, המשך הדיכוי וגרימת הסבל הפלשתינים הם כאלו, שצריך לקדם פתרון עכשיו. לא לחכות עד שתקום חברה אזרחית חדשה ופתוחה בישראל עוד 40 שנה. 

סיפוח השטחים המוחזקים

הדבר הראשון שיש על מדינת ישראל לעשות, הוא לספח את רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל. זו העצם התקועה בגרוננו כבר 50 שנה, והגיע הזמן לבלוע אותה ולקבל את המציאות כפי שאנחנו יצרנו אותה. גם אם נכחיש את קיומו של העם הפלשתיני, זה לא יגרום לעם הפלשתיני עצמו להחליט ספונטנית שהוא בעצם מורכב ממצרים וירדנים, ולעבור דירה. המוטיבציה של החלום הזה היא הפחתת סבל ושיפור הרווחה של בני אדם; זכויות פוליטיות הן כלי להשגת המטרה הזו, לא מטרה בפני עצמן, ולכן קיומה של מדינה פלשתינית הוא כלי, בעיניי, לקידום רווחתו של העם הפלשתיני. מרגע שזו אינה ברת השגה, נדרש כלי אחר. מדינת ישראל תהיה הכלי הזה.

סיפוח השטחים יכניס לתוך מדינת ישראל הגדולה והשלמה בין 3 ל-4 מיליוני בני אדם, שיהפכו מיד לנתינים ותושבים, אך לא אזרחים. הם יהיו נתונים למרות חוקי מדינת ישראל, למרות שתשלל מהם הזכות האזרחית להשתתף בתהליך הקובע אותם. עם זאת, הם מיד יקבלו אישור תושב קבוע לכל ימי חייהם, שיתן להם חופש תנועה וחופש עיסוק בכל רחבי המדינה, כפי שניתן (כמובן מאליו) לכל אזרח ישראל בגיר. הפעולה הזו תיצור מעמסה משמעותית על מדינת ישראל, ומהווה שיקוץ בוער עבור כל אדם שמאמין שכל נתין מדינה צריך ליהנות מזכויות פוליטיות כמו כל נתין אחר (כמוני, למשל) - אבל יתרונה הגדול הוא שהיא מתמודדת ישירות עם הגורם הישיר לסבל עבור העם הפלשתיני, המשטר הצבאי על כל המשתמע ממנו. כפי שאפשר לראות כאן וללמוד מארגונים כמו גישה או רופאים ללא גבולות, פלשתינים לא מסוגלים לחיות את חייהם בכבוד, ז"א לכלכל את עצמם ולדאוג לרווחתם, בגלל הסגר עליהם והמחסומים המפרידים בין מגוריהם לבין מקום עבודתם, בני משפחתם, שדותיהם, וכן הלאה. 

סיפוח השטחים והסרת הסגר המשתמעת ממנו מגיעה עם היתרון הגדול של הפסקת כלכלת המנהרות, שמחזיקה את תושבי עזה ומאפשרת להם לחיות, אבל גם נותנת כוח לארגוני הטרור ומאפשרת להם להבריח נשק ותחמושת לתוך עזה. 

המאבק בטרור

לאחרונה ראיין גורביץ את שלומי אלדר, מחבר להכיר את חמאס. בראיון מסביר אלדר שחמאס לא מסוגל להגיע להסדר קבע עם ישראל, אלא מקסימום ל"הודנה". מבט על כלכלת הגדה מראה לחצים כלכליים עצומים על הרשות הפלשתינית שמונעים ממנה להתפרק. ברור לכל שסיבות קיומה כבר אינן: לישראל אין שום כוונה להגיע להסדר והיא מוכנה לנהל מו"מ נצחי ב-50 השנים הקרובות, מפסגה לפסגה, מהסכם זמני להסכם זמני (שמופר עוד לפני שהספיקו להספידו), ולכן לעולם לא תקום מדינה פלשתינית שהרשות אמורה להפוך לרשות המחוקקת והמבצעת שלה. אם כך למה, למרות איומיו ולמרות שזה הצעד הפרקטי לעשות, לא פירק אבו-מאזן את הרשות? בגלל שכספי הסיוע הזר נותנים תעסוקה שבלעדיה החיים בגדה יהיו נוראים עוד יותר, והמעילה בהם מרפדת את חייהם של פקידי הרשות ואנשיו של אבו-מאזן. לחמאס אין כוונה להכיר בישראל או לוותר על דרישתו שתיעלם מהמפה, ולרשות אין באמת אינטרס בכך - למה לסמוך על אחרים להיאבק בטרור?

היחס לטרוריסטים, לכנופיות מבריחות סמים ונשק הפוגעות באוכלוסיה אזרחית, כאל צבא זר, הוא יחס מוטעה. לצבא יש יכולת לגרום נזק רב לאוכלוסיה אזרחית, והוא יכול לסגור את הגבולות ולא לתת לאנשים לעבור (מה שיפחית את כמות הפיגועים, אבל גם יעניש קולקטיבית מיליוני אנשים אחרים) אבל מאבק בכנופיות של פושעים צריך להיות מאבק אזרחי בעזרת ארגונים אזרחיים כמו השב"כ והמשטרה. לארגונים אלו יהיה קל יותר משמעותית להילחם בטרור כאשר יהיו חברים בהם ערבים, נתיני מדינת ישראל הגדולה, כאשר יהיה להם חופש פעולה בשטחים-לשעבר כפי שיש להם היום בשטחי המדינה, כאשר לארגוני הטרור יהיה קשה יותר לפעול משום שהם יפעלו בתוך המדינה במקום מחוץ לה. 

בבירור, המאבק בטרור לא יצליח ב-100%. אבל גם המאבק בטרור הבאסקי או בטרור האירי לא היה מוצלח ב-100%. שום מאבק בטרור לא מצליח 100% מהזמן; הדבר היחידי שמצליח תמיד הוא להעלים את הגורמים לטרור. את המניעים הדתיים להילחם ביהודים אי אפשר להעלים; אבל את המשטר הצבאי ואת המניעים הכלכליים, אפשר. 

הדור הפלשתיני הבא

נניח שב-1 בינואר, 2013, ישראל מספחת את שטחי עיו"ש לתחומי מדינת ישראל. באותו יום, נוספים לה 3 או 4 מיליון בני אדם שיהיו נתינים, אך לא אזרחים. אותם בני אדם, ילדים ומבוגרים, נולדו וחיו במציאות שבה מדינת ישראל היא גורם עוין ואלים בחייהם, שגורם להם לסבל ומביא מוות לחבריהם וקרוביהם. הם יכולים לקבל כל אחד מענק הסתגלות של 10,000 אירו וחופשה בת שבוע בחופי יוון, הם עדיין לא הולכים לשיר את ההמנון. הם גם לא צריכים. אבל אלו שיוולדו החל מאותו יום, יוולדו למציאות אחרת. שינוי פוליטי בקנה מידה כזה, השקול למצב שבו מדינה מעניקה לנשים זכות הצבעה או לביטול העבדות, לא גורם לשינוי תודעתי אצל אלו שנולדו ובגרו תחת המשטר הישן. אבל הוא אמור, אם נעשה כמו שצריך, לגרום להתבגרותם של אנשים חדשים עם תודעה חדשה. 

כל פלשתיני שיוולד החל מאותו יום (נניח החל מה-1 לינואר 2013 והילך), יקבל אזרחות במדינת ישראל הגדולה, ממש כפי שמקבל כל מי נולד לאזרח ישראלי היום. תהיה לו תעודת זהות כחולה, והוא ייהנה מכל הזכויות שיש לכל אזרח אחר, אף שהוריו פלשתינים ואין להם אזרחות. כאשר יגיע לגיל 18, יוכל לבחור ולהיבחר. ילדיו יהיו אזרחים גם, וכך הלאה. 

בחלום, השיקוץ של האפרטהייד, שקיים היום דה-פקטו ויהיה גלוי ברגע שישראל תספח את השטחים אבל לא תתן לתושבים הפלשתינים זכויות אזרחיות, בנוי עם תוקף זמני בתוכו. גם אם ברגע הסיפוח, יחיו מיליוני בני אדם תחת משטר שאין להם קול בקביעתו, הם יהיו האחרונים שייאלצו לחיות תחת משטר כזה. בניהם ובנותיהם ייהנו מזכויות מלאות, וכך גם ילדיהם שלהם. עוד עשרות שנים, כאשר הפלשתינים שנולדו וגדלו לפני הסיפוח לא יהיו איתנו עוד, ימות גם האפרטהייד. גם היום, יש מדינות בהן ילדים שנולדים למהגרי עבודה או לשוהים לא חוקיים מקבלים אזרחות למרות שזו נמנעת מהוריהם. הרעיון הזה מגיע מאותו מקום: מי שנולד וגדל במדינה, מרגיש שייך אליה בצורה שמי שנולד וגדל במקום אחר, לא יכול. 

מדינת ישראל כמדינה יהודית

הסיוט הגדול של הרוב היהודי במדינת ישראל, שפרוש לרוחבה של הקשת הפוליטית מ"השמאל הלאומי" ועד "אם תרצו", הוא שלא יהיה רוב למצביעים יהודיים. "האיום הדמוגרפי", שהופך אותנו אובססיביים לנתוני הלידה של יהודיות, ומוביל למקומות רעים מאוד. למשל, ב-2011 נולדו לראשונה יותר ילדים לא-לבנים מאשר לבנים בארה"ב. אם נתון כזה היה עולה בישראל, המפלגות "הציוניות" בכנסת היו מתחרות מי יכולה להציג יותר חוקים שמגבילים את כוחם הפוליטי של לא-יהודים מאחרים כדי למנוע כל סיכוי לראש ממשלה לא יהודי בישראל. אם היום רוצים לתלות זכויות אזרחיות בשירות צבאי שלא פתוח לרובם המוחלט של לא-יהודים בישראל, זו רק ההתחלה. 

מעבר לגזענות שפתחתי בה, גורם עיקרי לפחד הזה הוא שאופיה היהודי של מדינת ישראל הוא אופי זמני, שמשתקף בהרגלים תרבותיים כמו חגים ונישואים, בתקנות עירוניות, במקריות השפה. הסמלים היהודיים הגדולים לא מוגנים בשום צורה מהותית למדינה, ולכן כדי להגן עליהם נאבקים באלימות גלויה וסמויה ליצירת "מרחבים נקיים מלא-יהודים": ערים יהודיות בלבד, מקומות עבודה ליהודים בלבד, וכך הזהות היהודית של המרחב הציבורי תהיה זהות ברירת המחדל. לא צריך לשמור על זהות יהודית, אם אין זרים בעלי זהות משלהם שיכולים להפגין אותה בציבור. 

זהותה היהודית של מדינת ישראל צריכה לקבל את המקום שזהותן הנוצרית של מדינות אירופה מקבלת: בהיסטוריה שלה, בסמלים שלה. הזהות היהודית של מדינת ישראל צריכה להתבטא בדגל, בסמלי מוסדות המדינה, בחגיה הרשמיים, בשפה המדוברת בה, בזהות המופגנת במוזיאונים שלה ומוסדות התרבות שלה. צריך להכיר בה בהיסטוריה של המדינה, במוטיבציה להקים מדינה דווקא כאן, בחלק מארץ ישראל וסביבותיה[3], ולא במקומות אחרים. 

זהותה היהודית של מדינת ישראל לא יכולה לקבל מעמד חוקי מיוחד, המוביל, בצורה בלתי נמנעת, לאפליה ממוסדת נגד לא-יהודים. חיוניים ביטול חוק השבות, הוצאת ארגונים גזעניים (כמו להב"ה, "יד לאחים", עמותת "אפרת" וכן הלאה) מחוץ לחוק, הורדת הסעיפים בחוק המגנים על רבנים מקריאה לאלימות והסתה גזענית, ביטול המשרד לשירותי דת, הסדרת נישואים אזרחיים שיאפשרו לכל אדם להתחתן עם כל אדם אחר, ללא קשר לדתו (שוכחים, אני חושב, שבישראל גם בני דתות אחרות לא נהנים מחופש להתחתן כרצונם) וכן הלאה. זהותה היהודית של מדינת ישראל לא קיימת רק ברובד ההיסטורי, התרבותי, הסמלית; היא שזורה היום בחוק באופנים מפלים, מבדילים, מפרידים. אי אפשר להעניק שיוויון אזרחי לתושבי המדינה הלא-יהודים בלי לפרום אותם, בצורה שיטתית וסבלנית. 

עוד חזון למועד

כאשר הצעתי לראשונה לספח את השטחים, הדבר הראשון שנאמר לי הוא שזה יוביל למלחמת אזרחים. עדיף לחיות בנפרד, משום שלחיות ביחד אנחנו לא יכולים. כמובן, האמירה הזו תלויה בהנחה שכרגע, לא רק אנחנו חיים, אלא גם הפלשתינים. זה לא מה שקורה. בישובים הפלשתינים, הצלחנו ליצור גטאות ענקיים, שאולי לא נראים מהאוויר דואבים ומבאישים כמו הגטאות עבור היהודים בערים הנוצריות, אבל תפקידם זהה: הגבלת החופש, התנועה, יכולת התעסוקה, היכולת לחיות. אלו אינם חיים הראויים לבני אדם. בתוך התעוררותה לראשונה של החברה האזרחית בקיץ שעבר, והניסיון להציל את השמאל מתהום הנשייה, הדיבור על הסכסוך נעלם. אבל הפשעים שלנו בשטחים לא נעלמו - הם גוברים. ועדת לוי וההכרה באוניברסיטה באריאל הם סימנים לכך שהימין ההתיישבותי נהיה אמיץ יותר ויותר, ממשלות הימין נועזות יותר ויותר, ולשמאל אין איך לענות להם. רוב היהודים אדישים, ואם רובם אדישים, אין רצון פוליטי להביא לשינוי. 

הקפאון המדיני אינו קפאון אמיתי. הסיפוח זוחל, אבל בצורה שפוגעת בפלשתינים יותר ויותר. חייהם יהיו קשים יותר ויותר, והתוצאה תהיה מאבק מזוין, שיוביל לאלפי הרוגים בצד הפלשתיני, וירחיק עוד יותר את הרצון בצד היהודי להביא לשינוי. לכן יש להתעורר מהחלום הישן, ולתת לחלום חדש להוביל אותנו, לפעול עכשיו, כי מאוחר יהיה גרוע הרבה יותר.



1 - לצערי, הוא היה מודפס ולא מקוון. כן, גם אני לא יודע למה.
2 - צר המקום מלהכיל את כולם, מכל מלמדי השכלתי, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לקחת קרדיט על החלק שלו מהחלום, וכולם מוזמנים להציע חלומות חדשים משלהם. בלי חלומות חדשים, לא נתקדם.
3 - הערה שנראית לי חשובה: מדינת ישראל לא יושבת על כל שטחה של ארץ ישראל, וכחצי משטחה הוא שטח שלא היה בארץ ישראל. סתם משהו שכדאי לדעת כשמדברים על "זכות אבות על הארץ". אם זכותנו לגדה המזרחית היא זכות אבות, אז באותה נשימה אנחנו גם צריכים לוותר על הנגב.

יום שני, 30 ביולי 2012

ריאן גוסלינג, פמיניסטית

ריאן גוסלינג, אחד השחקנים הגדולים בזמננו, כובש לבבות עם חיוך מקסים ועיניים חודרות - פרצוף, מבט, גישה של גבר רגיש, שתקן, שרק מחכה שיפענחו אותו. 

זאת כנראה הסיבה שצילומי היח"צ ותמונות הפאפרצי האקראיות שכל כוכב חתיך נאלץ לייצר בכמויות אינסופיות הפכו לקנבס עשיר לניצול עבור מגוון רחב של מסרים[1] וביניהם, Feminist Ryan Gosling: בלוג תמונות שבו ציטוטים ומסרים פמיניסטיים[2] מולבשים על אותו יבול תמונות של "גבר חתיך מחייך או צחוק או נראה חמוד, במבט מצועף מחוץ לפריים, או חודר היישר למצלמה". 

יש איזה הגיון עקום מאחורי לקיחת תמונות כאלו שישמשו כנקודת משען עליה מניחים את המסרים הללו - התמונות הללו הן חלק מהמערכות הכי שמרניות שאפשר לחשוב עליהן: קולנוע המיינסטרים, עיתונות המיינסטרים, עולם הפרסום... אותה תמונה שמוכרת ייצוג של "החבר המושלם", שאמורה להריץ אותך רטובה ומוכנה לקולנוע, עכשיו משמשת, למה? אולי כאייל ניגוח נגד אותה מערכת. אם כי כנראה שלא. 

אולי בגלל שהוא כל כך חתיך, הבנות תפסו אותו קודם, אבל ריאן שייך בדין לבנים, כי בשנים האחרונות הדמויות שהוא מגלם בקולנוע מנסות לענות על השאלה: מה על הגבר לעשות? אם הדור שגדל עם ההבנה שהגבריות הישנה היא "לא בסדר" מגיע לבגרות, איך צריך לשנות אותה, או, האם צריך להחליף אותה במשהו אחר? אם כבר, היה צריך להיות בלוג "ריאן גוסלינג - גבר אמיתי". אבל אין.

הצופה המסור אולי ייתן את [3]Crazy, Stupid, Love כדוגמה לסרט שבו גוסלינג מדבר על גבריות: סוג של "קומדיה" שבה גוסלינג מגלם גבר עשיר וחתיך, בוגר מאפ"י מוכשר ששוכב עם אישה אחרת בכל סצינה, ומרצה לגבר נשוי ועגום, שסורס על-ידי חיי נישואים נוחים מדי, כיצד עליו להחזיר את הגבריות שלו. המסר? להיות גבר אמיתי זה לדעת להשכיב בחורות[4]. אלא שהסרט הזה הוא רק נקודה התחלה פגומה: ג'ייקוב (דמות של גוסלינג), אמנם מדבר הרבה על איך להיות גבר אמיתי, אבל ההתפתחות האמיתית שלו מגיעה כאשר הוא פוגש בחורה, שוכב איתה, מתאהב בה, ואז הופך לבן-זוגה. גבר אמיתי, אם כן, הוא כזה שמוותר על האפשרות להשכיב הרבה בחורות, מתחתן, ומוליד ילדים. הגבר המסורס והעגום שמגלם סטיב קארל פשוט דילג על שלב, והסרט מתאר את ההזדמנות שלו לחזור אחורה, להשכיב בחורות, ולחזור לחיי הנישואין. לכן, זה לא באמת סרט שמדבר על גבריות; זה סרט שמשום מה, יצא ב-2011 אבל מתאר סולם ערכים מ-1974.

בסרט Drive, שיצא בהפרש כמה חודשים מהסרט הטיפשי הקודם, גוסלינג נותן את אחת ההופעות המדהימות, אם לא המדהימה מכולן[5] בקריירה הקצרה שלו: פושע חסר שם[6] שמקצועו לנהוג במכוניות מילוט עבור שודדים, פוגש אישה צעירה (נשואה, עם ילד), מתאהב בה, מקריב את חייו ואת אושרו כדי לעזור לה, וכנראה שלא ממש מצליח.

הגבריות שמציג גוסלינג בסרט הזה היא מהותית, יסודנית, חסרת פשרות: מהותו של הגבר היא אלימות, ואין לו שום דבר אחר להציע. רגעי האושר חולפים, המוות המהיר והאלים הוא התוצאה הבלתי נמנעת של התערבותו בחייה. הנהג של גוסלינג מבלה את רוב הסרט לבדו, וגם כשהוא עם אנשים, בשתיקה. הוא מתקשר במבטים, ובעיקר, במעשים. בהיפוך על ה-reaction shot הרגיל, הסרט מראה את הנהג מגיב למה שהוא רואה, לפני שהוא מראה לנו למה הוא מגיב - האם יש ביטוי טהור יותר ל"מבט הגברי" המעצב את העולם מאשר נהג, לבדו, במכונית סגורה, רעשי העולם ושוכניו כולם נעולים בחוץ, והוא ממסגר בשמשה הקדמית את שאוותה נפשו?

הנהג לובש ג'קט ועליו עקרב, מה שמזכיר את המשל על העקרב והקרפדה; כך הגבר של גוסלינג. אי אפשר לשנות אותו, אי אפשר באמת לשאול "למה?" זוהי מהותו, וכך הוא הולך לנהוג. אל מול התשובה הזו, אנחנו נרתעים: האם באמת מאלימות באנו, ואל האלימות נשוב? בכך כרוכה הגבריות ללא מוצא?

תשובה אחת אפשרית, שהפתיעה אותי, מצאתי בסרט שיצא מוקדם אבל אני ראיתי מאוחר: Lars and the Real Girl. גוסלינג אוהב לגלם דמויות משונות, מפתיעות, וכאן הוא מקבל דמות מורכבת ומעניינת: לארס, שמגע בני אדם מכאיב לו כמו כווית קור, שלא מסוגל ליצור קשרי אנוש, ולכן מזמין בובה שמדמה "אישה אמיתית", מלביש אותה, מסתובב איתה בעיר, מספר לכולם ששמה ביאנקה, שהיא מיסיונרית, שהיא בכיסא גלגלים והם מאוהבים. ההזיה היא דרך עבור לארס לתקשר עם העולם החיצון: אחיו, אשת-אחיו שנמצאת בהריון מתקדם, החברה מהעבודה, החברים מהכנסייה. היא דרך עבור הרופאה שלו לנסות לפענח (עבורה, עבורו, עבורנו) למה ללארס כואב כל כך לגעת בבני אדם אחרים: מאימו שמתה בלידה, ועד לאחיו שעזב את הבית מוקדם, והשאיר אותו עם אביו המנותק, שבור הלב.

מתחת לפשט, על אדם שלומד לתקשר ולחיות בחברה דרך עזרים מלאכותיים, הרגשתי שמסתתר סיפור על שלושה גברים: על לארס, אחיו הגדול גאס, ועל אביהם, האלמן, שגידל שני ילדים בעצמו. גוסלינג, בעצם, גילם עבורי לא רק את לארס שמתמודד עם הטראומה של אובדן אימו, אלא גם את אביו, שמנסה לעכל את המוות של האישה שחסרה בחייו דרך המצאת "אישה אמיתית", והתמודדות עם האובדן שלה. במקביל, לארס אופך את גאס, ואת אשתו קרן, להתגלמות של אביו ואימו: קרן בהריון, ולכן בסכנת מוות, ולכן הולכת לעזוב אותו. אישה=לידה=מוות. אחד המופעים הברורים של הפחד הגברי הקדום מהמסתורין הנשי.

אבל אז, מתחת לשילוש הגברי הזה, מצאתי משהו אחר. הוא התחיל להציץ כאשר לארס שואל את אחיו, איך הוא יודע שהפך לגבר, לאדם מבוגר:






התשובה של גאס היא שבגרות, ההפיכה לגבר מבוגר, טמונה בקבלת האחריות שלך על אנשים אחרים. בנקודה הזו שמתי לב שמלבד גאס ולארס, יש רק עוד גבר אחד שבאמת פועל בסרט: הכומר. רוב הדמויות הסרט הזה, הן נשים; הנשים שדוחפות לקבל את ביאנקה, הבובה, "כאישה אמיתית", קרן, אשתו של גאס, שדואגת לו, הרופאה שמשכנעת אותם לקבל את ההזיה של לארס כדרך התמודדות, מרגו, החברה מהעבודה. דרך הסרט, אנחנו מבינים שגאס לא מתכוון לגבריות במובן השמרני, "לקחת אחריות על האישה והילדים", להיות ראש המשפחה והמפרנס. אנחנו מבינים שהוא מתכוון לאחריות קהילתית, להיות חלק מהקהילה שמקיפה אותך. כאשר לארס יוצא עם ביאנקה הבובה אל העולם, הקהילה שמסביבו (שכאמור, רובה בסרט היא נשים) מקבלת אותו, ודרכו את ביאנקה. דרכה, הוא מוצא את מקומו בקהילה, בקבוצת החברים, בעבודה. ההפיכה לגבר בוגר, אם כך, היא קבלת מקומך בקהילה, וחשוב מזה, קבלת מקומה של הקהילה, של הנשים בקהילה, בך.

הסרט הזה סובל מכך שהוא לא נופל בדיוק בקופסה שהוא כביכול יועד אליה. מבחוץ, הוא נראה כמו קומדיה רומנטית, על אדם מוזר שמשתמש בבובת מין[7] כדי ללמוד לאהוב, ומסיים את הסרט עם הבחורה הבלונדינית מהעבודה. במקום זאת, זהו מבט רחב ומקבל על אדם שמשתמש בחפץ בשביל הליך הפוך מחפצון: להוסיף לעצמו ממדים, להפוך מילד לגבר. הסרט לא נותן תשובה מלאה לשאלת הגבריות, אבל הוא נותן כיוון. להביט מחדש על הצורה שבה אנחנו רואים את עצמנו ואחרים, ולענות על השאלה, מה "אמיתי" בנו ובקשרים שלנו איתם.


1 - החלטתי לא לספק קישורים למגוון הרחב של בלוגי Tumblr שיש באינטרנט עם המם הזה. אני סומך על יכולותיכם לגגל בעצמכם.
2 - חלקם פמיניסטים רק במובן שאישה פמיניסטית כותבת אותם, אבל אני בוחר שלא להיכנס לזה
3 - המתרגם בחר משום מה לתת לסרט את הכותרת "מטורף, טיפש, מאוהב" ופספס לחלוטין שהסרט מדבר על תכונות, ולא על הגבר הספציפי שמפגין אותן.
4 - מעבר לשוביניזם הברור, המסר הזה מפחיד במיוחד כי הוא אומר שבעצם, מי שמגדיר מי הוא גבר אמיתי, הן הבחורות...
5 - צר לי; לא כזה חובב של Blue Valentine. יותר קטעים מצולמים מקמפיין ממש טוב מאשר סרט של ממש.
6 - הנווד של צ'פלין, האקדוחן של איסטו'וד, המספר של נורטון ב"מועדון קרב" - כנראה שכדי להציג את ה-Everyman, אתה לא יכול שיקראו לך ג'ק. או בוב.
7 - כדי לשמור על צניעותה, ביאנקה הבובה ישנה בבית אחר. המגע הכי אינטימי ביניהם הוא נשיקה, לקראת סוף הסרט. די מתוק, האמת.

יום שני, 16 ביולי 2012

על גאוות להט"בים, או, הסיפור האמיתי והמלא של שנאת חצילים

אני מוכן, בפורום פחות-או-יותר פומבי זה, לצאת סוף סוף מהארון ולהודות, בפה מלא: אני שונא חצילים. אני מֶלוֹנְגֶנַפוֹב.

לא נעים להודות, ואולי זה אפילו פוגע בכמה מכם, ועל כך, אני מתנצל. אבל זו האמת. אני נדחה מהצבע הסגול הבוהק, הפוגעני, הצורה שבה הם מאבדים קשיחות או צורה כשמכינים אותם, הדרך שבה בשרם וזרעיהם נוזלים בתוך הסלטים שעושים מהם... המחשבה עליהם עושה לי בחילה, אני משתדל לתפוס מהם מרחק, לא מכניס אותם אליי הביתה. 

עדיין, איכשהו, עד כמה ששנאתי חצילים, אני לא זוכר שאי פעם הרגשתי משהו שלילי כלפי אנשים אחרים שכן אוהבים חצילים. למעשה, עצם הרעיון, לשנוא או להידחות ממישהו בגלל שהוא אוהב משהו שאני שונא, נראה לי טיפשי. לכן, עם פיתוח תחילתה של תודעה פוליטית, עם ניצני ההתבגרות המינית וההבנה שכן, יש זוגות אחרים בעולם שאינם אבא ואימא, נחשפתי גם לתופעה שכולנו בקהילה הלהט"בקססאמ"קית[1] מכירים - הומופוביה[2]

אם לוקחים את היסוד הרגשי הכי בסיסי של הומופוביה ופורשים אותו לעיניי כל, הוא הולך ככה:
  1. אני לא הומו ולא רוצה להיות הומו
  2. אני לא רוצה שאחרים יהיו הומואים. 
אם נתרגם את זה לשנאת חצילים, אז הרגש הזה, שנאת חצילים לא רק קיצונית ואלימה אלא גם מתפשטת, יהיה
  1. אני לא אוהב חצילים ולא רוצה לאכול חצילים
  2. אני לא רוצה שאחרים יאכלו חצילים
כאן, בדיוק בסעיף 2, זו הנקודה שבה אני שובר שורות מהתגובה הרגילה להומופוביה שנראית, לעיניי, כנסיון להתמודד בהגיון וברוגע עם טירוף[3]. שהרי סעיף 2 הוא טירוף מוחלט. כן, ברורה לי הטענה שכל זהות מינית שאינה הטרוסקסואליות מאיימת על הסטטוס-קוו, על הנורמה, על הסדר הישן והטוב שכולנו מכירים ולכולנו נוח איתו. לכן, גם ברור לי הרצון שהאיום לא יהיה - גם אני, שנגעל מחצילים, מעדיף שלא יהיו מונחים על שולחן ארוחת הערב. הם מטרידים את מנוחתי. אבל מרגע שהם שם, הם שם. אין לי כוונה להטריד את אלו שאוכלים אותם, להשמיע קולות מגונים בעודם גורפים עוד פרוסה מכוסה טחינה של המאסה הרוטטת הלא ברורה הזו לתוך פיהם ולועסים בהנאה. אני לא זורק אותם, לא את הסלטים ולא את אוכליהם, מהשולחן, מהחדר, או מהבית. איכשהו, בעודי יושב ליד שולחן האוכל שבו אחות אחת נגעלת מכבד והשנייה לא סובלת קוקה-קולה, בעודי אוכל בהנאה מזה ושותה בהנאה כפולה מזה, חדרה למוחי ההבנה, שלי נראית באמת מובנית מאליה, שלאנשים יש טעם שונה

לפני שנראה שאני מזלזל בהומופוביה או בהשפעות שלה על בני אדם כמוני וכמו חלקכם, בוודאי שאין זה כך. בין אם היא מתבטאת באלימות ובריונות, נסיונות תקיפה, טרור, ורצח, באפליה, בהערות מעליבות וחרם חברתי, או בעשרות דרכים אחרות, אנחנו נפגשים בה כל יום, בכל מקום, לפעמים מהאנשים הקרובים לנו ביותר. בביטויים החיצוניים של הומופוביה יש להילחם, בפה מלא, בכל הכוח. נראה לי מובן לחלוטין הרצון להעלים הומופוביה מסביבתנו, מסביבת כולנו. מה שלא נראה לי הגיוני זה הנסיון, בעודנו נלחמים בה, להגיד משהו שאני לא חושב שהוא נכון. 

להיות לא הטרוסקסואל לא הולך להפוך להיות "נורמלי" עבור הרוב המוחלט של האנשים, כי הרוב המוחלט של האנשים כנראה[4] ימשיך להיות הטרוסקסואל גם בעתיד. אני לא יודע אם הרתיעה האישית בתגובה לתצוגות פומביות של זהות, נטייה או התנהגות מינית שאינן הטרוסקסואליות וסיסג'נדריות תיעלם. אני משוכנע לחלוטין ששנאתי לחצילים תשאר לנצח. כל ניסיון לשכנע אותי לטעום, לנסות, להמיר אותי לאחד מאותם אוהבי חצילים שבבירור יש משהו פגום וחסר בילדות שלהם, מעליב אותי ופוגע באוטונומיה שלי. אבל מעולם לא פגעתי בכבודו או בחירותו של אדם אחר, לאהוב חצילים בנוכחותי, לדבר על אהבתו לחצילים, או לממש אותה, ישר מול הפרצוף שלי[5]

נסיון להציג את הנטיות שלנו, את הזהות שלנו, כמשהו "נורמלי", "חביב", "לא מטריד", חוטא לאמת ומפספס את הנקודה. הנקודה היא זו:
זה לא ראוי ולא צודק, בשום אופן, תחת שום תירוץ, להשתמש באלימות, באיומים, בטרור, כדי לגרום לאנשים אחרים לאהוב את מה שאתה אוהב, ולהפסיק לאהוב את מה שאתה לא אוהב. 
זהו. 
אם אתם מגיעים מסעיף 1 ברשימת הדברים השנואים עליכם לסעיף 2, שבו אתם מנסים לגרום לאנשים אחרים להפסיק לאהוב מה ששנוא עליכם, הבעיה היא אצלכם. אותם אנשים לא צריכים להתחיל להתנהג אחרת, או להציג את האהבה שלכם בצורה אחרת. 

אתם מוזמנים להמשיך, כמו לואי CK, לחשוב שמעולם לא תרצו לתת לגבר אחר מין אוראלי. זה גם סבבה אם המחשבה על גבר אחד שמעניק לגבר אחר עונג מפריעה לכם, מציקה לכם, אפילו מגעילה אתכם. אתם חופשיים לתחושותיכם והעדפותיכם. אני אף פעם לא ארצה שמישהו יאיים עליכם ויציק לכם כדי שתשנו את ההעדפות הללו, כל עוד אנחנו כולנו מסכימים שהמרחב הציבורי, הפוליטי, המקצועי, האקדמי שבו כולנו צריכים להיות חופשיים להשתתף ולבטא את עצמנו, יהיה חופשי מההטרדות, ההשפלות, האלימות, האיומים, הבריונות והטרור שחלקנו צריכים לסבול כל יום. 

חוץ מזה, באימא שלכם, פשוט תפסיקו לאכול חצילים. זה סופר מגעיל. 


1 - תגובתי הבלתי נשלטת כאשר אני נדרש להוסיף יותר מדי אותיות ל"להטב" כדי לוודא שאף אחד לא מרגיש בחוץ...
2 - וביפוביה. וקו'ירפוביה. וכל סוג שנאה, דחייה ופחד אלים אחר שאפשר לדמיין, לקטלג, ולהצמיד לו שם סטרילי. יש להם אולי שמות שונים, והם מתבטאים אחרת, אבל הם כולם מבטאים את אותו הדבר. אז לצורך הפוסט הפטריארכיה תשתלט, ונכנה את זה הומופוביה. יש גבול לכמות ראשי התיבות שאפשר להכניס בכל מקום, לא?
3 - תגובה רגועה שקולה והגיונית להומופוביה אפשר לראות בראיון של אנה טליסמן לערוץ 9, בו היא נאלצת לענות לכמה טענות הומופוביות ופוגעניות ביותר, ועושה זאת בצורה מרשימה. היא גם נותנת את ההגדרה הכי טובה למילה "גאווה" בביטוי "מצעד הגאווה" שראיתי.
4 - או שלא. לג'ון וארלי יש כמה דברים מעניינים להגיד בנושא. 
5 - למעשה, פעם אפילו הייתי ידוע בחצילים המטוגנים שלי, הדבר הראשון שלמדתי לבשל שהיה יותר מורכב מחביתה או שניצל. הכנתי אותם לחבר שלי לשעבר לפני שנפרדתי ממנו, אם כי אני מבטיח לכם שזה לא היה בגלל אהבתו לחצילים. 

המדינה אינה צודקת

פוסט זה נכתב בתגובה לפוסט "כאשר המדינה צודקת: חייו ושריפתו של משה סילמן" של רועי צזנה, במקור בתור רשומה בספרצוף. 

אותי הכותרת של הפוסט של צזנה משעשעת במיוחד: "כאשר המדינה צודקת" - הרי אם מצבנו היה שאנחנו חיים תחת מדינה צודקת, כנראה שהיה פחות זעם. האם המדינה צדקה, לא בהיותה צודקת אלא בכך שמנעה מאדם סיוע, ובכן, לא לי לשפוט. בוודאי שלא לצזנה, ובוודאי שלא כך. איך היות אדם טועה במקרה אחד מעיד על טעותו במקרה אחר? אני בטוח שיש שם לכשל הלוגי הזה. אולי אפילו צזנה משתמש בו כדי לתקוף דתיים.

אם מתעלמים מקריאתו של צזנה פסק דין שלא קשור לסיבות שבגלל סילמן שרף את עצמו, ובוודאי שלא לקשור לטענה המרכזית של אלו המתייחסים לשריפה העצמית כאקט פוליטי, אנחנו מוצאים את הפנינה הזו:
"בחברה, כל חברה, קיימים אנשים שהצליחו בחייהם, ואחרים שנכשלו. קיימים אלו שעלו לראש הפירמידה, כמעט תמיד מתוך עבודה קשה והשקעה עצומה, שתוגברו בכישרונות טבעיים שהגיעו מהגנטיקה ומהחינוך בבית ובבית-הספר. וקיימים אלו שצנחו לתחתית: ה- 'לוזרים'. אלו שלקחו משכנתא על הבית שלא היה להם סיכוי להחזיר אותה, ואיבדו את כל עולמם עם בוא המשבר. אלו שניסו להריץ סטרט-אפ חדש ומדהים מתוך תקווה להתעשר בגדול, בזמן שהם לא מסוגלים לנהל אפילו את משק הבית שלהם עצמם."

זהו השקר הקפיטליסטי במהותו: שאלו שהצליחו הצליחו בזכות כשרון טבעי ועבודה קשה, ואלו שנכשלו הם "לוזרים", שלא מסוגלים לנהל, שמאשימים את כל העולם מלבד את עצמם, שלא לומדים מטעויות. במילים אחרות: מפונקים. אלו שמוחים על חוסר צדק, אלו המפונקים. זה לא שאין להם כסף בגלל שהמערכת פגומה, זה בגלל שהם לא עובדים קשה, חסרים להם נתונים טבעיים, הם לא לומדים מטעויות.

אז, עבור צזנה, ולפחות שלושה אנשים ששיתפו את השטות הזו הבוקר, נחזור לשלושה יסודות של מדינת הרווחה המודרנית:

  1. הדאגה לחלש
  2. הגנה על החלש מפני החזק, או, מדינה צודקת
  3. השוואת הזדמנויות

היום בכל הדמוקרטיות המערביות ואפילו בישראל (שאינה מערבית או דמוקרטית), המדינה לוקחת אחריות מסוימת על כך שאדם אחר אינו מגיע לרווחה מינימלית. הפגיעה ברווחה שלו יכולה להיות שהוא עני, מובטל, חולה, אין לו בית, אין לו אוכל, וכן הלאה. דאגתה של המדינה לנפגע אינה שאלה של אחריות - המדינה לא שואלת האם העני הגיע למצבו בגלל שהשקיע את כל כספו בהימורים, או שהמובטל פוטר כי הוא עצלן. אולי העיקרון הזה בסיסי כל כך שאנשים שוכחים שהוא אינו טבעי, או אפילו מתחייב. מדינה שהייתה אוספת מסים ומשתמשת בהם כדי לבנות כבישים ולנהל צבא בוודאי שהייתה משלימה את אחריותה כלפי אזרחיה. לא מזמן טענו שהסוציאליזם סיים את תפקידו. כנראה שזה כך, משום שדאגתה של המדינה לחלש נתפסת כדאגה מובנת מאליה. צזנה, למשל, לא מתלונן על חופשת לידה בתשלום, על ביטוח בריאות חובה, או סבסוד תרופות. כל אלו חלק מאותו רעיון: שהסבל של אדם אחר מזיז לנו, גם אם הוא אחראי לסבל של עצמו.

היסוד השני מודה בכך שהצדק מושפע מכוח וכסף. לעשיר ולרב ההשפעה קל יותר להשיג את מטרתו מאשר לחלש ולעני. התעלמות מכך היא פריבילגיה של החזק. כאשר מדברים על הבועה התל-אביבית, על ההתעלמות מהפריפריה, על אילמות הקול הערבי, הנשי, הלהט"בי, האתיופי, המזרחי מהתקשורת, כאשר מסתכלים על הרכב היושבים בדירקטוריונים, בחברות הציבוריות, במשרד האוצר, בחברות החדשות: כאשר אנחנו שואלים מי הם בעלי הכוח ומי הם החלשים והנפגעים, אנחנו אומרים (ושוב לוקחים זאת כמובן מאליו) שבמדינה צודקת כולם צריכים להיות שותפים בתהליך. באופן טבעי, אדם מקדם את הדומים לו. אנשים מחפשים את הדומה להם, הנוח להם. יש מנגנונים שגורמים לכך שכוח הוא שמרן, שנשאר באותו המקום, שהחזקים מתחזקים והחלשים מתחלשים. במדינה צודקת, מנסים להיאבק בכוחות הטבעיים הללו ולתת לכולם הזדמנות להשפיע ולהישמע. אולי צזנה רגיל לכך שמשלמים לו כדי לדבר, ושוכח שהכאב של רבים נשאר אילם. לא מראיינים אותם לערוץ 2 או ל-Ynet ואין להם בלוג.

היסוד השלישי, וכנראה החשוב ביותר בהקשר הזה (אם כי לא יכולתי להתאפק מהרחבת היריעה): השוואת הזדמנויות. אדם עשיר מקבל יותר הזדמנויות להגדיל את עושרו. יש לו הון שאפשר למנף לטובת עוד הון. יש לו גישה למוקדי כוח והשפעה. העבודה שלו יעילה יותר (למשל, הוא נוהג לעבודה עם דלקן ומדבר בטלפון בדרך). הוא בריא יותר. ילדיו יהיו מחונכים יותר. הוא יוכל לספק להם הזדמנויות שלחבריהם לא יהיו.
אלו כוחות טבעיים. הם לא "באשמת" העשירים. אבל המודעות לכוחות הללו היא הניסיון להשוות את התנאים. סבסוד השכלה גבוהה. שיעורים נוספים חינם לאלו שלא מצליחים להשלים תעודת בגרות. בתי ספר מקצועיים. הסיבה שיש לנו משרדי רווחה, עבודה, שיכון, היא היסוד הזה. העובדה שהם הפכו לממלכות פרטיות של ש"ס היא בגלל חילונים שבעים שלא אכפת להם מעניים. הם לא צריכים את עזרת המדינה, ובטוחים שכל הישג שיש להם, הם חתומים עליו לבד. גנטיקה ועבודה קשה. לשכונה בה הם גדלו, רמת בית הספר שהלכו אליו, המסים והארנונה ששילמו הוריהם (או לא יכלו להרשות לעצמם), אם הם נולדו יהודים או לא, אם הם מהעלייה הרוסית או לא, כל אלו אינם רלוונטיים להצלחתם. הם עשירים כי הם מוצלחים. ואם אתה עני, זה כי אתה לוזר.

אני לא יודע למה סילמן שרף את עצמו. אני לא מתאר לעצמי את תהומות הייאוש שמובילים אדם לשפוך דלק על עצמו ולהדליק את עצמו. אני לא מדמיין את הכאב שיתעורר אליו, אם ישרוד את הכוויות החמורות. אני לא מדבר עליו, ואין לי דעה לגבי האקט שלו. אבל חשוב לא לשתוק לגבי הטעויות המופיעות כאן, שיש להן תהודה די רחבה. סילמן אינו לוזר. המתקשים לסגור את החודש באשדוד או קריית שמונה או מזרח ירושלים אינם לוזרים. מגיע להם שלא יתעלמו מכאבם הצודק. מגיעה להם מדינה צודקת.

יום רביעי, 20 ביוני 2012

Macho Weiber Mit Dicken Kanonen

(פירוש הכותרת הוא "נשים מאצ'ואיסטיות עם רובים גדולים"; זהו התרגום לגרמנית למשחק תפקידים הומוריסטי שנכתב בשנות השמונים)

שי זלדיסקלי ספסוב כתב טור דעה באתר GameX שבו הוא מקונן על חוסר הסובלנות על תעשיית משחקי המחשב[1], תעשייה שמרנית ושוביניסטית באופן ידוע, לבחורות, ולבחורים בעלי מיניות לא-הטרו. הוא מציין, וצודק, ששחקנים מתרעמים על כל רמז להומוסקסואליוּת בדמויות שלהם בצורה קיצונית, בעוד שמיניות אחרת, למשל פריצות מינית או לסביוּת, לא מפריעה להם באותה המידה. 

אין הרבה מה לחדש בתחום הזה; זלדיסספסוב מצטרף לקולות אחרים שקוראים ליותר סובלנות במשחקי מחשב, והאובססיה הגברית עם הפאלוס ואקט החדירה ידועה וכבושה היטב. בקצרה, הומוסקסואליוּת מפריעה לגברים בצורה שלסביוּת לא מפריעה להם, כי הומוסקסואליוּת פוגעת להם בגבריוּת, ולסביוּת לא פוגעת "להם" בנשיוּת. 

מה שמשך את תשומת ליבי הייתה המסקנה של זלדיסספסוב שמובילה אותו לקרוא למובילי התעשייה "להתבגר": 

"משחקים עם עלילה כזאת לא נדירים ולהפך, הם נפוצים מידי. משחקים רבים נכתבו על ידי גברים, אבל הכותבים שוכחים שקהל היעד שלהם לא מורכב מגברים בלבד, וייצוג כזה של נשים כביצ'יות שרק מחכות לגבר הנכון ש"יביס" אותן ויגרור אותן ערומות אל השקיעה – פשוט מזעזע."

אז, אם לנסח מחדש, זלדיסספסוב מבקר את כותבי המשחקים שהם עדיין נערים בני 12, ומצליף בהם על כך שהם כותבים רק לילדים בני 12. אני, בנימוס ומתוך כבוד, חושב שהוא לגמרי טועה. קהל היעד של המשחקים עליהם זלדיסספסוב מדבר בטור (Mass Effect 3, StarCraft 2, וכן הלאה) הוא אכן נערים צעירים. זה לא נכון לדרוש מכותבי המשחקים האלה לכתוב אותם אחרת. הם פשוט צריכים לכתוב, בנוסף, משחקים אחרים.

כתבתי בעבר על ההבדל בין "פנטזיה נשית" ל"פנטזיה גברית"[2] ואני חושב שאנחנו רואים כאן המשך של אותה התופעה. המשחקים שעליהם מדבר זלדיסספסוב הם משחקים שבהם אלטר-אגו של השחקן יוצא למסע הגיבור ומציל את העולם. זה מה שחשוב לשחקן, ומה שיספק אותו. הנקודה שבה אני חולק על זלדיסספסוב היא הנקודה שבה הוא חושב שיש קהל גדול של שחקניות שמעוניין במשחקים כאלו, ולא משחק בהם כי הם שוביניסטים מדי. אני חושב שיש קהל גדול של שחקניות שלא משחק משחקי מחשב, כי הן מעוניינות במשחקים אחרים ועוד אין כאלו. הן רוצות לשחק משחקים שבהם הפרוטגוניסט אינו גיבור מושלם, כי אם גיבור פגום שמעורר אמפתיה, ומרכז העלילה היא לא עליה בדרגות מול בוסים שעולים בדרגות קושי, אלא ההתמודדות של הגיבור עם עולמו הפנימי ועם כשלונותיו בעבר. סוג הדברים שהיו גורמים לילד בן ה-12 הממוצע לזרוק את הקונטרולר הצידה ולקלל[3], וגורמים לשחקנית להעמיק עוד בסיפור ובדמויות.

משחקים כאלו דורשים משאבים, מבחינת זיכרון, גרפיקה, ומקום, שלא היו זמינים בעבר, וגישה שונה לכתיבת משחקים והפצתם. בעוד שמשחקים כמו Heavy Rain מתחילים לבצבץ, הוא סבל משמרנות עלילתית (ומכך שהיה מדכא נורא). אנחנו עדיין לא רואים משחקים מושקעים מבחינה גרפית וסיפורית שפונים לקהל שונה ומשווקים בצורה שונה. הדעה הרווחת היא שנשים משחקות מעט ולא רוצות להשקיע זמן או כסף במשחקים, ולכן מכוונים אליהן בעיקר את שוק המשחקים הרגעיים, משחקים כמו Zuma ו-Angry Birds שעושים מיליונים במכירות, אבל בוודאי שלא מקדמים את האיכות או מציגים עלילה מעניינת. חברות המשחקים וכותבי המשחקים יצטרכו לזכור שמשחק מחשב הוא עוד מדיום שמאפשר לספר סיפור, וצריכים לרצות לספר סיפורים אחרים, שיפנו לקהל חדש ושונה. אז נתחיל לראות גיוון אמיתי, הן במשחקים שלנו, והן בקהילה שמשחקת אותם.


1 - והקונסולות; אבל בעברית, לכנות את התחום "משחקי וידאו" נשמע כאילו אני מדבר על מכונות פאקמן ענקיות שמופעלות במטבעות. אז אני אמשיך להגיד "משחקי מחשב" ואתם תבינו שאני מדבר על משחקים דיגיטליים שרצים על מגוון פלטפורמות, ולא רק משחקים ל-PC או למקינטוש. אם יש Assassin's Creed לסלולרי, אז בכלל באיזה ביטוי אפשר להשתמש שיכסה את כל האפשרויות?
2 - וגם אז שאלו למה בעצם אני משתמש ב"פנטזיה נשית" ו"פנטזיה גברית" אפילו שאני לא מדבר, בעצם, על פנטזיה שכותבים רק גברים או נשים, או שנכתבת רק עבור קהל נשי או גברי, ואולי בעצם כדאי להשתמש בשמות טובים יותר. זו ביקורת נכונה, אבל כרגע לשם הנוחות אני ממשיך כך. 
3 - בוודאי בעזרת וריאנט כלשהו של המילה Fag

יום שלישי, 5 ביוני 2012

הם יורים גם באמריקאים

(הערה מקדימה: תמיד נדמה שלהסביר אלוזיה מאבד 90% מהאפקט, אבל אחרי שראיתי אנשים חסרי הומור מבינים לא נכון כמעט כל דבר, שווה לומר שהכותרת היא פרפרזה על "הם יורים גם בסוסים", סרט מטלטל ושווה צפייה, ולא קריאה לירות באמריקאים, או האשמה ששירותי הבטחון בנתב"ג יורים באמריקאים)

בכתבה מהיום, מתואר כיצד מאבטחי נתב"ג, כחלק ממאמציהם למנוע מטרוריסטים מסוכנים להיכנס לישראל, מכריחים מבקרים, בדרך כלל כאלו בעלי שם או מראה ערבי, לפתוח את חשבונות הדוא"ל והפייסבוק הפרטיים שלהם. כך יוכלו שירותי הבטחון לבחון תקשורת פרטית של אותם פרטים לחבריהם, ולבחון האם מדובר במבקרים תמימים, או "אקטיביסטיים", שהגיעו לישראל כדי למחות על פשעיה. 

אבל אני לא מקשר לכתבה כי מפתיע אותי שישראל מנסה למנוע ממפגינים להיכנס אליה או שערבים, אפילו ערבים-אמריקאיים, מושפלים תדיר על-ידי זרועותיה הרשמיות של המדינה. אני מקשר אליה בגלל משהו שאחת הנשים המושפלות אמרה, ומצוטט בכתבה:

Tamari said she was searched, placed in a holding cell and flown back to the U.S. the following day. "The idea that somebody my age, a Quaker, on a peace delegation with folks from the U.S., would be denied entry – that never crossed my mind," she said.

התגובה שלה מרתקת. סנדרה תמרי, אמריקאית בת 42 מסנט לואיס, לא מופתעת שמונעים כניסה מבחורים מוסלמים צעירים, כהי עור ומשופמים[1]; אבל היא מזדעזעת שזה קורה לה. לנשים נוצריות מבוגרות זה לא אמור לקרות. אם נחלק את העולם בגסות ל"טובים" ו"רעים", אז די ברור איפה נמצאים טרוריסטים, ואיפה נמצאות נשים מבוגרות. בעיניי תמרי, נעשתה טעות; מישהו שם אותה בקבוצה הלא נכונה, יחד עם הרעים. 

את אותה חלוקה שטחית עושים אמריקאים גם ביחס לישראל. ישראל היא בצד של אמריקה, בצד של הטובים, ולכן מעשיה הם "טובים". זה גורם לעיוורון עקבי בכל הנוגע למעשיה "הרעים" של ישראל. אף פעם לא הבנתי, למשל, איך ישראל יכולה למנוע מיהודי להתחתן עם נוצרי או מוסלמי, ועדיין ליהנות מתמיכה כל כך רחבה במדינה שבה איסור כזה הוא שיקוץ מזעזע. למעשה, נראה היה שהדיון האמריקאי בישראל היה שטחי לא משנה מאיזה צד: תומכי ישראל היו מתעלמים מכל דבר שישראל עושה שאינו ליברלי (למשל, להרחיב התנחלויות, מאסרים מנהלתיים, צנזורה צבאית על העיתונות, וכן הלאה) ומתנגדיה תמיד מגיעים לאמירות שטחיות כמו שהיהודים שולטים באמריקה או שהם צריכים לחזור לפולין, סטייל הלן תומס

בלי להיגרר לקריאות חוזרות ונשנות להתערבות בינלאומית בישראל[2], יש ערך בביקורת ידידותית הוגנת אך נוקבת. בלי הדרדרות לפנטזיות אנטישמיות, שמטרתן לענג את הקורא ותו לא, אך להפסיק את ההתעלמות מההפרות החוזרות ונשנות של ישראל את החוק, וזכויות האדם והאזרח. 


1 - כן, זה אני משתמש בדעות הקדומות שלי ושל הקוראת כדי לבסס נקודה רטורית. כמאמר וונגוט, so it goes. 
2 - אני דווקא מלא תקווה שנסתדר לבד; אם להמשיך את עפר שלח, משבר חוק ההסדרה יכול להוביל סוף סוף לסיפוח השטחים והפסקת הכיבוש. 

יום חמישי, 10 במאי 2012

ביקורת חפה מספוילרים על "הנוקמים" (בתלת ממד)


הערההביקורת כן כוללת התייחסות לחמשת הדקות הראשונות של הסרט; במידה ורוצים להגיע לסרט עם חוויה בתולית ככל האפשר, אפשר לקרוא רק את הביקורת במשפט אחד ולסגור את הביקורת.

סביר להניח שכל מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו, כך שאפשר לחסוך זמן ולסכם את הביקורת במשפט אחד: כל עוד הסרט מרצד לכם מול העיניים, אתם תהנו ממנו, ואפילו תצחקו בקול רם מפעם לפעם; אלא שברגע שתצאו מהסרט, לא יישאר איתכם ממנו דבר.

כאשר הסרט מתחיל, אנחנו פוגשים את הנבל שלו, והדמות היחידה בסרט שיוזמת מאורעות ולא רק מגיבה אליהם, לוקי מאסגארד, חצי-אל כמעט-בן-אלמוות, מגולם בצורה מהנה על-ידי שחקן בריטי בשם טום הידלסטון שלא הכרתי (כי לא ראיתי את הסרט הקודם), שמפציע בחיוך מטורף ומענג בכל פעם שהוא מצליח להכאיב למישהו.

ללוקי יש תוכנית: הוא רוצה לכבוש את העולם ולהיות מלך (אף אחד לא יודע למה), ויש גזע מטושטש של חייזרים (כנראה? הם נראו קצת כמו הכלאה לא גמורה בין סיילונים ולטאות שהשתלטו עליהם הבורג) שהולך לתקוף בשבילו את העולם אם הוא יביא להם קוביה כחולה קסומה בשם הטסרקט (שכנראה בסרט הקודם הסבירו מה הקטע שלה). זהו. זו העלילה. אחרי שחמשת הדקות הללו מסתיימות, אין לסרט עלילה יותר; מה שיש בו, זה הרבה מאוד אקשן מוצלח וכייפי.

אי אפשר להיכנס לכל הקטעים המרגיזים, המיושנים, והנדושים בסרט בלי לחטוא בספוילרים; להתעצבן מהם זו ההנאה העיקרית מכל סרט-קיץ-עתיר-תקציב-מבוסס-משהו-אחר, ואני לא רוצה לגזול את זה ממכם. עם זאת, יש דבר אחד שאפשר לומר, וזה שו'ידון שכח להכניס מטרה לתוך חגיגת-האקשן-ואפקטים-מיוחדים שלו. הגיבורים הולכים מכות (לרוב אחד עם השני, לפעמים גם עם הרעים), עפים מצד אחד של המסך לצד השני, ומתרסקים לתוך כמויות בלתי יאמנות של כלי רכב, כלי טייס (תמיד מקורקעים, אף פעם לא באוויר), ובניינים (תמיד מלאי אנשים, שאף אחד מהם לא נפגע) – אבל שום דבר לא קורה כתוצאה מזה. הגיבור לא מסתכן בהפסד ולא מרוויח מהניצחון, ובלי שיהיה אכפת לנו ממשהו שישתנה בעקבות הסצינה, אנחנו פשוט צופים בספורט; גברים[1] מתאמנים באגרוף מועשר ב-CGI .

מה שכן עניין אותי היה לנחש את סוג הסרט שו'ידון היה יכול לכתוב, אם היו מרשים לו לקחת רק שתיים או שלוש דמויות, במקום כל העשר[2]. כאשר מארק רופלו (שמבוים נפלא ומשחק נהדר) בתור דוקטור באנר פוגש את טוני סטארק של רוברט דאוני ג'וניור, אנחנו רואים מפגש פסגה של שני גאונים שמתנשאים כענקים בין גמדים אינטלקטואלים – תחשבו שרלוק של קאמברבאץ' פוגש את הולמס של יו לאורי – ומקבלים רמז לסוג הסכנות שגאונות כזו יכולה להביא לעולם כשאינה מוגבלת על-ידי תחושת אחריות או מחשבה רציונאלית. להבדיל, כאשר קפטן אמריקה של כריס אבנס (שעושה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא בליגה, וזה ניכר) פוגש את סטארק, אתה מקבל שני חזיונות רבי עוצמה של ארה"ב מתנגשים, הכבוד לצבא ולמסורת ארוכת השנים של מלחמה בעריצות מול החשדנות המובנית נגד הממסד וסודותיו; סטארק היה יכול ללמוד לעבוד בצוות ולכבד אחרים, וקפטן סטיב היה לומד על פקודות לא חוקיות בעליל באמריקה פוסט-9/11, אמריקה של עינויים ומעקב לא חוקי אחר אזרחיה – אבל אלו טיזרים לסרטים אחרים; הדמויות לא יוזמות ולא מתפתחות לכל אורך הסרט.

לכל דמות יש בדיוק סצינה אחת לבדה עם כל דמות אחרת, ו'ידון מדגים מה היה יכול לעשות בסדרת טלוויזיה עתירת-תקציב של שלושה פרקים בני שעה וחצי כל אחד (אהם, אהם), וממשיך הלאה. באופן אירוני, אחד השחקנים הגרועים בסרט הזה (כריס "יש לי הבעת פנים איפשהו מתחת לזקן ולכל השיער הזה" האמסוורת') אמור להיות הלב הפועם של העלילה – איכשהו, המזימה של לוקי אמורה להיות נקמה על מאורעות הסרט הקודם (שכאמור, לא ראיתי), אבל כל הסצינות שלו עם לוקי מרגישות מעושות, ואין לו דיאלוג עם אף אחד אחר; אולי גם ו'ידון לא ראה את הסרט הקודם ולא מבין על מה המהומה.

לבסוף, מילה על התלת-מימד. אין בסרט הזה תלת-מימד. אחרי כמה דקות שבהן התרגלתי למשקפיים הלא נוחים, שכחתי שאני רואה סרט בתלת-מימד. להקרין את הסרט הזה רק בתלת-מימד זו ציניות חמדנית, ואם היו סרטים שבהם הטכנולוגיה הוסיפה להנאה, כאן היא מתחבאת כדי לא להפריע. זה טוב, כי היא לא מפריעה לאקשן. זה רע, כי זה אומר שכולכם הולכים להוציא כסף ולהצדיק את הציניות החמדנית הזו.

סופה של הביקורת הוא כמו תחילתה: מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו בכל מקרה. מי שלא יודע מי הם "הנוקמים," יבוא כדי לראות שעתיים מהנות של אקשן נקי מסיבוכים. בישיבה מול הסרט, עם קולה ופופקורן, אתם תהנו. אבל ביציאה יהיה ברור, אם מי מהדמויות מעניינת אתכם, או אם העלילה ביקום המתמשך שחברת הקומיקס מארוול מייצרת בהוליווד מעניינת אתכם, תצטרכו לחכות לת'ור 2, איש הברזל 3, והרפתקאות האלמנה השחורה קוטלת הערפדים, כדי לגלות מה יקרה.


1 - והם כולם גברים; הסוכנת רומנוב, "האלמנה השחורה" בשבילכם, וסקרלט ג'והנסון בשביל כל השאר, מקבלת מעט מאוד מכתיבת "הנשים החזקות" המפורסמת של ו'ידון. הסצנות בין כל השאר לעומת זאת, יכולות להעסיק shippers למשל שנים...

2 – סמואל ל. ג'קסון מגלם את סמואל ל. ג'קסון, רובין מ-How I Met Your Mother משחקת מישהי חסרת הומור ואישיות, הסוכן קספר מה"בית הלבן" משחק את הסוכן קספר, ואז יש את לוקי, ת'ור, הענק הירוק, האלמנה השחורה, קפטן אמריקה, "עין-הנץ" ואיש הברזל...