יום ראשון, 20 בדצמבר 2020

 


ידיד הבלוג שלח לי שיעורי בית, והפעם בניגוד לבדרך כלל, עשיתי אותם. מדובר במאמר "איים בזרם", שכתבו מיכל זאבי ודפנה הקר שהוא סיכום של ראיונות עם אחד-עשר גברים, גברים פמיניסטים או גברים פרו-פמיניזם (יענו בתכלס פמיניסטים אבל לא מזדהים ככה) על כיצד נכנסו לתחום האקטיביזם הפמיניסטי, ועל האתגרים שפגשו אותם שם.

קודם כל, מגיעה להן עוגיה פמיניסטית ענקית על פרסום המאמר הזה מלכתחילה. הן מצביעות על כך שיש לאקונה במחקר, על כך שזו שאלה שלא שואלים ולא נמצאות לה תשובות, ועל כן הן יוצאות למפות את התחום (זאבי יצרה קטלוג של אתרים פמיניסטיים וסחבק די התרגש למצוא שם את הנה בלוג ), מאתרות שלושים פמיניסטים בולטים, פונות לחצי (סחבק לא קיבל מייל, אבל לא נורא), ומראיינות 11 מהם. יפה מאוד, קבלו עוגיה. אפילו סופגניה, כי חנוכה.

המאמר הזה גם ער מאוד לכך שהוא מהלך בשדה מוקשים (משהו שהקר עשתה כבר בעבר) ולא מאמץ עמדה מהסוג של "גברים לא יכולים להיות פמיניסטים, זו סתירה" או אפילו "יש מספיק התעסקות בקול הגברי, צריך להגביר קולות נשיים" - ונזהר מאוד לפול בצד ה"נכון" של הגדר; ועדיין, אני מכבד את היכולת שלהן לכתוב למשל פסקה כזו:

"התנגדותן של חלק מהפמיניסטיות לנוכחותם של גברים וההתעלמות, או שמא חוסר ההבנה של הקשיים שמזמן שדה הפעילות הפמיניסטי לגברים, מביאה להסתגרותו ולסגירותו של המרחב הפמיניסטי בפניהם. הסתגרות זו חוסמת את האפשרות לקיים דיון פנים פמיניסטי מורכב יותר בשאלת שילובם של גברים במאבק בצורה טובה ומיטיבה."

אני שמח שמישהי שהיא גם חוקרת מוערכת, וגם אישה פמיניסטית, כותבת את הפסקה הזו; בטח שיהיה לזה יותר אימפקט מאשר אם רק אני כותב את זה. 

המאמר ממפה מספר אתגרים בפני השתלבות של גברים במאבק הפמיניסטי; המיפוי הזה הוא חשוב כי הוא מיד מספק לנו תכנית פעולה כיצד להתמודד עם האתגרים הללו. 

האתגר הראשון הוא הנגשת תכנים פמיניסטיים לגברים; אלו לא נמצאים במערכת החינוך, ואפשר לומר שכמעט כל התכנים הפמיניסטיים בעברית הן בניהול נשים ופונים לנשים (יוצא הדופן העיקרי הוא מאבק פמיניסטי של גברים נגד אלימות בנשים, וניגע בבעייתיות הזו בהמשך). העובדה העצובה היא שהיום, אין מרחבים פמיניסטיים גבריים, מנוהלים על ידי גברים, שפונים לגברים (זאבי מקטלגת את קבוצת הפייסבוק גברים מדברים מגדר בתור מרחב פמיניסטי גברי, שזה די עצוב.). לזה הן מוסיפות את החברות שגברים צעירים עוברים בצה"ל, ואת היותה של החברה היהודית-ישראלית (כל המרואיינים היו יהודים דוברי עברית) חברה שמרנית-שוביניסטית-פטריאכלית ברובה, ומקבלים מחסום כניסה מאוד גבוה ורחב. 

אתגר נוסף שהן מדברות עליו הוא תגובה שלילית מאוד מצד גברים שמדברים איתם, לעג לגברים פמיניסטיים על הגבריות שלהם, וכן הלאה. אני לא חושב שזה אתגר ייחודי לגברים פמיניסטיים (לא חושב שיש הבדל מהותי בין לעג לגבר פמיניסטי שהוא לא גבר ובין לעג לאישה פמיניסטית שהיא לא אישה) וחושב שהוא אתגר פחות בהשוואה למשל ללעג שסופגים שמאלנים או להט"בים. 

די בבירור, הדבר הראשון שצריך לעשות כדי לקדם פמיניזם גברי בישראל, הוא לייצר מרחב פמיניסטי גברי, פונה לגברים, בניהול גברים, ובעיקר להנגיש תכנים לתלמידי חטיבת הביניים ותיכון (ראוי לציון, מכנה משותף שעושה בערך את זה, אבל בהקשרים מאוד ספציפיים, והוא אינו מרחב גברי בניהול גברים). 

הכותבות עצמן מדברות על הבדידות שהאקטיביסטים הללו חשים, ומצביעות על הקושי לשמר פעילות לאורך זמן, ועל להפוך אותה לפעילות אפקטיבית, כאשר הגברים האלה פועלים בצורה מנותקת ומבודדת; הן כותבות 

"הממצאים מלמדים על הצורך הדחוף ביצירת רשת תמיכה ושיתופי פעולה בין הגברים הבודדים שמבקשים להתמיד בפעילות פרו-פמיניסטית. הפעילות כ"איים בודדים" קשה במיוחד לנוכח האתגרים שעמם מתמודדים גברים אלה, ויש להניח כי רשת תמיכה שתחלץ אותם מהבדידות האקטיביסטית תעזור להם בהתמודדות ארוכת טווח עם אתגרים אלה."

זו קריאה לפעולה ברורה ודחופה, בהקמת ארגון-גג פמיניסטי גברי, עמותה, שתקדם את המטרה החיובית והדחופה הזו של צדק חברתי, בעברית, בישראל.

לאלו שתוהות על השימוש החוזר ב"פמיניזם גברי", אני אצביע על בעיה אחת מהותית שיש במאמר. מן ההקדמה ועד הסוף, הכותבות מזהות בין "מרחב פמיניסטי" ובין "מרחב נשי", ורואות בפמיניזם בראש ובראשונה מאבק לטובתן של נשים. בעוד שזה כמובן נכון שפמיניזם התחיל ככה, זו טעות, בעיניי, לראות אותו כמאבק נשי במהותו. באותו אופן, המאבק הלהט"בי האמריקאי צמח מתוך המאבק לזכויות האזרח שהתחיל כמאבק בגזענות ודיכוי דתי, אבל למרות אימוץ השפה והכלים, הן לניתוח והן להתארגנות, הוא נעמד על רגליו כמאבק עצמאי, וטוב שכך. 

יש ערך, ואני בטוח שכל אישה, ובטח כל אישה פמיניסטית תסכים איתי, לכך שאופי המאבק יקבל צורה על בסיס החוויות המשותפות של הנאבקים; כך המאבק בגזענות נגד ערבים יקבל צורה על בסיס החוויות המשותפות של ערבים בישראל והמאבק בגזענות נגד מהגרים מברה"מ או צפון אפריקה יקבל צורה על בסיס החוויות המשותפות שלהם; ובעוד שיש הגיון בכך שיהיו אלו ארגונים שישתפו פעולה במאבקים משותפים, באותו זמן זה לא נכון לומר שכל מאבק בגזענות בישראל הוא קודם כל מאבק בגזענות נגד ערבים, וכל אדם לא לבן לא יהודי שסובל ממנה, חייב להצטרף לארגונים ערביים תחת הנהגה ערבית ולאמץ את השפה והתרבות הערבית כדי להיאבק בגזענות. 

אני מאמין שיש כאן אימוץ, לא מכוון ובלי תשומת לב, של תפקיד הגבר כ"מציל האישה"; כך התפיסה של המאבק הפמיניסטי של גברים קודם כל "להציל נשים" מאלימות, קודם כל להצטרף בתור "בעלי ברית" למאבק שהמוקד שלו הוא החיים והרווחה של נשים. בזמן שאחד מכבלי הפטריארכיה שאנחנו נאבקים בהם הוא הזלזול בערך החיים שלנו עצמנו, לטובת בני הבית שעבורם אנחנו אמורים לעבוד, להקריב ואפילו למות, זה לא נכון לאמץ את התפיסה הזו כבסיס למאבק הפמיניסטי שלנו. לא הכרחי להצטרף לארגון פמיניסטי בהובלת והנהגת נשים כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי. 

זו גם טעות לחשוב שנדרש "מבט נשי" כדי לוודא שמאבק פמיניסטי של גברים הוא מאבק "אותנטי", ממש כפי שאני לא צריך את מבטו של יו"ר מפלגת מרצ או חד"ש כדי לוודא שהמאבק השמאלני או הסוציאליסטי שלי הוא מאבק אותנטי. פמיניזם הינו כלי ניתוחי, זו אידיאולוגיה, מפת דרכים למאבק פוליטי; מן הסתם אנחנו הולכים בעקבות הפמיניסטיות שהלכו לפנינו ולומדים מהן ומדבריהן וכתביהן; אבל באותו זמן, החוויה הגברית מעצבת את המאבק הפמיניסטי הגברי, ומספקת לנו ידע לגבי הכבלים שאנחנו נאבקים בהם בצורה שאין לנשים. ישנן התארגנויות (נגיד קבוצת הפייסבוק פמיניזם ליברלי כדוגמה אחת) שמתהדרות בנוצות פמיניסטיות, בעודן מקדמות שיוויון פורמלי בלבד, ומתנגדות לעקרונות פמיניסטיים מהותיים, ומתעלמות מקיומה של הפטריארכיה בשיח, בחברות, ובנזק שהיא גורמת. אבל זה כמו שיהיו מפלגות "מרכז" שהן בעצם מפלגות ימין; זה פשוט חלק מהמציאות הפוליטית שאנחנו חיים בה, ובטח שלא סיבה להמנע מהתארגנות כזו או להתבייש לכנות עצמנו פמיניסטים. 

לסיכום, אני אגיד שאנחנו צריכים להגיב לקריאה הזו לפעולה, ולקום ולהתארגן במסגרת פמיניסטית גברית. אני מאמין שפמיניזם הוא מאבק שחשוב עבור גברים. לא מאבק שחשוב רק עבור גברים שאכפת להם מנשים, אם כי גם, אלא גם מאבק עבור גברים שאכפת להם מגברים; אכפת להם מעצמם ומגברים אחרים. 

זהו מאבק לשחרר אותנו מכבלים מסוימים המחייבים אותנו להתנהגויות שבסופו של דבר פוגעות בנו. כבלים הכופים עלינו רק מודל אחד של גבריות, מחברתים אותנו עם הרגלים שליליים, שפוגעים בנו ובאחרים.

המאבק הפמיניסטי הוא הכרחי עבור כל אחד מאיתנו, הגברים, הסובלים מאלמנטים מגדריים בחברה שלנו. מאבק החושף כיצד אנחנו בונים את הזהות הגברית שלנו, ומאפשר לנו להשתתף בבנייה הזו במקום לקבל אותה באופן פאסיבי. 

כולנו צריכים להשתתף במאבק הזה, לאפשר לגברים לאמץ את המודל לגבריות שמתאים להם, לחברת להרגלים חיוביים ובריאים לכולנו.


Grab This Widget

0 comments:

פרסום תגובה