יום שבת, 17 בדצמבר 2011

קוסקוס



[הסיפור הבא בדיוני לחלוטין; כל דמיון בינו לבין אנשים אמיתיים במציאות מקרי בהחלט.]


את סיפורו של חברי שמואל שמעתי בתור למיקרוגל.


שמואל משך את תשומת ליבי בשיעור "שפה ועולם" בתחילה בגלל השאלות שלו, שנשמעו כאילו היו לקוחות משיעור אחר, ואחר כך בגלל השילוב האקראי של מילים וביטויים באנגלית בשטף הדיבור הלא פוסק שלו. אמרנו אחד לשני "שלום" בתור לקנות קפה בזמן ההפסקה, והחלפנו כמה מילים אחרי שגילינו ששנינו אוהבים לראות Glee. עם הזמן התחלנו להיפגש קצת קודם, לשבת זה לצד זה בשיעור, להישאר לאכול אחרי השיעור... בקיצור, נהיינו חברים.


כמו סטודנטים רבים, גם אני מדי פעם חסכתי כסף בכך שהבאתי "אוכל" מהבית, בדרך כלל סנדביץ' פסטרמה ומיונז. שמואל, לעומתי, השקיע בעצמו, והביא כלי פלסטיק אטום, וכאשר פתח אותו, הניב ריחות שמימיים. בפעם הראשונה שישבנו לאכול יחד אחרי השיעור, שאלתי אותו מה זה והוא ענה במילה אחת מהירה, "קוסקוס". הוא לא הציע לי לטעום, ואני התביישתי לבקש.


שבוע לאחר מכן, כאשר התיישבתי לצידו על הספסל מחוץ לבניין, מחזיק קפה ביד אחת ואת הסנדביץ' בשנייה, ושאלתי אותו מה הוא אוכל, ושמואל ענה מהר וללא שהיות, "קוסקוס".


כאשר שאלתי בשבוע השלישי, התשובה הצפויה הגיעה מהר וכמעט מתחת לטווח השמיעה, "קוסקוס"; כאילו התבייש בתשובה.


אכול סקרנות, חיכיתי כל השבוע להזדמנות ללחוץ את שמואל אל הקיר, ולהבין למה ומדוע הוא מביא רק ודווקא קוסקוס, שבוע אחרי שבוע. כשנעמד בתחילת התור למיקרוגל, מאחורי חמישה סטונדטים אחרים, קפצתי עליו ממקום מחבואי, והתעקשתי לקבל תשובה.


"זה לא רק לשיעור", הוא התחיל, מביט קדימה מעבר לכתפו של הר אדם נמוך מחזיק שלוש קופסאות ומפת שולחן, אל ראשית התור שם שתי ערבות בוכיות התווכחו זו עם זו האם לחמם את המרק 47 שניות ב-75% כוח או 32 שניות ב-85% כוח, "אני אוכל קוסקוס כל יום, גם לארוחת צהריים, וגם לארוחת ערב."


"עד כמה שידוע לי, לא כזה פשוט להכין קוסקוס; למה אתה לא מכין אורז, או פסטה?" תמהתי


"אני לא מכין את הקוסקוס; אימא שלי מכינה אותו. כל שבוע אני נוסע פעמיים בשבוע להביא אספקה חדשה של קוסקוס."


"אתה לא גר ברמת מגשימים או משהו? זה לא קצת רחוק?"


שמואל הסתובב אליי, ומה שראיתי בעיניו גרם לי לקחת צעד אחורה "כן, זה רחוק. זו נסיעה של חמש שעות באוטובוס, הלוך ושוב, פעמיים בשבוע. אבל אין לי ברירה" הוא הביט למטה אל הקופסה שבידו "אין לי ברירה..." ואז הוא נשם נשימה עמוקה, ובעיניו היה מבט רחוק כשהתחיל לספר לי את סיפורו 


"אימא שלי בשלנית מצוינת, והיא עושה הרבה דברים טוב, כמו סטייקים, או שניצלים, או פשטידות... היא אופה, היא מטגנת, היא אפילו מכינה גלידה... וגם, מדי פעם, היא הייתה עושה קוסקוס. כשהתחלתי את התואר ועברתי לגור מחוץ לבית, אז הייתי לוקח איתי שאריות כשהייתי נוסע לאוניברסיטה, אתה יודע, דברים שנשארו מארוחת ערב במוצ"ש.


"אחרי כמה זמן, אימא שלי החליטה שאני לא אוכל מספיק, אז היא התחילה לבשל במיוחד בשביל שיהיה לי אוכל לקחת; גולש עם אורז, חזה עוף וירקות, מוקפץ, דברים כאלו. שבוע אחד, מתישהו לפני שנתיים, היא הכינה קוסקוס. אתה יודע איך מכינים קוסקוס? מכינים את הקוסקוס עצמו במין חבית פלסטיק גדולה כזו, ואז עושים מרק ממש טוב, עם חומוס וגזר ורגלי עוף בסיר ענקי, ואז שמים את הרוטב על הקוסקוס וככה אוכלים אותו. כשזה חם וישר מהסיר זה נהדר.


"מן הסתם לא יכולתי לקחת את הסיר איתי למעונות, אז אימא שמה לי קצת מרק בכלי פלסטיק אחד וקוסקוס בכלי פלסטיק אחר, וככה נסעתי למעונות. אלא שביום רביעי נגמר לי המרק, אבל לא הקוסקוס. אני לא מתכוון שנשאר קצת קוסקוס, נשארה מנה שלמה של קוסקוס... אז ביום חמישי בערב נסעתי הביתה ולקחתי את הכלי איתי חזרה, כדי לאכול אותו עם המרק. אבל לא נשאר מרק. אז באותו סוף שבוע אימא שלי הכינה שוב פעם קוסקוס, ואכלנו אותו לארוחת ערב של יום שישי וארוחת ערב של יום שבת, וביום ראשון לקחתי איתי קוסקוס ומרק למעונות... ואז ביום רביעי נגמר לי המרק, ונשאר הקוסקוס..." לרגע עברה בי צמרמורת, כשדמיינתי את מבטו של שמואל, שהוא פותח את המקרר ומבין שנגמר המרק לקוסקוס


"אז הברזתי מהשיעורים של יום רביעי וחמישי, ונסעתי הביתה. אלא שאבא שלי כבר סיים את כל המרק בערב הקודם... אז אימא שלי הכינה עוד קוסקוס! וזה מה שאכלנו, יום רביעי בערב, ויום חמישי בערב, וביום ראשון נסעתי חזרה למעונות ואז..." הוא לא המשיך. אני הבנתי כבר מה קרה.


"ניסיתי למצוא לזה פתרונות; קניתי רוטב לפסטה מוכן, ערבבתי עם קטשופ, אפילו ניסיתי להכין מרק עוף, סתם ככה! וכלום לא עזר. זה היה כמו לאכול רוטב עם פתיתים, או משהו כזה... רק המרק של הקוסקוס הפך את הקוסקוס לנימוח עם תבלינים וטעם שהשתלבו איתו בדיוק... וכל שבוע, היא הכינה עוד ועוד קוסקוס, ועוד ועוד מרק לקוסקוס... ועכשיו... זה כל מה שאנחנו אוכלים, זה בכלי פלסטיק במקפיא וסירים במקרר ובאריזות במזווה... אחותי אפילו התחילה לצאת עם בחור בשם קוסקוס..."


הוא נראה כל כך עצוב שטפחתי על שכמו "אל תדאג, שמואל... עוד שנה אנחנו מסיימים את התואר, ואז תוכל לחזור הביתה..." הוא הביט אליי בתקווה "ולאכול קוסקוס עם מרק ישר מהסיר. הרבה יותר טעים ככה."

----

לפעמים אתה פותח את הבלוג וחושב שתמצא קיתונות רותחים על חוק "החשמל הכשר" המטומטם (יש עצומה נגד, אגב; חתמו נא) ובמקום זה מוצא סיפור קצר על קוסקוס. ככה זה. אגב, למעוניינים אפשר להירשם לעדכונים, ובסרגל מימין אפשר להשתמש במגוון רשתות חברתיות להגיד לחבריכם, היי הנה בלוג

Grab This Widget

4 comments:

ג'ו כלום אמר/ה...

אני לא מבין, למה הוא לא הכין מרק? למה הוא לא משתמש בפחות מרק כל פעם? למה הוא לא פשוט זורק את הקופסה של הקוסקוס כשנגמר לו המרק? למה אמא שלו לא מכינה מהקוסקוס משהו אחר, כמו עוגת סולת, במקום להכין עוד מרק?

סיפורי אבסורד תמיד מבלבלים אותי נורא.

anonymous moose אמר/ה...

סיפור נהדר. אולי כדאי שתספר לשמואל על האלגוריתם של אוקלידס. אם אפשר להתאים את האלגוריתם של אוקלידס למקרה של קוסקוס, נראה לי שזה יחסוך לו הרבה סבל.

Itai Greif אמר/ה...

מה הוא האלגוריתם של אוקלידס?

יוני אמר/ה...

אחסון אוכל באמצעות כלי פלסטיק הוא דבר מקובל

הוסף רשומת תגובה