יום שלישי, 27 במרץ 2012

הפלא השמיני

פרסיקו מתארח ב"מחתרת הקטיפה" כדי למחות על מאמר דעה גזעני של אורי אליצור, עורך "מקור ראשון". לצערי, הוא רגיל להתבטא בצורה עדינה ורצינית, מה שלא מתאים לטוקבקיסטים של המחתרת; למזלנו, הוא מתמצת את הטור שלו בצורה טובה בתגובות: 

"לא טענתי שאין כיום בעיה עם האיסלאם הפוליטי. לא טענתי שאין בעיה חמורה עם האיסלאם הרדיקלי. טענתי שאין משום כך להסיק שיש בעיה עם "התרבות המוסלמית" או עם מוסלמים באופן כללי. זה פשוט לא עומד במבחן המציאות. ה"ראיות" שמביא אליצור הן לא רציניות, בלשון המעטה דמעטה. ועוד טענתי, שזאת הכללה שאינה ראויה לעורך של עיתון חשוב."

זו טענה ברורה הרבה יותר, אבל לא בטוח שהקורא היהושראלי הממוצע יהיה מוכן לקבל אותה. כפי שבעולם הערבי "יהודי" הוא שם נרדף ל"ישראלי" או "ציוני", ונתקשה למצוא ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, למשל, שלא גולשת גם לפנטזיות אנטישמיות על שליטת "הציונים" (קרי, היהודים) בכלי התקשורת ומוסדות הכלכלה, כך ביקורת על ארגון טרור איסלמי רצחני (למשל חמאס) או על פוליטיקה דתית רדיקלית שמעודדת אלימות, הופכת להיות הכפשת דת, גזע, ותרבות.

פרסיקו, בנוהל, מואשם בהיותו "שמאל קיצוני", "היפר-רדיקל", ומשת"פ - משום שהוא לא מבקר את האיסלאם הרדיקלי. זה בוודאי לא נכון לגבי פריסקו, אבל כן שווה להשתהות לרגע על הטענה הזו. במדינות המערב, אפילו בארה"ב עם התיקון הראשון שלה, הסתה לאלימות לא נסבלת, גם לא מצד האיסלאם הרדיקלי. בישראל, לעומת זאת, ראשי ישיבות ורבנים עירוניים יכולים לקרוא למאמיניהם לנקוט באלימות כל שישי - ולא מועמדים לדין. המבקרים מימין, שמבקשים מפרסיקו לרדוף את האיסלאם הרדיקלי על שהוא קורא לאלימות נגד יהודים ונגד ישראל, מתעלמים מכך שמדינות כמו לבנון, איראן או סעודיה אינן מדינות חופשיות שיש בהן חופש התבטאות; ההסתה נגד יהודים משרתת את השלטון, ולכן מורשית להתקיים.


לבסוף, מובא קישור מאתר News1 למאמר המפרט את הסיבות מדוע ישראל ראויה להכנות "הפלא שמיני". הוא כל כך מתאים לדיון שלא יכולתי שלא להביא חלקים נבחרים ממנו:

  1. זוהי האומה היחידה המאמינה כי היא צודקת - בכל היבט ומאפיין - בעוד שכל האחרות טועות;
  2. האומה היחידה שאיש דת מתחמק מאישום בשל הסתה לרצח, אם הוא מתאר אחד מיריביו כ"מומר";
  3. האומה היחידה שעדיין משתמשת במילה "כופר" נגד אלה המתנגדים לכוהני הדת שלה או לקבוצות דתיות בה;
  4. האומה היחידה שבה הקביעה של פסק הלכה גוברת על קביעת החוק - אך מתפארת בהיותה אומה השומרת על "שלטון החוק";
  5. האומה היחידה הטוענת כי היא דתייה ושומרת על אדיקותה הן רשמית והן ציבורית - אך אין בה דבר מן החסד;
  6. האומה היחידה שעדיין נשלטת על-ידי כתביהם של אלה שמתו לפני אלפי שנה;
  7. האומה היחידה שאינה מכירה בהכרזת זכויות האדם;
  8. האומה היחידה המאמינה בדת אחת - אך הקבוצות והעדות הדתיות השונות בתוכה אינן מצליחות להגיע להסכמה על הפרשנות ועל המצוות של אותה דת אחת;
  9. האומה היחידה שחל לגביה תיאורו של בורא עולם: '"הם ייראו מאוחדים כאיש אחד בעיניכם, אך לאמיתו של דבר הם חצויים בלבבם, שכן עם נעדר בינה הם".
  10. האומה היחידה שעדיין חוקרת בשאלות של דת ומחפשת להן תשובות מספקות
  11. האומה היחידה השואלת יותר על מין מאשר על פולחן
  12. האומה היחידה המאמינה לכל דבריהם של כוהני הדת שלה, ללא שאלות ותהיות.
האין אומה זאת - בעלת כל התכונות הייחודיות הללו - ראוייה להיקרא 'פלא הפלאים'?".


תודה לנאוורעל על תיקון שם המשפחה של תומר; מביך משהו...

יום שלישי, 20 במרץ 2012

משל אינטרנט

יש לי כמה דברים על האש, אז בינתיים אני אספר לכם משל אינטרנט׃

פעם הייתי קורא כל בוקר איורשת[1] בשם PvP שכותב בחור בשם סקוט קורץ. הוא טמבל שעלה לגדולה, וזה הפך אותו לנאד נפוח, אבל זה לא חשוב לסיפור. 
למרות שנים של קריאה אדוקה, ראיתי שאני ממש לא נהנה. למשך זמן מה עדיין קראתי את PvP בכל בוקר - למה? כי זה היה חלק מפולחן הבוקר שלי. פתחתי את רשימת הסימניות הקבועה, וזה פשוט... היה שם. אז קראתי את זה.
מכיוון שכאמור ממש לא נהניתי, תהיתי איך אני יכול להפסיק, והבנתי שהדרך לעשות זאת היא להסיר את האיורשת הזה מרשימת הסימניות שלי.

למשך זמן מה, זה לא לגמרי עבד. כל בוקר הייתי פותח את רשימת הסימניות הקבועה שלי, ופותח ידנית גם את PvP.
אלא שקרה משהו מעניין׃ מדי פעם, היה בוקר שבו פשוט דילגתי על לפתוח את PvP. אז זה התחיל לקרות יותר. אז, הבקרים בהם הייתי פותח את PvP בכוונה הפכו להיות נדירים, ואז הפסקתי לפתוח את האתר לגמרי.

למה הדבר דומה?
(זה הרי משל, כזכור)
לאנשים בסביבה החברתית שלנו. יש ביניהם שאנחנו רואים ופוגשים ומבלים איתם אפילו, פשוט כי הם ברשימה; ברשימה של מי שמתקשרים אליו, של מי שמזמינים, של מי שנמצא שם.
אם הם יורדים מהרשימה, לפעמים עדיין פוגשים אותם בכוונה, אבל הכוונה הזו יכולה להתמעט, עד שהיא נעלמת.

או, לפעמים קורה בדיוק ההפך...



1 - התרגום של ורד טוכטרמן ל-webcomic. אני מחבב אותו.

יום ראשון, 11 במרץ 2012

שלוש הערות על העברית

איזה כוח יש לעברית; איזו אלה אדירה, שעצם קיומו של שם דומיין כמו .co.il.יהוה יכול להעליב ציבור שלם; "צורם תרבותית" כותב פריסקו, ליברל מאמין שבדרך כלל נמצא בפינה ההפוכה ממחסום-הפה הדתי,  "הרי אם יש יוצא מהכלל, זה השם הזה"[1]. הרי את הכלל יצרנו בכך שיצרנו את המילה. בתחילה את כל המילים היה אפשר להגיד; מילים מחמיאות, מילים מעליבות, מילים ציוריות, מילים פרקטיות. אז חיברנו אות לאות, אמרנו "זו המילה אפשר לקרוא, להבין, לדעת, לזכור, לאהוב, לשנוא, לדחות - אך אסור לומר אותה, לכתוב או להעתיק". כך בכל פעם שסופר סת"ם מעתיק ספר תורה, אין הוא כותב את השם המפורש בתור עצמו, אלא חוזר אחורה לפסגת ההר וחורט דברי אלוהים חיים על הדף כבראשונה. כך כל הופעה של יהוה היא הופעה ראשונה, אף פעם לא ממוחזרת, משתנה, מתפתחת. מנותקת מכל שאר המילים בשפה החיה, שיכולות לצמוח, או למות. 



איך תכנה גבר הנשוי לגבר אחר? בכותרת משנה על סלב אקראי "אחרי שנתיים של נישואים, אמיר פיי גוטמן ובעלו ינאי פרישר מתכוננים לשלב הבא..." העברית מכירה את בעל הנשים[2], מה תעשה עם בן זוגו של גבר? תהפוך אותוֹ לבעלוֹ שלוֹ ואותוֹ לבעלוֹ שלוֹ - והמילה "בעלוֹ" הופכת למגוכחת, הו"ו בחוֹלם נדמית כילד נמתח על קצות האצבעות, מנסה להגיע למדף הגבוה שעליו יושבת איזו שפה גמישה, מקבלת, מעבר להשגתנו.

השפה חיה וקיימת, מתפתחת עם דובריה, והתרבות שבה הם חיים. על מונח להתרחב ולהתכווץ, כדי להכיל פרטים חדשים, או להפריש מעצמו פרטים שלא מתאימים לו יותר. כך "שוביניזם" מאבד את התייחסותו לגזע או למוצא, מצמצם עצמו לשימוש הצורב מול האישה והנשי, ו"קובץ" או "סרט" אוספים להם משמעויות טכנולוגיות חדשות. אז המילה "בעל" פותחת חזית חדשה ומנסה להכיל את מערכות היחסים שלא היו קיימות כאשר נותרה, אבל אין לה סיכוי כל עוד תוקפים אותה מן העורף על מטענה ההיסטורי.



בין זמן לזמן, האקדמיה ללשון העברית נאבקת על השימוש בלשון האנגלית באקדמיה. טוב יעשו הסטונדטים אם ידעו אנגלית, שכן זו שפתו של העולם האקדמי, ושפתה של הרשת המחברת אותם לעולם הזה. טוב שיש מקום באקדמיה לסטודנטים ומרצים מחו"ל. אבל שתי טובות אלו אינן הסיבה ללימוד בלשון האנגלית. הרי לא האקדמיה היא שמחלישה את השימוש בעברית. עושים זאת העיתונאים ועורכי העיתונים, הסופרים ועורכי הספרים, מורות הספרות ומפקחותיהן. אז מה רוצה האקדמיה? רוצה שהממשלה הזאת, שאין לה בעיה להתעלם מהמציאות, לעקם את היד ולהגביל את הדיבור, תחוקק נגד. תכריח בעד. תעשה משהו. העיקר שהעברית תהיה ראשית מעל האנגלית, גם במקרים הספציפיים שבהם האחרונה עדיפה.


העברית חיה קצת מעל מאה שנים. כעת היא שפתה של ישראל, אין להכחיש זאת. אזרחיה הערביים לומדים עברית אחרי שהם לומדים ערבית, בעוד שאחוזון עושים את הצעד ההופכי. אבל הצמיחה שלה לא תלויה בדיבור השגור, היומיומי. הצמיחה שלה תלויה באימוץ מילים חדשות, וצורות חדשות להשתמש בהן[3]. הממסד הדתי, העיתונות, האקדמיה, אם יאתגרו את עצמן ואת חבריהן יוכלו להמריץ את העברית; במקום זאת, נראה שהם רק מכבידים עליה.


1 - האינטרנט, אהובתי, תמיד לצידם של חסרי השליטה; הרי עצם הניסיון להחניק את שם הדומיין גרם אפילו לפריסקו לכתוב את השם המפורש בפוסט המקושר.
2 - כמו שרועה הכבשים הופך לרועה כאשר הוא מקבל לידיו את העדר, ואילו הכבשים נשארות כבשים, כך בעל הנשים הופך לבעל כאשר הוא מקבל לידיו את האישה הראשונה, ואילו היא נשארת אישה, ללמדנו שכבשה עוברת מרועה לרועה ונשארת כבשה, ואפשר לצרף כבשה לכבשה וליצור עדר. כך אישה עוברת מבעל לבעל, ואפשר לצרף אישה ולאישה וליצור צרה. 
3 - ראו כמה נוח לבנות פועל חדש באנגלית, שאינה מוגבלת על-ידי השורש והמשקל, לעומת העברית.