ממי היא אחת הסדרות הכי חשובות שיש לנו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

כאשר חושבים על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות, הסדרה "Mom", שתורגמה לעברית כ"ממי" מסיבה לא ברורה היא לא מועמדת ברורה. רשימות של סדרות פמיניסטיות לא כוללות אותה; כריסטי פלנקט היא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כאשר חושבים "דמות נשית חזקה" ועדיין בעיניי היא אחת הסדרות החשובות של השנים האחרונות.

הרעיון של "ממי" הוא שחוק אבל עם ספין חדשני; זה הסיפור הקבוע של שתי דמויות מתנגשות, של בני משפחה שמנסים לחדש את הקשר או ליצור קשר ממקומות שונים לחלוטין, שמולבש על הדינמיקה של אימא ובת שלא מסתדרות. הספין הוא שבוני, אותה מגלמת אליסון ג'ני האלוהית, היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שמנסה להיגמל ולשקם את חייה, שגם מנסה לחזור להיות בקשר עם בתה כריסטי, שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת.

כריסטי, אותה מגלמת אנה פאריס שבאמת מנסה אבל היא פשוט לא בליגה של אליסון ג'ני, גם היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שנגמלה ומשקמת את חייה ומגלה שויולט, הבת שלה שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת, נכנסה להריון והיא רק בת 16.

אז הספין הוא שיש לנו שלוש נשים, שלוש אמהות, שמשכפלות את אותה תבנית של הרס עצמי והזנחה כבר 45 שנה (וגם בוני, אנחנו מגלים בחוסר הפתעה מוחלט, הוזנחה בילדותה). גיחי גיחי.

בעונותיה הראשונות הסדרה כוללת ריבים בין כריסטי לבת הטינאייג'רית שלה, ילד קטן מעצבן, בעל לשעבר שמעשן יותר מדי גראס, חבר דביל שמעשן יותר מדי גראס, ורומן עם הבוס, אבל לאט לאט, מפרק לפרק, הסדרה יותר ויותר התרחקה מהתעסקות בבלגן ובכאוס שסובב את כריסטי והתמקדה יותר ויותר במנגנון שכריסטי בונה כדי להתמודד איתה: מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ומערכת היחסים שלה עם החברות שלה מקבוצת התמיכה שלה ב"אלכוהוליסטים אנונימיים".

פרקים של "ממי" החלו לעסוק בתכנים שלא היו מביישים אף דרמה נוקבת בפריים-טיים, כמו אונס, מערכות יחסים אלימות, נסיונות גמילה, התמודדות עם חברות שחוזרות להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול, פשיעה וכניסה לכלא, מוות ואבל ודכאון, נסיונות כניסה להריון וחוסר פוריות והפלות - והכול בלי מלודרמה והגזמה סנסציונית כדי למכור את הרגש. פשוט קבוצה של נשים שמתמודדות עם הדברים המאוד לא פשוטים שהחיים זורקים עליהן, הכי טוב שהן יכולות (שזה לא תמיד כל כך טוב), בצורה מאוד כנה וגלויה, וביחד. ורק כדי שלא יווצר הרושם כאילו הסדרה עוסקת רק בקשיים וביש מזל (אם כי היא בעיקר עוסקת בקשיים וביש מזל) היא גם נותנת מבט מפוקח על מין ומיניות וגוף האישה באופן שאפילו דרמות פריים טיים לא תמיד מעיזות^[1].

יש מחשבה שבשביל שסדרת טלוויזיה תהיה פמיניסטית, היא חייבת גיבורה ראשית וזו חייבת להיות "דמות נשית חזקה" - חזקה פיזית אם אפשר, ובכלל מישהי שמסתדרת לבד ויכולה הכול ולא צריכה אף אחד. אז סדרות כמו "סקנדל" או Broad City או "כתום זה השחור החדש" הן פמיניסטיות כי יש בהן "דמויות נשיות חזקות" - אף אחת מהנשים ב"ממי" היא לא "חזקה" ככה. הן נשברות. הן מראש מגיעות לסדרה שבורות, כי הן בקבוצת תמיכה לאלכוהוליסטיות^[2]. הן לא עצמאיות; הן כל הזמן צריכות אחת את השנייה. אבל אף אחת מהן היא לא סטריאוטיפ ולא פלקט.

ממי זו סדרה פמיניסטית לא רק בגלל שהיא חושפת הרבה נושאים נשיים לקהל שבדרך כלל לא היה צופה בהם (יוצר הסדרה, בקטע אירוני ממש לא ברור, הוא צ'ק לורי שגם אחראי על "תיאוריית המפץ הגדול" ו "שניים וחצי הגברים", שזו הסדרה הכי הפוכה לממי שאפשר לדמיין) ולא רק בגלל שנשים מובילות אותה והיא חוגגת את נשיותן, אלא בעיקר בגלל סוג הנשים שהן. "ממי" זו אחת הסדרות הפמיניסטיות החשובות בגלל שהיא מראה נשים מורכבות ומעניינות ומבלה הרבה זמן בחשיפתן לצופים.

רק חבל שזו סיטקום של 22 דקות שחייבת לתקוע את "הצחוק של הקהל באולפן" אחרי כל בדיחה. היא הייתה נראית הרבה יותר טוב בלי זה.

---

1 - למשל, בפרק הראשון של העונה החמישית בוני מסתכלת על כריסטי הלחוצה מהמבחן החשוב שיש לה בהמשך השבוע ומציעה לה, בזמן שהיא יוצאת עם החבר שלה לארוחת ערב, פשוט ללכת לחדר ולאונן. [↪]

2 - בנקודה מסוימת, וזה די מעניין, הן עוזבות את הקבוצה המעורבת ופותחות קבוצה לנשים אלכוהוליסטיות בלבד, ומדברות בה בצורה הרבה יותר פתוחה על החיים שלהן. [↪]

בלגן! ביקורת על הפרק הראשון של פאודה

יש בדיחה שמתחננת שאשתמש בה, אבל לא; לא היה שום בלגן על הסט; יש איכויות הפקה בסדרה הזו, ורואים ש-Yes שפכו כאן הרבה כסף. בגלל ש"פאודה" זו כביכול סדרה על מסתערבים, חשבתי בהתחלה שמה שהיוצרים רצו זה לעשות "הסמויה", אבל אחרי שראיתי את הפרק הבנתי שבה שהם באמת רצו זה ליצור "24" חדשה, או לפחות עוד "הומלנד"^[1]. אף שזו סדרה שיושבת על קרקע עשירה מאוד מבחינה פוליטית, אתם לא כאן בשביל ביקורת פוליטית. רק לכרגע, אני מדבר כצופה טלוויזיה ביקורתי בלבד, וכצופה טלוויזיה ביקורתי יש לי משפט אחד נטול ספוילרים בשבילכם: ותרו; הסדרה לא שווה את זמנכם. היא צפויה ולא מעניינת; אם ראיתם את "24", "הומלנד", או "המגן", כבר ראיתם את הסדרה הזו, וחיקויים חיוורים זה בזבוז זמן. 

כדי שתבינו למה אני מתכוון, מכאן והילך, פירוט מה הלך בפרק הראשון. אם אתם רוצים להישאר במתח, דלגו לסוף.

---

---

אנחנו מתחילים במסגד; השוט הראשון של הפרק יפהפה; המסגד הצהוב, הקהל המפוזר ברחבי השוט. הצלם יודע מה הוא עושה, חשבתי לעצמי, בפעם האחת והיחידה בפרק. "אנשים, תעזרו לי! תביאו לו מים!" אומרת החוליה שפורצת פנימה, אוחזת בגבר שנראה ירוי ופצוע; לפתע הם שולפים אקדחים, וחוטפים מבוקש. בטריילר בקושי רואים, אבל השומר החמוש של המסגד על הרצפה, כי צ'אק נורית ירתה לו בראש מאחור^[2]. 

את המבוקש החטוף חוקר איוב, המגולם על ידי איציק כהן, שמשחק בצורה מופלאה את האתנחתא הקומדרמטית של הסדרה (הוא גרוש! מספר פעמים! ומקלל בערבית! ומפלרטט עם כולן!) שלוחץ עליו^[3] לספר לנו מי אחראי על הברחת הגז הרעיל מסוריה; "תן לי שם אחד" הוא מבטיח "והבת שלך מקבלת כליה" (מה אם היא לא הייתה צריכה כליה? השב"כ יכול בכלל לארגן איברים ככה בקלות? אין ועדות או משהו כזה?) כהן לגמרי מוכר לי את הסצינה הזו, אבל השחקן מולו מעיף אותי מהריכוז כי הוא בולע את הרוק שלו במופגן ובכל הכוח כדי לדווח רבע שעה מראש שהוא הגיע להחלטה קשה^[4]

"אבו אחמד"

"הפנתר?" (תראו! זו סדרת דרמה מגניבה! לנבל הראשי יש כינוי דרמטי!)

"אבל הוא מת!" 

"הפנתר עדיין חי!"

DUN DUN DUUUUUN

קאט לאח ואחות משחקים במים, הבן מתיז על הבת, הם צוחקים; דורון (במלעיל) מתגנב מאחורי הבן וגונב ממנו את הצינור; הוא נוהג כמו שוטר מיומן שחוטף למישהו את האקדח מהיד. הוא מתיז על הבן, הילדים צוחקים, ואז הוא מרים את ראשו, ומבטו נישא החוצה מהפריים, עיניו מצטמצמות ואני קובר את הראש בידיים כי כל רגע אנחנו הולכים לראות מישהו, מישהו מעברו, מישהו שהוא חשב שלא יראה שוב לעולם.

כאשר רואים את הדמות המטושטשת מתקרבת בין העצים אני מקבל חיזיון מהעתיד: זה הבוס הקודם שלו; הוא הולך להגיע ולספר לו שהפנתר עדיין חי; והוא חייב לחזור ליחידה, למשימה אחת אחרונה. בהתחלה הוא לא ירצה, כי הוא גיבור מיוסר^TM, אבל הוא יעשה את זה בכל מקרה. כי הוא חייב. ואז תהיה דרמה; אני משוכנע בכך, כי זה נעשה כבר.

למעשה, עשו את זה כל כך הרבה פעמים, שבבת אחת הבנתי מה קרה: היוצרים של הסדרה הזו טסו ל-LA וקנו פחית שימורים עם אבקת "סדרת דרמה משטרתית עם גיבור מיוסר שנחבט עם המצפון שלו בעולם אלים מלא דמויות אפורות וזה בכלל לא פשוט" ואז הם פשוט הוסיפו קצת מים ובישלו שעה וחצי על חום בינוני ועכשיו הם הולכים להגיש לי את העיסה שיצאה החוצה, והם מצפים שאני אהנה ממנה כי היא מלאה באקשן! וייסורים!! ואו, כל כך הרבה דרמה!!!

חזוס.

חזוני מתגשם; זה מיקי (יובל סגל), מפקד יחידת המסתערבים. "הפנתר עדיין חי" הוא אומר, ואני יחד איתו. סגל הוא שחקן מוכשר ומקסים, שמפגין טונות של קסם אישי בתור הבעל של קרן מור בפרסומת לבנק לאומי, וגם, אם לשפוט לפי התמונה, עשה כמה תפקידים נועזים למדי. כאן הוא מגלם דמות כל כך שבלונית ושטוחה שנדמה שצילם בין הטייקים בזמן שקרן מור הייתה עסוקה במשהו אחר.

"הפנתר עדיין חי" מספר בנק לאומי לחייל הכי טוב ביחידה^TM, "לא יכול להיות; אני הרגתי אותו" - והייתי חייב להסכים איתו; אולי המבוקש משקר? אם החייל הכי טוב ביחידה^TM הורג מישהו, הוא נשאר מת. או שלא.

בנק לאומי שותה יין שעוד לא מוכן (דורון מוזג למיקי יין לא מוכן מחבית? שעומדת בחצר של הבית? ליד פרדס ענבים? Dafuq?) ואומר "הוא יהיה בחתונה של אח שלו, ואני צריך את עזרתך בזיהוי." כי רק החייל הכי טוב ביחידה^TM יכול לזהות את הפנתר; כי אין לנו תמונות שלו או מודיעין או משהו כזה. "אתה רק תשב בחפ"ק, תאכל את הבורקסים של הצוות בשטח, ותעזור להם בזיהוי" ודורון אומר לא כי הוא כבר הצליח לצאת ויש לו חיים טובים עם אישה וילדים והוא בכלל מכין יין עכשיו; הוא הצליח לצאת, אתה לא מבין?! הפנתר בטוח מת, הוא אומר, ובנק לאומי אומר "אני נותן לך הזדמנות לסגור חשבון", "עם הפנתר?" "לא, עם עצמך..." ואני מת קצת מבפנים. זו עדות עד כמה בנק לאומי הוא שחקן טוב כי הוא אומר את השורה הכי מגוחכת בפרק בלי להקרע מצחוק.

אז יש קאט ואנחנו רואים את באשיר, אח של הפנתר שמתחתן, נחטף ונלקח לחדר חשוך ויש דמות עם כפייה מסביב לפנים, שיוצאת מהצללים ומגלה את פנייה, כי בפתק שהגיע עם קופסת השימורים היה כתוב שצריך להראות שהפנתר עדיין חי בשוט דרמטי שבו הוא חושף את פניו מהצללים, למרות שכבר אמרו לנו שהוא חי ואין כאן שום מתח, ואם הוא מתחבא בצללים למה הוא צריך עדיין להסתיר את הפנים? הפנתר מחבק ומנשק את אח שלו ונותן לו חבילה גדולה של דולרים^[5] ואומר לו שהוא לא יגיע לחתונה כדי שהיהודים לא יחפשו אותו ואז דורון מתעורר מסיוט; האם הוא חלם על הפנתר שעדיין חי נותן לאח שלו בוחטה של דולרים ואז מחייך בין הצללים? כנראה. 

הרשימה אמרה שצריך להראות סצינה של הגיבור המיוסר^TM מתייסר מבפנים עם ההחלטה הקשה והשדים מהעבר, וליאורז נורא נורא רוצה להיות ג'ק באואר או קארי מת'יסון אבל הוא שחקן מחורבן שלא יודע לבטא התפוררות מבפנים או צורך בחמלה ואהדה, שזה בבירור מה שהבמאי מחפש ממנו.

דורון מוציא תיק מהבוידם שגלוי לחלוטין לכל מי שמרים את הראש ומוציא ממנו כפייה ומסניף אותה עמוקות (איכס, dude, למה אתה מריח זיעה בת שנה וחצי עכשיו, מה לא בסדר איתך?) ומוציא אקדח טעון לגמרי (מי מחזיק אקדח טעון לגמרי בתיק בעליית הגג שלו?!) ואז הוא שם את הכפייה בקטע שאמור להגיד לי שהוא מתגעגע לשירות ביחידה אבל בעיקר נראה כמו סצינת דראג ואז הבן שלו אומר "אבא" והוא פונה בחטף אחורה ורואה את הבן שלו רואה אותו, והבן שלו בוהה באטימות באבא שלו דקה ארוכה ו... ילד, לא קראת לאבא שלך? לא רצית להגיד לו משהו? רק רצית להגיד "אבא" ולעמוד במטבח באמצע הלילה ולבהות בו? מה קרה, אתה צריך מים? שמעת רעש? היה לך חלום רע?

למה אתה לא מדבר? 

 קרדיט צילום: אוהד רומנו

למחרת דורון מחליט לחזור ליחידה כי ברור שהוא החליט לחזור ליחידה ואשתו רבה איתו` אתם רואים? היא לא מבינה שהוא מיוסר ומתחבט עם עצמו! אשתו לוקחת לו את המפתחות אז הוא הולך ברגל בין פרדסי הענבים ומגיע לבסיס הסודי של היחידה שנמצא כנראה מעבר לפינה כי לא ברור איך הוא הגיע לשם ברגל בחמש דקות, ובנק לאומי אומר למפקד החדש שהחייל שחזר רק למשימה אחת אחרונה^TM מצטרף אליהם ואז יש מתח! ודרמה! המפקד החדש מסויג כי הוא מרגיש מאוים!

המחליף של דורון הוא אלי (יעקב דניאל) ובדקה וחצי דניאל מפגין יותר רגשות מבעד לחורשת הזקן השחור שהכריחו אותו לגדל מאשר ליאורז מצליח להפגין כל הפרק, ואני לרגע מדמיין איך זה היה נראה אם שחקן טוב היה מגלם את התפקיד הראשי. אבל אז הם יוצאים למרפסת ואנחנו פוגשים את היחידה. חבורה של בחורים שריריים ושזופים יושבים במרפסת וקשה קצת להבדיל ביניהם אבל אחד מהם מזוקן ואמרו לו לספר בדיחה בקול שטוח ולא מצחיק ("אנחנו הולכים להרוג אדם מת?") אז הוא עושה את זה כי הם שחקנים ממושמעים שעושים כל מה שהבמאי אומר להם. תומר קאפון הוא בועז; בועז הוא אח של גלי, אשתו של דורון; הוא לא מרוצה שמכריחים אותו להישאר בחוץ. אחד מהם (נאור, נדמה לי) פשוט לא מרוצה, אולי כי ליאורז הוא שחצן שלא משחק לפי הכללים^TM?! לא, זה בגלל שהוא שוכב עם גלי; אבל את זה נגלה רק בספוילרים בסוף - סליחה, הטריילר לשאר העונה.

לפני החתונה אמאל, ארוסתו של באשיר, אחיו של הפנתר, מדברת איתו על החתונה, והכסף, ואוי הם נורא חמודים, ואני נזכר בלחץ שלפני החתונה שלי; זוהי הדמות הראשונה על המסך מאז איציק כהן שמרגישה כמו איש אמיתי ולא כמו משהו שנשפך מקופסת השימורים. אני מזדהה איתם לגמרי, וזה קצת חבל שהם הרעים. באשיר רוצה להשתמש בדולרים המרושעים שאח שלו נתן לו לבנות להם בית גדול ולעשות בו הרבה ילדים; as if! 

אנחנו עוברים לחתונה, ובנק לאומי עומד עם צ'אק נורית ואיציק כהן בחדר בקרה ולכולם יש אוזניות Bluetooth והם מסתכלים על מסכים שמראים להם... לא ברור לי כל כך. אחד המסכים מראה להם מה שאמור להיות צילומי אוויר מהמזל"ט הכי יציב והכי מדויק בהיסטוריה; ל-Google Earth אין צילומי לוויינים כאלו מדויקים, וכמו ב-Enemy of the State הם יכולים לעשות zoom and enhance על מה שבא להם כי על התווית של קופסת השימורים היה כתוב שליחידות מיוחדות יש חדר בקרה מהעתיד, אז Yes בנו להם חדר בקרה מהעתיד. לאף אחד בצה"ל אין חדר בקרה כזה; הרמטכ"ל לא יושב בבור עם כאלו מסכים. 

אז יש סצינה שבה המסתערבים צובעים את השיער שלהם בשחור (אני לא יודע למה; האם לערבים אין שיער אפור?) והפנתר צובע את השיער שלו באפור כי הוא מתחפש לגבר זקן (האם הוא לא שמע שלאף ערבי אין שיער אפור?!) וזו סצינה נורא חשובה כי היא מראה איך המסתערבים והפנתר הם בעצם בדיוק אותו הדבר; אתם רואים? זו עולם אפור! אי אפשר להבחין מי הטובים ומי הרעים!

התוכנית של מיקי היא שדורון ואלי יכנסו בתור מלצרי הקינוחים; אז בדרך לחתונה חיילים עוצרים את "כנאפה דאוד" במחסום ומחרימים מהם את המשאית שלהם, ואיש מבוגר שהעבודה שלו היא כנראה לעמוד ולהסתכל על המחסום ולראות את מי עוצרים מרים טלפון לבוס של "כנאפה דאוד" להגיד לו שעצרו את העובדים שלו; איך למנהל קייטרינג יש כסף לשלם למישהו שיעמוד ויסתכל על מחסום ויראה אם עוצרים לו את העובדים? האם יש לו צי של משאיות שכולן עוברות כל יום במחסום הזה, או שהבחור עובר בין המחסומים לפי מה שצריך? הוא הבוס הכי מחויב לחתונות בעולם. ליאורז ואלי מגיעים לחתונה אבל הם לא מודאגים כי בועז עומד ברחוב ויש להם גיבוי של הצלף^[6]. 

בחתונה של אח של הפנתר יש מבקר מעמאן שמברך את באשיר, החתן, ואת אבא שלו, שמת, ואת אח שלו, שמת, ואומר שהנקמה הכי מתוקה ביהודים היא להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם^[7] ואז רואים את אשתו של הפנתר, ואימא של באשיר שואלת אותה אם הפנתר הולך להגיע לחתונה, והיא אומרת מה פתאום שיגיע? מסוכן, אבל אימא של באשיר חושבת שהוא כן יגיע, כדי לראות אותה.

בסצינה של החתונה נורא חשוב לבמאי שנהיה במתח! אולי יעלו עליהם! ליאורז אמור להעביר לנו לחץ ומתח אבל הוא לא מסוגל כי אין לו הבעות פנים אז הבמאי עוזר לו בהמון קאטים ומוזיקה ושחקנים אחרים שאומרים לו כמה הם לחוצים באוזן אבל במקום להיות מותח זה בעיקר נראה כמו קליפ גרוע של חתונה; יש אפילו את הקטע הזה שהאורחים נבוכים ומסתכלים למצלמה כל הזמן! אז איציק כהן רואה את אחד האורחים "היי, זה אבו חאלף! אנחנו מחפשים אותו כבר שנתיים!" ולרגע, רק לרגע, הייתה לי תקווה פצפונת שהכול בעצם טו'יסט אפי, והם כאן כדי לתפוס את אבו חאלף, אבל לא, ליאורז לא מוכן להתקפל, הוא רואה את אשתו של הפנתר רוקדת והוא יודע שהיא מחכה לפנתר אז הפנתר בטוח בדרך (היא לא חשבה שמסוכן לו להגיע?) והפנתר בינתיים מדדה ברחוב בתור איש זקן.

אז המבקר מעמאן ואבו חאלף עולים עליהם ולוקחים אותם לחדר האחורי; "תתקשר לבוס שלנו, הוא יגיד לך שהכול בסדר" מתחנן אלי, ודניאל מצליח לשחק עם העפעפיים מבוכה, וחשש, וחנפנות, ממש קשת של רגשות, וליאורז רק עומד ובוהה בו, בטח תוהה לעצמו איפה לומדים לשחק ככה, "תורידי להם את הסלולרי" פוקד בנק לאומי וצ'אק נורית פשוט מתקתקת על שלושה כפתורים וזה קורה, אין להם קליטה בחתונה (אני לא חושב שזה עובד ככה, אבל ניחא) ואז הם משתכנעים לשחרר אותם, דורון ואלי מתחילים לצאת, אבל אז דורון חוטף לאבו חאלף את האקדח (למה? אלוהים אדירים, כבר הייתם בדרך החוצה! בשביל מה זה טוב?) אבל הוא לא יורה בו (הוא לא מחבל נורא מבוקש?) והם יוצאים החוצה. בעצם, מנסים לצאת החוצה. קודם הם צריכים לעבור דרך הסלון, בו יש חתונה.

באחד הסרטונים של Yes מסבירים שפאודה זה בלגן, זה מה שקורה כאשר עולים על המסתערבים, ונורא מסוכן, כי כל הכפר עלול לעלות עליהם ולהרוג אותם. כאן הסצינה; כאן אנחנו אמורים לחשוש לשלומם. בעודם חוצים את הסלון.

הם חוצים את הסלון הקטן הזה המון, המון, המוווווון זמן... המצלמה מסתובבת סביבם, והם לחוצים, ואנשים צועקים בקשר, ואנשים אחרים נוסעים בטנדר בשיא המהירות, הם צמודים זה לזה וזה נמשך שעות ארוכות כי זה מותח! ומלחיץ! שלושה חיילים מיומנים היטב חמושים באקדחים שמוקפים בכעשרים אורחי חתונה בחליפות ושמלות שכולם מרימים ידיים! אתם לא מבינים כמה זה מסוכן?! 

שנייה לפני שהם יוצאים דורון חוטף את הכלה כבת ערובה למרות שאין בזה צורך ואף אחד לא מאיים עליהם או הולך אחריהם כי ככה, והחתן, שקודם היה באמצע הסלון אבל עכשיו הוא מחכה בחוץ עד שהבמאי יאמר לו להיכנס, נכנס ורואה אותה אז הוא מיד מרים סכין, כי זה לגמרי הגיוני, ואז בועז יורה בו מאחורה. אף אחד משלושת החיילים החמושים האחרים לא יורה באף אחד כאשר האורחים מתנפלים עליהם כי הם ירו בחתן בגב, הם מגיבים במכות, ובורחים החוצה. בדרך החוצה אבו חאלף יורה למפקד החדש בישבן והצלף הורג אותו בירייה אחת ואז פשוט אורז בשקט את הרובה והולך, כאילו זו הייתה המטרה היחידה שלו. חבריו ליחידה עדיין בתוך הטנדר צועקים עם מפקד מדמם מהישבן, אבל הוא מבחינתו סיים ויכול ללכת.

אולי בגרסה כלשהי של התסריט אבו חאלף כן היה המטרה? לא יודע. 

איכשהו בזמן הנסיעה בטנדר דורון רואה את הזקן שהוא הפנתר ומיד מזהה אותו וקופץ החוצה כי הוא חמום מוח^TM והוא לא משחק לפי הכללים^TM ואז יש ריצה מאוד מאוד ארוכה ברחובות נטושים לחלוטין, ובנק לאומי צועק המון לתוך ה-Bluetooth ואומר לצ'אק נורית להרים מסוק לאוויר ואולי היא עושה את זה למרות שאנחנו לא רואים או שומעים שום מסוק והוא אומר שעוד רגע כל הכפר יהיה עליהם למרות שאין אף אחד ברחוב ואז דורון פוצע את הפנתר אבל הוא מצליח לברוח, ואוספים את דורון ויוצאים משם. אז הפרק נגמר; לגמרי בחטף.

פרק? בקושי מערכה ראשונה של סרט אקשן. אבל אולי חלק מהתווית נקרעה מקופסת השימורים. לפעמים זה קורה.

---

על הבמה לפני הפרק, מנהלת הפקות מקור של Yes הבטיחה שזו תהיה הסדרה שלא נראתה מעולם; אני יכול להבין את המוטיבציה שלה. כמו "מי מפחד מהזאב הרע?" הסדרה הזו נעשתה קודם כל בשביל רמת ההפקה - להראות שאפשר לעשות בישראל סדרת אקשן אמריקאית. ברמה הטכנית, מבחינת סאונד או צילום, זו סדרה מודרנית לגמרי; מבחינת ניצבים, לוקיישן, או אפקטים - זו עדיין דרמה ישראלית. מצלמים ברחוב, הרחובות נטושים כי אין ניצבים, ואת היריות מוסיפים בפוסט עם Adobe After Effect, אבל זה לא מה שהכי כואב; הכי כואבת הכתיבה. הכתיבה; אוי הכתיבה. זה כבר מעבר לנדוש; זה כואב באוזן. אנשים אמיתיים לא מדברים ככה. אף אחד לא מדבר ככה. אבל זה לא חשוב; כי כאשר ימכרו אותה לאמריקה, בכל מקרה ישכתבו את התסריט תסריטאים מוכשרים יותר.

בניגוד למובטח, הסדרה הזו לא מסתכלת לכלום בעיניים, היא רק משדרת רצון עז לעוף מכאן; היא גרועה, נוסחתית וצפויה, ורוב הזמן משוחקת רע. אם עד כדי כך משעמם לכם, עדיף כבר לחפש שידורים חוזרים של "תיק סגור". 

---

1 - נכון שזה מצחיק שלא תרגמו את שם הסדרה הזו לעברית? [↪]

2 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם ראשונה [↪]

3 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שנייה [↪]

4 - עיוני, תסריטאי ראשי, החלטות מקבלים, או מגיעים אליהן; אף אחד לא לוקח החלטה, בעברית. אין דבר כזה.  [↪]

5 - זה דולרים כי הקהל האמריקאי שבשבילו הסדרה הזו צריך להבין שזו בוחטה של כסף. [↪]

6 - שבילה המון זמן בצביעת השיער והזקן האפורים שלו בשחור בשביל להתחבא בקומה העליונה של בית שבה אף אחד בעולם לא רואה אותו; כי הבמאי אמר "תצבע את השיער בשחור! אתה השיקוף ההופכי של הפנתר!" אז הוא צבע. [↪]

7 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שלישית ואחרונה! [↪]

Moneyball

יש סצינה, האחרונה לפני המונטאז' המרגש העוקב אחר סדרת הניצחונות שוברת השיאים של ה Oakland A's, שבה בראד פיט מתבלבל בשם של שחקן בייסבול.

כמו ברוב הסרט, רק הוא וג'ונה היל בחדר, מנסים לסחור בשחקנים ולהשיג לקבוצה שחקן מוצלח שיבטיח לה את הניצחון, פיט, בתפקיד בילי בין, מנהל הקבוצה, מדבר בטלפון ואומר את השם הלא נכון של השחקן. ג'ונה, בלי לשבור דמות, בצורה חלקה ורגועה, מתקן אותו, ולרגע פיט מרים אליו את המבט ואומר בטלפון "אתה רואה, אפילו אני לא זוכר איך קוראים לו."

המבט הזה, של פיט, עושה את הסצינה.

המבט שלו, עיניו פתוחות לרווחה, כנה וברור, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לעיניים של הדמות, משום שהן כלכך שונות מהמבט הזה. לכל אורך הסרט, הן חפויות, תחת עפעפיים כבדים. ברגע שהתחלתי לשים לב לעיניים שלו, אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליהן. לכל אורך הסרט אתה עוקב אחרי העיניים הללו עד שבסוף הסרט, הוא סוגר בצילום מקרוב על בילי, על הפנים שלו, ואז על העיניים שלו. כך מסתיים הסרט.

אני חושב שזו אחת הסיבות שהסרט הזה כל כך אהוב עליי, והסיבה העיקרית שהדמות הזו, של בילי בין, אהובה עליי ומדברת אליי: המבט החשוף, המשקל הכבד בעפעפיים, הכנות שנמצאת שם בכל תנועה, בכל מילה והברה, ובעיקר במבט - הוא אומר כל מה שהוא חושב, ולא יותר, הוא פועל לפי מה שהוא חושב שנכון, ולא פחות. העובדה שהוא הפסיד את משחק האליפות, לא משנה; העובדה שהוא לא מבין עד עוצמת ההשפעה שלו על הספורט, שהוא מבטל אותה כלא חשובה משום שלא זכה באליפות - אומרת לנו כל מה שצריך על הדמות הזו.

מישהו כבר הכביר במילים על תפקיד המבט בסרט הזה, ואני לא רואה סיבה להתעכב על זה יותר מדי. מספיק לי לעיניים האלו תשומת לב, כפי שהן משכו את תשומת הלב שלי.

חדשות רעות לחובבי הסדרה שיר של אש וקרח

אם, כמוני, אתם מחבבים מאוד את סדרת הספרים של ג'ורג' מרטין, "שיר של אש וקרח" (או לפחות, מחבבים את רוב הספרים) אז יש לי חדשות רעות עבור כולנו: ייתכן שהספר השישי והשביעי ייכתבו על ידי מפיקי סדרת הטלוויזיה, יותר מאשר על ידי ג'ורג'.

כפי שציינו באתר התרבות Cracked, העונה החמישית מתחילה עוד חודשיים, ופירושו של דבר שבימים אלו ממש, מפיקי סדרת הטלוויזיה עובדת על העונה השישית: מתכננים קווי עלילה, מגייסים את השחקנים שיצטרכו, בונים תקציב, וכן הלאה. זאת אומרת, בימים אלו ממש - הם כותבים את העונה השישית.

לראשונה מאז שהתחילה סדרת הטלוויזיה, הם עוברים את הספרים, ובונים קווי עלילה באופן עצמאי לגמרי. נכון, המפיקים יודעים איך ג'ורג' מתכנן לסיים את הסדרה, אבל יש הבדל גדול בין המשפט "ג'ון, טיריון ודאנריז מכוונים את שלושת הדרקונים שלהם לנשוף אש ולהמיס את החומה לנצח" ובין מהלכי העלילה עצמם, מעשי הדמויות, והדיאלוגים.

גם כותבי Cracked, וגם כל מי שקרא את הספרים ולא רק ראה את הסדרה, יודעים שהסדרה סובלת מרדידות עקשנית ביחס לספרים, נפטרת מדמויות רבות ומקווי עלילה לשם הפשטות, ומעוותת חלק מהכוונות המקוריות של סדרת הספרים. עד כה, למי שסלד מהסדרה ונהנה מהספרים, לא הייתה בעיה. 

הבעיה מתחילה עכשיו. 

מכיוון שלג'ורג' מרטין אין שום כוונה להוציא את הספר השישי ב-2015, הלכה למעשה, הוא הולך לכתוב את הספר השישי כאשר העונה השישית כבר כתובה. כתיבת הספר השישי בצל עונה כתובה כבר פירושה שכל פעם שג'ורג' יהיה תקוע, יהיו חסרים לו רעיונות, הוא יתהה כיצד להתקדם, הוא לא יפנה רק לדמיונו הקודח, אלא תהיה לו מן המוכן קדרה מלאה רעיונות רדודים ומזוויעים לשאול מהם; רעיונות שהוא ממילא יכול לקחת, כי הם מבוססים על אותה ההתחלה. 

פירושו של דבר שהספר השישי עלול להיות רדוד ומזוויע וחסר הגיון בדיוק כמו סדרת הטלוויזיה. 

אם אתם חובבי סדרת הספרים, אלו חדשות רעות בהחלט. 

כאשר פמיניסטיות ממציאות מספרים

בתור התחלה נבהיר: יש הרבה מאוד פורנוגרפיה משפילה כלפי נשים, שמעודדת הסתכלות בעייתית על נשים. יש גם בעיה חמורה כאשר נערים ונערות לומדים על יחסי מין בין גברים ונשים^[1] דרך פורנוגרפיה ולא דרך חינוך מיני, שיחות עם הורים, וערוצי מידע אחרים.

לכן זה נהדר שיש מישהי שרוצה לדבר על מין, בלי חוכמות, בצורה כנה וברורה. אבל, כאשר היא ממציאה מספרים ועובדות, זו בעיה גדולה מאוד. זה לא לעניין שאתחיל לייחס לה מניעים ואתחיל לשער למה היא ממציאה מספרים ועובדות. אז נגביל את עצמנו, בתור התחלה, לאמירה מאוד ברורה:

הפוסט באתר "מין אמין" על פורנו, תחת הכותרת המבטיחה גדולות "פורנו - איך זה באמת?" מכיל 5 אמירות ברורות ומוחלטות לגבי פורנו וחמישתן, ללא שום סייג, אינן נכונות בשום צורה. 

נביט עליהן בקצרה, אחת אחת:

"88% מסרטוני הפורנו הכי פופולריים מכילים תכנים אלימים" - האם אנחנו מדברים על כל סרטוני הפורנו באינטרנט? כי מן הסתם, סרטוני פורנו באתר BDSM, למשל, כנראה יכילו יותר תכנים אלימים מאשר באתר אירוטיקה רכה... אם נסתכל על רשימת אתרי הפורנו הכי פופולריים ברשת, אתרים שהתכנים שלהם מוקדשים בעיקר לאלימות לא מגיעים אפילו לעשירייה הפותחת. כאשר בוחנים מה מדווחים האתרים עצמם על הסרטונים הפופולריים, התמונה ברורה: הסרטונים הפופולריים ביותר מציגים סקס בהסכמה בין מבוגרים. האמירה הזו, בפירוש, איננה נכונה.

"94% מהתכנים האלימים מופנים כלפי נשים" - אם אנחנו מגבילים את עצמנו להסתכל רק על סרטונים באתרים שיש בהם רק סרטונים אלימים, זה כנראה נכון; אם אנחנו מסתכלים על אתרי הפורנו הנפוצים, אז נראה תמונה אחרת. אם נגביל את עצמנו רק ל Big Gay Porno Stream, שזה אתר שיש בו בדיוק מה שאתם חושבים שיש בו, אז דווקא 100% מהתכנים האלימים מפונים כלפי גברים. אם האמירה היא על 94% מהתכנים בסרטונים הכי פופולריים, אז זו אמירה לא נכונה בפירוש.

"ב-20% מכלל הפורנוגרפיה באינטרנט מערבת ילדים או ילדות". פורנוגרפיה המערבת ילדים היא כנראה אחת הדברים הכי מתועבים שיש, ולכן גם אם היו 20 תמונות בכלל, אלו היו עדיין 20 תמונות מתועבות. עדיין, הטענה המספרית הזו מופרזת ולא נכונה; ב-Center for Problem-Oriented Policing מעריכים שיש מיליון תמונות המערבות ילדים באינטרנט, כאשר מוסיפים כ-75,000 תמונות חדשות בשנה. שוב, בעוד שמדובר בתופעה מחרידה, היא מהווה שבריר של אחוז מכלל התמונות הפורנוגרפיות באינטרנט, ולא מתקרבת ל-20%. 

"תעשיית הפורנו מכניסה יותר ממיקרוסופט, גוגל, אמאזון, אפל, איביי ויאהו ביחד". לא נכון. המשפט הזה מרגיז אותי במיוחד, כי יש בו עיוות מוחלט של סדרי גודל. ברשימה של עשרות חברות הפורנו הגדולות בעולם, החברה במקום העשירי מכניסה פחות מ-2 מיליון דולר, ואילו היקף ההכנסות של פלייבוי, החברה במקום הראשון, הוא מעל 200 מיליון דולר. מיקרוסופט, גוגל, אמאזון ואפל ביחד מכניסות מעל 200 מיליארד דולר בשנה. להגיד שתעשיית הפורנו מכניסה יותר מהסכום הזה, זו אמירה מגוחכת. אני לא מבין איך היא משתרבבת למישהו לפוסטים שלו.

"מחקרים מכל העולם מראים שבני נוער מדווחים שהם משתמשים בפורנו כדי לקבל אינפורמציה לגבי יחסי מין בחיים האמיתיים." אני מאמין שיש בני נוער שמקבלים אינפורמציה לגבי יחסי מין בחיים האמיתיים מלראות פורנו. אני לא מאמין שיש "מחקרים מכל העולם" שמראים את זה. אני במיוחד כופר בכך שלכותבת הפוסט יש "מחקרים מכל העולם".

כמו שראינו, כל האמירות הללו מופרכות לגמרי. 

אני רוצה להציע מחשבה, מדוע עיוותים מופרכים כאלו קורים לפעמים^[2]: לפעמים, המספרים במציאות לא משקפים עד כמה תופעה היא מחרידה בעינינו. להגיד שפורנוגרפיית ילדים היא מחרידה, זה לא מספיק. אם נגיד ש-0.01% מכלל התמונות הפורנוגרפיות באינטרנט הן תמונות המערבות ילדים או ילדות, יכול ליצור את הרושם שאנחנו מקטינים את התופעה. אם נגיד שתעשיית הפורנו מכניסה כ-2 מיליארד דולר בשנה, שזה אחוז מכמה שמכניסה תעשיית הספורט או המשחקים או המשקאות הקלים, זה עלול ליצור את הרושם שאנחנו מקטינים את הנזק שהתופעה יוצרת.

אז אנחנו מגזימים. אנחנו מתחילים לדבר על תעשיית הפורנו כאילו היא מפלצת חובקת עולם; כאילו היא "40% מהאינטרנט!" כדי שנוכל להעביר איך אנחנו מרגישים לגביה. 

אבל זה פוגע באפקטיביות של הטיעונים שלנו. אם 20 שניות בגוגל מספיקות כדי להראות כמה מגוחכות הטענות שלנו, אנחנו מחלישים את הביקורת שלנו על תעשיית הפורנו. במקום שמתייחסים לביקורת שלנו ברצינות, פותרים אותה בלעג, כי אנחנו ממציאים מספרים. 

תעשיית הפורנו עושה נזק. חלק מתעשיית הפורנו מנצל נשים. חלק מתעשיית הפורנו מקדם דימויים אלימים נגד נשים. יש פורנוגרפיית ילדים בעולם, וצריך להיאבק בה עד חורמה. יש בני נוער שלומדים על יחסי מין מפורנוגרפיה באינטרנט (אם כי לא הרבה כמו שאנחנו חושבים), וצריך לתת להם חלופה לזה. הפוסט הזה, הוא לא חלופה.

הפוסט הזה הוא בפירוש, לא איך שפורנו הוא באמת. 

---

1 - רוב הטקסטים הפמיניסטים מתעלמים לחלוטין מפורנוגרפיה שאיננה בין גברים לנשים, ולא מתייחסים לפורנוגרפיה בין גברים וגברים או בין נשים ונשים. מכיוון שזו עדיין רוב הפורנוגרפיה, זה לא נורא בעייתי, אבל כדאי גם לזכור את זה כל פעם שמישהי אומרת ש"כל הפורנוגרפיה משפילה נשים", כי זה עובדתית לא נכון. בחלק מן הפורנוגרפיה אין נשים בכלל. [ ↪ ]

2 - אני לא יודע אם זה המצב כאן; אין לי מושג למה מי שפרסמה את הפוסט הזה, שבבירור אינו נכון, בחרה לפרסם אותו. [ ↪ ]

הפכתי לליכודניק; סוג של ביקורת על הסרט "זעם"

בספר "לוחמי החלל" של היינליין יש מורה לאזרחות; בגיל 17 חשבתי שהוא מבטא היטב ערכים שאני מאמין בהם, כי הייתי בן 17 ולא הבנתי כל כך מה הוא אומר. בין השאר הוא אומר את זה:

"The most noble fate a man can endure is to place his own mortal body between his loved home and the war's desolation."

זה קנה אותי לגמרי. "הגורל הנאצל ביותר" אמרתי לעצמי. לזה אני מתגייס. לזה כולנו^[1] מתגייסים. לשים את גופנו, שלמותנו, חיינו, בין הבית והמשפחה ובין זוועות המלחמה.

היינליין כתב את זה בארץ שבה זה קורה. במאה ה-20 ובמאה 21 אויבי אמריקה לא הגיעו לחופיה. הנערים, הגברים הצעירים הלכו למות על חופים זרים כדי שההרס לא יגיע אל ארצם, כך הם חושבים, אולי. גורל נאצל. זוועות המלחמה לא מגיעות לאמריקה. הן כן מגיעות לישראל.

בסרט "זעם" מפקד הגדוד מביט בעייפות, בייאוש, במפה של כפרי גרמניה שהוא נאלץ לכבוש, כפר אחרי כפר, לטבוח בילדים ובנערים הגרמנים שהם כל מה שנשאר היטלר לזרוק לתופת, ושואל "למה הם לא פשוט נכנעים?" והסמל (אותו מגלם בראד פיט) מביט בו ושואל "אתה היית נכנע?" אף גבר לא היה נכנע; גם אל המוות הבטוח היה צועד, מקריב חייו כדי להגן על ביתו מפני זוועות המלחמה. 

הסרט נפתח במבט על חייל אמריקאי, נהג טנק, מחזיק בידו של חברו, עוזר הנהג, שמת. ידי שניהם מגואלות בדם. אנחנו לא רואים את פרצופו של החייל שמת, או לומדים עליו פרטים כלשהם, אפילו לא את שמו האמיתי. הסמל חייב להורות לגורדו, הנהג, לעזוב את היד, של מי שישב ונלחם לצידו שלוש שנים. במאמץ הוא משחרר את האחיזה, ואחר כך, כאשר יורידו אותו מהטנק, ראשו עטוף במעיל (הם כורכים את המתים במעיליהם, כמו תכריכים, כך שכל חייל צועד, נלחם, עטוף מראש בתכריכי קבורתו) החיילים מחבקים אותו, עוטפים אותו בגופם. כך לכל אורך הסרט, כאשר הם רבים וצועקים או דוחפים ומושכים, בועטים ומרביצים, אוחזים, מצמידים לחי ללחי, מצח למצח. הגברים, כל הגברים בסרט הזה, גופניים אחד עם השני כל הזמן, מעבירים חום ושואבים כוח, מתחברים לחיים ומתנתקים מהמתים, שוברים אחד את השני, מאחים את השברים.

כל מהות החיים שלהם מצטמצמת למגע הפיזי הקרוב ההדוק ביותר; צוות טנק חי אחד בשני, מפריש, אוכל, ישן, מת, במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה, לאורך ימים, שבועות, חודשים, שנים אפילו. העולם שלהם מצטמצם לאלו, לקבוצה הקטנה שסביבם, שעליה הם חייבים להגן. הבית, המשפחה, המדינה, רעיונות רחוקים, ולכן אתה שם את גופך לא כדי להגן עליהם שם אלא להגן עליכם פה. על הצוות שסביבך. אלא שהמשפחה שלך נמצאת עמוק בתוך זוועות המלחמה. הדיסוננס שובר אותך.

זו אמת שאף אדם אינו רוצה להרוג אדם אחר, והצבא חייב לשבור את ההתנגדות הטבעית הזו נגד האקט המחריד הזה. "למה אתה כאן?" הסמל שואל את החייל הצעיר, שעוד לא חודשיים בצבא, ומצביע על הגרמני השבוי, "כדי להרוג אותו; ולמה הוא כאן? כדי להרוג אותך." זו אמת פשוטה, חיילים לוחמים מייצרים מוות; זה תפקידם, ואין בלתו. הם מביאים את זוועות המלחמה לאויב כדי שהאויב לא יביא את זוועות המלחמה אליהם הביתה, ובכך מגייסים את האויב בעל כורחו לגורל הנאצל שלו. הדיסוננס שובר אותם.

צפיתי ב"זעם" בתחושת נחישות שהלכה וגברה ככל שחפרו חוליות הזחל עמוק יותר בבוץ האינסופי של שדות גרמניה, הרצון לשרוד את הזוועות הלך והתחשל בי. הסרט אינו חוסך בזוועות, אך גם לא מתגאה בהן. אדם מת כאשר יורים בו, או שורפים אותו, או מפוצצים אותו לחתיכות, או שפגז חודר את גופו מקצה לקצה. הפס-קול בקינה מדודה היטב, והבוץ החום מטפס למעלה, צובע את החיילים, את הפנים, את הדם עצמו בחום זהה, עד שאתה רואה אמריקאים וגרמנים מתים, ואין ביניהם הבדל, כי אין. הם נשברים במלחמה, חלקם בוודאי לא ישרדו אותה, אבל אני כן.

הסרט הפך אותי לליכודניק. אם היה דוכן גיוס בחוץ הייתי מתגייס למילואים. צריך להקרין את הסרט הזה בשבוע הראשון לכל טירונות, אמרתי לעצמי. זו מטרתו של הצבא; לאסוף את הגברים הצעירים, מתים מהלכים שמשלימים עם מותם, להכין אותם להרוג, להציב אותם בין הבית ובין זוועות המלחמה. אבל הגורל הנאצל הזה לא מתממש, לא יכול להתממש, כי מלחמתנו איננה על חוף זר. ראיתי לעומקה של השאיפה הזו, להרחיק את הרוצח, האויב, מאיתנו, מהילדים שלנו, המשפחות שלנו, החפים מפשע ההולכים ברחוב או מחכים לאוטובוס או עומדים בתחנת הרכבת - גופנו יחצוץ ביניהם ובין זוועות המלחמה - חיבקתי אותה ואימצתי אותה לחיקי. רק להגן עליהם, שלא ידעו את זוועות המלחמה.

אבל זו איננה מלחמה; הצד השני אינו "האויב" כי הם מעבר לרחוב, הם בתוך הבית, בתוך הגבולות הלא ברורים ולא קיימים שלעולם לא נצייר של מדינה שהחליטה לא להחליט. להרוג בהם לא ימנע את זוועות המלחמה, כפי שלהרוג בנו לא יפסיק אותה. אין כאן שום גורל נאצל. זו אינה מלחמה כי אין בה נצחון; הסכסוך מתנהל, ממשיך, נצחי, והתקווה שהפלשתינים יעלמו או ששאיפות העצמאות ההכרחיות^[2] שלהם יעלמו היא תקוות שטות; גם אנחנו לא היינו נכנעים.

המלחמה ב"זעם" היא טירוף שיכול להסתיים, לא מציאות יומיומית שאנחנו מנציחים, מרחיבים, מחזקים מיום ליום. בונים עוד ועוד בתים ושכונות והתנחלויות שיעטפו את הזוועות ויהפכו אותן לבית החדש שלנו. איך נחצוץ ביניהן לבין הבית שלנו, כאשר הן הבית שלנו? הדיסוננס ישבור אותנו.

די לסטטוס קוו; להתעלמות מהחמאס עד שצריך להרוג בו כדי לשמר אותו בחיים; להרחבת ההתנחלויות עד שצריך להרוג בהם כדי להצדיק את קיומן. את ההתנחלויות יש לפנות, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי. את הגבולות יש לשרטט. שנוכל באמת ובתמים להגן על החפים מפשע, להרחיק מאיתנו את הזוועות.

---

1 - לא כולנו, כמובן; רק חלק מן הגברים היהודים הלא חרדים. זה לא באמת "צבא העם". [↪]
2 - עם שחי תחת כיבוש עם זר, עוין לו, שמנסה בכל הכוח להרחיק אותו מביתו ומולדתו, איזו ברירה יש לו, מלבד להיאבק על עצמאותו? אפשר לגנות טרור ואלימות שוב ושוב, אבל המחשבה שהעם הפלשתיני יסתפק בקיום דחוק תחת שנאתה של ישראל, זו גזענות לשמה. [↪]

כך בעטו הבריטים את רעיון הגבריות אל מחוץ למסך הקטן, פוסט אורח

(פוסט אורח מאת נועה דרור)

פעם בכמה זמן מבליחה איזו יצירה שהופכת דברים על פיהם ומאלצת אותך לכייל את הפרספקטיבה על יצירות אחרות מהז'אנר – לפי סטנדרטים חדשים. "חוג בלצ'לי" (The Bletchley Circle) עושה את זה לפמיניזם בטלוויזיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה בלצ'לי פארק מרכז פיצוח קודים באנגליה. מיטב המוחות הבריטיים עקבו אחרי תנועת הצבא הגרמני באמצעות יירוט הודעות מוצפנות, פיצוח קודים וזיהוי דפוסים. קצת במפתיע, רוב הפיענוח נעשה על ידי נשים. או שאולי זה לא עד כדי כך מפתיע – בלית גברים, תפקידי עורף רבים אויישו על ידי נשים. וכמו אחרי המלחמה הגדולה, כשהגברים חזרו הביתה, הנשים הללו, שהיו כה חיוניות למאמץ המלחמתי – נאלצו לחזור למושב הנוסע.

ואמנם, הסדרה מתחילה בכך ש-4 מפענחות מבריקות, "נערות בלצ'לי" לשעבר, משרכות את רגליהן בחיי שיממון ובינוניות, בלונדון המשתקמת של שנות ה-50. סדרת רציחות לא מפוענחות תופסת את אוזנה של סוזן (רעייה ואם בפרברים) והיא משכנעת את מילי (סינגלית ומלצרית), ג'ין (ספרנית) ולוסי (רעייה לבעל מכה) שהמשטרה פספסה דפוס חשוב של התנהלות הרוצח ברשת הרכבות שסביב לונדון. ארבע הנשים מפעילות את המוחות שלהן ואת השיטות שלמדו בבלצ'לי כדי לזהות עוד ועוד דפוסים שיובילו אותן אל הרוצח.

המדהים ב-"חוג בלצ'לי" הוא שגיבורי הסדרה האמיתיים הם המוחות של ארבע הנשים. כלומר, הסדרה כולה עוסקת בחשיבה והפיענוח של התעלומות והפשעים. ומה שמאפשר לחוויה המזוקקת הזו, של צפייה בנשים חושבות, מפעילות תושייה, חשיבה עצמאית וכלים לוגיים ואנליטיים – היא העובדה שדמויות הנשים בסדרה אינן בנויות ביחס לדמויות של גברים. ובכך גם גדולתה.

באפי, המפצחת, קינג, אוליביה פופ, זינה, חאליסי, מרפי בראון – דמויות הנשים הכי חזקות וכוחניות בטלוויזיה בנויות כולן ביחס לדמויות של גברים ולמושג גבריות כלשהו. הן חזקות למרות/בגלל/על אף/הודות ל- גברים שבסביבתן וברקע. זה תקף אף בסדרות שעוברות בהצלחה את מבחן בקדל: ההשפעה הגברית תמיד ברקע. ה-"ביחס ל-" הוא גם ביחס לאיזה רעיון של גבריות, אפילו שאינו נוכח על המסך או בשיחה – עליו צריך להתעלות ולעומתו צריך להוכיח שאת טובה באותה המידה, אם לא יותר (ורצוי לעשות זאת עם עקבים ואיפור ויושרה ללא רבב, שכן אם תחטאי בתחמנות, תקובעי ברובריקת המכשפה המניפולטיבית).

יוצרי "חוג בלצ'לי" הצליחו לעשות את הנסי והמופלא: הם הצליחו להוציא את הרעיון הגברי הזה מהתמונה. לגמרי. כמעט כל מה שהגיבורות עושות הוא ביחס לאי צדק, פשיעה ופאזלים שצריך לפתור. כאמור – 7 פרקים (אלה עונות בריטיות – 3 ו-4 פרקים בעונה) של לשבת ולצפות בנשים חושבות.

הכלים להוצאת הרעיון הגברי מהמשווה הם רבים ומעניינים, טובים יותר ופחות: שוב ושוב נתקלות הגיבורות בממסד גברי אטום – המשטרה, סקוטלנג יארד, הצבא הבריטי. המוסדות האלה מיוצגים על ידי גברים ובד"כ משיבים את פני הנשים ריקם, כשהן מנסות להאיר את הדפוסים הנעלמים מעין שגילו. הנפנוף חסר הסבלנות שהן סופגות ממיני קולונלים ואינספקטורים הוא כלי נראטיבי מעולה לכך שימשיכו בעבודת הפיענוח בעצמן, אבל יש לו תפקיד הרבה יותר חשוב: הנפנוף ממצב אותן לבד בזירה, אחרי שהמוסדות הכי אמינים וברי-משענת עבור אזרח הפנו להן עורף. זה מחייב עצמאות וחתרנות אולטימטיבית, כזו שנשים נוטות לזנוח בשלב מאוד מוקדם של החיברות, כי תמיד יש מי שיפתח את הסתימה, יחליף את הגלגל, יתקן את המחשב, יכלא את הרעים. אבל סוזן, מילי, ג'ין ולוסי נשארות בלי תמיכה של גבר כזה ומסתדרות מצויין.

רובד פמיניסטי נוסף הוא הפשעים שאיתן מתמודדות הנשים (ספויילר!): בעונה הראשונה, מדובר ברוצח סדרתי שרוצח נשים, כולל מעשי אלימות מינית, סטוקינג ושלל תענוגות מיזוגניים. בעונה השנייה מתמודד החוג עם טבעת של סחר בנשים שבראשה עומדת אישה. יש בזה משהו נפלא מבחינה סיפורית – האמירה שגם נשים מתנכלות לנשים ובזות להן לצד ההעמדה של אישה חזקה, מתוחכמת וכוחנית בעמדת הנמסיס של נשות החוג. היא שוות ערך להן ומאתגרת את יכולות הפיענוח והתושייה שלהן כמו כל ארכי-נבל נושא פאלוס.

אלמנט מענג נוסף ב"חוג בלצ'לי" הוא עבודת הפיענוח עצמה וזה קשור פחות לפמיניזם ויותר לטלוויזיה ואולי קצת לנוסטלגיה. תהליך הפיענוח מאוד נוכח בסדרה, כולל מעקב מדוקדק אחרי דפוסי תנועה של חשודים, דדוקציה ועבודה של ממש עם מכונת אניגמה. יש משהו כל-כך הרבה יותר מספק בגיבורות שבונות טבלאות ומוחקות בעיפרון שורות בלו"זים של רכבות – מאשר בשליפת המידע והצלבת הנתונים הבלתי נראית והבזקית של גאוני מחשבים בתפקיד האנליסט של סדרות מתח מודרניות באופיין.

זיפים אחרונים

זהו; התגלחתי. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. אני לא צריך יותר לבחור תמונות של גברים (או נשים) עם זקן או שפם, אני לא צריך לבחון באובססיביות את שיער הפנים של כל דמות, אם בספר או בסרט או בסדרת טלוויזיה, ולתהות לגביה. לא עוד שפת השפם^[1], לא עוד מובמבר או רון סוואנסון^[2]. 

כאשר התחלתי את הפרויקט הזה, ראיתי אותו בתור פרויקט משעשע, שיניע אותי לכתוב יותר^[3]. הסכין מזהב (מזהב!) הצחיקה אותי. הדרישה לכתוב לאנשים איך זה להתגלח בסכין גילוח, הצחיקה אותי. לא ראיתי את זה בתור קידום מכירות; ראיתי את זה בתור שעשוע אינטלקטואלי תמים, חקר משמעותו של שיער הפנים עבורי, בתרבות הפופולרית שמסביבי, ואצל מספר קטן של מבקרות נבחרות. 

אחרי שקיבלתי את הסכין של Gillette וכתבתי עליה, ראיתי שאני טועה. אני לא יכול, במסגרת שבה אני כותב, לכתוב על החוויה שלי, בלי שהחוויה שלי מצורפת בעל כורחה לקידום המכירות של הסכין הזו, ושל המותג באופן כללי. אני לא חתרני כמו שחשבתי; המרד האמיתי היה לא להשתתף בכלל^[4]. הסיבה לכך היא גם שהדיבור על הסכין עצמה הפך להיות חלק ממסע הפרסום, אבל גם בגלל הצורה ש-Gillette מציבה את עצמה בשוק. אם אין ברירה אחרת, אם הבחירה היא בין סכין יקרה מאוד של Gillette לבין סכין יקרה-לא-נורא של Gillette, אז כל דיבור על הסכין הזו רק מעמיק את התפיסה שגילוח = Gillette. זו, התפיסה הזו, היא מה שהם רוצים לעודד, הרבה יותר מהשאלה האם להב חמישי באמת משנה את חווית הגילוח עד כדי כך. 

כמו שכתבתי כבר, יניב רייכנברג מ-xblade פנה אליי שאתן להם, כלשונו, סיכוי שווה לזה של Gillette. כמו שאני כותב על אלו, כך גם אכתוב עליהם. אלא שגיליתי שאין דבר כזה, סיכוי שווה לזה של Gillette. כמו שרייכנברג מספר, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להכניס סכין גילוח לתוך רשתות בתי מרקחת או סופר-מרקטים. אני יכול להתגלח בסכין של xblade, אבל זה לא ישנה את הרגלי הגילוח שלי, וכנראה לא ישנה את הרגלי הגילוח של מיליוני גברים אחרים בישראל.

קיוויתי לקבל את הסכין שלהם בשלב מוקדם יותר בחודש, אבל לצערי הוא הגיע בשבוע האחרון של נובמבר, ומכיוון שהיה זה שבוע חופש שבו אני לא מלמד, זה גם היה שבוע שבו לא התגלחתי. כך שהגענו להיום, הגילוח האחרון של פרויקט זיפים, שנעשה, לראשונה בחיי, בסכין של xblade. כך שלפנינו, בפעם האחרונה בפורום הזה, סיקור השוואתי של מוצרים לבקשת החברות המעורבות. 

את ההשוואה עשיתי בתנאים שווים ככל שאוכל: חצי פנים בסכין האחת, וחצי בסכין השנייה. בתנועה הראשונה, חשבתי שאני מרגיש הבדל גדול, אבל אז הבנתי שזה פשוט נובע מהצורה בה החזקתי את הסכין: הסכין של Gillette מתאים את עצמו לצורת הפנים טוב יותר, ואת הסכין של xblade צריך להזיז בהתאם לזווית. אבל ברגע שעושים את זה, הם מרגישים אותו הדבר - חלקים^[5]. אחרי הגילוח, העברתי יד על כל לחי. ניסיתי למצוא הבדל. שלרגע, סיפרתי לעצמי שאני מרגיש משהו, אבל הבנתי שאני מתעתע בעצמי. במעבר השני חשתי שאם יש הבדל, הוא ברמת המיקרון הבודד. בלי מיקרוסקופ או צילום close-up כמו שעושים בפרסומות, אין שום הבדל. 

אז האם אני "ממליץ"? לא. כי אם המסע הזה שכנע אותי במשהו, הוא שלהמליץ על זה או על זה, להתעסק בהבדלים, לשאוף לסכין יוקרתי ורוטט או לסכין צעיר ומגניב, זה להסכים למשוואה שלא צריך להסכים לה. זה להתעסק בפני השטח, במקום במה שחשוב. 

אני לא יכול לומר לכם מה לעשות, אני יכול להעיד מה אני הולך לעשות: אני הולך להמשיך להשתמש בסכינים חינם שקיבלתי כתוצאה מכך שמכרתי את עצמי בחודש האחרון, ולקוות שעד שהם יגמרו, כבר לא יהיה אכפת לי. 

---

1 - הסקירה של הספר לטובת הבלוג הפכה להיות העתקת עמודים שלמים מפרקי הספר הקצר והמאוד מחכים ומעניין הזה, אז נקנח בהמלצה חמה: אם יש בידכם האפשרות לשאול את הספר, תשאלו אותו ותקראו אותו. הוא לא ארוך, ומאוד רלוונטי לאזורנו.

2 - Run Fucking Swanson. אל תתנו לטון להטעות אתכם; אני מעריץ את הדמות הזו.

3 - הוא אכן הניע אותי לכתוב יותר. הפעם הקודמת שהייתי כל כך נרגש לכתיבה הייתה בספטמבר 2011; מסיבות הרבה יותר טובות מאשר קידום מכירות של סכיני גילוח... אבל, לאכזבתי, רק חצי מהכמות שהתחייבתי אליה.

4 - אבל אז הייתי מפספס את ההזדמנות לכתוב. ולארח. ולקבל סכין גילוח מזהב!

5 - פעם שלישית ואחרונה אני מבטיח: אלו להבי פלדה חדים כתער מצד אחד, ושערות קטנות מצד שני. אלו לא באמת כוחות. 

ביקורת על סכין הגילוח החדש של Gillette

ביום רביעי הייתי באירוע שארגנו Leaders כדי לספר לנו על סכין גילוח חדש של Gillette. כמו שכתבתי בתחילת החודש, אני מקבל מארז עם סכין גילוח (וידית מזהב!) ואני צריך לכתוב ביקורת על הסכין.

במקום להתעסק רק בסכין, כי בכל זאת זה לא בלוג צרכנות, החלטתי שזו הזדמנות טובה לפרוץ במסע ארוך שבסופו, מי יודע, אולי יהיה לי שפם.

עם זאת, ביום אחרי האירוע הייתי אמור לכתוב ספציפית על חווית הגילוח בסכין. לספר לכם איך היה. במילים אחרות, להעביר ביקורת על סכין גילוח.

אני אוהב את המילה הזו: ביקורת. עוד יותר בלעז: Critique. כמה מדויקת וקרירה; כמו חסה פריכה בצהרי קיץ חמים, או כוס ברד בצבע כחול.

עם זאת, כצרכן סכיני גילוח מזה שנים רבות, מצאתי שאין לי דבר לומר על אקט הגילוח עצמו. איך היה להתגלח בעזרת סכין Gillette Proglide? זה הרגיש בדיוק אותו הדבר כמו להתגלח בכל סכין אחר שלהם, בפעם הראשונה. גילוח חלק ומהיר, ולא היו זיפים יותר.

אז אם יש לי ביקורת, היא תהיה על התהליך. על הדרך שבה הגעתי להתגלח בעזרת סכין יוקרתית ולכתוב לכם עליה.

---

אחרי שכתבתי על הכוונה שלי לכתוב על סכיני גילוח של Gillette, פנה אליי בחור מאוד נחמד בשם יניב רייכנברג. יניב הקים ומנהל יחד עם שותפתו קרן רגב את חברת xblade, שזו חברה שמוכרת סכיני גילוח בדיוור ישיר. אם אתה מתכוון לכתוב על הסכינים של ג'ילט, אמר יניב, אולי תשקול לכתוב גם על הסכינים של xblade? ובכן, יותר מאשר עניין אותי לכתוב ביקורת זה לצד זה על סכיני גילוח (שלדעתי, אין לי שום דרך טובה להבחין ביניהם באמת), עניינה אותי התגובה המיידית שעלתה בי כאשר פנה אליי מישהו והציע לי לנסות סכיני גילוח מתוצרת אחרת.

התגובה הזו הייתה: "יש סכיני גילוח מתוצרת אחרת?"

הדהמתי את עצמי. אני לא בן אדם נאמן למותג^[1]. אני משתדל להכיר את המתחרים, לערוך השוואה, לקנות חכם. אני יכול לחשוב על כמה מותגים וסוגים של מוצרים אחרים לגבר, כמו דיאודורנט, בשמים, קצף או ג'ל גילוח, או אפטרשייב, אבל כאשר מדובר בסכיני גילוח, לא הצלחתי לחשוב על אף מותג אחר.

שבוע שעבר הזמנתי את יניב לקפה, סיפרתי לו על זה ובחיוך מבין הוא הסביר לי שסכיני גילוח אחרים, פשוט לא מגיעים לסופרים. Gillette שומרת על שליטה בלתי מעורערת בשוק, ובין השאר, זה בגלל שאין לה מתחרים; לא במובן האיכותי של המילה (אם כי, כנראה שבמספר ממוצע של להבים לסכין, כנראה שאין לה מתחרים) אלא במובן הפרקטי של המילה: הביטו בתמונה של סכיני גילוח התלויים על הקיר בסופר-פארם; יש לא מעט סוגים שונים של סכיני גילוח, לנשים וגברים, ברמות מחיר שונות, בעיצובים שונים: כולם של ג'ילט.

יניב סיפר לי אנקדוטה^[2] שיום אחד, חברת "שיק" (עוד חברת סכיני גילוח שלא הכרתי) הזמינה את אנשי המכירות הבכירים שלה לכנס. לפני העלייה למטוס, ביקשו מכולם להוציא את סכיני הגילוח שהם הביאו איתם לכנס; כל אנשי המכירות הוציא סכינים של Gillette... אז אני לא היחידי ש-Gillette מזוהה באופן בלתי מעורער במחשבתו עם פעולת הגילוח, ולולא יניב היה פונה אליי, ספק שהייתי שם לב לשליטה הזו. שם לב אליה, ומתחיל לפקפק בנחיצותה.

---

עד כמה אפשר לשפר סכין גילוח? כמה "יותר טוב" הוא יכול להיות מן הנקודה שבה הוא נמצא כרגע? למה הוא צריך חורים לקצף גילוח, או מנורה שאומרת שהבטריה נגמרה? למה הוא בכלל צריך בטריה? הפרסומת של הסכין משוויצה בזה שלקח יותר מעשר שנים לפתח את הסכין. עשר שנים! האם אי אפשר היה להשקיע את הכסף הזה במשהו טוב או חשוב יותר?

התשובה לשאלה הזו היא הטרגדיה של השוק הקפיטליסטי. Gillette חייבים, חייבים, חייבים להוציא סכין חדש, והוא חייב להיות איכשהו, בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, טוב יותר מהסכין הקודם, שכל מי שמתגלח יודע שהיה כבר מספיק טוב^[3]. הם לא יכולים להגיד לנו "הסכין שלנו הוא הסכין הכי טוב שיש, וכדאי לכם לקנות אותו", בגלל שבנינו^[4] את המערכת הכלכלית שלנו כך שהיא מבוססת על צמיחה אינסופית. יותר אנשים צריכים לקנות יותר סכיני גילוח ביותר כסף, כל שנה. מי שלא צומח קורס. הם לא יכולים. הם חייבים לשכנע אותנו שהסכין שהייתה לנו אתמול גרועה יותר מהסכין שאנחנו חייבים לקנות מחר. וזה אומר להדביק עליה מנורה, לחבר לה בטריה, לקדוח בה חורים, להוסיף לה להב, משהו, כלשהו, שיהפוך אותה ליותר מגניבה ויותר מעניינת, ובעיקר שונה מספיק, מהסכין שהייתה לנו קודם.

כמו שכתבתי בהתחלה, אני לא בן אדם שימליץ לאנשים איזה סכיני גילוח לקנות^[5]. זו לא הזמנה לנסות את הסכין הזה, זו הזמנה לחשוב, להעביר ביקורת, על הדרך שבה אנחנו מכלכלים את צעדינו, לתת מבט חודר במקום אליו הגענו, ביחס לפעולה פשוטה ויומיומית, כמו גילוח.

---

1 - חוץ מלגוגל. ולקוקה-קולה. ולשוקו יטבתה. אבל שם לפחות אני מכיר את האלטרנטיבות!
2 - לא מצאתי את האנקדוטה באינטרנט, אז בואו נגיד שאפשרי שזו בדיחה והיא לא אמיתית ונמשיך הלאה.
3 - מדובר בשיער פנים; הסכין הולך להוריד אותו, כך או אחרת. זו לא באמת תחרות.
4 - בנינו, כי זו מערכת בנויה; היא לא טבעית, והיא לא חייבת להיראות כך.
5- אם כי, מסוכן להתחייב. אין לדעת מה יקרה אם ידית הזהב תתחיל להגשים משאלות...

ביקורת חפה מספוילרים לאיירון מן 3

לכתוב ביקורת לסרט שהולך להכניס כמה מיליארדי דולרים במכירות כרטיסים, זה מאוד מצחיק. גם ביקורת רעה על הסרט (והוא אינו סרט טוב בהרבה מובנים) לא תשנה את דעתם של מאות אלפי האנשים שהולכים לראות אותו בישראל. לכן, נתקוף את הביקורת הזו ממקום אחר:

איירון מן 3 הוא דוגמה נהדרת לטענה שז'אנר הסופר-גיבורים כבול על-ידי שלשלאות שהקולנוע ניסה לזרוק, שנכפות עליו מצד החברה המוציאה לאור קומיקס של סופר גיבורים. בעוד ש-DC אפשרו לבימאים ולכותבים של באטמן וסופרמן להתייחס לדמות כמיתולוגיה במקום ספרות, ולכן הם יכולים לכתוב את הסיפורים שמתאימים להם, ועל כן, לכתוב סיפורים שמתאימים לקולנוע אקשן חכם ובוגר, Marvel לא מאפשרים לבימאים וכותבים לסטות מהקו הסיפורי שמתאים להם ולדמויות שלהם. הסרטים של נולאן יכלו לשכתב את הסיפור של באטמן כדי להפוך אותו לאדם פצוע שפוגע בסביבה שלו, במקום דמות צבעונית ומצחיקה שטים ברטון יצר, כי העולם שלנו מתייחס היום אחרת לטרוריסט, אפילו שכזה שצובע את הפנים בלבן. אם לתמצת ביקורת של מישהו אחר, נולאן כתב סרט שבו באטמן יכל לחיות בעולם שלנו, ולכן אנחנו יכולים ליהנות מן "האביר האפל" כסרט טוב, כי הוא מדבר אלינו ברמה בוגרת ואמיתית. 

אבל בקומיקס סופר-גיבורים, במיוחד בקומיקס של Marvel, בעיות עדיין מוגדרות ונפתרות באמצעות אגרוף לפנים. דלות העלילה של הקומיקס של החברה הזו מעליב במיוחד כאשר לוקחים בחשבון כמה ז'אנרים אחרים של אקשן, ואני חושב במיוחד על משחקי מחשב וקונסולה אבל זה נכון גם לגבי סרטים וסדרות טלוויזיה, התפתחו בהתמודדות שלהם עם אלימות כמרכיב עלילתי. התמונה של קפטן אמריקה שנותן אגרוף להיטלר היא אייקונית וגם היום אמריקאים (ואולי גם לא אמריקאים) שמחו על החדשות שבן-לאדן נהרג, אבל אנחנו כבר לא מאמינים שאגרוף לפנים יפתור בעיות של לאומניות, גזענות, חמדנות או מלחמה, ואנחנו כבר לא מאמינים שאפשר לרדד את המוטיבציות של "נבלים" (אם אנחנו בכלל עדיין מאמינים שהם קיימים) ל-"אני רוצה הרבה כסף" או "אני רוצה לשלוט בעולם". בסרטים כמו "ג'יימס בונד: מפל-רקיע" או אפילו "הנוקמים" הנבל משכנע במיוחד כי המוטיבציה שלו אישית, ואנחנו יכולים להתחבר אליו ולהבין אותו. אנחנו מחפשים את המוטיבציות הללו, הרבדים הללו, גם בז'אנר האקשן, והאלימות מוצגת כמשלימה לרבדים הללו במקום להחליף אותם. בסרט הזה, אי אפשר להתחבר או להבין את הנבל, וכאשר המזימה שלו נפרשת אתה תוהה איך אדם, שהסרט מנסה לשכנע אותנו שהוא מבריק במיוחד, יכול לתכנן תוכניות כל כך טיפשיות. האלימות, בסופו של דבר, היא כל מה שאיירון מן מביא לסיפור, למרות היותו מבריק, כי הבעיה שמוצגת לפניו לא מנוסחת בשום צורה אחרת. אלימות לשם אלימות.

רוברט דאוני ג'וניור הוא שחקן מדהים, ותענוג לראות אותו עובד בסרט, במיוחד מול שחקנים מדהימים אחרים כמו גיא פירס ובן קינגסלי. עם החומר הנכון, הוא היה יכול לשחק בצורה מבריקה בסרט שמפרק את דמותו של הגאון הבודד, שמתמודד עם בעיות של PTSD ומערכות יחסים לא שיוויוניות. הוא היה יכול להראות לנו אדם שהכסף שלו והשכל שלו מאפשרים לו לעשות הכול, ולא בטוח מה המשמעות של "הכול" ואיך אפשר לחיות בבטחון כאשר אתה אוהב מישהי ומפחד לאבד אותה. אבל את כל הבעיות הללו, כל התוכן הערכי הזה, נזרק מהחלון, כי מה שרוצים ב-Marvel להראות זה רובוט CGI אחד מרביץ נורא נורא חזק לרובוט CGI אחר, וזה מעניין מבחינה טכנית לדקה וחצי, ואז נהיה מאוד מייגע. זה מאכזב במיוחד אחרי אמצע הסרט, שהכתיבה עוברת שינוי חד, ופתאום כל הדמויות, ובמיוחד דמויות המשנה, הופכות להיות שנונות, סצנות האקשן הופכות להיות מהנות, ומתחיל משחק שבו בכל סצנה אני מצליח לנחש מאיזה סרט של ברוס ו'יליס היא נגנבה (סדרת "מת לחיות" מופיעה הרבה, אבל יש אפילו shout-out לאלמנט החמישי!) נראה שבנקודה הזו, שיין בלק, שביים את הסרט הזה, נזכר שהוא גם האדם שביים וכתב את Kiss Kiss Bang Bang, שהוא סרט מבריק ומשעשע שיש בו קצת אלימות, אבל בעיקר הרבה שכל. 

הסרט הזה נגמר (אחרי הסצנה ההכרחית שבסוף הכתוביות) בהבטחה Iron Man will return. אז יהיה "הנוקמים 2", ויהיה "איירון מן 4", ויש בזה משהו מעניין שחברת תוכן והפצה מתחילה להתייחס למדיום הקולנוע כמו למדיום הטלוויזיה ומייצרת סרטים שהם אפקטיבית פרקים בסדרה. אבל בנוסף לעניין, הייתי שמח גם ליהנות מהסרטים הללו, ובכל הסרטים האחרונים מהסדרה זה נהיה יותר ויותר קשה. אני לא מאמין שהבעיה הזו תפתר עד ש-Marvel ישחררו את האחיזה שלהם ויתנו לאנשי הקולנוע לעשות מה שהם יודעים לעשות הרבה יותר טוב מהם: לעשות קולנוע. 

מכתב פתוח לפמיניסטית רדיקלית

אתמול, כתבתי ביקורת מעליבה על פוסט שכתבה הילה "ואן דר" בניוביץ, שכותבת בלוג פופולרי ובין השאר הייתה מהיוזמות והמארגנות של אירוע השירה במחאה על הדרת נשים שנה שעברה. בניוביץ הגיבה לפוסט שלי עם הבהרות, ובשיחה פרטית שאלה - מדוע ההבהרות שלה לא מקבלות תגובה רצינית? תגובה רצינית אכן מגיעה לה. אז, בניגוד לטון ההומוריסטי של הפוסט הראשוני, להלן תגובה רצינית. 

אני לא פמיניסטית

את התודעה הפמיניסטית שלי פיתחתי בגיל מאוד צעיר, כל כך צעיר, שלא ידעתי שזו תודעה פמיניסטית. גדלתי בבית שבו נשים, אמהות, סבתות, אחיות, היו בעלות דעה, משקל, מקום, וכוח, וזה נראה לי טבעי ונכון. הבית שלנו לא היה מקום שיוויוני ומושלם, היו בו התנהגויות שוביניסטיות: לדוגמה, אבא שלי החליט מה רואים בטלוויזיה, וישב תמיד בראש השולחן. אבל לא ראיתי את ההתנהגויות הללו כמשהו נכון ואידיאלי; היה ברור לי שהן צורמות על רקע השיוויון הרחב יותר שאליו ההורים שלי שאפו. אחותי הצעירה נתנה לזה ביטוי מאוד חזק: אצלנו בבית, כולם עובדים, ביחד. ככה נבנתה התודעה שלי. 

לרוע מזלי, אולי, שפה מתאימה לא התפתחה, בגלל שהמילה "פמיניזם" לא הייתה אצלנו בבית. אם יש משהו מאוד חשוב שהייתי רוצה שאנשים, ובמיוחד נשים שמגדירות את עצמן פמיניסטיות, יקחו מכאן הוא זה: בסביבתי הקרובה והלא-רחוקה-מדי, יש הרבה מאוד נשים עם דעות פמיניסטיות, שלא משתתפות בתנועה ולא מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. נשים שמרגישות את הדיכוי, שנאבקות בדיכוי, שעוזרות לעצמן ולנשים אחרות, אבל לא מרגישות חלק מהתנועה. הן לא סובלות מתודעה כוזבת; הן לא הטמיעו את הפטריארכיה; הן לא מפונקות שדואגות רק לפריבילגיה של עצמן. הן נדחות מהצורה שבה השיח הפמיניסטי עובד. חוט השני העובר בפסקאות הללו הוא התגובה של נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות לדחייה הזו, ובמיוחד כשהיא מגיעה מצדו של גבר. אם יש "רצינות" בטקסט הזה, זה הניסיון להציג את הביקורת הזו על השיח בצורה שתאפשר לשמוע אותה, שלא תהיה "מעליבה".

תהיה רדיקלי

המפגש הראשון שלי עם ארגון פמיניסטי היה עם "פאנורמה", ארגון המגדיר עצמו כארגון ביסקסואלי פמיניסטי שמאלני רדיקלי נגד הכיבוש, ובדרך כלל גם צמחוני או טבעוני. אם עומס התארים נראה לכם הומוריסטי, אז לא. הבטחתי להיות רציני, וכך הארגון אכן מגדיר את עצמו, ולכן פונה בעיקר לאנשים היושבים על חיתוך כל המעגלים הללו. 

המילה רדיקלי חשובה כאן; כי פאנורמה הוא אכן ארגון רדיקלי. רדיקלים, למדתי בכימיה, הם חומרים לא יציבים שקל להם להגיב עם חומרים אחרים. כאן רדיקל הוא לא מי שקל לו להגיב לאחרים, הוא מי שקל לו להגיב לאחרים באלימות. 

אולי כאן יש איזו מעין שאיפת אוויר חדה פנימה, כאילו אני תוקף את פאנורמה. ממש לא. להיפך; אני חושב שאלימות היא התגובה הנכונה - בהגדרה מסוימת של אלימות.

קל מאוד להבין למה פאנורמה חייב להיות ארגון רדיקלי ברגע שעושים את החלוקה הבאה: כאשר רוצים לשנות מערכת, יש רק שתי דרכים לעשות זאת: דרך חוקי המערכת, או מחוץ לחוקי המערכת. בהגדרה, כל שינוי של המערכת מחוץ לחוקי המערכת, הוא באלימות. ככה זה. אם מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות עד שראש הממשלה מתפטר, זה שינוי מחוץ לחוקי המערכת; זה שינוי באלימות. כאשר המערכת לא הוגנת, כאשר חוקיה בנויים כך שאי אפשר יהיה לעשות את השינוי המבוקש, אז השינוי היחידי שנותר, הוא שינוי באלימות. 

זו טענה פמיניסטית די ברורה בעיניי שחוקי המערכת, כפי שהם בנויים כרגע, לא מאפשרים לנשים לשנות אותם לטובתן. לא מאפשרים לקדם שיוויון. במצב כזה, הצורך לנהוג באלימות ברור לי, ואני בעדו. הבעיה שלי, אם כן, איננה עם הבחירה באלימות; היא הבחירה באלימות לא אפקטיבית. הבעיה שלי עם פאנורמה לא הייתה שזה ארגון רידקלי; היא הייתה שזה ארגון קטן שרוצה להישאר קטן (ע"ע החיתוך בין כל המעגלים השונים), ומתנהג באלימות ללא הכוונה או תוכנית מוגדרת. אולי זה חלק מהרעיון; אולי כדי להיות קו'ירי עד הסוף חייבים גם לנהוג ללא תוכנית וגבולות גם בחיים הפרטיים. אני לא יודע. אבל זה מה שהפריע לי בארגון הזה.

ביקורת מעליבה על פמיניסטיות 

בנקודה זו התחיל מתח מאוד חזק אצלי: הייתי משוכנע בדעות שלי, בצורך בשינוי רדיקלי רחב יריעה; הייתי אופטימי לגבי השינוי הזה - אבל מצאתי שאנשים שהחזיקו באותן דעות לא הגדירו עצמם פמיניסטים ולא היו חלק מהשיח. זו הייתה נקודה מבלבלת, שהצריכה עיון. האינטראקציה שלי עם בניוביץ, אני מאמין, היא חלק מהעיון הזה.

שנה שעברה, הייתה לנו אינטראקציה די חריפה ב-Twitter. הרמטכ"ל ושר הבטחון התלוצצו על חשבונן של חיילות, ניסו להשתיק את זה, ולא הצליחו. היא כותבת על זה כאן, ויום קודם היא צייצה: "אל תגידו שלא ידעתם: בצה"ל נשים הן לא בני אדם, ובטח שלא חיילות שוות-ערך לחיילים. הן חומר הומוריסטי לדגנרלים ושרי ביטחון מחרבי מפלגות". 

הציוץ הזה הניב שיחת ציוצים ארוכה, שסופה כנראה היה ידוע מראש - הרבה עלבון מצד אחד, הרבה אי-הבנה מצד שני. אם אני מסתכל על השיחה הזו שוב, היא מתאפיינת בשני דברים: חוסר סימפטיה מהצד שלי לעלבון של בניוביץ, וחוסר הקשבה מהצד של בניוביץ, במיוחד לטענות הנוגעות לאחריות של פמיניסטיות או התנועה הפמיניסטית למשהו. 

המילה הזו: אחריות. היא מילה נפיצה מאוד. בחלקים נכבדים מהשיח הפמיניסטי שאני פוגש האחריות נמצאת על כתפם של "גברים". כאשר אתם קוראים טקסט פמיניסטי, אתה תראו את המילה הזו הרבה: "גברים". סביר להניח שלפחות חלק מקוראי הפוסט הזה הן נשים, לכן, המילה הזו לא נוגעת לכן, אבל כאשר מישהו אומר "גברים" הוא אומר "גם אתה, איתי, שכן אתה גבר", וכאשר מישהו אומר "גברים אשמים" הוא אומר, "גם אתה, איתי, אשם" שזה משפט מאוד מרגיז.

הנקודה שתמיד עולה אצלי היא שהבעיה איננה "גברים", הבעיה היא "התנהגות". אין שום דבר מהותני בהתנהגות גברית; התנהגות גברית הייתה שונה לפני חמישים שנה ומאה שנים ואלף שנים, היא שונה בין סין לאוסטרליה לאיטליה לישראל, היא תהיה שונה עוד חמישים שנה ועוד מאה שנה ועוד אלף שנים, והיא תהיה שונה בין פלשתין ובין אירופסטאן ובין האימפריה החללית המונגולית - הבעיה, הגורמים לדיכוי ולפטריארכיה ולחוסר השיוויון ולתרבות האונס ולאווירת הפחד, הבעיה מגיעה מהתנהגות, של גברים וגם, חשוב לזכור, של נשים. את ההתנהגות צריך לתקוף. לא "גברים". למה ההבחנה הזו בעייתית?

זה קשור, כמובן, להתנגדויות השגורות שנשים המגדירות עצמן כפמיניסטיות פוגשות כשהן מנסות לטעון בעד העמדה שלהן. אחת מהתנגדויות שגורות אלו היא הבידוד של הטענה שלהן לידי טענה אחת ויחידה, ואז פתירת הטענה הזו במשיכת כתפיים. למשל, בהקשר של ברק וגנץ, היו רבים שאמרו "זו כולה, בדיחה, מה אתן נלחצות? למה אין לכן חוש הומור??" והטענה שלהן היא, כמובן, שזו לא רק בדיחה. שההקשר חשוב (בניוביץ אפילו כותבת מילים אלו ממש).

הבעיה מתחילה כאשר ההתנגדות שלי, כל ההתנגדויות שלי, נשמעות כמו התנגדויות אחרות שאני לא חושב או מרגיש, ומקבלות את התשובות שההתנגדויות ההן מקבלות. זה היה הרושם החזק שקיבלתי משיחת הציוצים עם בניוביץ: שהיא עונה לאיש קש. לרוע המזל, Twitter זו פלטפורמה מאוד גרועה לשיחה אמיתית. זה משהו שהייתי צריך לקחת בחשבון.

למה הייתי צריך לבקר פחות פמיניסטיות

לפני כמה חודשים, שוחחתי עם חברה לגבי הביקורות התכופות שלי בפייסבוק על טקסטים פמיניסטיים. היא שאלה, מה בעצם המטרה שלי, ואמרתי שבעיניי הטקסטים האלו לא אפקטיביים; בנקודה אחת נגעתי קודם (שנשים רבות לא מגדירות עצמן פמיניסטיות למרות הדעות והפעולות שלהן) ובנקודה שנייה אגע עוד מעט (שיש גברים המרגישים מותקפים ומסורסים מהשיח הזה). מטרת הביקורת שלי היא שהטקסטים הללו יהיו אפקטיביים יותר.

היא ציינה בחוכמה שאני לא משיג את המטרה שלי, ולמעשה עושה משהו הפוך: אני מייצר אווירה אנטי-פמינסטית אצלי בפייסבוק. רק כאשר היא הצביעה על זה שמתי לב שההרכב של האנשים שמגיבים לפוסטים כאלו התחלף, לאורך החודשים שבהם כתבתי אותם. אם נחלק, לכאורה, את המגיבים ל"שמאל" ו"ימין", במובן של "אנשים המגדירים עצמם פמיניסטים" מול "אנשים התוקפים את התנועה הפמיניסטית" אז ה"שמאלנים" הפסיקו להגיב לפוסטים ולהתמודד עם הביקורות, ואילו ה"ימנים" התחילו להגיב במספר הולך וגדל בהסכמה גורפת. היא המשיכה והצביעה על כך שאותם אנשים כותבים דברים בתגובות שאני לא מסכים איתם, אבל נמצאות בהקשר של ההודעה שלי ומייצרות רושם כזה. אחרי השיחה הזו כתבתי עוד הודעה אחת או שתיים, תיקנתי את המגיבים שהגיבו בצורה שלא הסכמתי איתה, אבל אז הפסקתי לכתוב ביקורות כאלו. הביקורת הזו, שהמטרה שלה הייתה להפוך את הפוסטים שלי ליותר אפקטיביים^[1], השתיקה אותי. המטרה עדיין הייתה חשובה לי, אבל הכלים היו נהירים הרבה פחות.

אחד הדברים שבולטים עבורי שוב ושוב, ואני מקווה שגם עולה מהפוסט הזה, הוא שאותן בעיות הנמצאות מחוץ לשיח, ונגדן אנחנו נאבקים, נמצאות גם בשיח עצמו. טקסט פמיניסטי ביקורתי שידבר על מנגנוני דיכוי, יפעיל אותם מנגנוני דיכוי בתגובות לאותו הטקסט... אדם, המבקר אחרות על שאינן פתוחות לביקורת בגלל שהן חוששות שביקורת תשתיק אותן, יקבל ביקורת על ההתנהגות שלו, שתשתיק אותו... בעצם, מה שהבנתי מאוחר יותר, הוא שחברתי ביקשה ממני לייצר את אותו טקסט, רק בצורה חכמה וקשה יותר. הקושי הזה הוא שהשתיק אותי. על כך הנקודה הבאה:

קשה נורא להיות פמיניסטית אפקטיבית

שבוע שעבר, התלהבתי בקול רם^[2] מכמה גברי כיסוי הטלפון שקיבלתי מה'. תוך כדי ההתלהבות, גם שילבתי אמירות לכאורה פוליטיקלי קורקטיות לגבי השימוש במילים "גברי" ו"נשי". הקוראים הגיבו על כך ואחד מהם, אחד מאותם "ימנים" שצוינו קודם, הגיב בדיוק לנקודה הזו: הסירוס הנשי-פמיניסטי של השיח הגברי. "כאשר אני אומר שגברי זה טוב", הוא אומר, "אומרים לי שאני שוביניסט". התשובה שלי אליו רלוונטית כאן, ומבקרת גם את ההתנהלות שלי עצמי: כאשר מישהי מגיבה לדיכוי, גם אם אנחנו לא מסכימים עם התגובה לדיכוי, חשוב שנכיר בקיומו של הדיכוי בצורה פעילה. במקרה של השיחה שלי עם בניוביץ לפני שנה, לא הגבתי לתגובה שלה בצורה שהכירה בקיומו של הדיכוי. 

התגובה שלי ל"ימני" חשובה מסיבה נוספת: היא שמה אחריות גם על האישה, לא רק על הגבר. היא דורשת ממנה לפעול בתוך המרחב הציבורי הגברי ולעזור לשנות אותו למרחב משותף, אפילו שהפעולה הזו קשה יותר עבורה מאשר הגברים. אחריות זו מילה נפיצה מאוד. בגלל שאחריות=אשמה, ואם אנחנו מאשימים את הנשים, אז אנחנו משתתפים בדיכוי שלהן, לא? לא אם אנחנו מתמקדים בהתנהגויות, שזה מה שאני עושה. הדיכוי קיים, ונשים מורחקות מצמתי החלטה והמרחבים הכלכליים הפוליטיים הדתיים והחברתיים הם ברובם המכריע מרחבים גבריים שלנשים קשה יותר לנוע בהן ולפעול בהן. הצבת אחריות על נשים לשנות התנהגויות שמרחיקות אותן מהצמתים הללו לא מאשימה אותן בקיומה של ההרחקה. זו ביקורת דגש על שינוי ההרחקה זו, במקום לחפש את מי להאשים.

להיות אישה פירושו לפחד

יהיו שיגידו, בצדק, שלנשים לא רק קשה יותר לפעול, אלא גם מסוכן יותר לפעול. הן יגידו שההתעלמות שלי מהסכנה הזו, גם היא חלק מהדיכוי. בניוביץ כותבת על זה הרבה מאוד:

""הוחלט שאקח מונית הביתה. הצלחתי לתפוס מונית תוך זמן קצר, ואחרי כמה דקות של נסיעה, תהיתי ביני לבין עצמי אם אי פעם אוכל לעלות על מונית ולא לפחד שהנהג זומם לעשות לי משהו. במיוחד בשעות לילה, בכבישים ריקים ואפלים.

כי להיות אישה, פירושו לפחד."

להיות פירושו לפחד; ה' כתבה על זה גם, שהפחד הזה עובר מאם לבת, בלי קשר למציאות. אם לקשר רגע להתחלה: גם במשפחה שלי, אני הלכתי מאוחר בלילה לבד, האחיות שלי קיבלו טרמפ. אף פעם לא הייתה שיחה על זה שרחובות נס-ציונה מסוכנים לבנות - זו הייתה פשוט המציאות; המסר שעובר מהורים, לבנות. להיות אישה פירושו לפחד. 

אני לא מתעלם מהפחד הזה, אבל אני לא מרגיש אותו. לכן, אולי, קל לי יותר להגיד^[3]: הפחד קיים; אבל הוא מגיע מהתנהגות גם של גברים, וגם של נשים. בשלושת השנים האחרונות התחלתי ללמד, ילדים מחוננים מכיתה ג' עד ט', ומי שמחברת ילדות הן ילדות אחרות ונשים אחרות, לא גברים. לבנים כמעט אין נגיעה לבנות בגיל הזה, אלא אם הבנות יוצאות לשחק איתם ב"משחקים של הבנים", ואז התגובה היא בעיקר סקרנות מהחידוש. כאשר ילדה מגיעה לגילאים הללו (ג', ד', ה') מי שאומרות לה שהיא צריכה להפסיק להתרוצץ ולהתחיל ללבוש בגדים שקשה יותר לשחק בהם בכדור או בתופסת, הן הבנות. כאשר בכיתה ד' מגיעות שמונה בנות, כולן לובשות ורוד, מול 16 בנים^[4] שלובשים את כל הצבעים משחור ועד לבן (מלבד ורוד, כמובן) זה לא בגלל שהבנים האחרים שמים לב מה הן לובשות ומעירים על כך.

הטון שלי אולי נשמע "מאשים"^[5] אבל זו לא הכוונה שלי. הכוונה שלי היא להצביע על כך שכפי שיש התנהגויות שגברים יכולים וצריכים לאמץ כדי להיאבק בדיכוי, כך יש התנהגויות שנשים יכולות וצריכות לאמץ כדי להיאבק בדיכוי. שחלק מההתנהגויות הללו אינן התנהגויות נעימות. דוגמה רלוונטית, היא שנשים יכולות וצריכות לאמץ מאבק לשירות שיוויוני בצה"ל לנשים כדי להיאבק בדיכוי. כל עוד צה"ל הוא מסלול ישיר לתפקידים בכירים בשוק הפרטי ובפוליטיקה, הדרת נשים מהמסלול הזה פוגעת בשיוויון בישראל. לחבר את המאבק הפמיניסטי בהכרח, בהגדרה, למאבק פציפיסטי זו אחת הסיבות שיש נשים רבות שמרגישות דחייה מהמונח "פמיניסטי". אם להזכיר שוב את התשובה שלי ל"ימני", השילוב הראוי של נשים בצה"ל הוא לא הפיכתן ל"תואמות-גברים" וטשטוש המאפיינים הנשיים שלהן, אלא הפיכת צה"ל ממרחב גברי לא בטוח למרחב משותף בטוח. זה דורש עבודה, זה דורש שינויי התנהגות, זה דורש יותר אומץ מנשים מאשר מגברים, יותר וויתורים מנשים מאשר מגברים - אבל בלי העבודה הזו, אז הרבה מאוד מאמצים אחרים לשנות את החברה בישראל חסרי משמעות. אי אפשר לדבר על ייצוג נשים בכלכלה ובפוליטיקה, בלי לדבר על צה"ל.

אם היה דירוג של מאבקים ומאמצים^[6] אז ברור שגברים צריכים לעשות "יותר". זה לא בגלל שהם "גברים והם לא בסדר ומהותית הבעיה היא בהם", כי זה לא נכון. גברים צריכים לעשות יותר כי קל להם יותר לעשות כי המרחבים שאנחנו נעים בהם הם מרחבים גבריים. בגלל שבמשך דורות, המקומות בהם התקבלו החלטות ובהם רוכז הכוח, היו לגברים בלבד, ולכן מה שנראה לנו כמרחב ציבורי היה, למעשה, מרחב גברי. כאשר נשים החלו להיכנס למרחבים הללו, המרחב השתנה, נהיה לכאורה "נשי" יותר. אותם גברים שהתנגדו לכך נתפסו, בעיניי פמיניסטיות רבות, כגברים שמגינים על הפריבילגיות שלהם. כנראה חלקם אכן הגנו על הפריבילגיות שלהם, אבל אחרים, התנגדו לשינוי כי זה טבע האדם. עבור רבים מן הגברים, יש התנגדות לשינוי הזה כי אין תחליף.

פמיניסטיות נאבקות ליצור מרחבים גם לגברים

אם אנחנו עוסקים בהקשבה לצד השני, הקשבה שתהפוך את הביקורות שלנו לאפקטיביות, הקשבה שתייצר מאבק משותף במקום לייצר ריבים פנימיים, אז אנחנו צריכים להקשיב גם לזה: אם המרחב הציבורי היה מרחב גברי והוא נהפך למרחב משותף (וזה דבר טוב), אז צריכים להקים מרחבים גבריים חלופיים לזה.

אם היו מרחבים נשיים תמיד (כי הן הודרו מהמרחבים הציבוריים), אז טבעי לנו שיש מרחבים נשיים כאלו; פחות טבעי לנו לייצר מרחבים גבריים. במקביל לפעולה להפוך את המרחב הציבורי למשותף צריכה להיות פעולה לייצר מרחבים גבריים חדשים. יש, למשל, אלמנטים חזקים מאוד של "מרחב גברי" בצה"ל. המילואים נתפסים כ"חופשה" לבן-זוג, מהבית, מן הילדים, אפילו מבת-הזוג. אם נפעל להפוך את היחידה הצה"לית למרחב משותף, זה ידרוש לשנות אותה בצורות מהותיות רבות, אבל גם, ידרוש ליצור מרחב גברי מקביל עבור המרחב הגברי שהלך לאיבוד^[7]. 

נחזור, אם כן, למקום שממנו התחלנו: הפוסט של בניוביץ, והתגובה המעליבה שלי אליו. בניוביץ מדברת באריכות על החברות שעוברת ילדה בת 10 ועל כך להיות "אישה" זה לא בסדר. התגובה שלי, אם לנקות החוצה את ההומור, הייתה מאוד קצרה: אז מה? התגובה שלי הייתה קצרה מדי, אז היא נקראה כך: "יש פטריארכיה ואת מתלוננת במקום לעשות משהו לגבי זה", שזו לא הייתה המחשבה שלי. המחשבה שלי הייתה "יש פטריארכיה ואת מחזקת אותה במקום לעשות משהו לגבי זה, או במינימום, לפחות לא לחזק אותה".

יש שיח פמיניסטי מסרס

כאשר אני קורא טקסטים פמיניסטיים, מכל הגוונים, הבחנתי בין שלושה סוגים של טקסטים לפי סוג העולם האידיאלי שהן מציירות: בסוג הראשון, לא יהיה עולם כזה; לגברים היה יותר מדי כוח, והם לעולם לא יסכימו לוותר עליו כי הם נהנים מהפריבילגיות שלהם יותר מדי. בסוג השני, גברים הם בעיה מהותית שמייצרת דיכוי מעצם טבעם, ולכן הדרך היחידה ליצור עולם חף מדיכוי היא להעלים ממנו את הגברים (או את גבריותם). בסוג השלישי, עולם אידיאלי שבו גברים ונשים חיים בשיתוף מלא (ז"א נהנים ביחד ממרחב בטוח, מאפשר, שבו יש להם מקום, כוח, וקול) הוא אפשרי, וצריך לעבוד ליצור אותו ביחד. 

הסוג השני של טקסטים הוא נפוץ מאוד. הוא מתאפיין, למשל, בדיבור על "גברים" ולא בדיבור על התנהגויות. הוא מצייר את אותם "גברים" כאחראים בלעדיים לכל צורה של דיכוי הקיימת נגד נשים. הוא מצייר בפרוטרוט את הדרכים בהם גברים מגיבים לביקורת פמיניסטית ומנסים למנוע שינוי, כשהוא מתעקש להצמיד מניעים שליליים לאותם תגובות והתנגדויות. הוא הופך כל דיבור על התנהגות שנשים צריכות לאמץ לדיכוי וכל דיבור על התנהגות שגברים צריכים לאמץ לנכון מעצם טבעו. בקצרה, זהו טקסט מסרס; מסרס משום שהוא אומר לכל גבר שרוצה לבנות עולם משותף עם נשים שהדרך היחידה לעשות זאת היא להיפטר מהגבריות שלו. 

אם "להיות אישה פירושו לפחד" אז זה לא מפתיע שהעולם האידיאלי היחידי האפשרי, עולם נקי מפחד, הוא גם עולם נקי מגברים. יש היצביעו על התדירות המחרידה של אונס והטרדות מיניות ויאשימו אותי בכך שאני מתעלם מהגורמים האובייקטיביים לפחד הזה. אני מסכים; היחס שלי לפחד הזה אנליטי מדי. אני לא חש אותו, רק שומע עליו דיווחים. אם זה גורם לתחושת חוסר אכפתיות, זה לא מכוון. המניע שלי אינו להתפלש בתחושת אשמה או לדחות את קיומו של הפחד; הוא למצוא דרך לשפר את המצב. בדרך, אני לעתים שוכח מהרגשות של הצד השני. לכן אני נשמע אפתי.

התגובה הרצינית לפוסט של בניוביץ

הבעיה העיקרית שלי עם הפוסט המקורי ממנו התחלנו, ועם הרבה טקסטים אחרים של בניוביץ, היא ההתפלשות בפחד. ניקח לדוגמה טקסט שלה על ציצים. כאן, בין שלל תיאורי ההליכה ברחוב ויופיו של דניאל קרייג, עולה טענה אחת ברורה: אם אני יוצאת מהבית, אסור לכם להסתכל עליי. המבטים שלכם גורמים לי לפחד.

אפשר וצריך לבקר את ההתנהגות של אנשים ולדרוש שיתנהגו בצורה שתוביל לבניית עולם טוב יותר; אבל כשאנחנו מתחילים לצנזר מבטים, אנחנו צועדים במרץ מעבר לגבול אל עולם חסר הגברים^[9] שהוא העולם היחידי נטול הפחד שאותו בניוביץ יכולה לדמיין. זה לא טקסט אפקטיבי. זה טקסט שרק מעט מאוד גברים יכולים לקבל, שהרבה מאוד גברים יידחו ממנו, וייתכן, שגם חלק מהנשים. 

את התגובה המעליבה שלי תמצתה בניוביץ ל"את פמיניסטית רדיקלית טיפשה שמקרקרת כתרנגולת ולא עושה כלום". זה לא יפה, וחבל שהעלבתי אותה; זו לא הייתה המטרה שלי^[8]. בניוביץ חכמה מאוד וכותבת טוב מאוד; היא לא מקרקרת, והיא כנראה פמיניסטית - אבל היא בפירוש לא רדיקלית.

היא לא שוברת באלימות את חוקי המערכת כדי לבנות עולם טוב יותר - להיפך. היא מחזקת את העולם הקיים בתפיסה שלה שהדרך היחידה להתמודד עם המבט הגברי היא להסיר אותו. בעצם האמירה הזו, היא מנציחה את היותם של הגברים בעלי הכוח, היא מנציחה את היותו של המבט הגברי מבט יוצר והורס.

היא טועה. נשים יכולות להתקיים מחוץ לוואקום חסר גברים. אם אנחנו רוצים לחיות בעולם טוב יותר עבור כולנו, אנחנו חייבים ליצור מצב שבו הן מתקיימות ופועלות במרחב ציבורי משותף. אנחנו פוגעים משמעותית באידיאל הזה כאשר אנחנו מתעלמים מההתנהגויות שנשים צריכות לאמץ כדי לגרום לזה לקרות, מתעלמים מחוסר האפקטיביות של טקסטים מסוימים, ומתעלמים מהסירוס שיש בטקסטים מסוימים. 

---

1 - יש המון מטא בפוסט הזה, אני יודע.
2 -  באינטרנט, בקול רם פירושו לכתוב את המחשבות שלך.
3 - הקלות הזו כנראה תורמת לתחושה שאני אדיש אליו.
4 -  כן, יש חוסר איזון נוראי בכיתות מחוננים, אני יודע. זה מפריע לי כל יום ויום.
5 -  וצר לי על זה, זה האינטרנט, זה לא אני.
6 - למה לא? יש דירוג לכל דבר; פשוט אם מדרגים מאבקים כטקטיקה של השתקה, אז זו בעיה, אבל גם לאמץ מדיניות שאומרת שאין דירוג ואין אג'נדה ואין סדר עדיפויות זה טיפשי.
7 - זה הפך להיות פוסט דווקא על צה"ל, וחבל כי זו בעצם אנלוגיה לכל ביקורת על מרחבים גבריים שצריכים להשתנות, כמו הדת היהודית, או משרדי הממשלה, או עולם העסקים.
8 - בכנות, לא חשבתי שהיא תקרא את התגובה הזו.
9 - אולי לא נטול גברים לגמרי; יש "גברים אמיתיים" שיכולים להיות בו. גברים המגיבים בצורה "הנכונה" ובצורה זו בלבד.