יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

תורם מחפש מקבלת

אני אוהב ילדים. ילדים בכל גיל, כי בכל גיל יש בהם קסם אחר: יש את הגיל שבו הם מתרפקים ורכים ולדאוג להם ממלא אותי בחום. יש את הגיל שהם מביטים בעולם סביבם והמבוגרים המאכלסים אותו בעיניים משתהות וממציאים לעצמם סיפורים כדי לסדר את העולם ואת המבוגרים בצורה הגיונית. יש את הגיל שיש להם שפה משל עצמם, חלון מצומצם שנעלם מהר מדי, כאשר "השפה הילידית[1]" מחליפה אותה. יש בהם משהו מרתק, כמעט בכל מצב, ויש בהם משהו מאוד מאתגר ומאיים: אני לא יכול לתאר לעצמי החלטה יותר גורלית מההחלטה להפוך להיות הורה, או אחריות גדולה יותר. 

גדלתי בבית עם אבא ואמא, שניהם "הורים". זה לא מובן מאליו. חצי מהחברים שלי גדלו עם הורים גרושים, חלקם רחוק מאוד מאבא שלהם. האם אב[2] יכול להיות הורה ממרחק עשרות קילומטרים? או מיבשת אחרת? הכרתי מקרים אחרים (גרועים יותר?), מי מקרוב, ומי מרחוק: ילדים יתומים, ילדים במשפחות אמנות שהוריהם בכלא, ילדים בבית שהורה אלים אולץ לעזוב אותו.

אני עדיין זוכר בחדות את היום שבו הרמתי את "ילד ושמו זה" בסטימצקי. ספר קצר, ספרון אפילו. כריכה בהירה, עמודים קצרים. קראתי אותו עד שלא יכולתי יותר. לא יכולתי להאמין שמישהי יכולה להיות אכזרית כל כך לילד שלה - אבל זו כמובן המציאות. ידעתי שיש אמהות ששמות תינוקות בפחי אשפה. שחונקות אותם. שזורקות אותם. להוליד ילד זו מציאות בילוגית. הורות זו בחירה. אולי זו בחירה של 99.99% מהאנשים (למרות שבמציאות, כנראה הרבה פחות) - אבל זו עדיין בחירה. איפשהו, אני מעדיף את זה כך: שיש בנו משהו שאנחנו בוחרים לממש. אנחנו לא חייבים שום דבר למציאות הביולוגית, והכול הוא בזכותנו.

מגיל מסוים, בערך סביב גיל 20, התחלתי לנגח את המציאות הביולוגית הבלתי מתפשרת: לנשים יש רחם; לגברים לא. העובדה הפשוטה הזו נראתה לי לא הוגנת בצורה קיצונית. ההחלטה להרות פשוטה מאוד, טכנית[3]; למעשה, נשים בגילי, מסביבי, נאלצו לנהוג באחריות ובתשומת לב כדי להימנע מזה. אישה יכלה לבחור להיות אם חד-הורית; במשפחתי המורחבת אפילו הכרתי שתיים כאלו. גבר לא. כאשר העליתי את הרעיון להיות אב חד הורי, המציאות שוב קרקעה אותי - להיות אב חד הורי זה לעשירים בלבד [4].

למציאות הביולוגית הזו יש פן נוסף, אולי לא נעים, בטח שלא פשוט: מי שמחליטה אם להמשיך את ההריון היא רק האישה. אמצעי מניעה באים בשני המינים, אבל הפלות לא. בישראל יש מעל 10,000 הפלות בשנה מסיבות של הריון מחוץ לנישואים, בעיקר בקרב נשים מעל גיל 20. אם אתם מכירים נשים מעל גיל 20 שפעילות מינית, סביר להניח שאתם מכירים מישהי שעשתה הפלה. האם אתם יודעים על כך, זו כבר שאלה אחרת. אם מי שהכניס אותה להריון יודע על כך, זו שאלה אחרת לגמרי. במקרה שלי, גיליתי לתדהמתי שאני נגד הפלות[5]. האוטונומיה של אישה על גופה לא נמצאת בספק בעיניי, ותודעה עצמית בטח שלא נמצאת בצביר תאים בגודל כמה מיקרונים - אבל במקרה שלי, דעתי, או דעתו של כל גבר אחר שעִבֵּר מישהי היא לא רלוונטית. אישה, בחורה, נערה קטינה, שנכנסות להריון ומגישות בקשה לוועדה להפסקת הריון צריכות לחתום על טופס. הן לא צריכות להחתים עליו את מי שעִבֵּר אותן. הזיגוטה יכולה להיווצר ולהיעלם מהעולם בלי שהוא יידע אי פעם. אני בוודאי לא חושב שאישה (או בחורה; או נערה שלא מזמן קיבלה מחזור) צריכה אישור ממישהו כדי להפיל. אבל בלי ליידע? הרעיון הזה הכה בי חזק. אפילו שהיה לי ברור שהורות היא עניין של בחירה, איכשהו היה נראה לי הגיוני שהיא קיימת, פוטנציאלית במין ממד אחר, מחכה להתממש אחרי שהזיגוטה תהפוך לעובר, וזה יוולד ויהפוך לתינוק.


זה מצחיק להחזיק בשני רעיונות מנוגדים כל כך בצורה חזקה כל כך. לפני כמה שנים דיברתי עם מישהו, גבר ואב לילדים, והעלינו בצחוק את הרעיון שאחד הבנים שלו לא שלו. "מה תעשה" שאלתי, רק חצי ברצינות "אם עוד עשר שנים מישהו מגיע ואומר לך: הילד הזה הוא לא הבן שלך; היה בלבול בבית החולים, והחליפו תינוקות."

"בוודאי שהוא הבן שלי." חזרה התשובה, בלי שום היסוס, שום ספק. "ומה לגבי הילד השני?" כאן הייתה פאוזה קלה, ואז

"הייתי רוצה לפגוש אותו. להכיר אותו. הייתי רוצה שתהיה לנו איזו מערכת יחסים. בכל זאת..." 

אז האם הורות מתחילה בדם? ברגע שמרימים אותו בפעם הראשונה? כשנותנים לו שם, ואז שם חיבה? או שהורות מתחילה בכך שחולקים את אותו הדם? נראה שאפשר לקנות הורות, פשוט בכך שאתה שם, הורה בהווייתך. נראה גם שאם יש קשר דם, תמיד תוכל לקנות הורות מאוחר יותר. 



בתחילת השנה, הייתי מנוי לרשימת דיוור[7] פמיניסטית שמאלנית רדיקלית שמתנגדת לכיבוש. הנושא הראשון שבו הבעתי את דעתי ברשימה הזו היה להתנגד לחתימה על עצומה שיצאה נגד מסקנות ועדת שניט: הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. כפי שהוצג ברשימה, הנושא היה פשוט יחסית: כרגע, עומדת בישראל "חזקת הגיל הרך", הקובעת שכאשר בני זוג מתגרשים, ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם. מהמסקנות החלקיות שהציגה הוועדה עולה שזו תמליץ לבטל על החזקה הזו, וחזקה תקבע אחרת. איך? עוד לא ברור. העצומה רצתה למנוע את הביטול, ולהשאיר את "חזקת הגיל הרך". 

בעיניי הנושא היה ברור מאוד: אין שום סיבה להניח אוטומטית שילדים צריכים להיות בחזקת האם סתם כך. יותר מזה, הופתעתי שקבוצה פמיניסטית תרצה לתמוך בעמדה שמפלה על בסיס מגדר, אפילו שההפליה היא לטובת נשים. הטענות הראשונות שעלו מולי היו בערך כך: אמהות הן הורים טובים יותר מאבות, אף כי יש יוצאים מן הכלל. אמהות הן אלו שמשקיעות, שעושות, כל יום וכל היום. אבות מגיעים להיות הורים בסופי שבוע, כשיש להם זמן. אם יהיה כבר גבר שיתבע חזקה על ילדיו, הרי ברור שיעשה זאת רק כדי להתנקם באישה שמתגרשת ממנו. 

באופן די טבעי, ראיתי אדום. אבל כשהאבק שקע, הזמן עבר, והעליתי את הנושא גם מול נשים שעבורן שיוויון בין גברים לנשים הוא נוהג שגור ולא נושא לסמינר, ראיתי שהאינטואיציה הזו קיימת, גם כאשר היא לא מלווה במשפטים דוגמת "נשים צריכות לגדל ילדים כי גברים הם יותר אלימים, מינית, פיזית ומילולית." העובדה הביולוגית מרימה את ראשה שוב: נשים נושאות את העובר במשך תשעה חודשים, ועובדה זו לבדה מייצרת (כביכול) קשר מיוחד, טוב יותר מזה שבין הגבר לילד, שאי אפשר להשתוות לו. 

המציאות, שכבר ממזמן זנחה את הטבע מאחור, לא ממש מאפשרת בד חלק לבדוק את האינטואיציה הזו. החוק בישראל מקנה לנשים חופשת לידה ארוכה יותר מלגברים, ומאפשר להן להאריך אותה ללא תשלום, מה שלא זמין לגבר. אבל גם חופשת הלידה הייתה זמינה לשניהם, כנראה שרוב הזוגות היו מעדיפים להשאיר את האישה בבית: נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים, לכן עבור ההורים החדשים, ההחלטה להשאיר את הגבר בבית יכולה להיות עונש כלכלי. אם הורות מגיעה מהוויה, ברור מי הווה כאן בתור הורה. ההוויה הזו בתורה יוצרת מציאות - נשים יעדיפו מקצועות עם פחות שעות, עם חופשים ארוכים יותר, וימשיכו להרוויח פחות. התוצאה הופכת לצידוק לעצמה - למה נשים הן הורים טובים יותר? כי הן נשארות בבית ומטפלות בילדים. למה האישה צריכה להישאר בבית? כי זה טבעי עבורה, וכי זה נכון לילד, הרי נשים הן הורים טובים יותר. 

מה שהצחיק אותי במיוחד, מה שעדיין מצחיק אותי, הוא שישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. לכן, בוודאי שנרצה לדחות את שניט - איזה גבר ייבחר להיות אבא, אם יש באפשרותו להשאיר את העול אצל האישה? רק נקמן, שישתמש באהבת אם כנשק נגדה. 

כמו תמיד, המציאות מלוכלכת. ועדת שניט הוציאה מסקנות חלקיות ב-2008 כי היא לא הצליחה להגיע למסקנות סופיות, כי חברי הוועדה חלוקים. חלוקים בפירוש המצב הקיים, איך צריך לשפר אותו, והאם ביטול "חזקת הגיל הרך" תעשה זאת. בנוגע להורות, אף אחד לא יכול לראות לגמרי ישר. אבל השיקולים לבטל את החוק נראים לי טובים: במקום לתת אחזקה להורה כזה או אחר, האחריות להיות הורה תשאר גם אחרי הגירושין. האם זה לא שינוי חיובי? איכשהו הרבה מההגות נעצרת לפני שהיא חוצה את סף חדר הילדים. האם הגדולה מרחפת רחוק מעל בנותיה; כל עוד המציאות לא שווה (והאם היא אי פעם תוכל להשתוות?) החוק צריך להיות לא שיוויוני יחד איתה. אז אולי אבות הם ההורים הטובים יותר. אחרי הכול, כולם מצפים מהם לפחות. 



את הגבר הזה, הגרוש, העומד בבית המשפט ונאלץ להתמודד עם ההנחה הכמעט-אוטומטית שהוא שמח להשתחרר מעוליו, אני מדמיין בתור עצמי. אני נעלב עבורו, בתור עצמי. כאשר מישהי אומרת ש"גברים הם הורים בסופי שבוע", אני שומע אותה מדברת עליי. אבל אני, אינני הורה. אף כי יצא לי לפגוש הרבה מאוד אבות מצוינים, המציאות המלוכלכת, אותה מציאות ביולוגית בלתי מתפשרת, שוב מרימה את ראשה. במקרה של רבייה, מבחינה ביולוגית בלבד, גברים אכן יכולים להיעלם. הם לא חייבים לשאת בעול. 

בישראל יש מעט מאוד תורמי זרע. האינטרנט אומר 50, שזה נדמה לי נמוך מדי. כמו רוב המדינות, ובניגוד להורים שמעבירים את ילדיהם לאימוץ, אין שום תוכנית בישראל שמאפשרת לילד שנולד מתרומת זרע לגלות מי היה "התורם". המידע נשמר באנונימיות, מקודד כך שנשאר רק זנב קוד למניעת נישואי קרובים[6]. האנונימיות בלתי חדירה לשני הצדדים; תורם שירצה לאתר את הילדים שגדלו מהזיגוטות שעזר ליצור יתקשה מאוד לעשות זאת. כך שאם הורות היא הוויה, הגבר מבוטל מהוויה הזו ברגע שהזרע פוגש את כוס הפלסטיק. המציאות הביולוגית מצומצמת לחומר שלא ממלא כפית.

בכתבה הזו מונעים את הביטול הזה. "התורם" ידוע ומוכר לאם (לאמהות; לזוגות; למשפחות החדשות). "התורמים" כאן כשמם כן הם - תורמים מזמנם ומרצם, לא רק מזרעם, בחינם. אין לי הרקע הדרוש לחוות דעה על ההבדלים הרפואיים; דעתי היא שבנק זרע עדיף אבל כל אחת כמובן חופשיה להיכנס להריון כרצונה. במקום זאת, אני תוהה לגבי המוטיבציה. המוטיבציה שאומרת שהאחריות הביולוגית מובילה לאחריות ההורית, שמי שתרם את הזרע חייב לאפשר לתוצר החי את האפשרות לפגוש אותו, לקיים איתו מערכת יחסים. לממש את ההוויה שלו כהורה. 

האם אנחנו חשים שיש אבהות גדולה יותר, אולי כזו שכן משתווה אצל אותן נשים לאמהות שלהן, שיכולה להתממש ועוד לא הצליחה? כמה קל, לנשיא אמריקאי שגדל ללא אב, ששם לב לאבהות "לפי היעדרה" לכתוב: "כאבות, אנחנו צריכים להיות מעורבים בחיי ילדינו לא רק כשזה נוח או קל, או כשהם מסתדרים היטב - אלא כאשר זה קשה וחסר תמורה, כאשר הם מתקשים. אז ילדינו צריכים אותנו יותר מכל." כמה הגיוני ל"אבא הראשון" לדרוש מאבות האומה שלו to step up - למלא את אחריותם, לא רק ברגע ההתעברות, אלא בכל רגע שלאחר מכן. 

האם אפשר לתאר משפט כזה שנכתב לאמהות? "אמהות, תהיו מעורבות בחיי ילדיכן, לא רק כדי לחנך או להעניש, גם כאשר אתן עייפות ועסוקות, גם כשהם מעליבים או מרביצים או חסרי נימוס. גם כשהם אומללים. אז הם צריכים אתכן יותר מכל". איכשהו אימא היא הורה כברירת מחדל; רק האבות צריכים להוכיח את עצמם. 



המציאות שלנו, שלי, מלאה באמהות חד-הוריות, או באמהות שעושות את רוב עבודת ההורות. היא לא מתעלמת מהאבות הנעלמים, אלו שעדיין גרים בבית ואלו שעזבו מזמן. אבל היא גם מכילה את הבחורים שלא ילכו לעבוד עם ילדים כי זה "מוזר", ובכל מקרה מושך תשומת לב. בייביסיטר, אחרי הכול, זו עבודה לבחורות. גם להיות גננת, או מורה בבי"ס יסודי. היא מכילה את האמירות, לכל גבר שרוצה להיות אבא, שמצפים ממנו לפחות. שכמה שהוא יעשה, זה טוב, כי זה כבר עדיף על כלום. על להיות אבא נעדר, אבא של סופי שבוע. מדובר, אחרי הכול, בעבודה מאוד קשה, כפויית טובה. הפרוזה לא מתיימרת לטשטש את המציאות הזו, ולשנות אותה בלי לשנות את הגורמים הכלכליים, המשפטיים, החברתיים שמובילים אליה בטח שאי אפשר. במקום זאת, היא מצפה מאיתנו, אם נפל הדבר בחלקנו, לממש את הווייתנו כהורים. להיות את זה, שאנחנו יכולים להיות, גבר או אישה.


1 - תרגום גרוע ל-native tongue. אני יודע שהביטוי בעברית הוא "שפת אם", אבל נדמה לי שדי ברור למה החלטתי לא להשתמש בביטוי הזה, זו הפעם.
2 - אני כמובן שואל את השאלה הזו על האב, כי כולם חיו עם האימא שלהם. אז לא ידעתי שבישראל בתי המשפט נותנים אחזקה לאימא, אלא אם לאבא יש טיעונים כלכליים או סיעודיים נגד. או שהוא חובש כיפה מצבע כלשהו וממהר לפתוח תיק בבית הדין הרבני; אז הרבנים ימצאו דרכים להעביר את האחזקה אליו, העיקר שהילדים יגדלו בבית תורני.
3 - בגיל הזה, לפני שחברים ובני משפחה התחילו לנסות להיכנס להריון, עוד לא הכרתי את הסטטיסטיקות, את הזמן הארוך שלעתים קרובות עובר על זוגות בזמן שהם מנסים להיכנס להריון, או את התכיפות של הפלות טבעיות. חבל שאלו שמתמודדים עם הקשיים הללו, כמעט תמיד מתמודדים איתם לבד - השיח החברי על הריונות, תינוקות וילדים הוא כמעט רק על הצלחות. כמעט אף פעם לא על הקשיים או הכשלונות הזמניים.
4 - כמו שאפשר לראות כאן, לנשים יש מעט מאוד סימפטיה לגברים שרוצים להיות הורים בלי להיות במערכת יחסים עם אישה. העובדה שההורות הזו זמינה רק לגברים עשירים נתפסת כעוד ניצול קולוניאליסטי של הגבר העשיר את האישה החלשה. הרצון להיות הורה לא מתעורר רק במפגש עם האישה ואינו תלוי בה. לגברים עניים שרוצים להיות הורים פשוט אין גישה לפונדקאות. 
5 - כמו בכל פעם שגבר מתבטא בנושא פמיניסטי חשוב לדייק בניסוח: אם העמדה שלי היא בעד חופש הבחירה (ז"א שהפלות יהיו חוקיות, בטוחות, וזמינות לכולן) אין זה מחייב שדעתי שנשים צריכות להפיל. החופש לבחור כשמו כן הוא: החופש לבחור כן או לא.
6 - בעוד שהדאגה הזו עולה כביכול בהמשך, בישראל הסיכויים לנישואי קרובים אצל ילדים מתרומת זרע הוא אפסי.
7 - רשימת דיאול?


Grab This Widget

9 comments:

אלון אמר/ה...

אני חייב לומר שהעמדה שלך קצת מפתיעה אותי. איכשהו זה נשמע ממך כאילו אין אי שוויון פסיכולוגי בין גברים ונשים.
אחת הסיבות שלנשים חייבת להיות את המילה היחידה לגבי הפלה היא שגברים יכולים להפעיל עליהן לחץ שלא לעשות זאת. גם כיום גברים רבים עושים זאת. או להפך (כלומר לחץ שכן יפילו). וההחלטה להפיל היא ממילא החלטה לא קלה, אז ברגע שתכניס גורמי לחץ חיצוניים יש לך בעיה אמיתית ולא רק עקרונית או אידיאולוגית... אולי אם מאזן הכוחות (לא רק הכלכלי) בחברה היה אחר, היה קל יותר לנשים לעמוד בפני הלחצים הללו... כיום המצב הזה (עדיין) לא קיים.

אותו דבר גם לגבי בתי משפט, גירושין וילדים. ברור לך שאם החוק הזה ישתנה אז זה ייתן לגברים אמצעי ברור ופשוט ללחוץ על נשים, נכון? אמצעי שיעודד גברים להוציא לנשים ת'נשמה ולהפחית את דמי המזונות. ברור לך שברוב מערכות היחסים, בלי קשר למי הרה, אז האישה תטפל בילד יותר, כן? אז זה טיעון הגיוני שכל עוד המצב הזה נשמר, לא כדאי לעשות שינוי משמעותי בחוק. אני מבין את העמדה שלך של להיות במקום הזה (בית משפט, גירושין). זה מקום גרוע להיות בו, שאתה רוצה להיות הורה ולא נותנים לך להיות. שאתה רוצה לשבור את גבולות תפקידי המגדר ולא נותנים לך. אבל עדיין כגברים אנחנו צריכים לזכור שמאזן החוסר-שיוויון פועל לטובתנו.

ברור שבמצב טוב יותר נוכל לתקן גם את הבעיות שגורם לנו השוביניזם. אבל לצפות שבמצב הנוכחי פעילות פמיניסטיות יתמכו במשהו שעשוי איכשהו לפגוע בנשים? זה בדיוק כמו החוק לשינוי גיל הפרישה לנשים. כל עוד לא מטפלים בחוסר השיוויון האחר, אין סיבה חזקה לשנות דברים "לטובת" גברים או "לרעת" נשים. אם היה שיוויון אמיתי בחברה הייתי מופתע אם פעילות פמיניסטיות לא היו בעד שיוויון גם בתחום הזה.

Itai Greif אמר/ה...

כמו שכתבתי בצורה די ברורה, אני מאמין באוטונומיה של אישה על הגוף שלה. לצביר תאים אין זכויות. הפסקה שלך ממירה "הבעת דעה" ב"הפעלת לחץ" שזה קצת מצחיק - כל בן אדם, גבר או אישה, שהיא תחשוף בפניו את העובדה שהיא בהריון עלול להביע את דעתו, בעד או נגד ההפלה. גם ועדת ההפלות עצמה היא תהליך שמפעיל לחץ. אי אפשר למנוע מכל גבר להביע כל דעה בפני כל אשה, ever.

לגבי בתי המשפט, אתה שוב חוזר על ההצגה החד-ממדית של עמדת הוועדה. הרעיון הוא לשנות את הצורה שבה בתי המשפט מסתכלים על הורות, ולהגיד שהורה נשאר הורה, עם חובות וזכויות מול הילד שעצמאיות מההורה השני, גם אם הילד נשאר לחיות אצל האימא. אם ברוב המקרים עדיף שהילד יישאר לגור אצל האימא, אז שיישאר לגור אצל האימא. טובת הילד מעל הכול, וזה גם מופיע אצל הוועדה. אבל המצב הקיים מייצר אצל המשמורן, קרי לרוב אצל האימא, אמצעי לחץ נגד ההורה השני, קרי האבא. אתה שוב מתייחס לשינוי חזקת הגיל הרך כהענקת נשק לגבר במלחמה בין הזוג המתגרש - זו הנחה שאני מסרב לקבל. אני מסרב לקבל את ההנחה שהענקת זכויות אבהות לגבר פירושה חימוש הגבר במאבקו באישה.

שיוויון אמיתי בחברה יבוא מהרבה גורמים, הוא בטח שלא יגיע מהתפיסה שעמדה פמיניסטית היא עמדה שהיא "לטובת נשים" ועמדה שוביניסטית היא עמדה שהיא "לרעת נשים". התפיסה שאת מירב תפקידי ההורות אישה צריכה לעשות היא לא תפיסה "לטובת נשים" בעיניי. לגבי גיל הפרישה הטיעון היה די ברור - אם מאחרים את גיל הפרישה, אז יותר נשים יהיו מובטלות ועניות. אם מטפלים בחוסר ההעסקה של נשים (שמתחיל הרבה לפני 62) אז יש הגיון באיחור גיל הפרישה. אבל כאן אין שום דבר מקביל - אף אחד לא הראה ששינוי חזקת הגיל הרך תתן לגברים יותר נשק נגד נשים. כל הטענה של פגיעה בנשים מבוססת על כך שיותר גברים יתבעו נשים ויותר נשים יפסידו בבתי משפט שזה מבוסס על ההנחה שגברים יתבעו אחזקה רק כנקמה (ולא, חס וחלילה, כי הם רוצים לגדל את הילדים?) ושאלא אם הוכח אחרת, טובת הילדים היא תמיד לגדול אצל האימא.

נדב פרץ אמר/ה...

פוסט מעולה.

לגבי חזקת הגיל הרך - אני הרבה מאוד זמן החזקתי בדיוק בעמדה של"אני מסרב לקבל את ההנחה שהענקת זכויות אבהות לגבר פירושה חימוש הגבר במאבקו באישה" - עד שדיברתי עם מספיק נשים שמכירות את מה שקורה בבתי הדין הרבניים, ובבתי הדין לענייני משפחה, וטוענות שזה תרחיש מאוד סביר.
אז אני לא יכול להגיד שהשתכנעתי להתנגד לביטול חזקת הגיל הרך. אבל אני פחות נחרץ בדעתי.
אגב, לו. שניט יש שתי המלצות, שהן נפרדות גם אם לא בלתי-תלויות - מצד אחד ביטול חזקת הגיל הרך, מצד שני הנהגת משמורת משותפת. לטעמי, השנייה חשובה מהראשונה, וגם פחות בעייתית.

(והערה טכנית - חופשת הלידה ללא תשלום זמינה גם עבור האב וגם עבור האם)

Itai Greif אמר/ה...

בתי הדין הרבניים הם עיוות דין מתמשך וגיהינום צרוף עבור נשים שמוצאות עצמן שם; אסור להם בפירוש לדון בנושאי משפחה, משום שהחוק מגביל את הנושאים הללו לבית הדין לענייני משפחה, ועדיין ממהרים גברים לפתוח תיקי גירושין דווקא בבתי הדין הרבניים כדי שבית הדין לענייני משפחה לא יוכל לפסוק בעניין - ולפעמים, אם יש פסיקה כבר, בית הדין הרבני תולה את הגט בכך שהאישה תסכים לוותר על המזונות או החזקה שקיבלה בבית הדין לענייני משפחה ותדון בהם מחדש... אני מודה, שאם יש מערכת משפטית שהיא בהגדרה לא צודקת ומיזוגנית, קצת קשה לעמוד על הטענה של שיוויון בפני החוק.

אלון אמר/ה...

אני לא חושב שאתה חושב על זה בצורה פרקטית.

הבעת דיעה בהחלט יכולה להוביל להפעלת לחץ. נכון שיש הגינות סבירה בלשתף את בן הזוג אם סומכים עליו (בכל זאת זה תהליך שיותר קל לעבור אותו בשיתוף ובכנות), אבל אין כאן משהו מוסרי. השאלה היחידה המוסרית תהיה לגבי המקרה ההפוך - היא רוצה לשמור אותו והוא לא. ואז הבחירה כבר לא בידיים שלו למרות שהיא סופר רלוונטית לגביו.
(אגב ועדת ההפלות, היא ברובה המוחלט תהליך פורמאלי מעיק אבל לא מסרבים לאף אחת. זה יותר כדי לוודא שלא נעשה מעשה בכפיה שצריך להתייחס אליו או שכופים עליה להפיל)

לגבי בתי משפט, ברגע שתתן למישהו כוח הוא ישתמש בו. כן, יהיו גברים שינצלו. ולא כנקמה, אלא כדי להתחמק מדמי מזונות ולהשיג עסקאות טובות יותר. אני לא אומר שהמצב החוקי העכשווי הוא בהכרח אידיאלי (מה לי ולחוק?), אני פשוט מבין למה פעילות פמיניסטיות יכולות לראות בשינוי שלו דבר בעייתי.

אני כן חושב שזו לפחות קצת היתממות לומר שמבחינה פרקטית דברים בעד נשים הם לא פמיניסטיים. יש עדיין הרבה חוסר שיוויון לטובת גברים, כל דבר שנותן לאישה כוח כרגע הוא מבחינתי חיובי במאזן הפמיניסטי. עקרונית אני מסכים איתך - זה חשוב לשבור את גבולות המגדר ולאפשר לגברים להיות אבות יחידים. צריך לראות איך מגיעים לשם. אבל פרקטית, המצב צריך להשתנות עם הזמן. אני לא יודע מאיפה יתחיל (ימשיך) השינוי, אבל זה לא מפתיע שמשהו שבאופן ברור מפחית את הכוח של האישה אל מול גבר שכרגע נמצא איתה בקונפליקט יעורר התנגדות.

אני כן אומר שאם אני אגיע לסיטואציה כזו אני לא יודע מה אחשוב. ברור לי שיש גברים לא מעטים שרוצים להיות הורים ויהיו הורים טובים. אולי צריך להיות ניסוח רך יותר שיאפשר זאת.

The Lauterbach אמר/ה...

היה שווה לחכות.

AlonJ אמר/ה...

אני חושב שזה הפוסט שלך שהכי נהנתי לקרוא. תמשיך לכתוב אישי.

ולעניין חופשת הלידה, אני מניח שאתה מכיר את המודל השבדי לעניין אבל בכל מקרה: http://www.elulbm.org.il/?p=343

Rottman אמר/ה...

כאשר הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין עלתה מיד חשבתי על הוריי, ועל תהליך הגירושין שהם עברו כאשר הייתי בת 7. שניהם הורים מצויינים ואוהבים ובאמת שגם במבט לאחור קשה לי לקבוע מי מהם ראוי יותר.
אני מסכימה שחזקת גיל הרך המוענקת באופן אוטומטי לאמהות אינה ראויה, הרי יש גם אמהות לא ראויות שלא הייתי נותנת להן לשמור על כלבתי ליממה, אך במידה ומדובר בהורים טובים בסה"כ, כיצד בוחרים היכן ישאר הילד? כיצד מפצחים את הבעיה הזו ומחליטים מהם הפרמטרים שיקבעו?

Itai Greif אמר/ה...

אני לא יודע כיצד מחליטים; זו נראית כמו החלטה מייסרת עבור השופט שיחליט, אבל כמו בכל דבר, שוקלים את טובת הילד ומנסים להכריע. אין ברירה אחרת.

הוסף רשומת תגובה